בבתים רבים בישראל נהוג לברך את הבנים בברכת "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". ברכה זו היא ככל הנראה הברכה הקדומה ביותר במסורת היהודית. הנוסח שלה נתקן על ידי לא אחר מאשר יעקב אבינו עצמו: "ויאמר יעקב בך יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". יעקב קובע נוסח ברכה זה עבור הדורות העתידיים. מה מיוחד בברכה זו? מדוע נבחרו אפרים ומנשה להיות אלו שבהם יברך ישראל? האם מצאנו איזו מעלה מיוחדת אצלם, יתרה משאר השבטים?
למעשה, יש לעיין מה ראה יעקב להחשיב את מנשה ואפרים לבניו. יעקב מספר ליוסף על הבטחת הארץ לזרעו, ולאחר מכן אומר לו: "עתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ולעומתם, "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם". אלו שנולדו אחר כך, אחרי בואי אליך, לך יהיו. נראה אפוא כי "הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך" הוא נימוק להכללתם במסגרת השבטים. מאחר שנולדו במצרים טרם בוא יעקב לשם, הוא רואה לנכון לקחתם להיות לו כבניו.
מדוע? אם כבר, היינו מצפים שיהיה להפך: אלו שנולדו לאחר בוא יעקב למצרים יכולים להיחשב בניו של יעקב, כיוון שהם גדלו על ברכיו. אולם אלו שנולדו טרם בואו לשם, אין להם זיקה אליו.
נראה לומר כי יעקב מזהה אצל מנשה ואפרים ייחודיות עצמאית שאינה יכולה להתכלל תחת שם אחד, שבט יוסף, אלא כל אחד מהם עומד לעצמו, בדיוק כמו שאר השבטים. בניגוד לילדי ראובן ושמעון, ואפילו לילדי יוסף המאוחרים, שלא זכו לשבט לעצמם, אלא נכנסו תחת השם של אביהם, ראש השבט, אפרים ומנשה מהווים כל אחד ראש שבט לעצמו. לא ניתן לעשות להם רדוקציה לשבט אחר.
מהיכן נובעת ייחודיות זו? מה נשתנו מנשה ואפרים מילדיהם של ראובן ושמעון? מודע הם התפתחו לכדי ישות עצמאית ייחודית ואילו בני הדודים שלהם נספחו אל משפחת אביהם? נראה כי יעקב מבין כי העובדה ששאר השבטים גידלו את ילדיהם תחת חסותו, בארץ ישראל, מנעה מהם באיזה מקום להתפתח יפה באופן עצמאי. בניו התפתחו אמנם אחד על פי דרכו, כפי שרואים מברכותיו של יעקב בהמשך, אך בבניהם אחריהם לא רואים התפתחות זו. המסגרת המשפחתית שבתוכה גדלו הייתה כל כך חזקה, עד שלא היה אפשר לחמוק ממנה, להתפתח מחוצה לה. כלומר, דווקא החוסן המשפחתי, בצילו של יעקב הסב הזקן והנערץ, הביא את הנכדים להסתפח למסגרת הקיימת. העוצמה של הראשוניות יכולה להתפתח דווקא מחוץ למסגרת חזקה. אולם, כאשר אדם גדל בתוך מסגרת חזקה, הוא אינו יכול לברוח ממנה. הוא יכול להתפתח, ולהתפתח היטב, במסגרתה, אך הוא אינו יכול לפרוץ אותה ולהפוך למשהו חדש שמייצר שבט לעצמו.
מסיבה זו, דווקא מנשה ואפרים, שנולדו בארץ זרה, בארץ מצרים, לפני בואו של יעקב, הצליחו להתפתח כל אחד בדרכו.
ברם, גדולתם של אפרים ומנשה אינה בעצם העבודה שהצליחו להתפתח מחוץ למסגרת, אלא בכך שהצליחו להשתלב לאחר מכן בתוך המסגרת של בית יעקב. גם עשיו וישמעאל התפתחו באופן עצמאי ללא מסגרת, אך הם לא הצליחו להשתלב בתוך המסגרת שאברהם ביקש להקים. הם נדחו מהאחווה, עד שבא יעקב, וזכה להקים מסגרת מספיק מבוססת, שכל ילדיו נותרו בתוכה, עד שכל גידולים שיצאו מהם, נותרו עם החותם המובהק של בית יעקב. גדולתם של מנשה ואפרים הייתה אפוא בכך שעל אף הריחוק, שנתנה להם אפשרות להתפתח מחוץ למסגרת, כאמור, ועל אף היותם בארץ מצרים, הם נותרו נאמנים לדרך ה', לדרך בית יעקב, כראובן ושמעון.
וכך באמת ראוי שכל אחד יברך את בניו, שילכו בדרך ה', אך באופן עצמאי, כמנשה ואפרים. שיהיו בניו של יעקב אבינו, אך לא מכוח העובדה שנולדו לתוך מסגרת שמכריחה אותם להתפתח באופן מסוים, להסתפח אל השבט, אלא שיהיו בניו ממש – שיצמחו מתוך דרך יעקב לכיוונים חדשים ועצמאיים.
"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'".
תמונה: Bigstock
