מי מפחד מהנגיף הרע?

המילה המדוברת ביותר בימים ושבועות האחרונה היא בכלל מילה חדשה: קורונה. תוך שבועות ספורים, התפתח "משבר הקורונה" מנושא פנים-סיני לבהלה עולמית שלא פסחה גם על מדינתנו הצנועה. מספר השוהים בבידוד, מחשש להידבקות בלתי-נודעת (זאת בשל זמן האינקובציה הארוך של הנגיף), ממשיך לצמוח, ויחד אתו מספר הטיסות המבוטלות במרחבי העולם – לצד ביטול מסיבות פורים ועוד אירועים ציבוריים רבים. ישראל אמנם לא הגיעה למצב כזה, אך כמה מדינות נמצאות כמעט בבידוד בינלאומי, ונדמה שעוד מעט תעצור הקורונה את סיבוב העולם כליל.

העיסוק הבלתי-פוסק בנגיף החדש הביא לנו תופעה שניתן לכנותה "תרבות קורונה" – סיפורים, בדיחות, סרטונים ושירים שבמרכזם עומד עניין הקורונה. למרות שמדובר בנושא רציני במיוחד, על בני אדם להמשיך לתפקד גם בעיתות משבר, ואחד ממנגנוני ההגנה האנושיים הוא עיסוקים מהסוגים הללו גם בתחום נגיף לא סימפטי בעליל. אנו ניטול בכך את חלקנו, ונעסוק ברשימה זו בנושא הנגיפים במבט היסטורי-תורני. כיצד חכמי הדורות התייחסו לחשש הידבקות?

נדגיש בפתח הדברים הדיון דלהלן הוא היסטורי-תורני בלבד. לעניין הלכה כבר פסקו כל מורי הוראה שיש לציית להוראות משרד הבריאות, ולנקוט בכל צעדי הזהירות הנדרשים.

***

מחלות מדבקות העוברות מאדם אחד לרעהו אינן תופעה חדשה, כמובן. מגפות הן תופעה ידועה שימיה כימי ההיסטוריה עצמה. אולם,המחשבה שמחלה התוקפת אדם אחד מסוגלת "לזנק" ממנו לאדם אחר היא חדשה יותר. בעבר הרחוק, מחשבה זו סתרה את התזה הרפואית שנטתה לייחס את המחלה לחוסר איזון בגוף האדם. היא עמדה בניגוד גם לתפיסה שראתה במחלה עונש או פועל יוצא ממצבו האישי-רוחני של האדם – כיצד יתכן שתופעה שמקורה חוסר איזון ספיריטואלי (רוחני) או כימקלי תעבור מאדם לאדם באמצעות מגע?

דוגמא שבה מצאנו את אחד מגדולי הפוסקים המתייחס מפורשות לבעייה זו נמצאת בתשובותיו של הרמ"א, שם הוא דן בשאלה האם מחלה מדבקת שפרצה בבית יכולה להוות עילה לביטול הסכם השכירות. לאחר שהוא מאריך בנוגע לשאלה האם ומתי ניתן לבטל חוזה שכירות מכח טענת-אונס, הוא מתייחס בפרוטרוט לשאלה האם החשש מהידבקות במחלה הינו בכלל חשש סביר:

"כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא. ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו".

הרמ"א איננו מתכחש לעובדה שחולי מסויים עשוי להיות מדבק ולעבור מאדם לאדם, אך הוא רואה בהטלת סגר ובהתרחקות מהחולה אמצעי מנע קיצוניים הנובעים מקטנות אמונה.

היו שטענו כי המקור הקודם ביותר המגלה התייחסות לתופעה של מחלות מדבקות נמצא דווקא בתורה, בפרשת מצורע. המצווה להרחיק את המצורע ולהסגיר אותו נתפסה כאקט שתכליתו להגן על שאר העם מהדבקות בנגע הצרעת. הוטענים לגישה זו רצו למצוא סימוכין לגישה זו בדברי הרמב"ן בפרשת תזריע:

"והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת".[1]

משמעותם הפשוטה של דברי הרמב"ן היא שהרחקתו של אדם המגלה תסמינים ראשונים של המחלה נועדה לדאוג ל"טהרת ישראל ונקיות גופם", והוא אף מפנה לשם כך לספרי הרופאים – מה שעשוי ללמד שהרמב"ן זיהה את נגע הצרעת עם מחלת הצרעת המוכרת. מי שהביא גישה זו ואף חלק עליה נחרצות היה הרש"ר הירש, שהקדיש לה קטע נרחב בחיבורו על התורה:

"הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו מקור לדעות המשובשות על 'אופיים הסניטרי של חוקי תורת משה'. אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך, שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות, במחלה מדבקת; הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד; לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה?"[2]

 גישה זו – שתומכיה המפורסמים דווקא לא נמנו על חובשי בית המדרש – מעוררת קשיים רבים, כאשר העיקרי שבהם הוא הניסיון להעניק טעמים טבעיים לחוקי התורה והתייחסות לטומאת הצרעת כאל מחלה ולא מציאות בעלת אופי רוחני. בנוסף לכך, היא מערערת לכאורה על דברי חכמים שגע הצרעת מגיע כתוצאה מחטא, שאם כן, מדוע יש לחשוש מהידבקות? ואכן, לא בכדי בחר רש"ר הירש – שגם זיהה במניעיה של הטענה יסודות אנטישמיים עתיקים – להקדיש קטע ארוך בחיבורו על התורה על מנת לתקוף נחרצות את אלו שדגלו בה:

"…אולם מכל הרשימה הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת"; רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים; נראה אפוא, שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו; והבדייה של טציטוס – כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטיה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!".

רש"ר הירש מאריך להראות שלא ניתן לפרש את המצוות העוסקות בנגע הצרעת בתור אמצעים למניעת הדבקות. בנוסף לכך, בתחילת הפרשה הוא מוכיח שהמילה "נגע" בלשון התורה אינה מתייחסת לנגיף או לתופעה פתלוגית אחרת, כי אם לגזרה אלוקית – שרש"ר רואה אותה כסותרת למחלה רגילה:

"נראה בהחלט, ש'נגע' איננו מציין מצב רגיל של מחלה; אלא 'נגע' הוא מחלה, הבאה כתוצאה מגזירה אלוהית מיוחדת […] גם במסכת הוריות (י, א) הזכירו את לשון הכתוב (יד, לד): ונתתי נגע צרעת בבית וגו'; ולמדו מכאן, שגם נגעי אדם אינם מטמאים – אלא אם כן יש לייחס אותם לגזירה א-לוהית מיוחדת, ולא להשפעות פתולוגיות אחרות: 'פרט לנגעי רוחות, לנגעי כשפים'".[3]

גם הרמב"ן עצמו מתייחס לעובדה שבנגעי הצרעת היה אלמנט על-טבעי שבה להורות על כך שהמחלה נובעת מכוחה של גזרה אלוקית מיוחדת הבאה כתגובה לחטא:

"זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו".[4]

דמות הלכתית נוספת שהתייחסה למשמעותה האמונית של מחלה נגיפית היה רבי יוסף אלבו, מחברו של "ספר העיקרים". הלה נזקק בתשובותיו למקרה של אישה שהתאלמנה פעמיים, כך שמבחינה הלכתית היא אמורה להיחשב "קטלנית", ואסור לה הינשא מחשש שתמית את בעלה.[5] השואל נזקק לרבי יוסף אלבו מחמת העובדה שאחד מהבעלים נרצח בפרעות קנ"א, ולא מת מוות טבעי. רי"א אכן הורה שהאישה מותרת להינשא בשלישית, שכן דברי הגמרא לא נאמרו אלא על מי שמת מוות טבעי, ולפיכך יש לתלות את מיתתו במזלה של האישה. לעומת זאת, אדם שמת כתוצאה ממלחמה או מגזרה נחשב כמי שמת "בגיזרה כוללת, ולא בגזירה פרטית" ולכך אינו בכלל האיסור. דבריו אלו נשענים על החלוקה שעושה רבו, רבי חסדאי קרשקש, בין אופנים שונים שבהם הקב"ה משגיח על בריותיו. בתוך הדברים הוא כולל גם את מי שמת במגפה בין אלו שמתים כחלק מ"גזרה כללית", בניגוד לאדם רגיל שחלה שמחלתו נחשבת תוצאה של "גזרה פרטית". גם כאן אנו רואים התייחסות להתנגשות-לכאורה שבין התפרצות נגיפית לגורלו הפרטי של האדם.

[1] רמב"ן ויקרא יג, כד.

[2] פירוש רש"ר הירש על התורה, סוף פרשת תזריע.

[3] פירוש רש"ר הירש על התורה, ויקרא יג, ב.

[4] רמב"ן שם שם, מז.

[5] יבמות סד, ב – וכפי שפסק הלכה השו"ע באבן העזר סימן ט, א.

תמונה: Bigstock