בדברי יתרו למשה, הוא מונה את התכונות הנדרשות מהשופט הראוי: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע". ברם, נראה כי בפועל, משה בוחר את השופטים לפי פרמטר אחד בלבד: "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם". ויש לשאול, מדוע מתמקד משה דווקא בתוכנה זו? האם התכונות של יראת אלהים, דרישת אמת ושנאת בצע אינן חשובות ומרכזיות מלהיות "איש חיל"? לכאורה התכונות הבסיסיות הראויות לשופט הוא שיהיה איש של צדק ויושר ולא מידת החיל שלו.
נראה שמשה אינו מקבל את עמדתו של יתרו באופן מלא. יתרו סבור שצריך שופטים שיעשו את תפקיד משה רבינו, ויהיו ניחנים ביכולת עצמית להכריע את הדין. ואילו משה סבור לוקח מדבריו מסקנה אחרת לחלוטין. הוא מסיק שאין סיבה לא לתת לאחרים לדון דין פשוט. "הדבר הקל", שאותו נותן משה לשופטים, הוא דין שכל אחד אמור לדעת. במקרים אלו, תפקיד השופטים הוא לחתוך את הדין. צריך שהם יהיו אנשי חיל, כלומר מעורכים על העם או בעלי יכולת, אבל אין סיבה לחפש אנשים מצוינים במיוחד. ואכן, בהלכה נפסק שאפילו שלש הדיוטות כשרים לדין ברוב המקרים, בהנחה שלפחות אחד מהם יודע את הדין.
תפיסת יתרו הייתה שמטרת השופט הוא לקבוע את הצודק והנכון והראוי. ולכן על השופט להיות אדם נעלה המסוגל לקבוע דבר זה. אולם, בעיני משה, בעיני התורה, השופט אינו קובע מה נכון וראוי, ולא משנה כמה גדול, וחכם , וצדיק ואמיתי יהיה. היחיד שיכול לקבוע את הנכון והראוי הוא הקב"ה – התורה. מטרת השופט אינה אלא "והודעתי את חקי הא' ואת תורתיו". השופט אינו אלא מי שמודיע מה הוא החוק. לא מה שסביר, לא מה שצודק, לא מה שמוסרי. הוא אינו מוסר אלא את דבר המחוקק, שהוא ה'.
המשפט לאלהים הוא. "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא". תפקיד האדם, השופט, הוא להודיע את דבר האלהים. השופט אינו אדם נעלה הקובע את הנכון והראוי, אלא סך הכל אדם המודיע מהם חוקי האלוקים.
כאשר השופט מגיע בגישה שתפקידו אינו לקבל הכרעה מוסרית מכוח עליונותו וצדקותו אלא להודיע את חוקי ה', הוא ינצל ממילא מעוול במשפט. הסיבה המרכזית לעוול במשפט היא שהאדם חושב שהוא אחראי על המשפט, ולא אלהים. הוא מתחיל לחשוב שיש לו מעלה על האדם שמגיע לפניו למשפט והוא יכול בכוח עליונותו המוסרית לקבוע האם הוא צדיק או רשע. זהו הפתח הראשי לניצול לרעה של המשפט, להנסת הטיה אישית ולעיוות הדין. לעומת זאת, אם השופט מגיע בגישה שאחריותו הינה להודיע את החוק ולא לטעות בכך, הוא אינו מכניס את עצמו לסיפור. הוא מנסה לדעת את דבר האלהים, ואם הוא מרגיש כי הדר גדול ממנו, כי זהו "דבר קשה" והוא אינו מצליח לברר כראוי מה רצון ה' בו, הוא יפנה מאליו למי שגדול ממנו.
מסיבה זו, בגישה התורנית השופט אחראי על טעות בדין: "דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו". השופט הוא פקיד שתפקידו להודיע את הדין. אם הוא טעה בדין, הרי שמעל בתפקידו ועליו לשלם מביתו על טעותו.
"ביום ההוא יהיה ה' צב' לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה"
