בפרשת ויקרא פרטה התורה את סוגי הקורבנות, העילה להבאתם ופרטי דיניהם. כעת, בפרשת צו, ניתנות הוראות כלליות אודות "תורת" קורבנות אלו: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". כלומר, בפרשה זו התורה ניתנות הנחיות כלליות שמעבירות לנו את "רוח הקורבן", אבל התורה אינה מלמדת אותנו זאת אלא לאחר שפרטה לנו את המוטיבציות השונות שמביאים אותנו להביא קורבן, ואיך ואיפה וכיצד. היא אינה סומכת על כך שהאדם הבין את "הרוח הכללית" של הקורבן, אלא מפרטת לו את חובותיו לפרוטות – עשה כך, אל תעשה אחרת.
בכל מצווה יש שני חלקים, התורה והמצווה. התורה היא הרוח הכללית של המצווה – המוטיבציה להבאת הקורבן, למשל. המצווה היא הביצוע המעשי הפרטני. אי אפשר לתורה בלא מצווה ואי אפשר למצווה ללא תורה, כפי שמלמדנו ספר משלי: "נצר בני מצות אביך ואל תטש תורת אמך. קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרתך. בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כ-כג). יש צורך בהוראה הפרטנית של האב, אבל גם ברוח הכללית שמעבירה האם. המצווה הפרטית היא נר שמאיר היטב נקודה מסוימת, והתורה היא אור כללי שמאיר את עולמו של האדם.
כאשר האדם מתמקד במעשה בלבד ושוכח מרוח הדברים, הוא עלול להגיע לשיבושים גדולים הן בתוכן והן בצורה, בבחינת מה שאמרו חז"ל על תלמיד חכם שאין בו דעת (מדרש רבה, ויקרא א, טו). כאשר אדם אינו מבין את הרוח העומדת מאחורי המצווה, והוא מנסה להיצמד לנוסח ככתבו וכלשונו כביכול, כבעלי משנה המורים הלכה מתוך משנתם ללא לשמש תלמידי חכמים, הוא בוודאי יגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכבר "רבים חללים הפילה" (סוטה כב, א).
אולם, גם אדם המתמקד ברוח הדברים בלבד יגרום בוודאי להתנהגות שאינה כהלכה. הפרטים הקטנים הם אלו שמבדילים בין יצירת אומנות לציור סתמי, חסר תוכן וחסר חיות. הפרטים הקטנים הם אלו שקובעים אם מכונה משוכללת תצליח לעבוד, או שהיא תהיה סתם אנדרטה יפה וחסרת תועלת. ככל שהסוגייה העומדת לפתחנו עדינה יותר, יש צורך גדול יותר להתמקד בכל פרטיה, ולא להסתפק באיזו "רוח כללית" או "תנועת נפש".
לעיתים התורה שבכתב נותנת לנו את הרוח הכללית, ומעשה המצווה מתבאר בתורה שבעל פה (מצוות חג הסוכות, לדוגמא). לעיתים, התורה נותנת לנו הוראות פרטיות, והרוח הכללית עולה מתוך העמקה בהם (פרשת משפטים, לדוגמא). במקרה זה, התורה מפרשת גם את מעשה המצווה וגם את הרוח הכללית שלו. הסיבה לכך היא שבקרבנות יש מקום גדול לטעות, וכמו שאנו מוצאים בהיסטוריה היהודית, שישראל חוטאים שוב ושוב בעבודה זרה, מתוך שיבוש רוח הקורבנות או דרך העשייה שלהם.
***
בימים טרופים אלו מנהיגי הציבור נדרשים לתת את הדעת על מצב מורכב במיוחד. הם נדרשים לשאלות כמו: האם נכון להשבית את הכלכלה המקומית והעולמית על מנת למנוע פגיעה קשה בבריאות הציבור, או שמא יש לחשוש שנזק כלכלי יפגע בציבור באופן קשה יותר מהמגיפה עצמה. כיוצא בו, האם נכון לסגור בתי כנסת ובתי מדרשות על מנת למנוע פגיעה קשה בבריאות הציבור, או שמא יש למצוא דרך להשאיר מוסדות אלו פתוחים, כי הפגיעה בהם קשה יותר מפגיעה בבריאות הציבור.
מה שחשוב בהקשר זה הוא לא להסתפק באמירות כלליות שיש בהן הרבה כוונות טובות אבל אין דרך ליישם אותן בפועל. יש צורך במצווה – ירידה לפרטים ברמה של עשה ואל תעשה כדי למנוע מצב של כאוס. מצד שני, ללא הבנה והפנמה של התורה, של חשיבות הזהירות בחיי אדם מחד, ושל מחיר השבתת השיגרה מאידך, לא נוכל לקיים חברה בריאה. יש צורך במודעות לעקרונות המנחים את המדיניות שאנו מאמצים בימים אלו, בבחינת תורת אימך, האזהרה הכללית של האם הדואגת, כמו גם הקפדה על הנחיות מפורטות, בבחינת מוסר אביך, ההוראה הפרטנית של האב המצווה.
