גשר הבוספורוס המחבר בין שתי קצותיה של העיר איסטנבול הוא ללא ספק גשר מיוחד במינו. מדי יום חולפות על הגשר מאה ושמונים אלף מכוניות, ובשעות העומס הוא שוקע עד כתשעים סנטימטרים באזור מרכז הגשר. אבל יחודיותו של הגשר אינה תלויה במספרים. בסופו של דבר, לא חסרים גשרים שמחברים בין שתי קצוות תהום או שתי גדות נהר, ורבים מהם ארוכים ממנו, או מרשימים יותר מבחינה אדריכלית. אולם, גשר המחבר בין שתי יבשות הוא כבר עניין אחר. הגשר על על פני מיצרי הבוספורוס, מגשר בין החצי של איסטנבול השוכן ביבשת אסיה, וחציה שעל יבשת אירופה.
למעשה, אפשר והגשר מספר בעצם קיומו את סיפורה העתיק של ביזנטיון, העיר העתיקה שהחליפה שמות וידיים במשך למעלה מאלפיים ושש מאות שנה, שכן ביזנטיון היתה תמיד מעין גשר בעצם קיומה – או שמא דווקא גבול. היא חברה בין מזרח למערב ובין יוון לרומי. נפילתה של העיר ביד העות'מאנים בשנת 1453 שמה קץ באופן רשמי לשריד האחרון של האימפריה הרומית העתיקה, שהוסיף להתקיים כמעט אלף שנה לאחר שרומי עצמה כבר שבקה חיים.
בנקודת זמן היסטורית זו אנו פוגשים בעיר את רבי מרדכי כומטיאנו, מהבולטים שבחכמי יהדות ביזנטיון באותה העת ומי שהיווה בדמותו גם כן מעין סוג של גשר – ויותר מאחד.
רבי מרדכי בן ר' אליעזר כמוטיאנו נולד בקונסטנטינופול – או קושטא, כפי שנקראה בפי היהודים – בסביבות שנת 1420 והתחנך שם אצל רבי חנוך ספורטה (או צפורטא), שהיגר לאימפריה הביזנטית בשלהי המאה ה-14, בסביבות התקופה שבה עננת הרדיפות החלה מתחשרת על יהדות ספרד.
כאמור, רבי מרדכי חי בקושטא בזמן שהתהפכו היוצרות והשלטון בעיר עבר מידיה של הקיסרות הביזנטית היוונית-נוצרית לידיה של הסולטנות העות'מאנית שצמחה במהירות. אמנם, למרות שר' מרדכי כומטיאנו חי ופעל בסוף תקופת פריחתה של יהדות ביזנטיון, הרי שבמובן מסויים הוא כבר היה שייך בחינוכו לדור החדש של יוצאי ספרד, והוא הכשיר את הקרקע התרבותית לבואם של פליטי הפרעות בספרד בשנים שלאחר מכן. כבני הדור החדש נשען ר' מרדכי רבות על הספרות הספרדית, ואף כתב כמה פירושים על פירוש האבן עזרא לתורה ולספר מורה הנבוכים לרמב"ם. העובדה שהתורה הספרדית הכתה שורשים בקרב יהודי ביזנטיון סייעה לפליטי יהדות ספרד שהיגרו לאיסטנבול במהלך המאה ה-15 להחדיר את מנהגיהם שלהם, במקום לקבל על עצמם את מנהגיה הוותיקים של המסורת הרומניוטית שנהגו בקהילה הוותיקה (מנהגים ששורשם במסורת הארץ הישראלית הקדומה, בניגוד למנהגי אשכנז וספרד המבוססים על המסורת הבבלית. חלקים מיהדות הבלקן החזיקו במנהגים אלו, וכיום לא נותר מהם זכר כמעט).
בניגוד למקובל בקרב רבני ביזנטיון "אשר כל מגמתם וחפץ ליבם להקדיש כל ימי חייהם רק ללמוד התלמוד והפוסקים ובהם כל מעינם"[1], הרי שרבי מרדכי נודע כפרשן מקרא בעל שם וכבקי באורח יוצא דופן בפילוסופיה, וכן כבעל השכלה נרחבת בדקדוק, במתמטיקה, במכניקה ובשירה.
את השתלמותו בהשכלה כללית רכש רבי מרדכי בכוחות עצמו, מתוך עיון בספרות המקור, ולא כפי שנהגו רבים מן המלמודים באותה עת, שהסתמכו על המחברים העבריים שצטטו את כתבי אריסטו, מפרשיו הערבים וחכמים יוונים נוספים.
מאחר והידע בחכמות אלו לא היה מצוי בקרב יהודי ביזנטיון ראה רבי מרדכי צורך להעביר ידע זה לתלמידיו, הן בעל פה והן בספרים הרבים שחיבר, כפי שהוא מצהיר בהקדמה לפירושו למורה הנבוכים. מסיבה הזו הוא חורג בפירושו פעמים רבות ממסגרת הדיון על הרמב"ם, לכאורה שלא-לצורך, לצורך הרחבת היריעה המדעית.
לדוגמא, הרמב"ם כותב במקום אחד: "שאין סכלות מי שסכל מדת מחודד האיצטוונה, או סכל כדוריות השמש, כסכלות מי שסכל אם השם נמצא או אין לעולם אלוה, ולא כפירת מי שחשב מחודד האיצטוונה חצייה או שהשמש עגולה, ככפירת מי שחשב כי השם יותר מאחד" (מו"נ א, לו). הבנת הידיעה המדעית שהביא הרמב"ם אינה נצרכת להבנת טענתו. אדרבא, הרמב"ם רוצה להגיד שאין זה נורא אם אינך מבין את הידיעות המדעיות הנ"ל, כמו אם אינך יודע ידיעות בסיסיות באמונה. אך ר' מרדכי מחליט בכל זאת להרחיב ולהסביר מהו "מחדד האיצטוונה" (חרוט) ומה יחס הנפח הנכון בין מחדד האיצטוונה לבין גליל בעל בסיס זהה (שליש).
דוגמא נוספת נמצאת במקום שבו מסביר הרמב"ם שאריסטו טרח להפריך את דעת הפילוסופים שהכחישו את מציאות התנועה או שאשרו את מציאות האטומים אף על פי שטעותם גלויה לעין. שוב, למרות שהדיון המדעי בעצם המושגים הנזכרים ובתיאור השיטות שהזכיר הרמב"ם אינו נדרש לצורך הבנת הטיעון, ר' מרדכי פותח בהרצאה ארוכה על תפיסת האטומים של דמוקריטוס.
כמורה מלומד במדעים לא הסתפק רבי מרדכי בללמד את תלמידו היהודים שומרי התורה והמצוות, אלא לימד גם תלמידים לא יהודים וקראים. את הקבוצה האחרונה לימד רבי מרדכי גם תורה, והדבר לא היה מובן מאליו; באותה התקופה היו גורמים רבים שרצו להנהיג חרם שיאסור ללמד את הקראים בין תורה ובין דברי חולין, אך רבי מרדכי התנגד לחרם כשהוא נסמך על העובדה שרבי חנוך צפורטא רבו נהג אף הוא ללמד קראים. עמדתו של רבי מרדכי הובאה בשו"ת הרא"ם, סימן נ"ז שאף צידד בדעתו. (מבין תלמידו הקראים הבולטים היה אליהו בשייצי, מחבר הספר "אדרת אליהו" שנחשב לספר הפסק החשוב ביותר בקרב עדת הקראים, ולמעשה גם לספר הפסק האחרון ובעל סמכות כמעט בלעדית. רבי מרדכי אמנם לא הצליח להחזיר את תלמידו בתשובה, אך ספר ההלכה שכתב הלה היה למעשה ניסיון לקרב את הפסיקה הקראית לזו הרבנית. הניסיון הזה לא הצמיח פרות, ובזמן השואה נצלו לא מעטים מבני הקהילה הקראית בעקבות העובדה שהצליחו לבדל את עצמם משאר עם ישראל. רבי מרדכי הביא את תלמידיו הקראים אל הגשר, אך אלו מיאנו לחצות אותו.) עם זאת, למרות פתיחותו של רבי מרדכי, הוא לא התפשר בכל הנוגע לדעת תורה אף בקוצו של יו"ד – כפי שאנו רואים למשל באופן החריף שבו הוא דוחה את דעת אריסטו בנוגע לקדמות העולם ותומך בדעה שהביא הרמב"ם.
רבי מרדכי בנה גשר בין יהודי קושטא לבין החכמות החיצוניות שהיו נפוצות בקרב יהודי ספרד, ועל גשר זה חצתה יהדות ספרד את מיצרי הבוספורס, ועשתה את דרכה מאירופה לאסיה. אמנם, לר' מרדכי לא הייתה היכולת לדעת שהוא עומד למעשה בסופו של עידן; כחמש שנים לאחר מותו תם זמנה של הקהילה היהודית בספרד, שם היה לפילוסופיה תמיכה. בשנים שלאחר מכן תזרח בין יוצאי ספרד שמשה של יהדות ארץ ישראל, ותורתם של מקובלי צפת תדחק את הפילוסופיה ממקומה בהיכלי הישיבות.
לקריאה נוספת: חיים יונה גורלנד, תולדות רבינו מרדכי כימטיאנו, עברי אנכי, 17 בינואר 1873; אסתי אזיינמן, הבטים מדעיים בפירושו של כומטינו למורה הנבוכים, פעמים, גיליון 148; ז'ן-כריסטוף אטיאס, הפירוש כדיאלוג: מרדכי בן אליעזר כומטינו על התורה, קושטא 1460, מאגנס תשס"ז.
[1] חיים יונה גורלנד, תולדות רבינו מרדכי כימטיאנו, עברי אנכי, 17 בינואר 1873.
