"כי תועבת מצרים כל רעה צאן". וכיוצא בו, "תועבה הוא למצרים" לאכול עם העברים לחם.
המצרים תעבו את העברים, משום שהיו רועי צאן: משפחת אברהם, לוט וגם לבן אחי רבקה. מתח זה בין עובדי אדמה לרועי צאן קמאי כימי עולם. הוא מתחיל עם שני בניו של אדם הראשון, קין, עבד האדמה, והבל, רעה הצאן.
עובד האדמה רואה בעולם גולם שהוא אמור לעבד על מנת למלא את צרכיו. הוא מסתמך באופן מלא על תבונת כפיו כדי להוציא לחם מן הארץ. גישה זו התפתחה במצרים, שהיא אזור מדברי שנהר עובר במרכזו. השגשוג של מצרים היה תלוי ביכולת להשתמש במימי הנילוס להשקיה. הם אפילו לא נדרשו לסמוך על הגשם, שמפתחותיו אינם בידי אדם, אלא על היכולת האנושית לבדה.
רועה הצאן, לעומת זאת, עובד בשיתוף פעולה עם הדינמיות של העולם. הוא מבקש לנהל את העולם, להתהלך בו, ולא לעבד אותו משל היה גולם דומם. האדם מכוון את הצאן, מוביל אותו למקומות מרעה טובים. בית יעקב היו רועי צאן, אנשי מקנה, עוסקים בקנין, במסחר: "אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו".
ניתן לגדל בהמות בלא להיות רועה. ואכן, כפי שאנו רואים במכות מצרים, היה למצרים בהמות בית. אולם, מה שהמצרים תיעבו היה את רעיית הצאן. הם היו מוכנים לגדל בהמות שלא צריך לרעות, שניתן לסגור במכלאה ולשלוט באופן מלא בגידולם. כלומר, הם היו מוכנים להתייחס למקנה כמו למשאב דומם, כמו אדמה, שניתן לטפח ולגדל בשליטה מלאה.
גישת עובד האדמה היא גישה של אדון ועבד. אדוני האדמה רואה בכל מה שתחתיו אובייקטים הנתונים לשליטתו. לכן מצרים היא "בית עבדים".
גישת רועה הצאן, לעומת זאת, היא גישה של ניהול. הרועה אינו אדון הצאן אלא זה שמכוון אותם, מסייע ועוזר להם כפי יכולתו. זו היא גישת החירות של ישראל, שבאה לידי ביטוי בהתנגדות שלהם לשעבוד מצרים.
רועי הצאן, אנשי המקנה, מתועבים הם בעיני העבדים, "עבדי האדמה", החיים בדינמיקה של אדנות ועבדות. רועה הצאן מאיים על סדרי העולם הקבועים והיציבים של עובד האדמה.
וביחוד, המצרים לא יכלו לאכול עם העברים לחם, כי אכילת העברים היא אכילה שיתופית, חברתית, האוכלים את אשר קנו ושייך להם. ואילו אכילה המצרית היא אכילה של עבדים הסמוכים על שולחן אדונם.
Photo by Pawan Sharma on Unsplash
