בפרשת שמות משה ואהרן נפגשים עם ישראל ועם פרעה. עם-ישראל מאמינים להם ומקבלים את דבריהם ואילו פרעה דוחה אותם ולועג להם. לא זו בלבד, אלא שפרעה מכביד את עול המלאכה על העם בתגובה לשתדלנותם, ובעקבות כך, העם מאבד אמון במשה ואהרן ובא אליהם בטרוניה. בסוף פרשת שמות נראה שפרעה מנצח וכי שליחותם של משה ואהרן נכשלה כישלון חרוץ.
אבל בפרשתנו מתהפכים לפתע היוצרות: עם ישראל אינם שועים לדבריהם של משה ואהרן, ואילו פרעה מתייחס אליהם לפתע בכבוד. מה קרה פתאום שהפך את היוצרות?
הבטחות לעומת מופתים
בפרשת שמות, משה מגיע אל עם ישראל מבחוץ. הוא שליח זר שמגיע לפתע ומבשר להם על גאולתם. הם כמובן שמחים למשמע הבשורה, אולם כשהם מגלים כי חלומות משיחיים אלו מכבידים עליהם את עול השעבוד הם נעשים פחות נלהבים. תקוות לגאולה הם עניין טוב ויפה, עד שמגיע בדואר החשבון.
פרעה, בניגוד לעם, היה הרבה פחות נלהב לגלות שמישהו, שבמקרה גם גדל אצלו בבית, מופיע פתאום משום מקום ומתחיל לחלום חלומות על גאולה. הוא ניסה לבטל את הדברים בתור דמיונות שווא של עם משועבד, ולהפוך אותם לתביעה לא רצינית. הוא לא מכיר את ה' הוא אומר, וגם את ישראל הוא לא ישלח. חזרו לעבודה, הוא לועג להם, ותפסיקו להתעסק עם חלומות ילדותיים.
אולם, בפרשת וארא משה ואהרן אינם מופיעים יותר בתור זרים הבאים מבחוץ, אלא בתור מיוחסים. התורה מציגה את הייחוס שלהם, ומעמידה אותם בתור מנהיגים הצומחים מתוך העם. כמו כן, הם כבר לא באים אל פרעה עם תקוות גדולות בלבד, אלא מגיעים עם מופתים בידם. יש להם כבר תעודות. הם המנהיגים של בני ישראל, ויש להם הוכחות.
בפרשת שמות כל מה שמשה ואהרן מביאים אתם הם דיבורים. דיבורים יכולים להיות מרשימים מאד – ובני ישראל אכן מתרשמים בהתחלה – אבל אם אין להם כיסוי, וגרוע מכך, הם מתבררים כמו משהו שרק מגביר את השעבוד, אז העם פשוט מתעלם. קוצר הרוח והעבודה הקשה אינם משאירים מקום לדיבורים היפים. אפשר להקשיב ולחלום כל עוד המציאות אינה חובטת בפניך, אבל כשהנוגשים מזנבים בך בשוטיהם, החלומות נשמעים פחות מקסימים.
מעובדות, לעומת זאת, הרבה יותר קשה להתעלם. קל ללכת שולל אחר הבטחות יפות, וקל מאד גם לשכוח אותם, אך קשה להתעלם ממציאות הטופחת לך על הפנים.
כשמגיעים אל פרעה שני "צעירים" עם דיבורים גבוהים, הוא דוחה אותם ומזלזל בהם. אבל כשהם מופיעים כמו נציגים רשמיים של העם שבאים אליו באותות ומופתים קשה לו הרבה יותר להתעלם.
***
בימים אלו של בחירות חוזרות ונשנות, כאשר פוליטיקאים באים עם הבטחות גדולות, קל לעם להאמין להם; לכל הפחות, כל זמן שהמציאות לא טופחת להם על הפנים.
אבל הנוגשים – הפרעונים של הדור הזה, יהיו אשר יהיו – אינם מתרשמים מדיבורים. המציאות אינה משתנה על ידי דיבורים. אדרבה, לרוב התרברבות ריקה רק גורמת להעצמת השעבוד.
טוב יהיה אם הציבור יידע להתמקד בעובדות: באותות ובמופתים שהוא רואה בעיניו, ולא בדברי שקר שמלעיטים אותו; באותות שהוא מבין כי הם אינם תעלולים (כפי שניסה פרעה לטעון) אלא עובדות חיים מוצקות המבצבצות מתוך ערפל הדיבורים שבו הוא מוקף מכל עבר.
השיעור שאנו לומדים מהכישלון הראשון של משה הוא שאי אפשר לשנות את המציאות באמצעות דיבורים בלבד. תקוות זה טוב וחלומות זה נחמד, והעם תמיד אוהב לשמוע אותם. אבל כדי לשנות משהו, המנהיג צריך להביא תעודות. הוא צריך להראות שהוא מגיע מתוך העם, ושיש בידו כוח ויכולת לעשות דברים. רק כך הוא יוכל להילחם בפרעה ולשחרר את העם משעבוד מצרים.
