צריך עיון > בין הסדרים > האם תעירו את האהבה?

האם תעירו את האהבה?

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

על נסיון העלייה הגדול והלא ידוע לארץ ישראל שהנהיג המהר"ם מרוטנבורג, ועל המחלוקת של ראשוני אשכנז סביב שאלת דחיקת הקץ ומצוות העלייה לארץ ישראל.

ו' אייר תש"פ

סיפור תפיסתו של מהר"ם מרוטנבורג וכליאתו במצודת אזינשהיים נצרב בתודעה ההיסטורית כאחת מנקודות הציון המשמעותיות שחתמו את תקופת הזוהר של יהדות אשכנז בימי הביניים. כתוצאה ממאורע זה נאלץ הרא"ש, תלמידו הגדול, לברוח מאשכנז ולהשתקע בטולדו הספרדית – וכך איבדה יהדות אשכנז בתוך זמן קצר שניים מכתריה, מלבד תלמידי החכמים הרבים שנהרגו בפרעות.

סיפור מעצרו של מהר"ם ב-1286 מופיע בספר המנהגים לקהילת וורמייזא:

מורינו הרב ר' מאיר מרוטנבורג בר' ברוך זצ"ל שם לדרך פעמיו לעבור הים, הוא וביתו ובנותיו וחתנו וכל אשר לו. ויבוא עד עיר אחת היושבת בין ההרים הרמים שקורים למברדיש גיבורגא בלשון אשכנז. ורצה לישב שמה עד אשר יאספו אצלו כל העוברים עמו. והנה פתאום ההגמון הרע ימח שמו וזכרו מבזילא רכב מרומי דרך אותה עיר ועמו משומד אחד ושמו קניפפא ימח שמו וזכרו, והכיר במורנו והגיד להגמון. וגרם שהפחה מיינהרט מגיירץ, שר של אותה עיר, תפשוהו ד' בתמוז שנת מ"ו לאלף הששי ומסרוהו למלך רודולף.

כנזכר בספר המנהגים, מהר"ם נתפס בשעה שניסה לחצות את הגבול הגרמני לכיוון איטליה (לומברדיה). המלך רודולף נימק את המעצר באמצעות פרשנות מחודשת לעיקרון הימי ביניימי שהתייחס אל היהודים כמשועבדים בגופם ובממונם אל המלך (Com personis et rebus suis). כלל זה הציל לרוב את היהודים מהתעמרות על ידי האצילים הנוצריים, שכן הם נחשבו לרכוש המלך, אמנם רודולף פירשו כלשונו וטען שנסיון הבריחה היסב לו נזק כלכלי משמעותי.

אמנם מה הייתה תחנתו הסופית של מהר"ם? מי היו אותם "העוברים עמו" שלהם נאלץ להמתין? ומה הניע אותו לצאת להרפתקה זו לעת זקנותו?

תשובות לשאלות הללו לא ניתנו במפורש במקור הנ"ל, אמנם הביטוי "לעבור הים" רומז לכך שהוא התכוון לעלות לארץ ישראל. במקור אחד הרמז אף מפורש יותר, שכן נאמר בו שמהר"ם ביקש "לילך בארצות החיים". גם מצו המעצר שעליו חתם רודולף נטען שמהר"ם והעם אשר אתו שמו פעמיהם אל ה-"Ultra mare", ("מעבר לים") – ביטוי שרווח אצל הצלבנים ביחס לארץ ישראל.

מהר"ם לא היה הראשון שביקש באותה תקופה לעלות לארץ ישראל; עשרים שנה קודם לכן היה זה הרמב"ן ששם פעמיו אל ארץ האבות, ובשנת 1259 עלה לשם רבי יחיאל מפריס – רבו של מהר"ם שהשתתף בויכוח המפורסם שבעקבותיו נשרף התלמוד בשנת 1242. קודם לכן, בראשית המאה הי"ג לספה"נ היו אלו יהודי צרפת ופרובנס שהתקבצו לעלות לארץ ישראל ולהקים בה קהילה, וגם רבי יהודה הלוי מעולם לא ויתר על שאיפת חייו לחון את עפרה הקדוש. אמנם למרות זאת, נסיון העלייה המאורגנת של המהר"ם היה יחודי בשל מספר מאפיינים.

כפי שנזכר בספר המנהגים, המהר"ם לא עלה בגפו, אלא ניסה לרכז עלייה מאורגנת. אין אנו יודעים את מספרם של המשתתפים, אך מפקודת המעצר של הקיסר רודולף אנו לומדים שהם נמנו על חמישה קהילות: מגנצא, שפירא, וורמייזא, אופנהיים ווטראו. ההיקף הנרחב של הקהילות מלמד שאין מדובר באירוע זניח, וככל הנראה היה זה ניסיון העלייה המאורגנת הגדול ביותר באותה התקופה.

בנוסף, על אף שעליות מאורגנות היו עוד קודם לכן, התנאים שבהם הן התבצעו היו שונים מאוד. אם בראשית המאה הי"ג שלטה בחלקים נרחבים מארץ ישראל הממלכה הצלבנית – שנחשבה נוחה עבור יהודים – הרי שבזמנו של מהר"ם היא עמדה כבר על סף התמוטטות. מהר"ם, שהיה בקשר עם בני הקהילה היהודית בארץ ישראל, היה ללא ספק מודע למצבה השברירי של ממלכת ירושלים הנוצרית. מה ראה אפוא לעלות דווקא בזמנים טרופים אלו?

זאת ועוד; העלייה הזו התייחדה בכך שבניגוד לעליות הקודמות, הפעם באו העולים מארצות אשכנז דווקא – ולא מצרפת, פרובנס או ספרד. באותה תקופה אשכנז נפקדה מניסיונות העלייה לארץ ישראל שלא במקרה; ישנם לא מעט התייחסויות של ראשוני אשכנז לנושא השוללות את מצוות העלייה בזמנם מכמה וכמה סיבות.

הניסוח המפורסם ביותר לשלילת קיומה של מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן הראשונים מופיע בתוספות בכתובות (קי, ב) בשם רבנו חיים הכהן:

אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.

דברי התוספות מתייחסים לנידון כיצד יש לפסוק במקרה של ויכוח בין הבעל לאישה על עלייה לארץ ישראל. מלבד תוספות זה, שלילת מצוות העלייה מחמת חוסר היכולת לעמוד בקריטריונים הרוחניים הנדרשים מופיעה אצל עוד מחסידי אשכנז. המהר"ם עצמו מתייחס לגישה זו ולהנהגות מעשיות שנגזרו ממנה בתשבותיו:

וששאלת אם שמעתי למה צוו הגדולים לבניהם לחזור [מארץ ישראל], כמדומה אני לפי שאין מרחמים שם כלל וגם אין יכולים לעסוק בתורה מחמת שצריכם לטרוח אחר מזונות. גם מתוך שאין שם תורה אינם בקיאים בדקדוקי מצוות. כמדומה אני, שכך שמעתי מבניהם.

 לגישה זו מצטרפת טענה אחרת הרואה בעלייה לארץ ישראל מעשה לא ראוי של דחיקת הקץ. כך למשל מתבטא ר' אליעזר בן משה הדרשן, בן אחיו של רבי יהודה החסיד:

השביע את ישראל שלא לדחוק את הקץ ושלא לעלות לארץ ישראל קודם הזמן... כל הממהר לעלות לארץ ישראל מות יומת… כל הממהר לא יחיה, כל העולה קודם הקץ, שבעוד הגלות לא יצאו לחפשי… אימתי יצאו ישראל מגלותם ויעלו לארץ ישראל? כשימשוך היובל.

הרוח העולה מדברים אלה הינה דחיית ישומה המעשי של מצוות ישוב ארץ ישראל.

עם זאת, בבית המדרש של מהר"ם נשבה כנראה רוח אחרת; אנו יכולים ללמוד על כך מכמה תשובות שכתב בנושאי העלייה לארץ ישראל. מהר"ם חוזר על הטיעונים המקובלים של סכנת דרכים ומדרגה רוחנית לא ראויה העלולה לסכן את העולה, אמנם הוא אינו מאמץ אותם באופן גורף, וניכר מדבריו שאפשרות העלייה לארץ ישראל קיימת בצורה מעשית גם בזמננו.[1] בניגוד לראשונים אחרים, הוא נוקט שאין סמכות ביד האב למנוע מבנו לעלות לארץ ישראל, ומשמע מדבריו שדין כפיית הבעל את אשתו לעלות לארץ ישראל קיים גם בזמנו.

נראה שגישתו של מהר"ם עלתה בקנה אחד עם זו של בית המדרש שבו גדל; כנזכר לעיל, רבי יחיאל מפריס עצמו – תלמידו של ריצב"א ורבו של מהר"ם – עלה בערוב ימיו לארץ ישראל. ואכן, אנו רואים ביתר שאת גישה זו בדברי אחד מתלמידי ריצב"א המתייחס באופן ישיר לחשש דחיקת הקץ ושולל אותו מכל וכל:

ואל יעלה על לב איש שיגלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה, וגם אל ישגה לחשוב שיבא גם בארץ ישראל בין הגוים. הטועה בזה לא חש לכבודו של מלך המשיח, אך ישראל תופשים התורה, חסידים אנשי מעשה, מארבע רוחות העולם אחד מעיר ושנים ממשפחה, כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוח טהרה והכשר חבת הקדש לבא בארץ ישראל, ועליהם יגלה מלך המשיח. כמו שנאמר :ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציוןועתה מתעוררים רבים ומתנדבים לעלות לארץ ישראל. ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואל, כאשר רואים שהכבידו האומות את עולם על ישראל ברוב המקומות, ושאר סימנים ידועים נתגלו לצנועים.

לא די בכך שאין בעלייה יזומה לארץ ישראל משום דחיקת הקץ, אלא שמדובר, לדעת תלמיד ריצב"א, בתנאי הכרחי להתרחשותה של הגאולה. לא צפייה פסיבית לגואל שיופיע ממרום בניכר תביא את המלך המשיח, אלא גילוי יוזמה של מעטים נבחרים ("אחד מעיר ושנים ממשפחה") שיקומו ויעלו לארץ ישראל. אותו תלמיד אף מתריע מפני אלו החושבים שהגאולה תבוא בדרך ניסית:

ואל יעלה על לב אדם לומר במצרים נגאלו אבותינו בכבד גדול וביד רמה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים; עוונותינו גרמו לנו אלה.

כאמור, דברים אלו לא התקיימו רק במישור התיאורטי, אלא תנועות של עליה לארץ, כמו זו של המהר"ם, הנצו באשכנז של אותם הימים. בדברי תלמיד הריצב"א ישנם רמזים ברורים שהוא מזהה את קרבת הקץ בימיו, ורואה בהתעוררות לעלייה לארץ ישראל צעד מתבקש לקראת הגאולה. יתכן ונפילתה הקרובה והולכת של הממלכה הצלבנית בזמנו של המהר"ם שימשה אף היא כאות מבשר עבור הבאות. יהיו הסיבות אשר יהיו, נראה שמהר"ם התכונן ברצינות להקים ישוב יהודי גדול בארץ ישראל למרות המצב הביטחוני הרעוע בארץ ישראל – ואולי אף בגללו.  

קשה להפחית מערכה של יוזמת עלייה זו. מהר"ם מרוטנבורג לא היה רק מגדולי הדור, אלא נודע כאחד הדמויות המשפיעות ביותר על דמותה של יהדות אשכנז. לו היה מצליח להקים מושב קבע שישקם את הישוב היהודי בארץ ישראל יתכן שההיסטוריה שלנו הייתה נראית אחרת. אולם, כישלונה של העלייה יצר כנראה את האפקט ההפוך ואישר את גישתם של מתנגדי העלייה. מהר"ם עצמו נלקח לבית המאסר; הוא נשאר שם עד יומו האחרון ועוד מספר רב של שנים לאחר מכן בשל סירובו להיפדות. את מכתביו מהמצודה הו חתם במילים שהעידו יותר מכל על שברון הלב ועל האכזבה שהייתה מנת חלקו:

"מאיר בן ברוך, הנשכח מכל טובה".

נראה שהטובה עליה מדבר מהר"ם היא אותה הטובה שהזכירו חז"ל במסכת ברכות (מח, ב): 

"הטובה – זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר: ההר הטוב הזה והלבנון".

יקחו עוד שנים רבות עד שהישוב היהודי בארץ ישראל יהפוך להיות אחד מהמרכזים הגדולים של היהדות בעולם ונזכה לשמוח שוב באותה ארץ טובה ורחבה.

 

לקריאה נוספת: אברהם גרוסמן, זיקתו של מהר"ם מרוטנבורג אל ארץ ישראל.

 


[1] עיין תשב"ץ, תקנט.

 

2 תגובות על “האם תעירו את האהבה?

  • יישר כח על המאמר, כתוב בבהירות ובטוב טעם.
    אציין שביחס לדברי רבנו חיים כהן הנ"ל (שמצוות יישוב א"י אינה נוהגת בזמננו משום הסכנה והקושי לקיים בה מצוות) המובאים בתוספות בכתובות, מובא בכמה מהאחרונים שדברים אלו לא יצאו מפיו של רבינו חיים וכי תלמיד טועה כתבם (עי' מהרי"ט ב יו"ד כח, גליון מהרש"א לרבי שלמה איגר כתובות קי ע"ב, שו"ת חת"ם סופר יו"ד רלד)

  • הייתי מצפה שהמהרם עצמו היה כותב משהו בענין, מוזר שהוא יוזם כזו פעולה מרחיקת לכת ולא מסביר כלום בתשובותיו או בכתביו.
    מאידך גיסא רואים שתלמידיו ותלמידי תלמידיו זנחו לחלוטין דרך זו, אז אולי באמת הטרגדיה שלו לימדה אותם לקח שאין זה רצון הבורא.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל