צריך עיון > סדר שני > מחירה של החרדיות החדשה

מחירה של החרדיות החדשה

אלי ליפשיץ סטודנט ועוזר מחקר

לכל דבר יש מחיר. קהילות בעולם המודרני מתארגנות לפי מודל שוק המכתיב מחירים עבור הצטרפות לקהילה. ההחמרה בקהילות החרדיות המסורתיות היא תוצר של התחרות בין הקהילות. כל קהילה מבקשת לאותת כי ערכה רב יותר והיא מעלה את מחיר ההצטרפות. החרדיות החדשה לא מציבה מחירי כניסה ולכן היא כושלת ביצירת התאגדות חברתית יציבה וברת קיימא.

כ"ו תמוז תשע"ז
 

הצורך בהתאגדות חברתית הוא צורך בסיסי המוטבע בנפש האדם. ניסח זאת הרמב"ם: "כי האדם מדיני בטבע, וטבעו שיהיה מתקבץ".[1] התנהלות חברתית משותפת היא תנאי בסיסי לקיום אנושי, ולשמה מתאגדים בני אדם בצורות חברתיות שונות. בעולם המודרני יש להתאגדות מגוון רחב של צורות: התאגדויות ממשיות ווירטואליות, מסורתיות וחילוניות, פוליטיות ותרבותיות. התאגדות יעילה יוצרת עוצמה חברתית וניתן לראות בה תנאי ראשוני לקיומה של חברה, לשגשוגה ולשימורה. בחברה החרדית ניתן לראות מופת של התאגדות: חברתית, פוליטית ודתית. המבנים החברתיים בה מגובשים להפליא, ומיצוי התועלת המופקת מהם – מקסימלי.

מדוע החרדים החדשים אינם מצליחים ליצור התאגדות חברתית יציבה? מדוע הם אינם מצליחים לבנות מערך תקין של בתי ספר, נישואים, העברת מורשת, חיי קהילה, ועוגן זהותי מובחן?

בשנים האחרונות ניתן לראות כי החברה החרדית התרחבה, והיא מכילה מגוון רחב של תת-חברות וזרמים שונים. אחת התופעות הקולניות של התקופה האחרונה היא "החרדים החדשים". הגדרתה המדויקת של התופעה והיקפה אינם מענייני כאן, ולצורך העניין ניתן לכלול תחתיה את כל אלו שאינם מרוצים מהמערכת החרדית המסורתית, ומעוניינים בשינוי ובהתאמה מסוימת של החברה החרדית לאורחות החיים במדינה מודרנית. שינויים אלו עשויים להתבטא בנכונות להתגייס, ביחס חיובי ללימודי ליבה, בלימודים אקדמיים, בפתיחת מסלולים נוספים בישיבות גדולות, בשינוי שיטת השידוכים ועוד.

השאלה היא, מדוע החרדים החדשים אינם מצליחים ליצור התאגדות חברתית יציבה? מדוע הם אינם מצליחים לבנות מערך תקין של בתי ספר, נישואים, העברת מורשת, חיי קהילה, ועוגן זהותי מובחן? מדוע כל פיצול קטן בתוך החברה החרדית יוצר באופן מידי התאגדות חברתית יציבה בעלת פרקטיקות ייחודיות בנות קיימא והזדהות קבוצתית עמוקה, ואילו החרדים החדשים בקושי מצליחים להקים בית-ספר?

 

התאגדות בחברת החרדים החדשים

בחברה החרדית החדשה אפשר למצוא יוזמות חברתיות כפטריות אחרי הגשם, אך אלו התאגדויות קיקיוניות שקמות ונופלות תוך זמן קצר.[2] עדיין אין התאגדות שתשמש עוגן זהותי, ושתזכה לתמימות דעים. אין נקודת ייחוס מוסכמת שביחס אליה הזהות החרדית-החדשה היא "טבעית".

בחברה החרדית החדשה אפשר למצוא יוזמות חברתיות כפטריות אחרי הגשם, אך אלו התאגדויות קיקיוניות שקמות ונופלות תוך זמן קצר

לעומת זאת אפשר למצוא דווקא קבוצה חרדית שהחליטה להקצין: הקבוצה המכונה "הפלג הירושלמי", מחנה ה"פלס", או כינויים דומים אחרים. קבוצה זו הצליחה לבסס התאגדות מוצלחת ותחושת קהילה עוצמתית. תוך זמן מועט הם הקימו עיתון ומפלגה, ויצרו נתיב פעולה מוסכם ומגובש. השוואה בין שני זרמים אלו, על הניגודים הרבים שביניהם, היא כלי חשוב להבנת ההבדל: מדוע הם, הפלג הירושלמי, מצליחים להתאגד באופן יעיל כל כך, לעומת החרדים החדשים? באופן פרדוקסלי, משהו מן הניגוד הזה בא לידי ביטוי גם בזירה הפוליטית. אף שהאינטרס הישראלי-לאומי נוטה בבירור לטובת החרדים החדשים, דווקא החרדים המקצינים הם אלו שקיבלו נציגות בעיריית ירושלים, והם נהנים ממינוף פוליטי משמעותי.

ניתן כמובן למצוא הסברים פשוטים לתופעה זו. רבים מהחרדים החדשים אינם מעוניינים בקהילה. כל כוונתם היא להיפטר מעולם "מעיק" זה, ונקל להבין שאין הם נלהבים ליצור מערכת דומה לזו שעזבו. בנוסף לכך, זרם זה מורכב מפרטים רבים בעלי תפיסות עולם שונות מאוד, אשר המאגד אותם הוא בעיקר שלילת החברה החרדית בצורתה היום, ואין להם מטרה חיובית משותפת. זאת לעומת אנשי הפלג הקיצוניים, אשר התאגדו על בסיס מטרה פוזיטיבית מוגדרת. להלן אבקש להעניק הסבר אחר להבחנה ביניהם, אשר יתבסס על ניתוח כלכלי-חברתי.

 

מערכת קהילתית במודל ה"שוק"

תחילה, מעט רקע תיאורטי על גלגוליה השונים של החרדיות הארץ-ישראלית ועל תהליך ההקצנה הדתית שעבר עליה. מנחם פרידמן במאמרו "מודל 'השוק' וההקצנה הדתית"[3] סוקר את ציר ה"חומרא" וה"קולא" הקיים בחברה הדתית ('חומרא' – החמרה קפדנית בנוגע לקיום מצוות, לעומת 'קולא' הנוטה לפסיקה מתירה ופוטרת יותר, לעתים מתוך התחשבות בצרכי המציאות[4]), ומסביר את הדינמיקה שלו על פי מודל "שוק הקהילות" ששרטט הסוציולוג פיטר ברגר.

בחברה המסורתית, לפני התפשטות החילון והמודרנה, הגורם המעניק לגיטימיות למנהגי הקהילה היה תלוי באופן הדוק ואבסולוטי במסורת, בין לחומרא ובין לקולא. הדור הצעיר לא היה יכול להחמיר מאבותיו ולא להקל, בלי לשוות לכך תוקף מסורתי. לא להחמיר, כי חברה מסורתית אינה יכולה לראות בעין יפה את העובדה שהדור הצעיר מקפיד על מצוות ברמה גבוהה מזו של אבותיו, יש בכך התגרות במסורת, בבני הדור הקודם שהם מקור התוקף לכל סמכות הקהילה ולכל הנורמות המאגדות אותה. וכמובן שלא ניתן היה להקל – מתוך התנגדות להקלה ולהתרופפות בקיום המצוות ובמחויבות להן, הנובעת מחשש משינוי אורחות החיים ומהתפרקות החברה הדתית.

פירוק החברה המסורתית והמעבר לחיים מודרניים בעיר, יחד עם שינויים טכנולוגיים ומלחמות העולם, גרמו לניתוק מחברות האם המסורתיות במזרח אירופה. כתוצאה מכך, נוצרה מערכת קהילות המדמה מצב של שוק

אולם פירוק החברה המסורתית והמעבר לחיים מודרניים בעיר, יחד עם שינויים טכנולוגיים ומלחמות העולם, גרמו לניתוק מחברות האם המסורתיות במזרח אירופה. כתוצאה מכך, נוצרה מערכת קהילות המדמה מצב של שוק (Market Situation). כלומר מערכת תחרותית שאינה כבולה למסורת. במערכת זו כל קהילה יכולה להדק או לרופף את הכבלים ככל העולה על רוחה, "לשווק" את עצמה בתור בעלת נטיה לרמה זו או אחרת של החמרה או הקלה, ובכך להעניק לכל אזרח אפשרות לבחור לעצמו את המסגרת המתאימה לרצונותיו ולהעדפותיו. כמובן שלעתים מעבר מקהילה לקהילה הוא קשה מאד (חזרה בתשובה אפשרית, אך המחירים שלה גבוהים מאד. כיוצא בכך עזיבה של הקהילה הדתית והשתלבות בעולם החילוני). עם זאת, ביחס לסדר המסורתי של העבר, אנו חיים בחברה שבה המעבר אפשרי. הוא רק עניין של מחיר.

בעזרת המודל של ברגר מתאר פרידמן את עליית הקהילה המקלה והמחמירה בחברה החרדית. פרידמן רואה בתהליכי ההחמרה בחברה החרדית מלחמה '"כלכלית" על רצון "הלקוח". כיוון ששוק הקהילות הפך לתחרותי והמסורת איבדה את חוסנה, נוצר מצב שבו כל קהילה מנסה לבסס את עליונותה, ולהשיג יותר חברים. היא עושה זאת על ידי העלאת הערך שלה בשוק הקהילות. הדרך להעלאת ערכה הוא החמרה הלכתית והנהגתית. באמצעות החומרות, מאותתת הקהילה שערכה גבוה יותר.

אולם עדיין יש לשאול: מדוע דווקא החומרות מעלות את ערכה של הקהילה בשוק? מדוע קוּלות לא יעשו את אותה עבודה? האם זה הגיוני שאנשים יעדיפו להקשות את חייהם ולא להפוך אותם לנוחים יותר? כדי לענות על שאלה זו אציע תיאוריה כלכלית נוספת שאותה פיתחו ג'ורג' אקרלופ ומייקל ספנס.

 

מידע א-סימטרי ומודל האיתות

פרופ' ג'ורג' אקרלופ, חתן פרס נובל לכלכלה, פרסם לפני כמה עשרות שנים מאמר רב השפעה בשם "שוק ה'לימונים' – איכות ומנגנון השוק".[5] מאמר זה מנתח את שוק המכוניות המשומשות, ומראה כיצד פערי המידע בין מוכרים וקונים עלולים להביא לכשל שוק, שבשלו שני הצדדים מפסידים בסופו של דבר. לשם הדוגמה בוחר אקרלוף לתאר מצב שבו שוק המכוניות המשומשות מורכב מ"לימונים" ומ"אפרסקים". לימונים מסמלים את הגרוטאות ששווין 2,000, ואפרסקים את המכוניות הטובות ששווין 15,000. בשוק זה יש קושי לבצע עסקה וחליפין בין שני צדדים שלהלכה מעוניינים בכך, מאחר שקיים בין הצדדים פער ידע, והם מתקשים לשתף זה את זה בנתונים שבידיהם. אין שום דרך חיצונית לדעת האם המכונית המשומשת היא "לימון" או "אפרסק". המוכר מכיר את סחורתו, השייכת למכוניות הטובות, ל"אפרסקים", ויודע ששוויה 15,000. אך אין לו כל דרך לשכנע את הקונה ולהעביר לו את המידע שבידו באופן מהימן. ואילו הקונה נאלץ להסתכן בכך שהרכב המדובר הוא "לימון". מסיבה זו, גם הקונה התמים ביותר לא יהיה מוכן לשלם על המכונית מעבר לסכום של 7,500, מסתכן בכך שהרכב הוא "לימון" בעל שווי של 2,000 בלבד. כמובן שהמוכר, מצדו, לא יהיה מוכן למכור במחיר זעום זה.

מצב זה מביא לכך ששוק המכוניות המשומשות נכשל בהעברת כלי רכב מיד ליד. שוק זה יהיה מוצף בלימונים המתחזים לאפרסקים ומנסים להימכר ב-7,500. בעלי האפרסקים, לעומת זאת, לא יהיו מוכנים למכור את כלי רכבם במחירים אלו. התוצאה היא שוק של מכוניות משומשות גרועות (לימונים) שעוברות מיד ליד, בעוד אין כל היצע למכוניות הטובות (אפרסקים). זהו כשל שוק המכונה בשפה המקצועית "הבחירה השלילית" (Adverse Selection).

הבעיה הזו קיימת גם בשווקים רבים אחרים, ושוק הביטוחים הרפואיים הוא דוגמה לכך. בשוק האמריקאי צעירים אינם מוכנים לשלם הרבה עבור ביטוח רפואי, כי הם חולים בתדירות נמוכה למדי. לעומתם, זקנים וחולים כרוניים מוכנים לשלם. כתוצאה מכך העלויות של הפרמיות עולות ועולות ומגיעות לממדים לא הגיוניים עבור אדם בעל הכנסה ממוצעת. כתוצאה מכך כולם מפסידים. הצעירים מפסידים כי אין להם ביטוח כלל, והזקנים – כי עלות הפרמיה חסרת פרופורציה. לבסוף, חברות הביטוח מפסידות קליינטים ונשארות עם לקוחות "מסוכנים" בלבד, שעלותם עבור חברת הביטוח גבוהה יחסית. כולם מפסידים. הכשל טמון בכך שקשה לחברות הביטוח להעריך את בריאות האדם. פערי המידע בין המבוטחים לחברות הביטוח גורמים לכך שלא ניתן לתמחר באופן יעיל את עלותה של פרמיה.

הפתרון טמון במחיר. כדי לאותת שיש לך סחורה טובה, אתה צריך לשלם מחיר, שמוכר הלימונים אינו יכול להרשות לעצמו

מייקל ספנס, שחלק עם אקרלוף את פרס הנובל, הציע פתרון לבעיה זו באמצעות מערכת "איתותים".[6] הוא הציע למוכרי האפרסקים ליצור "איתות" המודיע ללקוחות שבשוק על איכות סחורתם. אלא שכדי שאיתות זה יהיה יעיל, הוא צריך להיות משהו שרק מוכרי האפרסקים יכולים להרשות לעצמם, ומוכרי הלימונים אינם יכולים לחקות. הפתרון טמון במחיר. כדי לאותת שיש לך סחורה טובה, אתה צריך לשלם מחיר, שמוכר הלימונים אינו יכול להרשות לעצמו.

בדוגמה של שוק הרכבים המשומשים, חנות בעלת אולם תצוגה גדול ומפואר תאותת ללקוח על כך שהמוכר לא הולך לברוח מכאן, וניתן לסמוך עליו. מוכר לימונים שינסה לאותת על עצמו בתור מוכר אפרסקים, יפשוט רגל במהרה. פתרון זה כרוך בבזבוז כלשהו, אבל בסופו של דבר יהיו אפרסקים בחנות, ותתרחשנה עסקאות.

מודל זה מסביר את הפרסומות הבזבזניות להחריד של חברות הממתגות את מוצריהן. הן מאותתות לקונים על "איכות", ומבדלות עצמן ממתחרים המוכרים סחורה נחותה.

בשוק השכירים, שעליו כתב ספנס, קיימת בעיה דומה של פערי מידע. מעסיק אינו יודע להעריך את המועמדים באופן מדויק, והוא נאלץ לסווג אותם על פי איתותים שונים. ספנס טוען שזו הסיבה לכך שסטודנטים צעירים מוכנים היום לעשות תארים ראשונים ושניים בתחומים שאינם מועילים לתחום עיסוקם (ספנס עצמו היה סטודנט לפילוסופיה); התארים הללו מאותתים למעסיקים שלפניהם אדם בעל כישרון ויוזמה, שלו יכולת עמידה במטלות ארוכות טווח. באמצעות התואר האדם מתייג את עצמו "איכותי".

 

חומרות כאיתות

כשנצרף את מודל האיתות של ספנס לתמונת העולם של "שוק הקהילות" שאותה ראינו בדבריו של פרידמן לעיל, נוכל להבין כי מערכת החומרות הקיימת במגזר החרדי משמשת מערכת איתותים הפועלת על עקרונות דומים.

השתייכות לקהילה היא עסק בעייתי, יש בה את אותו כשל מידע של שוק המכוניות או הביטוחים. כל קהילה מבקשת להצטיין ולמשוך יותר אפרסקים, אבל לשם כך יש צורך לייצר מערכת סינון הבוררת את האפרסקים מן הלימונים. כיצד יכולה הקהילה לסנן את הלימונים ולבחור את האפרסקים? לשם כך מפתחת החברה מערכת של "איתותים". בשוק קהילות חופשי, כל קהילה צריכה ליצור מערכת איתותים שתוכיח שהמשתייכים אליה הם "אפרסקים". כל חבר בקהילה צריך לאותת לעמיתיו שהוא "אפרסק" והוא ראוי להשתייך לקהילה.

כל קהילה מבקשת להצטיין ולמשוך יותר אפרסקים, אבל לשם כך יש צורך לייצר מערכת סינון הבוררת את האפרסקים מן הלימונים

כדי שאיתות זה יהיה אפקטיבי, הוא צריך להיות יקר, להיות דבר שלא כל "לימון" יכול להרשות לעצמו. כך חברי הקהילה מאותתים באמצעות מאפיינים חיצוניים וניכרים – כמו לבוש, סוג הרכב, סגנון דיבור ורכוש – על השתייכות אליה. חברי הקהילה משקיעים המון אנרגיה וכסף כדי לרכוש את האיתותים הנכונים. לסגל את סגנון ההופעה הרצוי, את משלב הדיבור הנכון, ואת סוג הרכב המתאים. נאמנות זו מוכיחה כי לקוחות הקהילה – חבריה – הם "אפרסקים". דבר זה מקנה לקהילה יתרון בשוק שבו הקהילות עומדות לבחירה.

חרדים שמחמירים ומקפידים על אכילת "בשר גלאט" מסמנים את עצמם בני קהילה מסוימת. בשר גלאט הוא יקר יותר, ומי שמוכן לשלם עליו מוכיח כי הוא רציני; כי ההשתייכות לקהילה חשובה בעיניו; כי הוא "אפרסק". אך מה קורה כש"גלאט" הופך למצרך זול ונפוץ, כך שכל אחד יכול להרשות לעצמו להצטרף למעגל? צריך למצוא איתות חדש, יקר יותר. האיתותים הללו מעצם טבעם צריכים להיות שרירותיים ויקרים (הלבוש החרדי כדוגמא: הכובע הזול ביותר עולה 300 ש"ח, וכובע מכובד כ-600 ש"ח ויותר; שטריימל עולה פי כמה. דוגמא נוספת: הימנעות משימוש ברשת החשמל בשבת, תוך הזדקקות לגנרטור.) זהו תפקידם של איתותים. באופן דומה, יש התאגדויות הדורשות איתות קיצוני, בלתי ניתן לתיקון, כאות הצטרפות לקהילה (קעקוע למשל. במובן מה ניתן לראות אף במצות ברית המילה איתות כזה).

שוק הקהילות החופשי והתחרות החריפה שהתפתחה בו, ייצרה דינמיקה של החמרה. כל קהילה ביקשה להצטיין, ולשם כך העלתה יותר ויותר את המחיר הכרוך בהצטרפות אליה

לפי גישה זו, ניתן לראות גם בהימנעות מלימודי ליבה איתות שהחברה דורשת מהמצטרפים אליה. לאי ידיעת אנגלית מחיר כבד בחיי היום יום, והיא מכשול גדול להשתלבות בחברה.[7] כאשר אדם מוכן לשלם את המחיר הזה, הוא משגר אות שהשייכות לחברה מספיק חשובה לו, שהוא מתייחס לכך ברצינות.

מודל זה מסביר למה הדינמיקה הקהילתית החרדית נעה לכיוון החומרה בעשרות השנים האחרונות. נכון אמנם שאנשים אינם מחפשים להקשות לעצמם את החיים, אך שוק הקהילות החופשי והתחרות החריפה שהתפתחה בו, ייצרה דינמיקה של החמרה. כל קהילה ביקשה להצטיין, ולשם כך העלתה יותר ויותר את המחיר הכרוך בהצטרפות אליה.

 

מידע א-סימטרי בחברה החרדית החדשה

לאחר הבנה זו, שהחומרות הנן איתות במובן הכלכלי, שבעזרתו מתייגת החברה החרדית בצורה יעילה את עצמה ואת חבריה, נוכל לשוב לשאלה הפותחת ולהבין את ההבדל בין הזרמים השונים. החרדים המקצינים, הפלג הירושלמי, לא נאלצו ליצור איתותים יש-מאין. הם נטלו מן המוכן את כלכלת החומרות החרדיות, מערכת מחירים מתפקדת ויעילה, ופשוט לקחו אותה צעד קדימה, העלו את מחירי ההצטרפות. לעומתם, לחרדים החדשים אין מערכת מחירים שאותה נאלץ מצטרף לשלם. יציאה לעבודה אינה מאותתת נאמנות לקהילה, מאחר שאין בה אספקט של מחיר והקרבה. לכל היותר ניתן לראות בה פריקת עולה של הקהילה החרדית.

לחרדים החדשים אין מערכת מחירים שאותה נאלץ מצטרף לשלם. יציאה לעבודה אינה מאותתת נאמנות לקהילה, מאחר שאין בה אספקט של מחיר והקרבה. לכל היותר ניתן לראות בה פריקת עולה של הקהילה החרדית

תנאי שוק כאלו, שבהם החברות המחמירות מציגות מחיר הצטרפות יקר ויוקרתי, הם מכשול קשה לכל יוזמת התאגדות של חרדים חדשים. הנגזרת המידית של תיאוריית האיתותים היא שלא תתכן חברה תוססת ופעילה שאין לה מערכת מחירים שרירותית אך יעילה. כל עוד תופעת "החרדים החדשים" נתפסת בתור "הקלה", היא לא תוכל להפוך להתאגדות חברתית יעילה, כזו שאנשים רוצים להצטרף אליה וחבריה נאמנים לה.[8]

מקרה מבחן אחד לקושי של החרדים החדשים להתאגד, הוא תחום מוסדות החינוך. כאמור, החרדים החדשים עשויים ממגוון עצום של פרטים שלא מצאו את מקומם בחברה החרדית הקלאסית, אך בינם לבין עצמם אין גורם משותף. אפשר למצוא תחת כותרת זו פליטי מערכת; אידיאליסטיים ליברלים; אלו שלא התקבלו לסמינר או לישיבה; וסתם אנשים המעוניינים בעתיד כלכלי טוב יותר. אפילו הרקע שממנו יצאו אינו אחיד: יש בהם חסידים, ליטאים, בני עדות המזרח, וכל אחת מקבוצות אלו מתחלקת לזרמים ותתי-זרמים. כאשר קבוצה של חרדים חדשים באה להקים מוסד חינוכי, היא מוצאת את עצמה עומדת במצוקת מידע א-סימטרי, כזה שתואר במודל שוק הלימונים של אקלרוף. למקימי המוסד אין כל דרך להעריך את התלמיד העומד מולם או את משפחתו, על מנת להחליט אם הוא מתאים למוסד – האם מדובר באפרסק או בלימון. במצב עניינים כזה, עשויות האליטות שמעוניינות בהשכלה, האפרסקים, להעדיף לשלוח את ילדיהם למוסדות הישנים. הם ימשיכו לשלוח למוסדות החרדיים של הזרם המרכזי, שהם מותג חברתי מוכר, ולא יסתכנו בחילול מעמדם החברתי. אמנם תמיד ניתן לברר על משפחת התלמיד, אך לא רק שמערכת הבירורים אינה יעילה דיה, היא אף מביאה לעתים לדיכוי חמור מזה הקיים בחברה החרדית. האיתותים משדרים באופן מידי על נאמנות והשתייכות, ואילו הבירורים לגופו של אדם, האם הוא ראוי או לא, יוצרים חברה חשדנית מאד, שאין אמון בין חבריה, והעין הביקורתית לא מפסיקה לבלוש לעברו של השכן. ההורים בבית ספר זה 'יחפשו' כל הזמן את עמיתיהם; יבדקו: האם הם ראויים? האם הם לא "מורידים את הרמה"? בצורה חריפה בהרבה ממה שעושות הקהילות המחמירות ביותר בחברה החרדית.

כאשר קבוצה של חרדים חדשים באה להקים מוסד חינוכי, היא מוצאת את עצמה עומדת במצוקת מידע א-סימטרי… במצב עניינים כזה האליטות שמעוניינות בהשכלה… ימשיכו לשלוח למוסדות החרדיים של הזרם המרכזי, שהם מותג חברתי מוכר, ולא יסתכנו בחילול מעמדם החברתי

מערכת איתותים חילופית שכן עומדת לרשות החרדים החדשים היא המערכת הכלכלית. בישיבות התיכוניות הטובות שכר הלימוד עומד על 3,000-2,500 ש"ח לחודש. עלות גבוהה זו מנפה אוטומטית חלק מן האוכלוסיה, וכך מתחלפת מערכת האיתותים החברתית בזו הכלכלית.

 

***

לחברה החרדית החדשה חסר אתוס מכונן. במובנים רבים מקבלים חבריה את האתוס החרדי,[9] תוך שהם מבקרים עיוותים מסוימים שנוצרו בדרך מימושו, או מצביעים על מחירים גבוהים מדי שהוא גובה. מבחינה זו הם פוסחים על שני הסעיפים – מקבלים חלק גדול ממערך האמונות החרדיות, אך אינם מעוניינים להשתתף במשחק האיתותים שלו. לאן אופי כפול זה של החברה החרדית החדשה יכול להוביל? בשלב זה נוכל להציע, ספקולטיבית, שלושה סוגי יחס העשויים להתפתח:

אפשרות ראשונה היא שהחרדים החדשים יישארו מפוזרים, ללא התאגדות, ימשיכו להילחם על כניסה למקומות חרדים קלאסיים, כשבה בעת הם יקימו גם בתי ספר ותיכונים, אך ללא התאגדות-על, וללא ביטוי ממשי בזירה הפוליטית. הזהות שלהם תמשיך להיות מסוכסכת ומרובדת. הם לא יקימו מערך איתותים יעיל ויתמודדו עם המחירים של החברה החרדית כפי שהתמודדו עד כה.

אפשרות שניה היא שהחרדים החדשים ישתלבו במין 'הסכם יששכר וזבולון' מודרני, וייחשבו על ידי החברה החרדית לתומכיה. יש לכך כל התנאים הנדרשים: החרדים החדשים עובדים ומאמינים בערכה של התורה, והחרדיות הוותיקה צריכה מימון לקיומה. כך תתבסס לאטה מערכת איתותים כפולה אך מורכבת ויעילה יותר. הדרך הזו דורשת "כפיפות" מסוימת של החרדים החדשים לחרדים הישנים, בעוד האחרונים נותנים את הטון וקובעים מדיניות דתית. ספק אם יש בשלות לכך כיום, בעיקר בשל העובדה שרבים מבני החברה החרדית החדשה עזבו את הישנה בבעיטה. המשך הדרך תלוי במערכות החינוך ובתנאים רבים אחרים.

אפשרות שלישית היא התבססות הולכת וגוברת של האיתות הכלכלי, זה שכנזכר למעלה הנו דומיננטי במערכת החינוך, כגורם מאגד. החברה החרדית החדשה תהיה אקדמית ומבוססת יותר, ייווצר מעמד ביניים חרדי הצורך תרבות חרדית חדשה ומקיים אורח חיים מודרני. אלו תהליכים שכבר מתרחשים עכשיו ועשויים רק לצבור תאוצה.

 

 


[1] מורה הנבוכים חלק ב, פרק מ, ומקורו בדברי אריסטו, אתיקה ניקומאכית, 1169b3-10.

[2] דוגמה אחת מרבים היא כישלונה של מפלגת "טוב".

[3] בתוך: מנחם כהנא (עורך), 'בחבלי מסורת ותמורה', כיוונים, רחובות תש"ן, עמודים 91-112.

[4] להרחבה הגדרות אלו ראה גם: בנימין בראון, 'החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה', בתוך 'דיני ישראל' כ-כא (תש"ס-תשס"א), עמודים 123-237.

[5] George A. Akerlof, 'The Market for "Lemons": Quality Uncertainty and the Market Mechanism'. The Quarterly Journal of Economics, Vol. 84, No. 3 (Aug., 1970), pp. 488-500.

[6] signaling model. ראה: Michael Spence, 'Job Market Signaling',  'The Quarterly Journal of Economics' Vol. 87, No. 3 (Aug., 1973), pp. 355-374.

[7] ההסבר הרווח מייחס הימנעות זו לחרם שהטילו רבני ירושלים נגד לימודי שפות. אבל מעמדו ההלכתי של חרם זה אינו מבוסס מספיק הלכתית, ואין בו כדי להסביר את המלחמה סביב אנגלית שנראית כלי טכני בלבד. וראה עוד: משה קופל, 'היהדות כשפת אם', תכלת 46 (2012), עמודים 40-71.

[8] הסוציולוג אנתוני גיל פרסם מאמר הדן בשאלה קרובה: כיצד חברות פונדמנטליסטיות מצליחות להתרחב בצורה יעילה כל כך לעומת חברות דתיות קיצוניות-פחות? במאמר הוא מנסה לענות במתודת הבחירה הרציונלית עם שילוב הגישה המוסדית, ומחליט להסתכל על החברה הדתית כשוק לכל דבר. הרבנים הם ספקי דת, וחברי הקהילה הנם צרכני רוחניות ודת השואפים למקסם את רווחיהם הרוחניים. התשובה לשאלת המאמר היא שחברות פונדמנטליסטיות מצליחות לטפל ב"בעיית הטרמפיסט" בצורה יעילה יותר. חברה דתית מקלה יותר מתקשה לעמוד בתופעת הטרמפיסטים המצטרפים אליה, לעומת החברה הפונדמנטליסטית שבה המחיר לחברות בקהילה גדול, ולטרמפיסט לא כדאי לשלמו. בנוסף, חברות אלו לרוב מסתגרות ומספקות לבני הקהילה צרכים מגוונים, ולכן מצליחות גם לשאוב את כל המשאבים לקהילה פנימה, והמשאבים מנוצלים לחיזוק מוסדותיהן הדתיים. לעומת זאת בחברה דתית 'פתוחה' יותר, חברי הקהילה מפזרים את המשאבים במקומות שונים כמו בידור, פנאי והשכלה, ולפיכך משאבי הקהילה אינם ממונפים לטובת הקהילה. גיל אף עומד במאמרו על כך שהגודל של קהילה פונדמנטליסטית מוגבל בגלל בעיית הגודל של חברה מוסדית ממושטרת. להרחבה על כל זה ראה: Gill, Anthony, “Religion and Comparative Politics” Annual Review of Political Science, 4, 2001, 117–138.

[9] דגש רב על לימוד תורה, הלכה, הסכמה לרוב על כך שבחור לפני היכנסו לחיים צריך לשהות זמן מה בישיבה, זהירות רבה בהשתלבות בעולם החילוני, דגש בכך שבחורות יתחתנו מוקדם, מגורים בקצהו של ריכוז חרדי וחיכוך מסוים עם העולם החילוני. במקביל חוסר הכרה בחיים בוהמיינים או חקלאיים.

4 תגובות על “מחירה של החרדיות החדשה

  • יפה מאוד!

    ניתוח מרשים. אתה כותב בצורה בהירה וקולחת, הדברים מובנים היטב והרעיון נרקם ביסודיות ובבהירות.
    אך לצערי קשה לי לקבל תאוריה אחת מבחינה סוציולוגית/כלכלית/פסיכולוגית, ההשפעה על תהליכים נובעת מהרבה מאוד רעיונות חבויים מורכבים, שמשפיעים על האדם והחברה ברוב הפעמים מבלי משים.

    הניתוח שלך בהחלט יכול להיות מרכיב שנותן משקל לכך שאין התאגדות אצל 'החרדים החדשים', אבל יש עוד הרבה סיבות לכך, כדוגמה: אדם ליברלי יותר מרכיב את הדעות שלו בעצמו, המכנה המשותף בעניין דעות – בפרט אלו הדתיות – קשה לחיבור בחברה החדשה. בחברה הישנה הכל דיכוטומי ומקובע אין שנויים מחשבתיים, כלומר קל יותר להתאגד מחשבתית.
    דבר נוסף, עדיין רוב החרדים החדשים חיים בתפר, רגל בפנים ורגל בחוץ, התאגדות שכזו מוציאה את שתי הרגליים החוצה, זה תהליך פסיכולוגי קשה, לא כולם רוצים לחוות אותו.

    אפשר למצוא עוד הרבה סיבות.

    לכן לדעתי קשה להצביע על משהו מסויים כי אם על 'זווית נוספת' בתוך כל התהליך הזה.

    אע"פ כן לסיום, נהניתי לקרוא, אע"ג שאני אדם ביקורתי, וחשדן כלפי מאמרים מתחום 'מדעי' – החברה.

    המשך לכתוב והעשיר אותנו

  • ההשוואה של הקהילות לשוק , וניפוי כל המרכיבים האחרים כמו האחד הבסיסי שהוא יראת שמיים , יש בה כל כך הרבה חולשות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל לפרט…
    מי שמכיר באמת יכול פשוט לחייך.
    אני כן יכולה לראות מעט מן הדימוי הזה בשוק המוסדות – אם כי גם שם זה ריק מתוכן.
    בקיצור, חסרים פה הרבה טיעונים מהותניים, ואני יכולה להבין אותך ,שאתה מנסה להסביר את כל החומרות כאיתותים חיצונים, זה באמת נותן תירוץ יפה, אבל חוטא לאמת .

    לדעתי החברה החרדית החדשה לא מצליחה להתאחד כי אין לה כמעט ערכים או אידיאולוגיה משותפת (הרבה 'לא')
    וכי קשה מאד לגבש יחד אנשים שלא מוכנים באמת להקריב משהו בשביל ערכים , ורוצים רק חברה.
    אם כי אני מאמינה שזה אפשרי.

  • החרדים החדשים לא יכולים להקים מוסדות משום שמי שמונע מהם זה החרדים ה"ישנים",
    ראה ערך מה שקרה לאותו אחד שניסה לפתוח את ישיבת "חכמי לב", הוא לא ביקש מהם לבוא אליו, לא דיבר איתם בכלל,
    אבל הם מצאו לנכון שהתנכל לו ולהצר את צעדיו.
    על אותם אנשים נאמר – הם מ-פ-ח-ד-י-ם! מכל מה ששונה, מדברים שיוצאים משליטתם, הם לא יתנו דריסת רגל לחרדי חדש במוסדות שלהם (גם לא בבתי יעקב אליהם לכאורה עפ"י החוק יש לקבל את כולם), וכל מי שיפזול החוצה, או יקים מוסדות מתחרים, ירמסו, יציקו וישפילו אותו ובני משפחתו.
    לי נראה שזו התשובה למה אין לחרדים החדשים דרך להתאגד יחד – פשוט ממש ובלי מדי הרבה לימונים אפרסקים ושאר פרות ארצנו….

  • מאמר מבריק עמוק וכתוב בצורה אינטיליגנטית
    ייש"כ

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל