צריך עיון > סדר שני > תורה וחיים > "אלא לאוכלי המן"? חלקם בתורה של העמלים לפרנסתם

"אלא לאוכלי המן"? חלקם בתורה של העמלים לפרנסתם

המימרה "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" מתפרשת לעיתים קרובות כשוללת את חלקם בתורה של העמלים לפרנסתם. אולם, עיון במדרש זה מלמד כי יתכן והוא מצביע דווקא על הצורך ביציבות כלכלית.

כ"ג שבט תשפ"ד

לפני שנים רבות, בעודי בחור צעיר בישיבה, שמעתי שיחה מתלמיד חכם חשוב על דברי חז"ל: "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", שמהם למד כי דור המדבר כולו היו "אברכי כולל" למשך ארבעים שנה. רק מי שמתמסר לתורה ולא עובד לפרנסתו, הסביר, יש לו שייכות לתורה. אדם שחלילה נאלץ לעבוד לפרנסתו, לא ייטול חלק אמיתי בתורה.

דומני כי איני היחיד ששמע מסר זה בצעירותו. התפיסה שאברכי הכולל הם אוכלי המן, והמסקנה שלא ניתנה התורה אלא למי שאינו נהנה מיגיע כפיו אלא נשען על הציבור, רווחת מאד בעולם הישיבות. בשורות הבאות אבקש לתקן מחשבה שגויה זו, ולהראות כי מימרת חז"ל הנזכרת אינה תומכת באופן נחרץ בלימוד בכולל. יש לה הסברים אפשריים נוספים, שחלקם אפילו תומכים בחיי עבודה ופרנסה.

התפיסה שאברכי הכולל הם אוכלי המן, והמסקנה שלא ניתנה התורה אלא למי שאינו נהנה מיגיע כפיו אלא נשען על הציבור, רווחת מאד בעולם הישיבות. בשורות הבאות אבקש לתקן מחשבה שגויה זו

השאלה אם להקדיש את החיים ללימוד תורה ולזנוח לחלוטין עול דרך ארץ היא כמובן שאלה נכבדה שלה היבטים רבים, כלליים ופרטיים. במאמר זה איני מכוון להכניס ראשי בין ההרים הדנים בסוגיה זו ובוודאי לא להורות בה דרך לרבים. מי שיש לו התלבטות אם ללמוד בכולל ולהישען על הציבור או לשלב תורה ועבודה ילבן שאלה זו עם רבותיו.

עם זאת, ברצוני להסיר מעל אותם בני תורה שבחרו לצאת לעבוד את העננה המלווה אותם מימי הישיבה בשל דרשות כמו הנזכרת לעיל. רבים מאותם בני תורה חשים כי כיוון שיצאו לעבוד, אין להם חלילה חלק ונחלה בתורה עוד, שהלא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ומכלל הן אתה שומע לאו. הם כבר אינם אוכלי מן אלא נהנים מיגיע כפיהם, והתורה לא ניתנה להם אפוא אלא לחבריהם שנשארו בכולל. מחשבה זאת, כך אני טוען, אינה מתחייבת. 

 

אי אפשר ללמוד תורה עם דאגות כלכליות

המדרש הנזכר מופיע בכמה מקורות, וברובם הנוסח הוא כדלהלן:

'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ': מִכָּאן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוחאי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם צֹרֶךְ לֹא לִמְלָאכָה וְלֹא לִסְחוֹרָה. הָא כֵּיצַד? הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וּמֵהֵיכָן לִלְבֹּשׁ וּלְכַסּוֹת. הָא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן.

משלח יד מספק לאדם שני צרכים אנושיים בסיסיים, אחד חומרי ואחד נפשי. ברמה החומרית, הוא מספק כמובן את צרכי החומר: לחם לאכול ובגד ללבוש, קורת גג ושמן למאור. נוסף לכך, הוא מעניק לאדם רוגע נפשי, המכונה בימינו "ביטחון תעסוקתי". האדם יודע מהיכן הוא אוכל ושותה ומרגיש כי הוא יכול להסתדר בעולם. ללא ביטחון תעסוקתי, גם אם מסופקים לאדם כל צרכיו החומריים, הוא עדיין עלול להרגיש מצוקה פסיכולוגית בשל חוסר ביטחון לגבי העתיד. 

אדם שהביטחון שלו בעולם נשען על המקצוע שיש בידו יתקשה לקנות חלק משמעותי בתורה. גם אם הוא מסודר מבחינה כלכלית היום, הוא לא יוכל להשתקע בתורה, כיוון שעיקר מעייניו יופנה להשגת ביטחון למחר

האמירה "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" מכוונת בראש ובראשונה כנגד הצורך השני: הצורך בביטחון תעסוקתי. שהרי אוכלי המן לֹא הָיָה לָהֶם צֹרֶךְ לֹא לִמְלָאכָה וְלֹא לִסְחוֹרָה – הצרכים החומריים שלהם היו מסופקים על הצד הטוב ביותר ולא היה חסר להם דבר. אולם אף שהם לא חשו מצוקה חומרית, לא היה להם ביטחון במובן הנפשי – לא היתה להם כל אפשרות להבטיח שאם מחר מפסיק לרדת מן יוכלו לדאוג לעצמם, ולכן הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וּמֵהֵיכָן לִלְבֹּשׁ וּלְכַסּוֹת.

וכך אכן מסביר מדרש זה רבי אליעזר אשכנזי בספר מעשי ה':

אבל היה מאמרם ז"ל לדעתי לומר, שלא ניתנה התורה אלא למי שיש לו מדת ההסתפקות, שאינו חושב על מה שיאכל מחר, רק אומר ברוך ה' יום יום, כי החושב על מה שיאכל מחר, יבקש להתעשר ולא תנוח דעתו (מעשי תורה פרק ב).

המדרש אינו מכוון לומר שיש מעלה בכך שפרנסתו של אדם מגיעה מאחרים ולא מיגיע כפיו, ובוודאי אינו מתנה את השייכות לתורה בכך. הוא אינו מעלה על נס את החוויה של קבלת מזון מדי יום מן השמים אלא מהלל את מידת הביטחון.

אדם שהביטחון שלו בעולם נשען על המקצוע שיש בידו יתקשה לקנות חלק משמעותי בתורה. גם אם הוא מסודר מבחינה כלכלית היום, הוא לא יוכל להשתקע בתורה, כיוון שעיקר מעייניו יופנה להשגת ביטחון למחר. כדי לקבל חלק בתורה, אדם צריך להיות כמו אוכלי המן, שכאשר היה להם מה לאכול היום, לא דאגו את דאגת המחר. אולם אם המן היה פוסק מלרדת, הם בוודאי היו משתדלים בכל כוחם לדאוג לפרנסתם.

ואדרבה, במספר מקומות מצאנו כי רבותינו השתמשו באמירה "לא ניתנה תורה לדרוש אלה לאוכלי המן" בתור נימוק לכך שאדם אינו יכול ללמוד תורה מתוך מחסור. ר' יעקב עמדין מציין מדרש זה כנימוק לטענתו שהעוני מפריע ללימוד (לחם שמים על מסכת אבות ג, ח). מדבריו שם משמע שחז"ל רצו ללמד אותנו שהיציבות הכלכלית של דור המדבר היא שאפשרה להם לקבל את התורה.

אי אפשר ללמוד תורה כשיש לאדם דאגות כלכליות, בין דאגת המחר, כמו אצל אדם שאין לו ביטחון בקב"ה, ובין דאגת היום, כמו אצל אברך שצרכי בני ביתו מרובים והוא אינו יודע כיצד לכלכלם

בדומה לכך, בפירוש מגן אבות לרשב"ץ (אבות ב:ב) נעשה שימוש במדרש זה כדי לומר שהתורה ניתנה דוקא לבני אדם שיש להם יכולת גשמית לאכול, כעין מה שכתוב בגמ' בשבת (פח, ב), שהתורה ניתנה דוקא לבני אדם ולא למלאכים.

כלומר, מדרש זה מלמדנו מצד אחד כי אדם שאין לו ביטחון בקב"ה, ושהדאגה המרכזית שלו בחיים היא להבטיח שהוא לעולם לא ירעב ללחם, לא יוכל לשקוע בתורה ולגדול בה גם בשעה שאין לו דאגות כלכליות. מצד שני הוא מלמד כי אם יש לאדם דאגות כלכליות ומן אינו יורד לו מן השמים – הוא אינו יכול ללמוד תורה.

שני מסרים אלו אינם סותרים זה את זה אלא עולים למסקנה אחת: אי אפשר ללמוד תורה כשיש לאדם דאגות כלכליות, בין דאגת המחר, כמו במקרה של אדם שאין לו ביטחון בקב"ה, ובין דאגת היום, כמו במקרה של אברך שצרכי בני ביתו מרובים והוא אינו יודע כיצד לכלכלם.

 

דור המדבר ואכילת המן

במקום אחר במדרש אנו מוצאים שוב את הביטוי "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן", ושוב מפי רשב"י, ושם מדגיש המדרש עניין קצת שונה.

על הפסוק "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים" אומר המכילתא דרשב"י:

אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מכניסן דרך פשוטה, עכשיו הן מחזיקין בשדות ובכרמים ובטילין מן התורה אלא הריני מקיפן למדבר ארבעים שנה, ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתישבת בגופן. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן, שניים להן אוכלי תרומה.

במדרש זה אין מופיעות המלים הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וּמֵהֵיכָן לִלְבֹּשׁ וּלְכַסּוֹת, ונראה שהוא אכן שם את הדגש בעצם ההימנעות מעבודה ולא במידת הביטחון.

מצד שני, מדרש זה מדגיש כי במעלה זו נתייחד דור המדבר. שהלא כל מטרת הכניסה לארץ היתה להחזיק שדות וכרמים, אלא שהקב"ה לא הטיל את ישראל ישירות אל המים העמוקים, ולמשך דור אחד נטל מהם עול דרך ארץ כדי שתתיישב התורה בלבם בנחת. ואכן, כמה ראשונים פירשו כי דור המדבר נתייחדו בכך שניטל מהם עול דרך ארץ (כך מופיע בדעת זקנים שמות יט, א), חזקוני וספורנו שמות טז, ד).

הנהגה מיוחדת של דור המדבר מבוארת ממקום אחר. כבר לימדונו חז"ל בנוגע לקבלת התורה ש"כל ההתחלות קשות" (מכילתא, מובא ברש"י לשמות יט, ה). המטרה של קבלת התורה היתה בוודאי רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה […] בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ, כמו שאומר הקב"ה לישראל בתחילת ספר דברים. אולם קשה מאד לעבור ממצב של תלות מוחלטת במצרים למצב שישראל צריכים להיות אחראים לעצמם ולנהוג לפי התורה. לפיכך חס הקב"ה על ישראל וחסך מהם עול דרך ארץ למשך דור אחד, כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ללא דאגות, והיא תתיישב היטב בלבם.

בתור צעירים אנחנו נכנסים לעולם של תורה, ובשנים הללו מתמסרים רק ללימוד. אבל בהמשך עוברים לחיי משפחה ויש צורך להתפרנס. בשלב הזה של החיים ניתן, ואפילו ראוי, לשלב את הלימוד בעבודה, ומובן שצורת הלימוד משתנה

תובנה זו נכונה ברמה הציבורית הכללית, אך יש לה נגיעה לכל יחיד ויחיד. כל אדם עובר בחייו הפרטיים תהליך דומה לתולדותיה של האומה כולה. יש לנו תקופה של תלות מוחלטת בהורים – תקופת הילדות הרכה. בהמשך יש תקופה ארוכה של התבגרות, שאנו מתחילים לעמוד על דעתנו ומקבלים את התורה, אך איננו רוצים באותם שנים להיות מושלכים אל המים ולהישטף בטרדות החיים. אנו רוצים את ענני הכבוד של הישיבה שיגנו עלינו למשך כל שנות בגרותנו, כדי שתיישב התורה בלבנו היטב, לפני שנצא לשוק החיים הסואן, לרשת את הארץ.

בתור צעירים אנחנו נכנסים לעולם של תורה, ובשנים הללו מתמסרים רק ללימוד. אבל בהמשך יש מעבר לחיי משפחה, ויש צורך להתפרנס. בשלב הזה של החיים ניתן, ואפילו ראוי, לשלב את הלימוד בעבודה, ומובן שצורת הלימוד משתנה. חלוקה זו כתובה בפירוש בגמרא בקידושין כט, ב: תָּנוּ רַבָּנַן: לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה – יִלְמוֹד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה… רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (שהטעם לכך הוא) רֵיחַיִים בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה?! (ופירש"י 'אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו'). רואים מכאן שיש הבדל מהותי בין עסק תורה של צעירים לבין עסק התורה של אנשים נשואים. לאחר הנישואין צריך האדם לעבוד לפרנסתו.

לסיום, חשוב לזכור שהתורה ניתנה לכל עם ישראל. כמובן, ראוי לכבד תלמיד חכם המשקיע את כל חייו בלימוד תורה, אבל גם המכונה "בעל בית" ירא ה' ושומר מצוותיו שגם עובד לפרנסתו הוא חלק מעם ישראל ויש לו חלק ונחלה בתורת ישראל, וכדרשתו של רבי שמעון בן לקיש (חולין צב, א) על הפסוק "גפן ממצרים תסיע": "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים."

7 תגובות על “"אלא לאוכלי המן"? חלקם בתורה של העמלים לפרנסתם

  • יפה מאוד.
    יצויין שהרבה בעלי בתים חווים התקדמות וסיפוק עצום בלימודם עם תוכנית החזרות של חבורת השס, ראה https://shaschabura.com/.

  • כל מי שלומד תורה כל היום נשען על הציבור? מאיפה ההמצאה הזאת?
    צר לי,מכירה אברכים רבים שיש להם הרבה כסף..
    כי האשה לקחה את עול הפרנסה עליה,מרצון!

    • אל תשכח גם תרומות מהארץ מחו"ל של יהודים עם רצון טוב ולב רחב שנותנים לכבודה של תורה.
      למעשה תורה זה גם מוצר מבוקש ויכול להחשב כחלק מתל"ג שמכניס מיליונים אם לא מיליארדים מחו"ל שזורמים לעולם התורה כאשר הכסף מושקע בעיקר במשאבים מקומיים ופחות בחופשות בחו"ל, רכבים ועוד מוצרים תוצרת חוץ.
      מה גם שציבור חרדי, דתי ומסורתי צורך שרותי דת בזכות אותם לומדים ותקציבים
      יש המון חוסר דיוק בהצגת הדברים על רקע מאבקי כח והורדות ידיים. חרמות והשמצות בין פוליטיקאים ועיתונאים שמעכירים את המים הצלולים שע"י כ"כ צריך בימים טרופים אלו וחבל,

  • כשמדברים עם ת"ח גדולים, כולם מסכימים ש"אם אין קמח אין תורה" ויהודי שעמל לפרנסתו ומשקיע בתורה ראוי להערכה.
    אך משום ומה ומסיבות שונות זה לא מחלחל במוסדות החינוך והרבה מאד בחורים לא יודעים איך להתמודד עם הצומת המסוכנת של בחירת המסלול לחיים במיוחד בגלל לחץ אישי וחברתי שמשבש את מערכת קבלת ההחלטות.
    הפתרון פשוט, והוא חיזוק הרמה הרוחנית וההרגשה של הציבור שעובד ע"י הדרכה נכונה איך לא להיסחף לתרבות מקולקלת ולקבוע עיתים לתורה.
    צריך דבר ראשון הבנה והכלה של הסיטואציות הבעייתיות והלבטים השונים בדגש על שמירה של החיבור לתו"מ והמסר הנכון בבית היהודי.
    היו בעבר דורות של יהודים צדיקים בעלי מלאכה ותמכין דאורייתא וגם אנו יכולים לזכות לכך אם נרצה מספיק

  • צודק כותב המאמר שגם מי שעמל לפרנסתו אינו בהכרח חייב להיות מנותק מלימוד התורה, וודאי שאלא שעמלים לפרנסתם ואף קובעים עיתים ללימוד התורה אשריהם ואשר חלקם.
    אך לצערי יש במאמר זה מס' סילופים. הראשון שבהם הוא מה שהביא את דברי מעשי ה' שכן היה לו להביא את הדברים בצורתם המקורית ואני מצטט "אבל היה מאמרם ז"ל לדעתי לומר, שלא ניתנה התורה אלא למי שיש לו מדת ההסתפקות, שאינו חושב על מה שיאכל מחר, רק אומר ברוך ה' יום יום, כי החושב על מה שיאכל מחר, יבקש להתעשר ולא תנוח דעתו, ואמרו ז"ל כי לא ניתנה תורה אלא לאותם שאכלו המן, ולא חששו להותיר בעד מחר". הרי שכמו שגם הכותב ביאר בהמשך דבריו המעלה הגדולה היא למי שכל עיסוקו בתורה וזה לא שייך למי שאין לו מידת ההסתפקות, ולענ"ד זה המפתח לכל הסוגיא כולה, דמי שיודע להסתפק ולחנך את בני ביתו כמובן מתוך נעימות ולא חלילה מתוך דיקדוקי עניות, הרי שבנקל יכול לזכות לעסוק בתורה מבלי חשש של מה אוכל למחר, והדברים מנוסים ובדוקים. ואדרבה רוב רובם של הפורשים מעיסוק בתורה גם אם הם קובעים עיתים לתורה הוא מתוך שרצונם להתעשר, אף אחד לא עוזב את הלימוד רק בשל קושי פרנסה בעלמא, רוב רובם רוצים לא להתספק במה שיש רוצים להתעשר ולכן עוזבים את עיסוקם בתורה.
    אמנם זה זכותם ואין זה גורע מיהדותם אך אין לומר שכך היא דרכה של תורה לכתחילה.

    • כבודו ביצע סקר בקרב קהילות האברכים מה היה המניע שלהם לצאת לעבוד?
      קשה לקבוע שמי שלא מעוניין להתרוצץ בין גמ"ח ולגלגל הלוואות ענק אז אין לו מידת ההסתפקות.
      נכון שהמחיר הוא יציאה מתיבת נח והתמודדות כלל לא פשוטה אך לאו דווקא הרצון להתעשר הוא המניע אלא הרצון להתפרנס ולפעמים גם צורך נפשי באינטראקציה מסויימת הנמצאת במקומות עבודה.
      לא כולם מוצאים את עצמם בכוללים ולא כולם חייבים ללמוד כל היום.
      חבל שהם מקבלים יחס מתנשא ומואשמים בכך שכל רצונם הוא להתעשר, נכון שהסכנה היא גדולה
      להתדרדר לארציות וסטייל וכד'.
      אך זה בדיוק מה שגורם להתדרדרות, חוסר הערכה מצד הסביבה שגורם לחוסר הערכה עצמית ואז מחפשים תחליפים רגשיים בצורת הבלי העוה"ז.
      כך שמפספסים יהודים עם רצון טוב לתו"מ שיכולים גם להיות חוט שדרה כלכלי לקהילה.

  • נראה שיש כאן עיוות מכוון ושימוש מטעה במאמר חז"ל שלא ניתננ תורה אלא לאוכלי המן של אלו שרוצים להשמט ולהסיר מעליהם את עול הפרנסה בטענה של תורתו אומנותו אך הכוונה במאמר זה הוא פשוט וברור שמי שהקדיש את חייו לתורה די לו להסתפק במועט וצדיק אוכל לשובע נפשו…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל