כמו הרבה דברים, הזיכרון הוא דבר שניתן להשתמש בו בצורה טובה ונכונה, אך ניתן להשתמש בו גם בצורה מזיקה.
בראש ובראשונה, הזיכרון הוא תחום הנתון למניפולציה. לפעמים האדם מעוות את הזיכרון ושותל בתוכו עובדות שלא היו. אולם, אפילו כאשר האדם זוכר דברים כהוויתם, הוא עדיין יכול להשתמש בזיכרון באופן סלקטיבי, לזכור ולהזכיר רק דברים מסוימים שמתאימים לנרטיב שהוא דוגל בו ולשכוח ולהתעלם מכל מה שאינו מתאים לנרטיב זה. מלבד זאת, הזיכרון דומה לצביעה מחדש של תמונות בשחור-לבן. התמונות אכן משקפות את ההתרחשות, אך הבחירה באיזה צבע לצבוע אותם היא בחירה שנעשית בהווה ואינה משקפת בהכרח את הרושם שהם נתנו בעבר. זיכרון הוא משהו שעשוי לקבל צבע וטעם עם השנים, הוא עשוי להתמתק, או להפך, להיות מושחר. הכל לפי נטיית הלב. וכך, ניתן לרתום את הזיכרון למטרה זו או אחרת.
מבחינת התועלת שבזיכרון, גם כאן הדברים אנם חתוכים. לפעמים הזיכרון מועיל, ולפעמים דווקא עדיף לשכוח. לפעמים אדם מכלה את חייו בעיסוק בעוולות שנעשו לו בעבר, וכך, ככל שהוא עוסק בהם יותר, הצבע של העוולה נעשה יותר ויותר חזק, יותר ויותר מאיים, עד שחייו נהרסים מחמתה. לא אחת, היה עדיף שיסיר את העניין מלבו, שייתן לצבעים לדהות ולהתעמעם. במקרים אחרים, לעומת זאת, השכחה מביאה את האדם להתעלם ממה שנלמד מהנסיון, האישי או הציבורי, וכך הוא נקלע למצבים שהיה יכול להימנע מהם אילו היה זוכר בבהירות ובחדות את שעבר.
לפיכך, האדם צריך לימוד גדול להבין איזה עניינים חשוב לזכור: איזה דברים אסור לשכוח, ואיזה דברים עדיף שישכחו, שישקעו, שלא יזכרו עוד.
חז"ל מונים ארבע דברים שהתורה ציוותה עלינו לזכור: שבת, הקצפת ה' במדבר, מעשה מרים ומעשה עמלק (ספרא בחוקתי א). זכירת השבת מביאה לשמירתה. זכירת הקצפת ה' במדבר, מלמדת את האדם לא להאמין בעצמו. זכירת מעשה מרים מביאה להישמר בנגע הצרעת. זכירת מעשה עמלק מביאה למחית זכרו.
ישנו מכנה משותף לזכירות אלו, והוא תמרור האזהרה שהן מציבות לאופטימיות של האדם. האדם מטבעו אופטימי. האופטימיות היא הכוח שדוחף את האדם לעשייה, שמוביל אותו קדימה מתוך אמונה בטוב, אמונה בכוח שלו לעשות טוב, ובפוטנציאל של העולם להיות מקום טוב. כוח זה מנוגד לזכירה. הזוכרים הם תמיד האנשים שמצביעים על איך דברים נכשלים. היסטוריונים הם אנשים פסימיים. הם יודעים תמיד לומר לאנשי העשייה איך היה מי שכבר ניסה לעשות כמוהם בעבר, ואיך הדבר ההוא הסתיים בכי רע. בדומה לכך, גם הזכירות של התורה באות להגביל מעט את כוח העשייה של האדם, ולהציב תמרור אזהרה בפני האופטימיות הלא-זהירה.
עם כל האופטימיות, האדם צריך לזכור תמיד שגם הצדיקים ביותר יכולים ללקות בצרעת. האדם צריך לזכור שגם דור המדבר, שראה את אצבע אלהים במצרים ואת ידו החזקה על הים, סטה מן הדרך והקציף את ה'. האדם צריך לזכור שעל אף חשיבות המבט האופטימי על העולם, יש גם את עמלק, שמזנב בדרך, שתופס את הנחשלים, ש"מקרר את האמבטיה", כלשון חז"ל. יש גם רוע בעולם, והוא לוכד גם אנשים אופטימיים. ולבסוף, האדם צריך לזכור שעם כל חדוות העשייה, יש גם שבת – צריך לעצור מן המרוץ, ולזכור שהקב"ה מנהל את העולם.
וכשם ששקיעה מיותרת בעבר מזיקה ומנוונת, כך גם התעלמות מזיכרון ארבעת נקודות אלו יכול להביא חורבן על האדם, עד שהאופטימיות התמימה שלו תהפוך לייאוש מריר וירוק.
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
Photo by NeONBRAND on Unsplash
