צריך עיון > סדר שני > אברכים, עובדים ומה שביניהם

אברכים, עובדים ומה שביניהם

-
הרב יעקב צבי בוצקובסקי אברך, וראש כולל ברשת "אחוות תורה", מחבר הספר "תורתו ואומנותו"

מערכת היחסים בין האברכים ובין העובדים לפרנסתם ידעה ימים יפים יותר. העובדים חשים לעיתים קרובות מזולזלים, ובתגובה הם מזלזלים באלה המקדישים את כל עיתותיהם לתורה. מצב בעייתי זה הוא תוצאה של תפיסה שגויה. ניתן להעריך את לומדי התורה ולהכיר בהם בתור בני-מעלה, ועדיין להיות שלם לגמרי עם הבחירה ביציאה לעבודה.

א' תמוז תשע"ח
 

היציאה לעבודה היא נושא מרכזי בסדר יומו של הציבור החרדי בשנים האחרונות, הן בקרב הלומדים והן בקרב העובדים. מקלדות רבות נשתברו ומדפסות רבות נשחקו סביב הנושא, ולעתים נדמה שכל מה שניתן לומר בענין זה כבר נאמר ונשנה ונלעס עד תום. עם זאת, אין בית מדרש בלא חידוש, וכלל זה תקף גם ביחס לסוגיה זו, שהיא תורנית מובהקת.

במאמרי זה ארצה להתייחס לצעד היציאה לעבודה מהזווית הרגישה והנפיצה ביותר שלו: מערכת היחסים בין אברכים לעובדים. ראשית אתייחס לתחושת הנחיתות של העובדים בפני הלומדים, ואטען שבטעות יסודה. לאחר מכן, אתייחס לתגובה ההפכית: היחס המזלזל כלפי אברכים בקרב אחדים מבני הישיבות שבחרו לצאת ולפרנס את משפחתם. יחס זה, לדעתי, הוא בעיה חמורה. לצד זה שהוא פוגע באברכים, הוא מקלקל את ההזדהות של העובדים עם חיי תורה ומצוות.

אני כותב את הדברים מזווית הראייה שלי, הממוקמת בנקודה אסטרטגית לא רעה: אברך כולל מן המניין מחד גיסא, וראש כולל-ערב לחרדים עובדים מאידך גיסא. מאמר זה הוא תמצית של דיונים ארוכים ומחשבות ארוכות עוד יותר.

 

לכתחילה או בדיעבד?

"האם היציאה לעבודה היא לכתחילה או בדיעבד?" זוהי שאלת השאלות, הנידונה בכל פורום ובכל מפגש העוסק בנושא היציאה לעבודה. שאלה זו אינה ריקה. אנו מחנכים את ילדינו מינקות כי לימוד תורה הוא הערך הנעלה ביותר. לא זו בלבד, אלא שבמקורותינו אכן יש יחס הערכה מיוחד ללומדי התורה. ניתן לומר כי ביהדות יש ללומדי התורה מעמד נעלה יותר.

היעלה על הדעת שעל אדם העושה צעד תורני, חיובי ומתבקש מבחינה אנושית בסיסית, לחוש את עצמו "בדיעבד"?

לאורך כל התורה חוזר ונשנה המסר, ששבט לוי הוא השבט הנבחר, ומעמדו רם מעל כל השבטים האחרים. בספר דברים נאמר:

 לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון… כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו כל הימים.[1]

מעמדו הגבוה של שבט לוי והבחירה בו להיות משרתי ה' מתגלמים במעלתם התורנית ובמשימה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".[2] כדברי הרמב"ם:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

בהמשך אומר הרמב"ם כי המעלה המיוחדת של הלוויים אינה שמורה דווקא לבני השבט, אלא לכל לומדי התורה:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.[3]

המסר המתקבל הוא, כי לומדי תורה רציניים המקדישים את חייהם לכך, הם מורמים מעם. יש לתמוך בהם, יש לשחרר אותם ממחויבויות חברתיות בסיסיות, ויש לכבד אותם כראוי למעמדם. ואכן, כבוד התורה הוא ערך חשוב ביותר, עד כדי השוואה בין מורא חכמים למורא שמים, כדברי חז"ל: "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".[4]

חובה זו אינה רק כלפי מורי הוראה לרבים, אלא כלפי כל מי שמקדיש את חייו לתורה ברצינות, כלשון רבנו יונה:

וכן בכלל האפיקורס – האומר: מה הועילו לנו הלומדים בלמודם? היש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא? מעולם לא התירו לנו את כל עורב ולא אסרו לנו בני יונה! ואלה האנשים – גם לא שמעו גם לא ידעו גם לא פתחה אזנם על התועלות הנמצאות בעסק התורה, ובעבור זאת עסק התורה שפל בעיניהם, והמה היו במורדי אור מעלתה.[5]

כלומר: יש להעריך כל אברך המקדיש את חייו ללימוד התורה, גם אם אינו מורה הוראה לרבים או מחבר חיבורים תורניים מהפכניים.

מנגד, העבודה לצרכי פרנסה היא צעד חיובי, המוזכר בהערכה באין ספור מקומות בדברי חז"ל. אציין כמה מהם: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (הוריות י, א); "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פרק ב); "חייב אדם ללמד את בנו אומנות" (קידושין כט, א).

לחובת הפרנסה השלכות הלכתיות שונות. לדוגמא, מותר לצאת לחו"ל לצורך פרנסה (מו"ק כד, א) רבותינו פטרו את הפועלים מברכה רביעית בברכת המזון (ברכות טו, א), ויש מהפוסקים האומרים שמותר אפילו להפליג לצורך זה בספינה בערב שבת, משום שזו נחשבת נסיעה לצורך מצוה (שו"ע או"ח רמ"ח).

כל אדם רוצה להרגיש את עצמו מושלם, או לכל הפחות קרוב לשלמות. כמעט בלתי אפשרי לחייב אדם להיות "בדיעבד", "מוחמץ", "סוג ב'", או כל שום וחניכה דאית ליה. כל אדם רוצה להצטיין ולבקש מעלה, וטוב שכך. אנו מבקשים בכל יום: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". היעלה על הדעת שעל אדם העושה צעד תורני, חיובי ומתבקש מבחינה אנושית בסיסית, לחוש את עצמו "בדיעבד"? לא יתכן. התחושה הטבעית מתקוממת. בלתי אפשרי לדרוש מאדם שיחוש עצמו מוחמץ, וקשה לעלות על הדעת שזוהי הדרישה של התורה. כיצד אפוא אפשר לדרוש מאדם לצאת ולפרנס את משפחתו, ובו בזמן לומר לו כי פעולה זו תפגום במעלתו?

 

לחשוב על הכלל

אולם גישה זו שגויה מיסודה, כפי שניתן לראות בדברי הגמרא בחולין:

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלין שבה – אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (וזה מה ששלחו משם: שיבקשו לומדי התורה רחמים על עמי הארץ, כי ללא קיומם של עמי הארץ לא יהיה קיום לתלמידי החכמים).[6]

עם ישראל בנוי כיחידה אחת המיועדת לתפקיד אחד, להאדיר את שם ה' בעולם. תפקיד זה מתבצע בשילוב כל השבטים בעם ישראל, כל אחד מהזווית המיוחדת לו. יש בעם היררכיה, אבל כל שלב בהיררכיה זקוק לשלב שתחתיו. לומדי התורה נמצאים בראש הפירמידה: הם עוסקים בליבון רצון ה' ובדבקות בו כל ימיהם. אלו היו שבט לוי בזמן המדבר וישוב הארץ, ואלו לומדי התורה כיום. אבל שבט לוי אינו חזות הכל. הקב"ה רוצה "עם", והעם מורכב מחלקים רבים נוספים. כפי שהעץ אינו יכול להתקיים אם יהיו בו רק אשכולות, כך העם אינו יכול להתקיים אם יהיו בו רק תלמידי חכמים. העם זקוק לכל חלקיו. בלעדיהם – אינו בגדר עם.

השלמות של האדם אינה ההגשמה העצמית המנותקת מהקשר כולל… השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה

כבוד שמים מתרבה בבריאה לא רק על ידי לומדי תורה, אלא גם על ידי מקיימיה. אברך מתמיד מחובר אל הקדוש ברוך הוא בכל נימי נפשו על ידי העיסוק בתורתו ועל ידי הרבה עבודה עצמית, אבל גם עובד לפרנסתו אמור להיות מחובר אל הקדוש ברוך הוא בדרכים משלו: על ידי עמידה על משמר ההלכה במשא ומתן, על ידי הישמרות מאיסורים כמו ייחוד או גלישה באינטרנט למחוזות אסורים, על ידי הפצת אור תורה אצל עמיתים לעבודה רחוקים מיהדות, וכן על זו הדרך.

איזה תפקיד מרומם יותר? תפקיד לימוד התורה. לומדי התורה הם לב העם. איזה תפקיד נצרך יותר לתיקון השלם של הבריאה? השאלה אינה שאלה. שני התפקידים נצרכים והם משלימים זה את זה. עץ ללא אשכולות הוא עץ סרק, אבל גם עץ ללא ענפים אינו יכול להניב פירות.

אין כאן שאלה של לכתחילה או בדיעבד. ברור לכל בר-דעת שלא כולם יכולים להיות בראש הפירמידה. אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה. כך מתנהלות כל המערכות בחיים. כל חייל שואף להצטיין בצבא, להצטרף לסיירת מטכ"ל. ואם לא הצליח? כנראה אין זה מקומו. אפשר להתברג היטב במערכות אחרות ולהביא בהן תועלת לא פחותה. עם מלוא ההערכה והכבוד לאלה שהגיעו לצמרת, אי אפשר לומר כי אלה שלא הגיעו לשם הם "מוחמצים". הם הגיעו אל השלמות בדרכים משלהם.

השלמות של האדם אינה ההגשמה העצמית המנותקת מהקשר כולל. אדם צריך לשאוף למעלה, אבל הוא צריך גם לדעת תמיד כי אם הוא אינו מוצא את מקומו בצמרת, אין זו החמצה. השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה על הצד הטוב ביותר.

עמדה זו קשה מעט לעיכול. אבל לכאורה זוהי התמונה המתקבלת מלימוד המקורות.

המבט על לומדי התורה חייב להיות מבט של הערכה על אנשים שהגיעו לצמרת של האומה. שבט לוי תופס בתורה מקום של כבוד באופן מודגש ובולט. אולם כל זה אינו אומר כי יציאה לעבודה היא "בדיעבד". לכל אחד מלאכה מיוחדת ותפקיד חשוב בחיים, ועל האדם לדעת את מקומו בכלל, ולא להתגדר במקום שאינו שייך לו.

 

לנהוג כבוד בלומדי התורה

עד עתה התייחסתי לתחושת ההחמצה, השגויה לדעתי, של אנשים שבחרו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. בעיה חמורה לא פחות היא תחושת המרירות המבצבצת לעתים קרובות, קרובות מדי לטעמי, מפיהם ומפי כתבם של אנשים מוכשרים שלא מצאו את מקומם בבית המדרש. בתגובה הפכית לאיזה יחס מזלזל שסובלים העובדים מצד האברכים, הופכים אברכי הכוללים מטרה לחץ וסופגים הררי ביקורת על כל צעד שהם עושים.

מדוע כל כך הרבה אנשים שיוצאים לעבוד רואים צורך למקד את העדשה על החסרונות של האברכים?

שוחחתי לאחרונה עם אדם מוכשר המשלב כרגע לימודים תורניים ואקדמיים. בבוקר הוא לומד בישיבת מיר ואחר הצהרים באקדמיה. הוא המשיל את תופעת הכוללים לקבוצה שהחליטה להתפלל שחרית כל יום עם הנץ החמה, וחינכה לזה את ילדיה באדיקות. בדור השני קמו כמה מחברי הקבוצה והחליטו שקשה מדי לקום בהנץ, ואפשר להתפלל גם לפני סוף זמן קריאת שמע. קמו הוותיקים על רגליהם והרימו קול זעקה: "היתכן? להתפלל בשמונה בבוקר? כל כך מאוחר? זה ממש בדיעבד!" לעומתם, המאחרים ניסו להסביר שתפילה לפני סוף זמן קריאת שמע מותרת לכתחילה.

הנמשל, כמובן, הוא האברכים המזלזלים בעובדים לפרנסתם.

"יש המשך לסיפור," עניתי לו. "האנשים הללו שקמו להתפלל בשמונה לא הסתפקו בטענה שמותר לכתחילה להתפלל לפני סוף זמן קריאת שמע. הם המשיכו וטענו שקימה בהנץ היא מאמץ מיותר ובזבוז זמן, ואין בזה שום ענין הלכתי".

הוא כמובן לא נשאר חייב: "האנשים שקמים בשמונה טוענים, שאלו שקמים בהנץ חוזרים מהתפילה עייפים, נוהגים ברכב בחוסר ערנות, ועושים תאונות".

בגישה זו, לדעתי, טמונה ליבת הבעיה.

יש מקום של כבוד, לכתחילה שבלכתחילה, גם לאנשים שאינם נמנים על שבט לוי. אבל אם אותם אנשים אינם מוכנים להכיר בהשקפותיו ובאורחות חייו של שבט לוי, אינם מוכנים לכבד אותו ולהבין את חשיבותו, אנו בבעיה.

מדוע כל כך הרבה אנשים שיוצאים לעבוד רואים צורך למקד את העדשה על החסרונות של האברכים? האם אכן הכשלים של המערכת הזו הם חזות הכל? מדוע טחו עיניהם מראות את אברכי המשי המתעלים במגוון תחומים: צניעות, הסתפקות במועט, הידור בהלכה והשקעה בחינוך ובשלום בית? ואיך אפשר להתעלם מעיקר העיקרים – ההשקעה העצומה בלימוד התורה?

השתתפתי פעם בדיון בפורום מקצועי, ועלתה שם שאלה על מערכת היחסים המורכבת בין אנשי העולם הגדול, לבין אברכים הנטועים ראשם ורובם בעולמה של תורה. אחד המשתתפים הגיב: "היה מעניין להוסיף לדיון הזה כמה אברכים שאינם יודעים איך לפתוח מיילים". ספונטנית הגבתי: "היה מעניין לא פחות לשאול את המשתתפים מה דעתם עליהם". משתתף אחר נענה לאתגר והגיב בכנות שהוא מתחבר יותר לאברך שאינו יודע לפתוח מיילים, מאשר לאדם שאינו יודע לפתוח משנה ברורה. יפה. אבל האם אכן הוא משקף את הכלל? מסופקני.

ההערכה לאברכים, היא המבחן לשאלה: מה קודם למה, מה מופיע קודם בסולם הערכים בחיינו?

ההערכה לאברכים, היא המבחן לשאלה: מה קודם למה, מה מופיע קודם בסולם הערכים בחיינו? האם הערך העליון הוא לשמור את המצוות ולהתחבר אל הקדוש ברוך הוא ואל תורתו, או להיות מתקדם, אקדמאי ומשכיל, מצליח ועושה כסף? זוהי שאלה מהותית, שהתשובה עליה משפיעה על חייו של כל יהודי, בין אם הוא עובד ובין אם הוא לומד.

הדרישה לחוש הערכה וכבוד ללומדי התורה אינה דרישה זניחה במערכת התורה והמצוות, היא תופסת מקום די מרכזי, כאמור לעיל. ההסבר לזה הוא פשוט. ההערכה לדברים מצביעה על מדרג חשיבותם. מדינה שבה אנשי הצבא מייצגים את המעלה הגבוהה ביותר, מוכיחה שהכח הוא הדבר החשוב ביותר בה. מדינה שבה האקדמאים נמצאים בקדמת הבמה, מוכיחה שהחכמה היא הדבר החשוב לה ביותר.

לומדי התורה, הדבוקים בקיום רצון ה' והוא מרכז עולמם, אמורים לתפוס את ה"מזרח", את מרכז תשומת הלב

מעם ישראל נדרש – בהתאם לתפקידו – להעמיד את קיום רצון ה' במרכז החיים, לפני התרבות, לפני ההצלחה הכלכלית, לפני העוצמה הצבאית. מסיבה זו, לומדי התורה, הדבוקים בקיום רצון ה' והוא מרכז עולמם, אמורים לתפוס את ה"מזרח", את מרכז תשומת הלב. שבט לוי המקורי היה שבט שהקדיש את חייו לעבודת ה'. הם לא התגייסו, לא עבדו, ולמעשה היו מודרים ממערכות החיים הארציות במדינה. חייהם נעו סביב בית המקדש ולימוד התורה. תפקידם היה לשמש מצפן רוחני ומוסרי לכל העם, ולהזכיר לו שעיקר מטרתו היא להיות עם קדוש לה'.

וזוהי לשון בעל "החינוך":

לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם, ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה' אנשי אמת אנשי שם. ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים למען ילמדו לדעת את ה' מקטנם ועד גדולם, ויעמוד זרעם ושמם קיים לעולם. ומן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם היה להיות שבט אחד כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, לא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, וכל זה להיות סבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמוד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. ועל כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם, וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחייתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם.[7]

זוהי הסיבה ששבט לוי אמור להיות במרכז העניינים, בצמרת. זו אינה דרישה זניחה אלא יסוד מרכזי בתפיסת העולם של יהודי, הוא אינו עם ככל העמים, הוא בעל שליחות ויעוד, לקיים את דבר ה' בחייו הארציים. זהו היחס הנדרש כלפי שבט לוי המיתולוגי, וזהו גם היחס המתבקש כלפי ממשיכיו – לומדי התורה, או מוטב נקרא לילד בשמו: האברכים.

זוהי לשון רבנו יונה:

יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו – עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת יב): "כי זה כל האדם". ודבר זה כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור כי אין העבודה עיקר, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את ה' מבלי עסק התורה. הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם, ובמקום שאין עוסקי תורה ירבו המכשולים וישר באדם אין, על כן יכבדו עבדי השם יתברך את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.[8]

כלומר הכבוד לאברכים לומדי התורה הוא הוכחה לתפיסת עולם שבה מרכז החיים ומטרתם הוא קיום רצון ה'. זלזול בלומדי התורה, חס וחלילה, מוכיח את ההיפך.

***

התרבות שבה אנו חיים מושכת מאוד לכיוון של חיים ארציים, חיים של עולם הזה, שבהם יש משמעות ערכית לתואר אקדמי, חשיבות עליונה לפרודוקטיביות וצורך להתערות בחברה החילונית המערבית שמסביבנו. האברכים הם ההיפך הגמור מכך. הם הסדין האדום של דוגלי אידאל ההתערבות. הם בעלי משפחות ולא מפרנסים; הם משיאים ילדים ללא בסיס כלכלי; הם אינם יודעים מילה באנגלית ומסתבכים כשהם צריכים לכתוב כתובת אימייל. הם חיים בעולם אחר, עולם שבו הציר המרכזי הוא לדעת ש"ס, לקיים כל סעיף קטן במשנה ברורה עם פסקי הגרי"ש אלישיב, ללמוד מוסר ולפחד מעונשי שמים. הם שבט לוי בגרסתו העדכנית. שבט לוי שאינו מוכן להחזיק אייפון גם אם הוא מסונן, ורוצה לחיות בעולם מנותק מתוך אידאל ובחירה.

לא אלמן ישראל, וברוך ה' יש גם רבים וטובים היוצאים לעבוד ואינם משנים את סולם הערכים. יש צורך להשאר עם היד על הדופק ולבדוק תמיד שלא איבדנו את הכיוון בחיים, שעיקר מטרתנו היא עדיין לעשות את רצון ה', וכל השינויים הם רק באסטרטגיה ובאמצעים: במקום בדרך הפרישות, בדרך התורה עם דרך ארץ. היעד חייב להיות ברור.

ובשם ה' נעשה ונצליח.

 


[1]דברים יח,

[2] דברים לג,

[3] הלכות שמיטה ויובל פרק יג,

[4] קידושין נז, א.

[5] שערי תשובה, שער ג אות קנד.

[6] חולין צב, א.

[7] ספר החינוך, מצוה ת"נ.

[8] שערי תשובה, שער ג אות קמ"ח.

22 תגובות על “אברכים, עובדים ומה שביניהם

  • אפשר להתווכח אם אדם שאינו יודע לפתוח מיילים זו מעלה או חיסרון. בקרב האברכים יש חסרונות יותר גדולים שניתן לדון בהם, כמו מחלוקות וכדו'. אבל כאשר אנשים עובדים מתמקדים בחסרונותיהם של האברכים, הם שוכחים שגם להם עצמם יש חסרונות קשים.
    התופעה הזו ממש מזכירה את "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".
    ברור שבתקופת הגמרא היו תנאים ואמוראים שעבדו לפרנסתם, אך היציאה לפרנסה מבחינתם היתה אילוץ, על מנת שיוכלו לקיים את תורתם הם בלי ליהנות מהצדקה.
    עד התקופות האחרונות ממש היה אפשר להסתדר בקלות עם עבודה בחצי משרה, וכך הסידור של "חצי יום עובד וחצי יום לומד", היה יכול להתקיים, היום זה כבר קשה הרבה יותר כי רוב המשרות הן במשרה מלאה פלוס, וזה מחייב את האדם להחליט לאן הוא שייך. התופעה הזו קורית במקביל לתופעה אחרת (שלא ברור עדיין מה טיב הקשרים ביניהן), של חרדים שיוצאים לעבוד, וכל אורחות חייהם משתנים, ז"א זה לא בדיוק שיוצאים לעבוד נטו בשביל הפרנסה, אלא "על הדרך" כבר מאמצים אורח חיים מערבי על כל המשתמע.

  • הדוגמא מהנץ לא כל כך מוצלחת:

    החזון איש וממשיכיו, שהנחילו את המוסכמה החברתית-החרדית שאחרי החתונה לומדים בכולל עד כלות, לא עשו זאת מטעמים של הידור מצוה, אלא כעוגן הצלה מול העולם החילוני שהלך והתפתח במדינה ריבונית של העם היהודי, ונתן כביכול חלופה למושג "יהודי" העתיק, וכנגד סכנה זו ראו לנכון לבצר את עולם התורה במבנה וסגנון שלא היה מקדם. כך שלא מדובר על "א א" ו-"א א א" אלא על משהו שב"ציפור הנפש" של החרדים.

  • לריקי

    התופעה של שינוי אורח חיים והכורח לצאת לעבודה הם כבעיית התרנגולת והביצה (מי קדם).
    ברור שהיציאה לעבודה תגדל בגלל הבעיה הכלכלית. ברור גשתיווצר חשיפה מוגברת לעולם הכללי. נראה שבינתיים אין חשיבה אמיתית על הבעיה הנוצרת. די ברור מדוע – כי החרדיות נמנעת ככל יכלתה מחשיבה על הדרך. ולא רק על הדרך אלא גם על כל פינה ופינה בה, גם אם היא פינתית ממש. מדוע נמנעת? מפחד. וד"ל.

  • לב"צ היקר
    אני לא חושב שזה ראוי לבזות את החזון איש על ידי הדבקת הקלישאה השקרית שהוא הנחיל את המוסכמה החברתית-חרדית "שאחרי החתונה לומדים בכולל עד כלות" למורשתו.
    זה שקר שמשווק על ידי מובילי האג'נדה הזאת. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (רק אל תשאל את שכירי העט והחרב של העיתונים החרדיים).

  • ראשית, מאמר יפה, ענייני ומעורר מחשבה.
    הדבר שמאוד מציק לי הוא שכיוון הפנייה של המאמר הוא רק כלפי החרדים העובדים. כלומר רק הם אחראים על המצב הנתון והם צריכים להפסיק ולזלזל באברכים ולהפסיק להתמסכן ולהרגיש סוג ב'.
    לטנגו צריך שניים. היחס הוא הדדי.
    גם מצד האברכים ישנה התנשאות על העובדים. האם היא בצדק?
    האם אותם המקפידים על תפילה בהנץ רשאים בכלל להתנשא ולהשפיל את המתפללים בשמונה?
    ללא אחריות משותפת לא נצליח להגיע לעמק השווה.
    וחבל, אנשים אחים אנחנו..

  • למשה,
    דווקא יש הרבה חשיבה על הדרך ואפילו פירסומים בנושא. (למרות הפחד הקיים, ואתה צודק שהוא קיים) כרגע עולים לי בראש ספריו של הרב יוחנן דוד סלומון "בעין יהודית" וכן מגוון ספריו של הרב עזריאל טאובר (בעיקר סידרת פרקי מחשבה)
    אינני יודעת בן כמה אתה, אבל ברור שילדיך לא יוכלו להמשיך להיות חרדים ללא מחשבה על דרכם, כך שהעידן של הדחקת שאלות פס מן העולם, וככל שברחבי העולם תגבר החומרנות, כך יהודי שירצה להישאר חרדי אמיתי יצטרך להבין מדוע הוא עושה זאת ולעשות זאת מתוך בחירה אמיתית.
    ****
    לדוד, אתה קובל על ההתנשאות שיש מצד האברכים על העובדים. ברור שגאווה והתנשאות סותרות את ערכי התורה. לדעתי ההתנשאות מצד האברכים היא קונטרה להתנשאות מצד העובדים. העובדים בהרבה מובנים קנו את ההשקפה הרווחת במדינה על אברכים: פרזיטים, יושבים ולומדים כל היום, משועממים, נייסנים וכו'. זהו מנגנון הגנה של רציונליזציה, שעוטף בתירוצים את הרגשות האמיתיים שמאחורי הדברים. בסופו של יום, הרבה מהעובדים מתוסכלים ומקנאים באברכים (לא כולם ואולי אפילו לא רובם, אך התופעה קיימת), וכדי להתמודד עם הרגשות הללו הם עוטפים אותם באמירות רציונליות: הם חיים על חשבוני, פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות, ועוד ועוד צידוקים. חלק מהצידוקים הללו הם נכונים, אך אלו שטוענים אותם מקינאה או תיסכול, נותרים עם הקינאה והתיסכול. כמו עכבר במבוך, שמסתכל על חברו שבחר לא להיכנס למבוך. אז נכון, הוא יקבל בסוף חתיכת גבינה, וחברו הפסיד אותה. אבל זה לא שווה את מחיר השלווה ומנוחת הנפש שנגזלה בעת הריצה במבוך?
    מול כאלו רגשות קשים שהופכים בסופו של דבר לשנאה ואף לאיבה, מה יעשו האברכים כדי להתמודד? חלקם באמת משתכנעים שהם לא בסדר ומרגישים ממש רע, עד שיוצאים לחפש מיצוי עצמי מחוץ לד' אמות של הלכה, אבל חלקם, שלא השתכנעו מהטיעונים למיניהם ועדיין בטוחים בדרכם, הופכים להיות בטוחים בה עוד יותר. כך שמול טענתך "לטנגו צריך שניים", אטען כי "הם התחילו".
    ונקודה נוספת לחידוד- אף אחד לא מזלזל במי שיוצא לעבוד לפרנסתו. אבל הרבה אנשים מזלזלים במי שנכנע לפיתויי היצר. גם המובסים עצמם חשים שלא בנוח במידה זו או אחרת. מדוע יציאה לעבודה כרוכה בשינוי אורח החיים? אם אתה צריך להתפרנס, תתפרנס, למה אוטומטית לקנות סמארטפון? למה אוטומטית לאמץ אורח חיים מערבי? למה לעשות דברים שצריך להתנצל עליהם? אם העובדים היו חשים בטוחים בדרכם, והיו יודעים במיליון אחוז שהם עושים את הדבר הנכון, הם לא היו מתמסכנים ומרגישים סוג ב'. (ואגב זה נכון לגבי כל אדם)
    ההבדל בין האברכים לעובדים זה בסך הכל ההבדל בין אלו שבחרו לחיות בחממה לבין אלו שבחרו לחיות בחוץ. כל אחד מתמודד עם ניסיונותיו הוא, ומנהל את החשבון שלו עם ה'. אך כשזה שבחר לצאת נקלע לסערה שוטפת שקרעה את בגדיו מעליו והשאירה אותו ערום ועריה, ומה שעומד לו בראש זה שלא יראו אותו, כשבעצם הוא אמור לנסות לדאוג לעצמו למלבושים ולחזור להיראות כאחד האדם- האם אתה לא היית מזלזל בו?

  • לריקי,
    את צודקת אבל…
    אני מעריך מאוד את מי שמסוגל כל/רוב ימיו לחיות כאברך וחי בצמצום. אבל היות והמשאבים של הציבור מצומצמים (אם לדוגמה יש משפחה ממוצעת נזקקת שאין לה בכלל הכנסות אזי צריך 10 משפחות ממוצעות שכל המעשרות שלהן יופנו לאותה משפחה כדי שימליחו להתקיים) אני מצפה מאותם לומדים שתהיה להם אחריות להם ולבני משפחותיהם. ומי שנוהג כך יבורך ואני בשמחה נותן לו מהמעשר שלי. הבעיה היא שלא מעט לא נוהגים כך ונופלים לנטל על הציבור בלהעמיד אותם על הרגליים/אוכל לילדיהם/לחתן את ילדיהם וכד'.

    ושלא לדבר על הנוהג הפסול של אלו שמבקשים דירה עבור עבור ה"עילוי" וזאת כאשר אם נבדוק כמה גדולי תורה יצאו מאותם שקיבלו תורה לעומת כמה אנשים נפגעו מכך כלכלית אני בטוח שהכף נוטה לכיוון אלו שהתמוטטו.

    אני משתכר שכר שקצת גבוה יותר משכר המינימום ובכל זאת דאגתי לביטוח תאונות אישיות לאשתי ולי, לביטוח רפואי ולביטוח המושלם של קופ"ח ואני גם רשום ב"ערבים". ולא פעם מגיעים כל מיני אוספי תרומות עבור "אברך תלמיד חכם". (אם הוא במצב קשה אז האם לא מתבקש מצד החוכמה לעשות משהו בנידון??) שבד"כ מתברר שלא טרח יותר מידי לדאוג לבני משפחתו וכעת פונה לעזרת הציבור.

    פעם בישיבות למדו אלו שבאמת מליבם בחרו בכך ולא כתוצאה מאילוץ חברתי. ישנם הרבה שנשארים בין כתלי בית המדרש בגלל שלצאת החוצה בגיל 35 ומעלה ללא מקצוע זה בעיה. הביקורת היא כלפי אלו שמנצלים את המערכת/לאלו מצפים לעזרה מהציבור כאשר זה לא מוצדק.

    אני מכיר משפחות בהן האב אברך ת"ח עם 10 ילדים ומעלה שחיים בצניעות ובאמת יש מה לקנא בהם. וגם אם אינם גדולי הדור ראוי לעזור להם. הבעיה היא עם אלו שמנסים לחבוש לראשם את כתר התורה ואינם מכירים את מקומם. כלפיהם קיימת הביקורת מצד אלו שעובדים.

    ומי שלומד בכולל באמת, לא מזלזל במי שעובד וקובע עיתים לתורה.

    מספרת הגמרא במסכת תענית (כא:-כב.)- "אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי". (אבא אומנא נקרא על שם עיסוקו, הוא היה "אומן" שפירוש "מקיז דם"). הוא זכה לדבר עצום של "דרישת שלום" בכל יום ממתיבתא דרקיעא ואילו אביי קיבל "דרישת שלום" רק פעם בשבוע, ורב רק פעם בשנה בערב יום כיפור. ממשיכה הגמרא וכותבת – "הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא". אביי השתוקק אף הוא להשיג את אותה מעלה נשגבה של אבא אומנא.

    "אמרו ליה, לא מצית למיעבד כעובדיה". מן השמים הודיעו לאביי כי הוא איננו מסוגל לעשות כמעשיו של אבא אומנא, וממילא הוא אינו זכאי לשכר כזה.

    וכאן עלינו לעצור ולשאול, הסיפור אכן יפה מאד, אבל האם יש לנו מאבא אומנא איזה הלכה? איזה דבר תורה? איזה "שטיקעל"?? האם הוא בכלל מוזכר פעם נוספת בכל הש"ס בבלי או ירושלמי? התשובה הינה חד משמעית – לא!!
    ואילו אביי ורבא, וכי יש מישהו שאיננו מכיר עוד מימרא בש"ס משמם?! מטו משמיה דהגר"א מוילנא כי אין לנו שלושה דפים רצופים בש"ס שאין בהם מימרא מאביי או רבא, מלבד שלושת הדפים הראשונים במסכת
    בבא מציעא. אילו היה אבא אומנא חי בדור שלנו, היה נקרא מן הסתם – "הרב דוקטור אבא אומנא" . . . מול גדלותם הבלתי ניתנת לתפיסה של אביי ורבא אשר הש"ס שלנו נקרא בלשון חז"ל "הוויות דאביי ורבא".
    והנה אבא אומנא מקבל ד"ש ממתיבתא דרקיעא בכל יום, ואביי רק פעם בשבוע? היתכן??

    מטו משמיה דמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ביאור פשוט (ועיין "ימלא פי תהלתך – ענייני ציבור" עמ' רי"ט, מאמר "כל אחד במצבו יכול להגיע לשלימות"). אין שום מקום לשאלה אודות ההשוואה בין אביי ורבא לבין
    אבא אומנא! הקב"ה לא משווה בין בריותיו! הקב"ה בודק כל אחד באופן אובייקטיבי ביחס לכוחות אותם הוא קיבל! וביחס לתפקיד אותו הוא נדרש למלאות!

    מספרת הגמרא במסכת פסחים (נ.) ובמסכת בבא בתרא (י:) – "רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד, כי הדר, אמר ליה אבוה, מאי חזית? אמר ליה, עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה. אמר לו, בני עולם ברור ראית".

    לא משנה כמה למדת! משנה רק האם מילאת את התפקיד אותו היה עליך למלא! זה מה שהסביר רבי יהושע בן לוי לבנו, גם אנשים שנראו בעינינו פשוטים מאוד וכלל לא החשבנו אותם. בעולם האמת יודעים שהם מילאו את התפקיד אותו היה עליהם למלא, וממילא שם הם זוכים לכבוד מלכים.
    לעומתם, אלו אשר כאן אנו מכבדים מאוד, יתכן בהחלט שביחס לכוחות ולתפקיד אותו הוטל עליהם למלא, הם לא השלימו את ייעודם, ולכן אותם "עליונים למטה".

    לכל אחד תפקיד יחודי שרק הוא יכול למלא. כמו בורג במכונה. ואת זה צריך לזכור!!!

  • משה, דבריך כל כך נכונים ואמיתיים.
    הלוואי שהחברה שלנו היתה מסוגלת לנהוג לפי אמת זו.
    בינתיים אנחנו חיים לפי סטיגמות. מבחינה חברתית עדיף שתהיה בכולל ולא תלמד דבר אלא רק תנייס ותערבב בעסקאות נדלן מאשר שתעבוד, תקבע עיתים לתורה ותעבוד את ה' כפי יכולותיך.
    ההוכחה לעדיפות זו מתבטאת באופן ישיר בקבלה למוסדות.
    לפעמים אני חושב האם הקב"ה מסתכל על הציבור שלנו ושמח באופן שבו אנחנו חיים????
    אני מסופק.

  • לריקי,
    בהמשך ישיר לדברייך – האם את לא סבורה שקיימים הרבה אברכים שגם הם מקנאים בעובדים? שגם הם היו רוצים לצאת ולהתפרנס אבל הם לא יכולים כי מה יגיד השווער שנתן דירה / במה הם כבר יעבדו בגיל 35?
    זו בדיוק טענתי. התסכול והקנאה שלהם הם שיוצרים התנשאות על ציבור העובדים בבחינת אם אני לא טוב במה שאני עושה לפחות אשפיל אחרים וכך אהיה שווה משהו.
    והראיה, עוד לא נפגשתי באברך צדיק וירא שמיים שמזלזל בציבור העובדים. הזלזול תמיד נובע מאלו שתמיד במרפסת הכולל, מעשנים ומרכלים.

  • משה, מסכימה עם מסקנתך שלכל אחד יש תפקיד.
    לא מסכימה עם דבריך על אלה שהופכים לנטל על הציבור.
    נטל על הציבור זה ביטוי שגור בפי שונאי תורה, שבא להצדיק את שנאתם.
    לתמוך בלומדי תורה זו זכות אדירה, וזה חלק מהתפקיד של כל יהודי. כפי שבעבר נתנו מתנות כהנים, האם הכהנים הם נטל על הציבור? לא! יש מצווה לתת להם! ככל שאדם מחזיק יותר תורה, כך הוא מחובר אליה יותר (וזה לא משנה איך הוא מתחבר לתורה, כיששכר או כזבולון)
    אז נכון שיש כאלו שמתעטפים בגלימה של לומדי תורה, וממלאים כרסם בקפה ונייעס, מי ביקש ממך לתרום להם? תבחר עניים בני תורה שלומדים תורה לשמה, ותתרום להם.
    אני לא ביטוח לאומי ולא מדקדקת עם כל אחד עד כמה הוא לומד תורה לשמה. הדברים מדברים בעד עצמם בד"כ.
    אבל אני כן נדהמת עד כמה יש כאלה שזה אכפת להם.
    בעולם האמת כל אחד מאיתנו יעמוד לבד במשפט. מה זה משנה מה אחרים עושים? אין לנו זכות לשפוט אותם לא בזה ולא בבא. אם הם נופלים עלינו לנטל זו הבעיה שלהם מול רבש"ע, עלינו מוטלת החובה להיות ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
    דוד, התופעה שאתה מדבר עליה אכן קיימת, ואני מתקשה מאוד להבין אותה. אבל קינאה היא תכונה אנושית וכנראה שאפשר לקנא בכל דבר. העיקר שהאדם יחשוב עם עצמו ויבין מה הוא רוצה מעצמו, שהאדם יפעל מתוך בחירה ולא מתוך היגררות. שיהיה שלם עם עצמו וגאה במעשיו.
    לסיכום, האברכים המקנאים והעובדים המקנאים מזלזלים זה בזה. האברכים הטובים והעובדים הטובים חיים בשלום עם עצמם ועם העולם.

  • תגובה לריקי
    אני חושב שאנשים שלא עובדים נופלים נטל על הציבור .
    אני קצת מתפלא איך הסקת ההפך הרי זאת מתמטיקה פשוטה ,כסף לא צומח על העצים, ואם לא הלכת לעבוד אז נפלת נטל אחרים, קצבאות ביטוח לאומי לא מגיעות יש מאין, הן מגיעות על חשבון מי שלמשלם דמי ביטוח לאומי, אין פה אלמנט בחירה ,ולא נראה כי העם היושב בציון שש בימינו לתרום לכהנים החדשים והדבר אינו נעשה בזכות אלא בכפייה .
    וזה לא מחמם את הלב ומעורר אהבה , אבל להגיד שזה ביטוי בשביל להצדיק שנאה זאת הנחה גדולה מאוד שאת עושה לציבור החרדי ולשסע הישראלי-חרדי ,לצערי הבעיות שלנו גדולות יותר מהחור של הגרוש .

  • בוקר טוב , מאמר יפהפה.
    הייתי בעבר אברך (סרוג) , היום אני אדם עובד.
    היום למען האמת אני גם "דתי לפי דעתי " שואל את עצמי מה ה' אלוהיך דורש מעימך , ומשתדל לקיים. אך אינני יכול להגיד שאני נחשב דתי לפי הספרות ההלכתית , ולדעות רבות אני גם נחשב כאפיקורוס.
    בכל אופן השני שקל שלי –
    1. אני חושב שהתורה היום "חולה". באיזשהו מקום היא הפכה למשהו מאוד תיאורטי ולמדני , מנותק מחיי המעשה.
    ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – התורה מבטיחה הבטחות רבות מה יקרה אם נשמור על התורה ומה יקרה אם לא. ואלו הבטחות של עולם הזה.
    ההבטחות הללו הן למעשה אבן הבוחן האם אנו הולכים בדרך ה'. מעבר לשכר ולעונש עצמם , ה' נתן לנו דרך לדעת בעולם הזה , האם העם עושה רצונו אם לא.
    אבל באיזשהו מקום , כל האמירות בסגנון "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" רוקנו את הכל מתוכן. מעתה אינך יכול לדעת האם אתה הולך בדרך ה' או לא , כי הכל עובר ל"עולם הבא".
    וזה בעיני אחד הקלקולים הגדולים של הגלות – הניתוק בין גוף לרוח שזה עצמו ניתוק העם מהארץ , ניתוק בין איזשהו "עולם רוחני" לעולם פיזי.
    וגם התורה של הגלות נראית כך – תורה שמנותקת מהחיים המעשיים. תורה ששקועה בהמון דיונים תיאורטיים , אך חסרת חיבור לחיי היום יום.
    דווקא אנשים שעובדים ולומדים , מייצגים בעיני חיבור של גוף לרוח , חיבור של חיי מעשה עם חיבור לה' , אני מאמין שלא רק שזה לא "פוגע" בתורתם היא נהיית אמיתית יותר , יש סיכוי שמהם תצא תורה בריאה שאין בה את קלקולי הגלות.
    מה שכן , אני חושב שהפחד של הממסד החרדי הוא שאנשים כאלו כבר לא תלויים באיש. הם יכולים לבחור את דרכם לבד , ויכולים לבחור גם איך לעבוד את ה' , וזה יכול להיות שונה לחלוטין מהדרך הרגילה – כפי שבחרתי אני.
    הפחד השני הוא שאנשים שיוצאים לעבוד ו"נפקחו עיניהם" והם משוחררים לגמרי מצורך להיות תלויים במישהו , יהפכו לחילונים גמורים.
    אך כנראה שאלו ותורתם לא היו שווים הרבה גם מלכתחילה.
    באיזשהו מקום , מי שאתה ומה שתורתך שווה באמת , זה נמדד רק כשאתה משוחרר מהתחייבות ויכול לבחור את דרכך.

  • לכבוד ^^
    במצב שאתה מתאר, הלא-עובדים הופכים לנטל על הציבור, לא בגלל בחירתם אלא בגלל השיטה העקומה שמשלמת ביטוח לאומי וקצבאות. (לפני שמתחילים לדבר על הערבים שהם נטל הרבה יותר כבד וזה מוכח בנתוני הלמ"ס.)
    השיטה הזו עובדת גם בכיוון ההפוך, וניתן למנות עשרות ומאות מטרות שהממשלה מפנה אליהם כספים, ולא מקובלים על כלל הציבור. (החל בגלי צהל דרך תיאטרון הבימה וכלה בפרוייקט המיחשוב של הביטוח הלאומי שירד לטמיון אחרי שהושקעו בו מיליוני ש"ח)
    כך שמה שעקום זה השיטה- ולא הבחירה של אותם אנשים לשבת וללמוד, או ההחלטה להקצות להם חלק מהתקציב.
    השיטה היא זו שגרמה לכך שהמדינה תיתן את כספך וכספי למטרות שאיננו מעוניינים בהן.
    לדעתי יש להניח לכל אדם לתמוך כספית במטרות שבהן הוא מעוניין.

    ליוסי- ההנחה שלך, שמידת הצלחתו או הנאתו של האדם בעולם הזה, מעידה על מידת דתיותו או מידת אדיקותו בקיום המצוות, שגויה לוגית.

  • תגובה לריקי
    אז אנחנו מסכימים שזה אכן נטל על הציבור ?!אם כן תעדכני את משה שזה לא משנאת הדת כפי שטענת.

    ובנוגע לשיטה העקומה, היא אינה אוטופית ,אבל היא בהחלט עדיפה על הקפיטליזם שאת מציעה.
    קצבאות וביטוח לאומי זה דבר מעולה למי שידו אינו משגת: נכים, קשישים, ניצולי שואה, חד הוריות, אנשים שמנסים אבל לא מצליחים לסגור את החודש .
    לא למי שבוחר מראש להביא 8 ילדים ולא לעבוד ושאחרים ישלמו .
    זה ניצול לרעה של שיטה טובה.

    שבוע טוב!

  • סליחה שאינני עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון
    אבל אני חייבת להזדעק כנגד הסיפא של דבריך
    השיטה גרועה!!! גרועה!!! ושוב גרועה!!!
    וכנגדה לא הצעתי קפיטליזם: הצעתי את דרך התורה. לפי התורה אתה חייב לתת מיסים (תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, מתנות כהונה, מחצית השקל וכו'), אבל יש לך בחירה חופשית למי לתת. גם לקפיטליזם יש את מגרעותיו שלו, ובכל מקרה, אנשים עם מידות רעות יוכלו לנצל למטרותיהם כל שיטה.
    השיטה עקומה מהשורש בגלל שהיא מחייבת מנגנון!!!
    לידיעתך היום הקצבאות לא מספיקות לאף אחד למחיה כך שזה לא ממש מוכיח את עצמו למי שאין ידו משגת.
    ולגבי תחילת דבריך:
    ברור ומובן לכל, שאדם צריך להתפרנס איכשהוא. הדרך המקובלת היא ע"י עבודה (אא"כ אתה בשירות המדינה, שם הדרך המקובלת היא מנוחה). העבודה הופכת חומרי גלם לתוצרים שאנשים מוכנים לשלם עליהם – וחו"ג יכול להיות גם זמן, והתוצר יכול להיות גם שירות, כידוע. מה שאנשים מוכנים לשלם עליו- קיים בשוק, מה שלא- לא.
    אדם ירא שמיים שבוחר ללמוד תורה, מספק ערך שאנשים מוכנים לשלם עליו (ואני מתכוונת למונח "ערך" במשמעו השיווקי/כלכלי של ערך ללקוח, ולא במשמעו הסוציולוגי/תרבותי). ובמובן הזה- הוא יצרן.
    אתה יכול למצוא הרבה תורמים ונדבנים חרדים שרוצים להחזיק לומדי תורה, חותמים הסכמי יששכר וזבולון, ומחפשים אברכים יראי שמיים לתרום להם. מדוע? כי הם חושבים שזה נכון, הם חושבים שלימוד התורה הוא חשוב, והם מאמינים שאם יחזיקו לומדי תורה, הם יהיו שותפים בזכויות הללו. האם כל האנשים הללו תורמים תחת סחיטה באיומים? ברור שלא. הם עושים כראות עיניהם, וזוהי ראות עיניהם. (אגב: גם אם זה מסיבות אחרות.)
    מנגד, אתה יכול למצוא הרבה אנשים שכן תורמים באמצעות סחיטה באיומים: כל אזרחי מדינת ישראל, שמשלמים מיסים כחוק, והשיטה הגרועה מחלקת את כספם לכל דכפין. האנשים הללו רואים בלומדי התורה נטל על גוום שגוזל מהם את כבשת הרש. אותם אזרחים לדוגמה, לא מתרעמים על תקציב השחיתות של תיאטרון הבימה, כי בשבילם חשוב שיהיה תיאטרון לאומי, עצם קיומו של תיאטרון לאומי מוסיף בשבילם ערך, גם אם הם ידרכו בו פעם אחת בחיים. אותה שיטה גרועה גרמה לכך שכספי המיסים שלי ינותבו לתשלום לשחקן פח כלשהו (סתם, אין בהבימה שחקני פח, הגזמתי)
    ולכן, אני עומדת על כך שהמושג "נטל" כן מגיע משונאי הדת ושנאת הדת. מבחינתי, לחיות בעולם שלא תומך בלומדי תורה, זה כמו צנחן שיקפוץ ממטוס בלי המצנח על הגב (כי הוא כבד). האם המצנח מהווה נטל בשביל הצנחן? תלוי את מי אתה שואל. מבחינתי ומבחינת רבים אחרים, לומדי התורה אינם נטל, הם נזר האומה, וזו זכות עצומה להיות שותפים בתורתם ובזכויותיהם. בשבילי הם לא נטל, בשביל אחרים – יתכן שכן.

    ***צא מהסרט של הסוציאליזם. שמעתי בשם מרגרט תאצ'ר שהבעיה של הסוציאליזם היא שבסוף נגמר לך הכסף של האחרים.

  • תגובה לריקי
    אשתדל להתייחס לפי הסדר לדברייך
    א. תודה על החידוד (באמת תהייתי איך יכול להיות שחרדית מציגה גישה קפיטליסטית ,מסתבר שהטעות כולה שלי ).

    ב. איני כלכלן, אבל נדמה לי שיהיה קשה לתחזק מדינה בגישה שאת מציעה, זה אכן יגרום לאנשים להיות שמחים יותר (בגלל ביטול אלמנט הכפייה), אבל נראה לי שזה יקצר את אורך החיים שלהם בצורה משמעותית, מיסים משמשים לתחזוקת הכל ,מהעץ היפה שיש ליד הבית שלך עד לטנק שבגבול, הבימה זה כסף קטן (דרך אגב אתם חייבים למצוא דוגמא אחרת ,קצת מעוף, נמאס מהבימה), להפוך את כל הדבר הזה לבסיס וולונטרי זה לא פרקטי , זה נשמע קשה מאוד ברמה הארגונית, ומעבר לכך האם את חושבת שזה ימלא את צרכי האוכלוסייה בצורה טובה יותר מהמצב הנוכחי , מה תגידי לאמא חד הורית בנתיבות ,תמצאי ספונסר ?

    ג. הקצבאות אכן לא מספיקות , אבל 1600 ש"ח עדיף מ-0 ש"ח , מכיר לא מעט אנשים שהקצבה מחזיקה אותם עם הראש מעל המים .

    ד. לא יודע אם שמת לב , אבל לא השתמשתי במילה חרדי/לומד/ירא שמיים, את עצמך הנחת שאני מדבר על לומדים (כנראה כי רובם עונים לפורפיל) ,מי שרואה ערך בלימוד תורה אז שיתרום לכך, אבל רוב האברכים נתמכים ע"י תורמים או ע"י המדינה ?(אשמח לתגובות אברכים לסעיף זה , אם אני טועה תקנו אותי , אני פה ללמוד).

    ה. המושג נטל אינו קשור לדת, באחד המאמרים פה , שאלה אותי יעל על סבי ששמר קלה כבחומרה, סבי ששמר קלה כבחומרה עבד עד שאזל כוחו, וכן עשה גם סבי השני , הקטע של ללמוד ולא לעבוד לא מקובל במחזותינו הדת כן, כך שזה קצת שומט את הבסיס של טענתך, אני איני שונא את הדת, משתדל לתורם ברוחב יד ועדיין חושב שזה נטל (וגם חוסר אחריות הורית אבל זה כבר סיפור אחר).
    ***ואני מבין שאת רואה את זה אחרת, מקבל את זה, אבל אם כבר דיברת בשם "שונאי הדת" וסיבותיהם אז רצוי שתקשיבי ל"שונא דת" כמוני , נראה לי שאני אמור לדעת את הסיבה יותר טוב ממך ,הרי על מחשבות אחרים את מדברת***

    ו. אני לא סוציאליסט, ולמעשה אני לא חובב הגדרות , הן נוטות לתחום את שדה הראיה, אבל שוב , לא ראיתי תחליף סביר לשילוב של סוציאליזם (ואני מהצד שמשלם על סוציאליזם ,לא מהצד שמרוויח ממנו).
    אני בעד כי אני רואה 2 צעדים קדימה , האמא החד הורית מנתיבות, עדיף שתקבל תמיכה מאשר שלא תקבל, כי אם לא יתמכו בה דרך ילדיה לפשע אינה ארוכה בסופו של יום אנשים יעשו כל שביכולתם לשרוד, ולנו כחברה זה יעלה יותר ,ובתור השונאים הגדולים של תרבות המערב , את אומרה לדעת את זה טוב ממני .

  • ראשית איני מייצגת את הציבור החרדי או ציבור כלשהוא כי אם את עצמי ודעותיי בלבד.
    ולדבריך:
    א. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית עולה ופורחת האם כ"כ קשה לתחזק אותה? (והיא מובאת להמחשה ולא כמודל לחיקוי), כנ"ל סין צמיחתה התאפשרה רק במקביל לשינויים שאפשרו יותר יוזמה וצבירת כסף אישי. ולעומתן מדינות אירופה הסוציאליסטיות הפכו למוקד משיכה למהגרים שנהנים מההטבות אך לא תורמים בחזרה, ועוד כמה שנים השיטה הסוציאליסטית לא תעבוד אצלן עוד.
    ומה עושה כבר היום האם החד הורית מנתיבות? האם היא חיה בשקט ובשלוה? לא. הייתי אומרת לה שתיעזר באנשים שרוצים להיטיב לה, ויש כאלו בעמותות שונות. (פשוט בשיטה הסוציאליסטית, הם יצאו ידי חובת רחמים בכך ששילמו מיסים)
    לעניין תרומות ותמיכות לאברכים, חלק גדול מהמילגה מגיעה מתרומות, עד לא מזמן התמיכה הממשלתית היתה 400 ש"ח בחודש, היום זה בערך פי שניים, רוב הכוללים נותנים מילגה של בין 1200-2500 ש"ח בממוצע, כך שחלק נכבד מהמילגה מבוסס על תרומות, יש גם כוללים של חצי יום או בשעות הערב או ביום שישי, שלא מתוקצבים בכלל מהמדינה ונותנים מילגה קטנה יותר, בנוסף אברכים שהגיעו לגיל פנסיה כבר לא מתוקצבים ע"י המדינה ומלוא המילגה משולמת מתרומות. לך תבדוק אצל אברכים שיושבים ולומדים.
    המושג נטל- אתה קורא לזה נטל, אני קוראת לזה זכות, מבחינתי אין כאן נטל.
    לגבי האם החד הורית מנתיבות, חייבים לתמוך בה, אך לא בצורה ממשלתית.

  • לריקי –
    כתבת
    "ליוסי- ההנחה שלך, שמידת הצלחתו או הנאתו של האדם בעולם הזה, מעידה על מידת דתיותו או מידת אדיקותו בקיום המצוות, שגויה לוגית."
    לא אני אמרתי זאת אלא התורה. כל השכר והעונש שבתורה הם פיזיים – עניני עולם הזה.
    אולי יש גם עולם הבא , אך התורה בחרה לא לדבר עליו , ולדבר על מה שאנו יכולים לראות . כך נדע האם אנחנו כעם וכחברה הולכים בדרך ה' – אם טוב לנו כעם , אז כן . אם רע , אז לא.
    התורה כותבת זאת בעשרות מקומות בעשרות צורות. גם בקריאת שמע אומרים זאת כל יום בפרשת והיה אם שמוע.
    (מה שכן , יהיה מי שיגיד כמו הרמב"ן שזה אמור רק על כלל העם , אך באדם הפרטי יכולים להיות מקרים של צדיק ורע לו וכדומה).
    בכל אופן , זה שהסבל הפך לאידאל , ושאין קשר בין דת לבין הצלחה בעולם הזה , זו לא יהדות אלא נצרות שמעלה על נס "קדושים מעונים".
    ולצערי זה גם תורת הגלות.
    לא סתם היינו בגלות 2000 שנה , היינו בגלות כי גם התורה נפגמה בכל מיני רעיונות זרים שהרסו אותה. זה אחד הרעיונות הללו.
    התורה שאני מכיר , איננה כזו. בתורה שלי , גם כאשר יש צדיק שסובל כמו יעקב או יוסף , בסוף הוא מגיע לעושר וכבוד גם בעולם הזה.
    ואם אדם חולה , כואב ומיוסר ומת כזה , אז כנראה שהוא לא הולך בדרך ה'.
    אולי הוא חושב שהוא כן , אולי הוא אפילו עושה בתמימות מה שכתוב בספרים כ"הלכה" , אבל כנראה שזה לא מה שה' רוצה.
    וזו גם הסיבה שהיינו מיוסרים בגלות 2000 שנה. חשבנו שאנו יודעים מה ה' רוצה ומהי דרך ה' לפי מה שכתוב בכל מיני ספרים.
    אך כנראה שזה לא היה.

  • יוסי,
    אתה טועה ומטעה.
    היות שאינני פילוסופית וגם לא עוסקת במחשבה יהודית באופן יומיומי, לא אכנס איתך לדיון, למרות שאני מזהה בטענתך שגיאה לוגית בולטת. יש תשובה לטענתך, כדי לקבל אותה עליך לפנות לרב שעוסק בנושאים הללו.

  • המאמר מניח שהעובדים בזים ללומדי הכוללים בגלל סולם הערכים השגוי שלהם שאינו מניח במרכז את עבודת ורצון השם שמתבטאת בלימוד התורה,
    אמנם לדעתי הקטנה גם אם בוודאי יש בזה משהו, הטרוניה הגדולה היא אחרת,
    והיא שבודאי מי "אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם" "לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה" הם הם העומדים בראש העם ואותם עלינו להעריך בכל לבנו.
    אבל לצערינו רוב מוחלט של אברכי הכוללים לא נמצאים שם בגלל שנדבה רוחם להבדל לעמוד לפני השם אלא בגלל שמסלול חייהם הוביל אותם לדרך אחת ויחיד כאברכי כוללים,
    וברור למדי שאילו היה בפניהם שני דרכים שוות [מבחינת זה שאין עליהם לחץ חברתי לאחת מן הדרכים] חלק גדול מאוד מאברכי הכוללים היו פורשים לפרנס את ביתם.
    התוצא היא שהנייס ופינת הקפה פפולריים בכוללים, ועוד שלל דברים – שכל אברך כולל יכול לראות מסביבו – שאינם מעידים שכל אברכי הכולל "הבינו מדעו להבדל לשרת את השם"
    ואם נחזור למשל שבמאמר, הטענה היא שרוב הקמים בנץ, התפילה שלהם לא נעשית מתוך הכרה ברוממות התפילה בנץ אלא מתוך הכרח חברתי, וממילא תופעות כמו בהייה בסדור במשך כל התפילה, יציאה מדי פעם להתרעננות באמצע התפילה, ובריחה מהתפילה ברגע האפשרי, נפוצות מאוד, ואחרי כל זה הם גם חוזרים מהתפילה עייפים, נוהגים ברכב בחוסר ערנות, ועושים תאונות, וד"ל.

  • לא יודע למה, אבל ברוך השם מעולם לא נתקלנו בבעיות האלו.
    גדלתי אצל רבי אשר פריינד זצ"ל והוא כרועה נאמן – נתן הדרכה אישית לכל אחד ואחד בצורה פרטנית, אתה תעבוד, ואתה תלמד. הוא פירט לכל אחד גם איפה יעבוד, כמה ועד מתי, וכנל בלימוד בצורה הכי פרטנית שאפשר,
    כשאתה מקושר לגדולי ישראל, אתה פשוט לא נופל בבורות המלוכלכים האלו.
    כמו שאמרו צדיקים "מי שקשור למעלה – לא נופל למטה"…

    לכל אחד יש את דרכו בחיים, אנחנו לא פרות שגדלות כולם על אותו שטנץ, לכל אחד דרכו ולכל אחד ייעודו וא"א לעשות משהו אחד לכולם, זה פשוט לא נכון, וזה גם לא יעבוד.

    ואם אנחנו כל כך מרבים לדבר בשם התורה (כביכול) – אז בל נשכח את מאמר חז"ל "שלשה הקב"ה בוכה עליהם – ושניים מהם זה – מי שיכול ללמוד ולא לומד, וכנגדו השני הוא: מי שאינו יכול ללמוד – ולומד", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו…..

  • המאמר כתוב יפה ובנוי היטב.
    רק ישנה שאלת יסודית אחת שבה המאמר אינו מטפל והיא: האם כל מי שבחר להיות אברך כולל אכן מתאים לו הדבר או שהוא עשה זאת מאילוץ חברתי/בחוסר ברירה אחרת וכד' ויתכן שזה שיצא לעבוד וקובע עיתים לתורה בבוקר ובערב בשבתות ובכל זמן פנוי אחר ובסיכומו של דבר לומד יותר שעות מזה שבחר להיות בכולל, האם גם את האברך הזה עליו לכבד יותר.

    כמו שכל מי שעובד בסוכנות החלל נס"א בתפקיד זוטר הוא לא "עושה חלליות" כך לא כל מי שלומד בכולל כדבעי הוא בהגדרה של "שבט לוי" עם כל המשתמע שיש לכבדו ולהתייחס אליו כ"מורם מעם" וכן להיפך, לא כל מי שיצא לעבוד הוא רק עובד וקצת.לומד. כאמור, יש הרבה עובדים שבסיכום לומדים יותר מהרבה שנמצאים בכולל.

    ועם "יד על הלב" כמה אחוזים מכל הנמצאים בכולל באמת שקועים בלימוד אינטנסיבי וזה כל עולמם ?

    כך שלא ה"מיתוג" קובע אלא המציאות ואותה יש לבדוק כל אחד לגופו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל