על אף שאנו מחלקים את עשרת הדברות לשני חלקים שווים, חמש וחמש, אין כל שוויון בין הדברות הראשונות לאחרונות. הראשונות, קל להבחין, הרבה יותר ארוכות מן האחרונות. מה שיוצר הבדל זה באורך הוא שבדברות אחרונות אין אלא ציווי סתמי: לא תעשה, ואילו דברות ראשונות מלוות בטעם, בהסבר, או אפשר ב"מתן שכרה":
"אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
"לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' א' אל קנא פקד עון אבת על בנים וגו'".
"לא תשא את שם ה' א' לשוא כי לא ינקה ה' וגו'".
"זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'".
"כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה וגו'".
דברות האחרונות הם צווי מוסר אנושים בסיסים שאינם זקוקים להסבר. מי שצריך הסבר למה לא לרצוח, לנאוף, לגנוב או לחמוד חסר לו רגש מוסרי בסיסי. ואדרבא, אם התורה הייתה נותנת בהם טעם, היא הייתה מצמצמת את תוקפן, כאומרת, רק משום טעם ספציפי יש לקיימן ולא משום שהן חוק טבעי ובסיסי של הקיום האנושי.
דברות ראשונות, לעומת זאת, אינן מובנות מאליהן ונדרש בהן טעם או הסבר. יש צורך לנמק מדוע ה' הוא אלוהינו דווקא, ולומר כי זאת משום שהוציא אותנו מארץ מצרים מבית עבדים, שבכך אנו מיוחדים משאר העמים. כיוצא בו, יש צורך להתריע מפני ההשלכות ההרסניות של עבודת אל אחר מלבדו. על אותו דרך, יש להסביר כי נשיאת שם ה' אינה פעולת שווא חסרת משמעות ולכן, מי שנושא שמו לשווא יישא בתוצאות. בדומה לאלו העוסקים ביחס בין האדם לבין הקב"ה, גם זכירת יום השבת אינה פעולה טבעית ומובנית מאליה ועל כן צריך לנמק מה טעם בה: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".
יוצא מן הכלל כיבוד אב ואם, שכפי שמציינים חז"ל, הוא תכונה טבעית שאינה מיוחדת לישראל ולכאורה, היה מקומו בין הדברות השניות שאינן צריכות לטעם ולהסבר. ונראה לפיכך כי עצם העובדה שהתורה נותנת טעם במצווה זו היא על מנת להוציא אותה מגדר חוק טבעי המובן מאליו.
היה מקום לומר שכיבוד אב ואם דומה לדיברות אחרונות, שאמורות להיות מובנות מאליהן, כחוק הטבע. כשם שאסור לרצוח כי אסור לרצוח כך יש לכבד אב ואם, כי הטבע האנושי הבסיסי ביותר דורש זאת מאתנו. אולם, דווקא כאן, מנמקת התורה את המצווה בטעם של תועלת אישית: "למען יאריכון ימיך על האדמה". היא מלמדת שמצוות כיבוד אב ואם אינה מובנית מאליה אלא נועדה לשרת את השגשוג בארץ.
וכנגד מה אמורים הדברים? כנגד נבואת ירמיהו, שבה מופיעה השאלה "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר", והקב"ה משיב: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם". דורו של ירמיהו כיבדו את אבותיהם והלכו בעקבות ההבלים שהללו לימדו אותם. וכנגד זה אומר הכתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה". אך אם אבותיך מלמדים אותך הבלים שעלולים לאבד אותך מן הארץ – במקרה זה, שמע לקול ה' ולא לקול האבות.
