צריך עיון > סדר שני > עצמאות שחור-לבן: על חרדיות ולאומיות

עצמאות שחור-לבן: על חרדיות ולאומיות

me-again
הרב יהושע פפר עורך ראשי, אתר "צריך עיון"

הציונות והחרדיות מייצגים שני ערכים יהודיים עתיקי-יומין המתחרים ביניהם: לאומיות והתבדלות. בשנותיה הראשונות של המדינה התנהל בין השניים קרב קשה. אך בשנים האחרונות, הציונות הולכת ולובשת פנים יהודיות, וגם ההתבדלות החרדית, בהתאמה, אינה נוקשה כבעבר. שינויים אלו מייצרים דינמיקה חדשה בין החרדיות לציונות.

ה' אייר תשע"ז
 

"רבה הראשי של תל אביב מסר לרבנו הק' החזון איש על הצעה להתיר נישואין בה' אייר, ומשום שנתיירא לפרש לו את טעמו האמתי טען שבאותו יום מקבלים החיילים חופש ויוכלו להתחתן. אמר לו רבנו הק': אם כן דעתי נוטה להתיר מראש חודש אייר ועד ל"ג בעומר. טען רבה של ת"א שזו קולא יתירה. שאלו רבנו הק': מפני מה אני מקיל ואתם מחמירים? עד שנאלץ להודות שבגלל יום "העצמאות" מבקשים להתיר את אבילות ימי הספירה. השיב רבנו הק' בתוקף: שמא ראוי היה לקובעו ליום תענית!" (רשימות ר' משה שנפלד)

***

מאז שנות החמישים ציטוט זה מאפיין את הרטוריקה הציבורית הרווחת בחברה החרדית סביב יום העצמאות. מדי שנה ניתן לקרוא את דברי הלעג של עיתונאי "יתד נאמן" על אודות "חג" העצמאות (הגרשיים במקור), תוך ביטויי בוז וזלזול למדינה ולהישגיה. לצד ציון "חגיגת הכפירה" של המדינה בסימן "כוחי ועוצם ידי", ידגיש העורך איזו פרשה עגומה, בגשם או ברוח, שעלתה באותה תקופה לתודעה הציבורית. לאמור: חגיגת העצמאות לא רק שיש בה כפירה, אלא אף מידה גדושה של טיפשות – מה כבר יש לחגוג?

חריפותם של ביטויי הגנאי ליום העצמאות משתנים לפי תת-המגזר. בביטאון "העדה החרדית"  נוכל ללמוד שמי שחוגג את יום העצמאות הוא "א פרומער אפיקורס". מנגד, בקרב בוחרי ש"ס יום העצמאות אינו נחגג אך מתקבל כעובדה, ויש להפכו ל"יום שכולו תורה" בהמשך למסורת שיסד הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

ככל שמתרבים החרדים העובדים, כך מתרבים חוגגי יום העצמאות. הם אמנם לא יגידו הלל בתפילת השחרית אך ייהנו מהיום החופשי, יתגאו בהישגיה המרשימים של המדינה, ואם יוזמנו לכך גם ידליקו משואה לתפארת המדינה הציונית

ואולם, רטוריקה לבד ומציאות בשטח לבד. במציאות הריאלית הרי שחרדי העובד לפרנסתו, וזוכה ביום חופש לרגל יום העצמאות, ייטה לנצל אותו לטובה כמו כל ישראלי אחר. ככל שמתרבים החרדים העובדים, כך מתרבים חוגגי יום העצמאות, אם במנגל המסורתי ואם בצורות בילוי אחרות. הם אמנם לא יגידו הלל בתפילת השחרית אך ייהנו מהיום החופשי, יתגאו (כרוב המכריע של חרדי המדינה) בהישגיה המרשימים של המדינה, ואם יוזמנו לכך (ואינם נושאים במשרה רגישה מדי) גם ידליקו משואה לתפארת המדינה הציונית.

לפני כשנתיים הכריז חבר הכנסת ישראל אייכלר כי בלתי אפשרי לחגוג את יום העצמאות "כאשר שלטון הכפירה כבש את עם המאמינים בה'". לדבריו, דווקא חג השבועות (לא פסח?) קובע בלעדיות בתור "יום העצמאות היהודי". בנוגע לרישא, כנראה שאלפי חרדים אינם מסכימים. אבל מה באשר לסיפא? האם הוויכוח מסתכם באפשרות של בילוי ביום חופשי, סגנון הארבעה ביולי של חרדיות ארה"ב, או שמא יש כאן מחלוקת עמוקה יותר?

 

לאומיות מול התבדלות

מנהגי יום העצמאות אצל המיעוט החרדי פותחים צוהר לשאלה המעסיקה רבות את הציבור החרדי, ואשר עומדת בלב הפילוג הפנים-ליטאי החריף שהתגלע לאחרונה – פילוג שדוגמתו לא נודעה זה שנים רבות. לוז הנושא הוא יחס הציבור החרדי למדינת ישראל ולמנגנוניה השונים. הנושא המורכב אמנם אינו חדש, אך עם השנים הוא פושט ולובש צורה, ונדמה שהוא עומד כיום במרכזה של צומת דרכים שבה נמצא הציבור החרדי.

אפשר לתמצת את המחלוקת הציבורית כמאבק בין שני ערכים, שניהם עתיקי-יומין, שזכו לביטויים חדשים בעשורים האחרונים. האחד הוא לאומיות יהודית; השני הוא ההתבדלות.

למרות ניסיונות ההכחשה השונים שנעשו בעת החדשה, נראה באופן ברור שליהדות יסוד לאומי מרכזי. היהדות אינה עדה דתית בלבד. גם בחוויות הדתיות הפרטיות שלנו אנו משלבים פן לאומי

למרות ניסיונות ההכחשה השונים שנעשו בעת החדשה, נראה באופן ברור שליהדות יסוד לאומי מרכזי. לאורך שנות הגלות התפללו ומתפללים יהודים לתקומה לאומית, לשיבת ציון ולכינון מלכות ישראל בארץ ישראל. היהדות אינה עדה דתית בלבד. גם בחוויות הדתיות הפרטיות שלנו אנו משלבים פן לאומי. תפילת חנה, שעליה מיוסדת רבות מבין הלכות תפילה, פותחת בישועה פרטית אך מסתיימת במשאלה לאומית: "ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ".

ברוח זו, עם ישראל קיבל את התורה בסיני בתור אומה השואפת לריבונות לאומית על ארץ ישראל, שם התורה תזכה לביטוי השלם. פסוקי ספר דברים חוזרים על העיקרון פעם אחר פעם: "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ו, א). בהקשר זה ידועים דברי רש"י (דברים יא, יח) והרמב"ן (ויקרא יח, כה), שלימדו על הערך המוסף שיש למצוות בארץ ישראל לעומת קיומן בחוץ-לארץ. (ניתן להאריך הרבה בנושא – אך אין זה המקום.)

 

דת בשירות לאומיות

הציונות הביאה את הערך של לאומיות יהודית לכדי מימוש חסר תקדים. ואולם, תקומתם הלאומית של היהודים גבתה מחיר כבד בעיניים חרדיות. המחיר אינו החילוניות עצמה. כפי שיובהר, יש קשר בין השתיים, אך החילוניות עצמה, פרי ההשכלה האירופית, הקדימה כמובן את הציונות. המחיר העמוק של הציונות היה שינוי דמות היהדות: במקום מסגרת ראויה לתוכן דתי-תורני, הפכה הלאומיות לחזות הכול; במקום אמצעי לכינון מלכות שמים הגדושה בתוכן תורני-רוחני, נעשתה הלאומיות תכלית לעצמה.

צורתה של הלאומיות היהודית השתנתה בהתאם, והפכה אירופית, מודרנית וחילונית, תוך ניסיון להתאים את עם ישראל למסגרת הלאומית המקובלת אצל כל העמים. פרץ סמולנסקין, ממייסדי ההגות הלאומית העברית, ביקר בחריפות את משה מנדלסון, הן בשל דעותיו האנטי-לאומיות והן בשל דבקותו במסורת ישראל. לדבריו, "האיש האוהב עמו לא יחוס ולא ירחם אף על דברים אשר המה כמוסדות הדת, אם רק טובה יצמיח לעמו במפעלו… כל איש אוהב עמו יעשה זאת ברוח נכון ובלב מתנה" ("עת לטעת", השחר 1874). כלומר: מכיון שהלאומיות היא עיקר, והדת בשירותה, מובן שיש לבטל את חלקי הדת שאינם תורמים ללאומיות.

המחיר העמוק של הציונות היה שינוי דמות היהדות: במקום מסגרת ראויה לתוכן דתי-תורני, הפכה הלאומיות לחזות הכול; במקום אמצעי לכינון מלכות שמים הגדושה בתוכן תורני-רוחני, נעשתה הלאומיות תכלית בעצמה

עבור רוב הציונים בוני המדינה נוסחה זו לא השאירה מקום רחב לדת, ועם שלא המציאה את החילוניות, היוותה הציונות תנועה מחלנת. כדברי אליעזר שביד, "מטרת הציונות הייתה הנורמליזציה של העם היהודי" – מטרה שצמצמה את הממד הדתי, ואף את המעמד הסגולי והייחודי של העם. עם לידתה, ירשה המדינה הצעירה את אותן התכונות. מדגימים זאת דברי שר החינוך אהרן ידלין, שבשנת תשל"ז ציין בצער את הפער העמוק שבין השקפת העולם הציונית לבין התודעה היהודית, והפציר ש"עלינו לחתור שהצברים יראו עצמם לא רק כישראלים, לא רק כאזרחי ישראל, אלא כיהודים!".

גם הציונות הדתית, שקיוותה ליצוק לתוכה תוכן תורני, קיבלה כצורתה את המסגרת הלאומית החדשה, המנתקת בין הלאום לבין הדת. אם הרב סעדיה גאון ידע ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", הרב יהודה לייב מיימון כבר קבע כי "לאום אחד ואומה מאוחדת אנחנו לא רק בכוח הדת, אלא גם בכוח הירושה הטבעית, מכוח ההתנחלות מאבות לבנים, בכוח המולדת, הגזע והמדע". כבר בתואר "דתי-לאומי" ראה החזון איש דבר כפירה, "כאילו היו הדת והלאומיות הישראלית שני דברים נפרדים, חס ושלום, שנחוץ לזווגם יחד".

לאחר ניקוי קולות הרקע הנלווים לה, זוהי טענתה העיקרית של היהדות החרדית נגד הציונות. הרב ד"ר יצחק ברויאר, מהמנסחים היותר מוצלחים של התפיסה החרדית, טען בתוקף שלאומיות יהודית אינה אלא מכוח התורה, וכל רעיון לאומי שאינו שואב את הגדרתו מהתורה הינו נטע זר. בהשראת הרב אלחנן וסרמן ("אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הלאומי דתי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף") הוא הגדיר את הציונות כ"בית לאומי לעבודה זרה עם חדר קטן עבור הקב"ה". הרב אוריאל צימר, אף הוא מנסח בכיר, קבע ברוח זו כי "החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית" ("יהדות התורה והמדינה", 1959).

מכאן נבעה ונובעת חרדת המנהיגות החרדית מריקון היהדות מתוכן על-ידי הציונות: לאומיות זרה הופכת עיקר, ואילו התוכן הפנים-יהודי מאבד משמעות. בקטע שחוזר על עצמו מזמן לזמן בעיתון "יתד נאמן", אנו למדים שהדבר היחיד שיש לומר על "לאומיות חילונית" בתוך העם היהודי הוא כי "אין חיה כזו". מול ניסיון הנורמליזציה של הציונות טענה היהדות החרדית שעם ישראל אינו רוצה להיות, ויתרה-מזו אינו מסוגל להיות "נורמאלי".

 מחאה כנגד השלטון החילוני. תמונה: Bigstock

 

התבדלות – תגובת נגד להצלחת הציונות

על דבר אחד לא ניתן להתווכח. הציונות הצליחה, ובגדול. נגד כל הסיכויים, ובניגוד לנבואות זעם שהושמעו על-ידי מנהיגי היהדות החרדית לפני קום המדינה ואחריו, התנועה הציונית העלתה מאות אלפי יהודים ארצה, הקימה את מדינת ישראל, הדפה את התקפת מדינות ערב, הפכה למעצמה צבאית וכלכלית אזורית – ועודנה מגיעה להישגים מרשימים במגוון רחב של תחומים. היא אף הביאה לחידושה של השפה העברית כשפה מדוברת ומודרנית. כאשר אפילו בני קבוצות סגורות מלב מאה שערים נואמים בבתי הכנסת בעברית תקנית וללא מבטא זר, ניכר היטב שהמאבק על השפה הוכרע סופית.

יסוד ההתבדלות הוא העומד מאחורי החינוך החרדי הנפרד, ההימנעות משירות צבאי ושירות לאומי, המגורים בשכונות חרדיות, הרתיעה מלימודים אקדמיים ומכניסה לשוק התעסוקה הכללי

התגובה החרדית לא איחרה לבוא, ועיקרה: להעמיק את ההתבדלות. התורה, וביתר שאת חז"ל, ייסדו את עקרון ההתבדלות של העם היהודי משכניהם הלא-יהודים בכלל, ומעובדי עבודה זרה בפרט. ואולם, החרדיות העניקה גם לערך זה צורה חדשה. הציבור החרדי השקיע ועודנו משקיע אנרגיות רבות כדי לבדל את עצמו מהעולם הלא-חרדי, מחשש שהלה ישפיע עליו לרעה. יסוד ההתבדלות הוא העומד מאחורי החינוך החרדי הנפרד, ההימנעות משירות צבאי ושירות לאומי, המגורים בשכונות חרדיות, הרתיעה מלימודים אקדמיים ומכניסה לשוק התעסוקה הכללי, התפתחותה של "תרבות חרדית" אלטרנטיבית (ספרות, מוזיקה, סרטים), וכך הלאה. אבל אין לחשוב שההתבדלות היא רק עניין של שמירה על המצוות וריחוק מן החילון; מעבר לכך, היא מכוננת זהות חרדית.

כאשר עלתה בשנת תשנ"ו הצעה של יצירת "חזית דתית מאוחדת" לקראת הבחירות הקרובות, תגובת "יתד נאמן" (מפי הרב צבי פרידמן) הייתה שיש לשמר את עקרון ההתבדלות, ש"היא הדרך היחידה למניעת מעבר החיידקים הנגועים לתוך המחנה התורתי". בשל עיקרון זה יש להימנע מיצירת חזית משותפת כי "'כריתת ברית' עם המפד"ל תגרום לטשטוש הזהות המיוחדת של העולם החרדי, ועלולה להביא – חלילה – כליה על 'שארית ישראל'". התרופה היחידה לחיידקי הלאומיות הישראלית, על שלל נגזרותיה, היא הבידוד. האלטרנטיבה היא לא פחות מסכנת כליה.

משני צדי המתרס עומדים אפוא שני ערכים מנוגדים – לאומיות ישראלית מול התבדלות חרדית. אך עם הזמן נדמה שחריפות הניגוד החלה להתקהות.

 

הדת, החרדים והמדינה

סמוך לקום המדינה, הכריז מרטין בובר כי הפירוד בין העם לבין הדת מהווה "קרע" מכונן באופי מדינת ישראל. לדבריו, "בין ישראל ועקרון ההוויה שלו קמה מחיצה". בובר תוהה על האפשרות של התפתחות תרבות יהודית בישראל, שכן "היכן ואימתי צמחה תרבות אמיתית, בלא שדבקה בעיקרון בראשית מעין זה ושמה אותו נר לרגליה!" ("יהדות ותרבות", משבר הרוח, תשי"ג). אבל בסופו של יום הלאומיות מהווה מסגרת בלבד, וכמו ואקום היא בהכרח תתמלא בתוכן כזה או אחר. בניגוד לשנותיו של בובר, שנים של סוציאליזם, של חילוניות מיליטנטית ושל כור היתוך ליצירת הישראלי החדש, נראה שבעשורים האחרונים הופך התוכן הציוני יותר ויותר יהודי.

בניגוד לשנותיו של בובר, שנים של סוציאליזם, של חילוניות מיליטנטית ושל כור היתוך ליצירת הישראלי החדש, נראה שבעשורים האחרונים הופך התוכן הציוני יותר ויותר יהודי

כך הפכה מדינת ישראל למרכז התורני העולמי, לתומך הגדול בהיסטוריה של לימוד תורה (בסיוע של לחץ פוליטי שהופעל על-ידי החרדים), ולגורם של מניעת התבוללות – ראו את ההבדל בין הדמוגרפיה הישראלית המשגשגת לבין האסון הדמוגרפי של יהדות התפוצות. הנקודה האחרונה מדגישה בפרט את הערך של לאומיות יהודית, גם בגרסתה החילונית, שמעניקה ליהודים שאינם שומרי מצוות זהות יהודית. גם מעבר לים, הציונות תסייע ליהודי חילוני להזדהות כיהודי, וסיכוייו לשאת יהודייה (וכמובן להיפך) יגדלו. כיום, אנו רואים בקרב ישראל החילונית גם שיבה למורשת יהודית, ללימוד של טקסטים יהודיים ולקיום מגוון רחב של מנהגי ישראל. בקצרה: גרסת הלאומיות הישראלית נותרה אמנם חילונית, אבל המרחק שבינה לבין היהדות – בין העם לבין הדת – הולך ומצטמצם.

גם ההתבדלות החרדית עוברת תמורה משמעותית. קשה לדבר על חברה מתבדלת כאשר שר הבריאות החרדי (כבר לא סגן) הוא הפופולרי ביותר במדינה. כן ניתן לראות את שחיקת חומת ההתבדלות באלפי החרדים הגודשים קמפוסים אקדמיים רבים, בבוגרים הנכנסים במרץ לשוק התעסוקה הישראלי, ובפתיחת מגוון מסגרות ללימודים כלליים (לבנים) גם בגילאים צעירים יותר. בכלל, קשה להעלות על הדעת קיומן של חומות התבדלות הרמטיות בעידן של מידע פתוח. החשיפה לאינטרנט יצרה שינויים חברתיים ותרבותיים שאין להתכחש להם. תעיד על כך הפופולריות של סדרת הטלוויזיה "שטיסל" בקרב הציבור החרדי, וכן תופעות רבות נוספות שאין כאן המקום למנותן.

תופעות אלו מצביעות על שינוי באופי ההתבדלות של הציבור החרדי. לא עוד התבדלות טוטאלית שאינה מאפשרת כל מגע עם החוץ, אלא התבדלות השומרת מרחק בין החברה החרדית לבין התרבות החילונית (המאיימת על מהות החרדיות), תוך הימנעות מהסתגרות הכופרת שלא כדת בחובות אזרחיות. בצדק שואפת החברה החרדית לחיות בעידן המודרני בלי לקבל בעיוורון את מכלול ערכי המודרנה – והלאומיות הישראלית בכלל. אך לצד אימוץ מרחק תרבותי בריא, החלה החברה החרדית ליטול חלק משמעותי ופעיל במילוי המסגרת הלאומית בתוכן – אם במאבקים פוליטיים שבעבר היו נחלת המפד"ל (כגון על השבת), אם בארגונים שהפכו לבעלי השפעה ארצית, ואם במעורבות ציבורית מוגברת במגוון מישורים.

 

הכניסה למגרש הלאומי

לשינויים המוזכרים מעלה מגוון סיבות, אך אחת מהן היא הלאומיות עצמה. שכן, עוד קודם להיותה ערך ואידיאולוגיה, לאומיות היא רגש אנושי טבעי הגוזר שייכות וחיבור בין אנשים החולקים שפה, טריטוריה, גזע, היסטוריה, תרבות וגורל. החרדי הממוצע חולק את הרשימה במידה רבה עם עמיתו הלא-חרדי, ולכן אין להתפלא על מגמה של "ישראליזציה" בקרב החברה החרדית. כמובן שמתקיים יחס הפוך בין מידת הישראליות למידת ההתבדלות מהחברה הישראלית.

רצה הגורל והזדמנו שתי המגמות, זו של התייהדות הלאומיות הישראלית וזו של היחלשות ההתבדלות החרדית, לפונדק אחד – הפונדק של המאה ה-21. דווקא בעת שהלאומיות הישראלית הופכת יהודית יותר הופכת החרדיות מתבדלת פחות

השינוי שפוקד את החברה החרדית אינו מתקבל ברצון על-ידי חלקים מתוך העולם החרדי, העורגים לחרדיות לוחמנית שאין לה שיג ושיח עם החברה הישראלית. יעידו על כך ההפגנות המופרעות של "הפלג הירושלמי" (המכוונות בעיקר כלפי הציבור החרדי פנימה). יהיו מעשיהם של אנשי "הפלג" קידוש שם שמים או חילול שם שמים – תלוי כמובן את מי שואלים – אין ספק שגילוי השסע בציבור הליטאי מצביע על זרם עומק שמעורר תגובות עוצמתיות.

רצה הגורל והזדמנו שתי המגמות, זו של התייהדות הלאומיות הישראלית וזו של היחלשות ההתבדלות החרדית, לפונדק אחד – הפונדק של המאה ה-21. נדמה שיש גם קשר מהותי בין השתיים, כאשר כל אחת מזינה את השנייה: דווקא בעת שהלאומיות הישראלית הופכת יהודית יותר, הופכת החרדיות מתבדלת פחות. צירוף המגמות מאפשר לציבור החרדי כניסה נוחה יותר ומאיימת פחות לתוך המגרש הלאומי.

ייתכן שהדבר גוזר את היווצרותה של חברה "חרדית-לאומית" חדשה (להבדיל מהקבוצה החרד"לית של הציונות-הדתית) העתידה לקיים יחס מורכב וסבוך עם החרדיות המקורית. האגף הרדיקלי יותר בתוך החברה החרדית פועל בכיוון זה; ניתן לטעון שחברה כזו כבר קיימת. אך אפשר גם לדבר על "חרדיות ישנה", המשך טבעי של הציבור החרדי השורשי. חברה זו תדע לשמר את ערכיה המכוננים של החרדיות, אך מתוך תודעה חדשה של היותה שחקן במגרש הלאומיות הישראלית – גם אם לאומיות זו אינה הופכת לערך דתי. נדמה שגם קבוצה כזאת כבר קיימת.

שתי האופציות תדרושנה מאמץ חינוכי לא קטן על-מנת לאפשר את שימור הזהות החרדית, על ייחודה התרבותי, חרף התמורות האמורות. בה בעת יש לקוות שאחד מפירות השינוי יהיה נטילת חלק פעיל יותר של הציבור החרדי בציבוריות הישראלית, בדיונים ובהכרעות החשובות לכל יושבי ציון, וביציקת תוכן יהודי למסגרת הלאומית הישראלית שכולנו – אם נרצה ואם לאו – חלק ממנה.

***

בשנה שעברה הוזמנתי לטקס חרדי לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי האיבה. לצד עדויות שכול (מזווית חרדית) כמקובל,  כלל הטקס תוכן תורני וקטעי שירה המתאימים לאירועים חרדיים. האירוע, חריג עבורי, הותיר אחריו רושם עז. יותר מכל, התחושה הייתה של שייכות. אנחנו, גם אלו שלא שירתו, מרגישים חלק מהסיפור הלאומי. בוודאי שיש לתת ביטוי, גם ציבורי, לחובה המוסרית של הכרת תודה לחיילי צה"ל. (אתרי האינטרנט החרדיים, בהתאם לרוח חרדית-ישראלית, מלאים ביום הזיכרון בעדויות שכול והנצחת החללים.) מנגד, טרם הוזמנתי לטקס חרדי מקביל לחגיגת יום העצמאות. גם לשינוי מגמה יש גבולות.

לסיום, כמובן שקורץ לערוך השוואה בין מצבו של הציבור החרדי לבין התהליכים שעברו לפני שנים רבות על הציונות הדתית. אבקש להימנע מכך. לציבור החרדי מאפיינים ייחודיים במישור הדתי, התרבותי והאידיאולוגי. "נתוני הפתיחה" שלו, אם תרצו, שונים בתכלית מאלו של הציונות הדתית.

הציונות הדתית הייתה מעולם בשר מבשרה של הציונות. עמדתה העניקה לה יכולת השפעה ניכרת, אך גם גבתה מחירים. בניגוד אליה, יש אומרים שהעלייה המשמעותית הבאה לישראל היא "העלייה החרדית". כפי שהניסיון מלמד, לכל קבוצת עולים סיפור בפני עצמו, אין האחד דומה לחברו. דווקא משום כן, מרתק לראות איך המשך התהליכים ישפיע על החברה החרדית מחד, ועל זו הישראלית מאידך. מרתק עוד יותר ליטול בהם חלק.

 

(המאמר, בשינויים מסוימים, פורסם לראשונה במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון")

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

7 תגובות על “עצמאות שחור-לבן: על חרדיות ולאומיות

  • בעיתון יתד נאמן בבוקר זה פרוסה על פני שני עמודים שלמים התייחסות תורנית ליום העצמאות, אלא שזו מצוטטת מפי הרב יחזקאל סרנא זצ"ל. למה זצ"ל? – שאלתי את עצמי – באיזה עמוד אמצא את דעת התורה של השליט"א?

    קריאת מאמר זה הייתה התשובה עבורי.

  • מאמר יפה מאוד,
    הערה קטנה-
    הכותב מדבר על היתכנות של גיבוש קבוצה-
    "חרדית-לאומית"- מה שמעורר אצלי קונוטציה-
    לחברה החרדלי"ת- שכך היא בעצם מכנה את עצמה,
    מה שמעורר שאלה-
    האם באמת הכותב מתכוון שנהיה ממש דומים לחברה הזאת?

    כי- איך שזה נראה עכשיו- צריך שינוי תיאולוגי- ולא רק פרקטי-

    כדי לייחס קדושה למדינה- כפי שהם מייחסים?

    וגם הצד השני- שנהיה רק- לאומיים-אזרחיים-
    [ללא תפיסת קדושה בלאומיות]-

    ג"כ- קשה לי, האם זה דבר שיוכל להחזיק מים-

    ויוכל להשתלב באופן אורגני- עם התפיסה החרדית-

    המחייבת לראות בכל דבר- משהו רוחני-

    בין לחיוב-ובין לשלילה?

    • לא התכוונתי לדימיון לחברה החרד"לית. חברה זו מעניקה ערך דתי ללאומיות ישראלית, עד כדי (תלוי באיזו קבוצה) רקידה של מצווה עם שרים וח"כים – מה שכמובן זר מאד לחברה החרדית.

  • "גם ההתבדלות החרדית עוברת תמורה משמעותית. קשה לדבר על חברה מתבדלת כאשר שר הבריאות החרדי (כבר לא סגן) הוא הפופולרי ביותר במדינה. כן ניתן לראות את שחיקת חומת ההתבדלות באלפי החרדים הגודשים קמפוסים אקדמיים רבים, בבוגרים הנכנסים במרץ לשוק התעסוקה הישראלי, ובפתיחת מגוון מסגרות ללימודים כלליים (לבנים) גם עבור גילאים צעירים יותר. בכלל, קשה להעלות על הדעת קיומן של חומות התבדלות הרמטיות בעידן של מידע פתוח. החשיפה לאינטרנט יצרה שינויים חברתיים ותרבותיים שאין להתכחש להם. תעיד על כך הפופולריות של סדרת הטלוויזיה "שטיסל" בקרב הציבור החרדי, וכן תופעות רבות נוספות שאין כאן המקום למנותן".
    כל המקטע הזה איננו נכון! לא היו דברים מעולם!
    אם כבר, פעם היו החרדים גרים בשכונות מעורבות עם חילונים, והיה דבר נפוץ להקשיב לרדיו, והיו מוכרים עיתונים חילוניים בקיוסקים בשכונות החרדיות.
    היום, המעורבות של החרדים עם החילונים, הינה בצורה חיצונית בלבד, רק בעבודה בשביל הפרנסה. וכמו ה"קשר" (במרכאות) שיש בין היהודים לגויים בחו"ל. לא יותר מכך!
    ובעניין סדרת שטייסל, דבר בשם עצמך וחבריך בלבד.
    בציבור החסידי, שהינו שליש מהציבור החרדי בארץ, חציו לא יודע כלל כל מה זה, רבע יודעים במה מדובר אבל לא צפו בסדרה כלל, והשאר, חלק (בעיקר הנשים) צפו בזה פעם, ומעט מאוד (המודרניים) גם צפו בזה לאחרונה. והם מיעוט שבמיעוט.
    על הציבור הליטאי והספרדי אינני יודע כי אני נמנה על הציבור החסידי. אבל גם בציבורים הללו, לפני 50 שנה נדמה לי שהתמצאו יותר בסרטים החילוניים מאשר כיום.

    • אני באמת פחות מכיר את העולם החסידי, ומקבל את דבריך שהמצב שונה. אבל משיחות עם חברים חסידיים הבנתי שגם שם ישנן מגמות סותרות. מצד אחד, יש מגמה של הקצנה, של הגבהת החומות ותקנות מתחדשות. אך מנגד, עידן המידע הפתוח לא פסח על החסידים, גם הם מושפעים מהתכנים ומהתרבות, גם הם הופכים עם הזמן לדוברי עברית רהוטה ול"ישראלים" יותר, גם הם מתחילים להגיע לקמפוסים אקדמיים. המגמה האחת מזינה את חברתה. המבנה הסוציולוגי של החסידויות אמנם מאפשר התבדלות הרמטית יותר מזו של העולם הליטאי, אך המגמות קיימות גם שם. שוב – כך על-פי מה שנאמר לי ולפי תחושתי והבנתי.

  • כבן לציונות הדתית רציתי לומר את הברור מאליו: צריך להתקדם מאוד בזהירות ובמתינות. אבל האמת היא, שכשיש פתיחות לעולם החילוני, לפעמים העימות פורץ בשניות.
    רק לדוגמא: בן אדם בסך הכל יושב לאכול צהריים, וחבריו לעבודה שואלים אותו בתמימות שאלות על יהדות ומכיוון שהוא למד את הכל, ולא יכול לדעת הכל – לפעמים אין לו תשובות, לפי ראייתם, והוא נשמע מטופש לחלוטין בפניהם.
    אז לא אמרתי שאין תשובות ודרכים להתמודדות, אבל כדאי לדעת שכיוון שכזה לא תמיד מאפשר שינוי מתון והתקדמות מדודה ומתונה.

    בכל אופן, חילכם לאורייתא, ובהצלחה !

  • יישר כח על המאמר 🙂
    אותי מעניין אם תווצר חרדיות מודרנית לא ציונית כלל, או שאלו יפלו בין הכסאות או יעברו לחו"ל…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל