צריך עיון > בין הסדרים > סיפורי צדיקים בתורה

סיפורי צדיקים בתורה

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

מדוע התורה מתמקדת בסכסוכים הפנימיים של בית יעקב? האם לא היה עדיף להתמקד בצדדים החיוביים של האבות?

פרשת וישב
 

מעשה ברב צדיק פלוני, שבא לפניו ניסיון או הזדמנות לעשות מעשה גדול שאדם רגיל לא היה מוצא בו משמעות, ובגדולתו הנשגבת עמד בניסיון ועשה את אותו המעשה שהאדם הפשוט היה נמנע ממנו. "עיני הבדולח" עמדו לו בשעת הצורך.

דפוס זה של מעשיות רווח ורגיל אצלנו, כאשר המכנה המשותף להן הוא הדגשת גדולת הצדיק והאדרת דמותו. מדובר לכאורה בדבר חיובי. ראוי להעריץ את אנשי המופת הצדיקים וללמוד מדרכיהם. סיפורי הצדיקים משרתים מטרות אלו – הם מאדירים את שם הצדיקים באמצעות סיפור גדולתם, ומשבחים את מעשיהם הטובים כדי שנלמד מהם.

אולם למרבה הפלא, בתורה בפרט, ובנביאים בכלל, סיפורי הצדיקים הם לרוב סיפורים שליליים; בוודאי שהם לא הסיפורים שאנו רגילים לשמוע על דמויות מופת. דבר זה מתבטא בעוצמה בסיפורים שמספרת התורה על בני יעקב. יוסף מעלה את קנאת אחיו, ששונאים אותו ומוכנים להרוג אותו. יהודה מתחבר לאיש כנעני והולך אל קדשה. ראובן חוטא באשת אביו. לא זו בלבד שהתורה אינה מצניעה את חטאי הצדיקים, אלא שקשה לומר שהיא עושה מאמץ להאדיר את צדקותם. סיפורו של בית יעקב הוא סאגה של משברים משפחתיים. יש בו ודאי רגעים הירואים – יהודה אומר "צדקה ממני" והאחים נחלצים להצלת בנימין – אבל אנקדוטות אלו אינם מה שהיינו מצפים מסיפורי צדיקים.

מדוע אי אפשר פשוט לתאר את גדולת הנפש של בני-יעקב, את האופן שבו המשפחה פועלת יחדיו, נשמעת לקול אביה, גומלת חסד ומתנהגת באצילות עם סביבתה? במקום לעשות כן, התורה מטריחה אותנו כביכול להתעסק באפולוגטיקה על מנת "לתרץ" את מעשי אבותינו. מדוע? גם אם "אדם אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", למה התורה בוחרת להתמקד בחטאים של האנשים הגדולים? מדוע לא לספר את מעשי גדולתם וצדקותם שיטעו בנו הערצה אליהם ורצון לחקות את מעשיהם?

 

לא פשוט להישאר מלוכד

חומש בראשית הוא סיפור המאמץ להקים בית ששומר את דרך ה' "לעשות צדקה ומשפט", כפי שהתווה אברהם.

מדובר בסיפור רצוף כישלונות. אברהם נאלץ לשלוח מפניו את בני השפחות, ובראשם ישמעאל, ולא הצליח אלא שבן אחד ימשיך את דרכו (וגם זאת לא עלתה בידו אלא בדרך רצופת ייסורים).יצחק, על אף שבניו היו תאומים מבטן, נכשל אף הוא במשימת הלכידות משפחתית, ולא זכה ששני בניו ימשיכו את דרכו. ואילו יעקב הצליח שכל 12 ילדיו ימשיכו להיות חלק מביתו, "בית יעקב". משפחתו לא התפצלה לשני עמים, אלא כולם, גם בני השפחות, נשארו בפנים. אנחנו "עם ישראל" ולא "עם יוסף" או "עם יהודה" או "עם יצחק". יעקב הצליח במשימה שאביו וסבו לא זכו לה. מיטתו הייתה שלמה. הוא הצליח להקים קבוצה, גוף שכולל תחתיו יותר מאדם אחד – להקים עם שמורכב משנים עשר שבטים.

ההצלחה של יעקב אינה מובנית מאליה. משפחתו לא הייתה משפחה קלה. היו את כל הסיבות בעולם לפירוק המשפחה: סכסוכים פנימיים, ילדים שיורדים מהבית והולכים לעסוק בענייניהם. מתחים סביב הבכורה. מאבקים בינו לבין הילדים. אבל למרות כל הקשיים הללו, שהתורה דואגת לפרט היטב, יעקב מצליח במשימתו, ומשאיר את המשפחה מאוחדת.

ניתן אפוא להבין את חומש בראשית בתור סיפור הקושי בהקמת משפחה, עם, המלוכדים יחדיו והולכים באותה הדרך.

 

אתגר הסולידריות

השאלה שעלינו לשאול אפוא היא: מדוע הקמת בית ישראל הייתה כה מאתגרת? האם לכידות משפחתית היא אתגר כל כך קשה? הרי ניתן למצוא קבוצות רבות, וכל שכן משפחות, מאוד מלוכדות ומאוד מאוחדות? מדוע אפוא נגזר על ישראל כל הסכסוכים האכזריים הללו?

דומני כי כאן טמונה התשובה לשאלה שפתחנו בה. התשובה היא כן: הקמה של קבוצה בריאה שהולכת בדרך נכונה היא אכן משימה קשה מאד, שדורשת אנשים גדולים וחייבת לעבור דרך פיצולים וסכסוכים וקנאות ומריבות. בהיסטוריה, כל המקרים של לכידות קבוצתית שאינה רצופת ייסורים עוברים דרך הטמעה עוצמתית של אחידות מחשבתית ורעיונית.

כדי לייצר סולידריות חסרת סכסוכים נדרשת הנהגה כריזמטית המאופיינת בחוסר גיוון וחוסר סובלנות – הנהגה היוצרת אנדרואידים חסרי אופי, המדברים "שפה אחת ודברים אחדים". נכון, קבוצה זו תהיה מלוכדת מאד והיא תיצור רושם מאוד עוצמתי. לא זו בלבד שעצם מפגן האחידות שלהם יהיה מדהים ומרומם, אלא שאף המסירות של הקבוצה לערכיה תהיה מופתית. אנשים בקבוצה זו יהיו מוכנים לוותר על האינטרס העצמי שלהם למען טובת הכלל ולמען האידיאלים הקבוצתיים. אולם, אחידות זו היא אסון נורא. כפי שנאמר במגדל בבל, וודאי שאינה דרך ה'.

אברהם או יצחק או יעקב היו יכולים להפוך למנהיגים כריזמטיים – לפחות בתוך ביתם. הם היו יכולים "לאלף" את הילדים שלהם לדבר בשפה אחת ודברים אחדים, להיות כולם יושבי אוהלים, להלביש את כולם בבגדי חמודות, ולהפוך את כולם לילדי שעשועים מופתיים שעושים בדיוק בדיוק מה שאבא שלהם מורה להם. ללא ספק, הייתה זו תמונה מרשימה: משפחה שלמה, אבות ובנים, נכדים ונינים – כולם מושלמים, כולם מחויכים, כולם לבושים באופן אחיד ומסורים באופן מלא למטרה של האב המייסד. אבל התורה אינה רוצה זאת. לא זו היא דרך ה'.

החינוך של האבות היה כזה שנותן לכל אחד לפתח את דרכו. חינוך זה הכשיר את הקרקע למתחים שהביאו לעזיבת עשו וישמעאל. אבל דווקא כאן מתגלה גדולתם של האבות, וביחוד, גדולתו של יעקב וביתו. הגדלות של יעקב הייתה שהוא ידע להכיל את כל הכיוונים המנוגדים בתוך בית אחד. למרות שכל אחד מבני יעקב היה אדם עוצמתי, עם דרך ורצון וחוסן אישי פנימי, יעקב הצליח לחבר את כולם אל הבית. בשורה התחתונה, למרות כל הסכסוכים הפנימיים, כשם שלבו של יעקב היה אחד, כך גם לבם.

מסיבה זו כל כך חשוב לתורה לתאר את הסכסוכים ואת הקשיים שבהקמת בית-יעקב. הציור שהמקרא מצייר הוא רב אנפין. מצד אחד: "גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" – שנים עשר ילדים שכל אחד מתעצם בדרכו. ולמרות זאת, מצד שני: "ויהיו בני יעקב שנים עשר".

"בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם. ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים ואמר אבי תקראו [תקראי] לי ומאחרי לא תשובו [תשובי]" (ירמיהו ג – יח-יט).

3 תגובות על “סיפורי צדיקים בתורה

  • תודה!
    מעורר מחשבה ונוגע בנימים העדינים של הנפש (ושל המשפחה).

  • תודה!
    מעורר מחשבה ונוגע בנימים העדינים של הנפש (ושל המשפחה).

  • תודה!
    מעורר מחשבה ונוגע בנימים העדינים של הנפש (ושל המשפחה).

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל