"ויאמר מה אתן לך ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמר"
יעקב לא רצה לקבל מלבן מאומה במתנה. הוא רצה שיהיה ברור שאין זה עסק "משפחתי", שהוא בן משפחה של לבן שעובד תחתיו, ובוודאי לא יחס של עבד ואדון. הוא רוצה לכונן עם לבן יחסים עסקיים: הוא נותן עבודה ובתמורה מקבל שכר נקוב. כך הוא נהג גם ביחס לנישואים עצמם. הוא מציע זאת ללבן בתור עסקה מסחרית: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה"; "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה". יעקב לא מבקש מלבן את בתו, אלא את אשתו, האשה שהוא שילם עבורה בעבודה.
יעקב אינו מצפה שלבן, הדוד שלו, ידאג לו. להיפך. מיד שהוא בא לחסות בביתו הוא ניגש לרעות את צאנו, שלא להיות חייב לו טובה. כיוצא בו, הוא כועס על רחל שבאה אליו בדרישה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". הוא אינו חושב שמגיע לו דבר וגם לא אוהב שאחרים סבורים שמגיע להם. אפילו ביחסיו שלו עם הקב"ה הוא אינו מתחנן למתת. הוא נודר שאם ה' ישמור עליו ויהיה לו לאלוקים הוא יבנה לו בית וייתן מעשר.
את הנהגה זו למד יעקב מאביו, שהתעקש לחפור לעצמו את בארותיו ולא לקח מהבארות של בני הארץ, שבתורו, למד זאת מאבא שלו, אברהם, שאמר למלכי צדק: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". האבות התרחקו מכל מתנה או שותפות עם אחרים. הם שאפו לקבל את מה שקיבלו בזכות עבודתם, ושיהיה להם קרדיט מלא ובעלות מלאה על ההישג.
זהו ערך החירות שהאבות הביאו לעולם, חירות שמשמעה חוסר תלות באחרים ואחריות אישית על גורלך.
"לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב שלא קנו העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח אלא בשביל מעשים טובים ותלמוד תורה. לפיכך אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם וכו" (ילקוט שמעוני דברים)
לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. אנו צריכים ללמוד מהאבות להיות אנשים אחראים לעצמינו. לא הדורשים שאחרים ידאגו לנו.
ובמשפט זה היו מאיימים על עדים המעידים על דיני נפשות, שלא יאמרו שאינם אחראים, אלא עליהם לדעת ש"בשבילי נברא העולם" – כל אדם הוא יחידה עצמאית האחראית באופן מלא לפעולותיה.
Photo by jesse orrico on Unsplash
