צריך עיון > סדר שני > רב-תרבותיות והחברה החרדית

רב-תרבותיות והחברה החרדית

me-again
הרב יהושע פפר עורך ראשי, אתר "צריך עיון"

קולות רבים בחברה הישראלית מנסים לרתום את החברה החרדית לעגלה הרב-תרבותית. על-פניו, הגישה הרב-תרבותית נוצרה במיוחד עבור החברה החרדית. היא תומכת בזכותם של מיעוטים תרבותיים לשמור על שונותם, ואף מחייבת את המדינה לטפח ולקדם אותם - גם אלו שאינם שותפים לאמונות הרוב ולהשקפתו הלאומית. עם זאת, בחינה מעמיקה יותר של יסודות ההשקפה הרב-תרבותית ושל תפיסת העולם החרדית מגלה כי מדובר בחיבור מאולץ. החברה החרדית שואפת לקיום הכלל ולשמירה על ערכים מסוימים, בעוד הרב-תרבותיות שואפת להגשמת החזון הליברלי של מימוש חירויות הפרט באופן מושלם. לאבחנה זו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, הן לחברה החרדית והן למדינה כולה.

כ"א אייר תשע"ט
 

החברה הישראלית היא חברה רב-תרבותית. במובן התיאורי (דסקריפטיבי) אין על כך חולק. קשה לצפות אחרת ממדינה שקלטה לתוכה בזמן קצר עולים מכל קצוות תבל. אין בידו של אף כור היתוך הכוח לבטל את הגיוון של החברה הישראלית. אך מעבר למישור התיאורי, למונח "רב-תרבותיות" משמעות נוספת, הנוגעת דווקא למישור הנורמטיבי ונותנת תשובה מסוימת לשאלה: כיצד ראוי לנהל חברה שבתוכה מתקיימות קבוצות שונות בעלות תרבויות שונות?

במובן הזה, הגישה הרב-תרבותית מציעה שראוי שהתרבויות השונות תבדלנה את עצמן זו מזו, ותדאגנה – לעתים קרובות בסיוע רשויות המדינה – לשמור על שונותן זו מזו. בתוך השדה הרב-תרבותי ישנן גרסאות שונות באשר למידת הבידול הסבירה בין הקבוצות ולמידת הסובלנות של חברה ליברלית כלפי פרקטיקות לא-ליברליות הנהוגות בקבוצות מיעוט. ההנחה המשותפת לכולן היא שראוי לשמר את השוני בין השונים, לצד השאיפה לקיים יחדיו חיים הרמוניים, מתוך פלורליזם תרבותי המכיר ומכבד את השונה. הגישה הרב-תרבותית היא ניגודה של מדיניות "כור היתוך" שאפיינה את ישראל בשנותיה הראשונות, המבקשת לטעת באזרחי המדינה אתוס לאומי משותף שיגבר על רקעם התרבותי השונה.

נדמה שהאופן שבו מבינה החברה החרדית את עצמה אינו במונחים המקובלים של רב-התרבותיות, ואף לא בהלך הרוח האופייני לגישה זו. לחברה החרדית מתאים יותר מודל קהילתי – קהילה המנהלת חיים קהילתיים בתוך מדינה ריבונית, ואינה תובעת הכרה בכך מצד הרוב

ויל קימליקה, הוגה קנדי בולט העוסק בתחום, פיתח מאד את המודל הרב-תרבותי המגן על "הזכות לתרבות" של קבוצות מיעוט, גם במחיר העדפה לא-שוויונית שלהן על-פי קבוצת הרוב (בדוגמא של קנדה, המיקוד הוא הגנה על קבוצת הילידים, שבטי אינדיאנים החיים בחלקים מסוימים של המדינה). העדפתה של קבוצת מיעוט היא אמנם פגיעה, לכאורה, בדגם הליברלי הרווח, המתיימר להיות "עיוור צבעים" כלפי זהותן הפרטיקולרית של קבוצות שונות. אולם, חסידי הרב-תרבותיות סבורים (באופן כללי) שפגיעה זו ראויה כדי לוודא את קיומו של מגוון תרבותי, ולאפשר – כפי שמדגיש קימליקה בכתביו השונים – בחירה משמעותית בין גרסאות שונות של "החיים הטובים".

מקובל מאד לראות את החברה החרדית בתור חלק מהפסיפס הרב-תרבותי של מדינת ישראל. לדוגמא, כאשר הקליניקה ללימודי רב-תרבותיות ומִגוון באוניברסיטה העברית ביקשה לדון ב"ניסוי הרב-תרבותי" של ישראל, היא ציינה את הקבוצות הרלבנטיות לדידה: ערבים, חרדים, אתיופים, רוסים ולהט"בים. ואכן, אין ספק שהחברה החרדית (על גווניה השונים) היא קבוצת מיעוט משמעותית, בעלת שונות תרבותית בולטת, המעוניינת לשמור על ייחודה ולהגן על עצמה מפני היטמעות ברוב הישראלי.

עם זאת, במאמר זה אבקש לערער על תפיסה זו, בפרט מתוך פרספקטיבה פנים-חרדית. אמנם לקבוצה החרדית "תרבות" ואורחות חיים משלה, המבדילים אותה מהחברה הישראלית הכללית. אולם, נדמה שהחברה החרדית אינה מבינה את עצמה במונחים המקובלים של הרב-תרבותיות, ואף לא בהלך הרוח האופייני לגישה זו. לחברה החרדית מתאים יותר מודל קהילתי – קהילה המנהלת חיים קהילתיים בתוך מדינה ריבונית, ואינה תובעת הכרה בכך מצד הרוב.

 

החרדים: קבוצת מיעוט פרדיגמטית

מאז שנותיה הראשונות, שבהן כאמור התאפיינה המדיניות הציבורית של מדינת ישראל בגישת "כור ההיתוך" הבן-גוריונית, הספיקה המדינה לעבור לא מעט גלגולים ותהפוכות. בשנים האחרונות מנשבות רוחות חדשות בקרב קובעי המדיניות הציבורית, ואת מקומו של כור ההיתוך תופסת דווקא ההשקפה המנוגדת לו ביותר: רב-תרבותית. דוגמא בולטת לכך הן היוזמות היוצאות מבית הנשיא והארגונים הנלווים אליו, המקדמות שותפות פלורליסטית ורב-תרבותית בין "ארבעת השבטים" (כלשונו של הנשיא ריבלין) של מדינת ישראל: החרדים, הערבים, החילונים והדתיים-לאומיים.

אין פלא שהחרדים נחשבים, לדעת רבים, שותפים טבעיים לסדר הרב-תרבותי החדש. כבר משחר ימי המדינה, התבלטו החרדים בלחימה נגד מדיניות כור ההיתוך, מה שבא לידי ביטוי בסוגיית החינוך, בבידול גאוגרפי שרק הלך והתעצם עם הזמן, ובעיקר – בסוגיית השירות הצבאי

כאמור, אין פלא שהחרדים נחשבים, לדעת רבים, שותפים טבעיים לסדר הרב-תרבותי החדש. כבר משחר ימי המדינה, התבלטו החרדים בלחימה נגד מדיניות כור ההיתוך, מה שבא לידי ביטוי בסוגיית החינוך, בבידול גאוגרפי (שרק הלך והתעצם עם הזמן), ובעיקר – בסוגיית השירות הצבאי. יחסם האמביוולנטי (במקרה הטוב) של החרדים לתנועה הציונית אף עושה אותם למיעוט "לא לאומי", ומחקרים לא מעטים עורכים את ההשוואה המתבקשת בינם לבין קבוצות מיעוט אחרות שלהן מתח משמעותי עם קבוצת הרוב, אם בישראל ואם מעבר לים.

החברה החרדית אף מספקת דוגמא חשובה למיעוט לא-ליברלי בתוך מדינה דמוקרטית-ליברלית, ומעלה שאלה כבדת משקל המעסיקה כיום מדינות רבות בעולם המערבי: כיצד ראוי שמדינה ליברלית תתייחס למיעוטים לא-ליברליים שבקרבה, ומהם הגבולות הלגיטימיים ל"הכלה" של אותה הקבוצה? נחלקו הדעות ביחס לשאלה זו. דעתו של קימליקה וסיעתו היא שאסור למדינה הליברלית לאפשר את קיומן של קבוצות מיעוט המדכאות את האוטונומיה של בני הקהילה.[1] מנגד, גישות אחרות סבורות כי חברה ליברלית אינה חייבת להיות מורכבת אך ורק מקהילות ליברליות הדואגות לתפקוד האוטונומי של חבריהן.[2] כך או כך, החברה החרדית, הישראלית ואף זו שבחו"ל, הפכה בשנים האחרונות לדוגמא פופולרית בשדה המחקר של רב-תרבותיות.[3] לא קשה להבין למה.

על פניו, היה על החברה החרדית לאמץ את השקפת העולם הרב-תרבותית בשתי ידיים. תחת משטר רב-תרבותי, מוכנה המדינה הריבונית להכיר בחרדים בתור קבוצת מיעוט בעלת שוויון זכויות, ואף לעודד את אורח החיים שלהם. ארגונים הפועלים לקידום השקפת העולם הרב-תרבותית אכן מכניסים את החרדים תחת מטריה זו

על פניו, היה על החברה החרדית לאמץ את השקפת העולם הרב-תרבותית בשתי ידיים. תחת משטר רב-תרבותי, מוכנה המדינה הריבונית להכיר בחרדים בתור קבוצת מיעוט בעלת שוויון זכויות, ואף לעודד את אורח החיים שלהם. ארגונים הפועלים לקידום השקפת העולם רב-תרבותית אכן מכניסים את החרדים תחת מטריה זו, ומעניקים להם מקום של כבוד בציבוריות הישראלית. לפי החזון הרב-תרבותי, בשחר החדש העומד להפציע על מדינת ישראל נזכה לראות שייח'ים ערביים לצד רבנים חרדיים, נשים פמיניסטיות לצד מתנחלים ונציגי להט"ב לצד אדמו"רים חסידים, כולם יושבים (בהפרדה מלאה, כמובן) ב"שולחן המזרח" של חברה ישראלית צבעונית ועשירה. זאב יגור עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ.

האם זהו האידאל שאליו שואפת החברה החרדית? כלומר, האם בתודעתה העצמית היא נוטלת חלק בפסיפס הרב-תרבותי של מדינת ישראל, או שמא היא תופסת את עצמה באופן אחר? האמנם משחקת החברה החרדית במוּדע במגרש הפלורליסטי של הרב-תרבותיות, או שמא רעיונות אלה רחוקים ממנה?

 

שחקנים במגרש הרב-תרבותי?

לדעתי, התפיסה הרווחת בקרב החברה החרדית, וכמותה גם הפוליטיקה החרדית, רחוקות מכל אלו.

העיקרון המנחה של קבוצת המיעוט בסדר הרב-תרבותי הוא אותו העיקרון המנחה את הליברליזם הקלאסי: זכויות הפרט. טענת הרב-תרבותיות היא ש"עיוורון צבעים" לזהות קבוצתית, כפי שאפיין בעבר (ובמידה מסוימת גם היום) את החשיבה הליברלית, אינו משיג את התוצאה הרצויה. בפועל, מצב פוליטי-חברתי של רוב ומיעוט יוצר קבוצות המופלות לרעה, באופן שהנמנים עליהן אינם מצליחים לממש את חירויות הפרט (שביניהן "הזכות לתרבות") במידה דומה למשתייכים לקבוצת הרוב. כתוצאה מכך, הרצון לממש את העיקרון המקודש של הליברליזם, תוך הכרה שיישום פשטני של האידאל גוזר תוצאות בשטח שרחוקות מלהיות שוויוניות, מביא את תומכי הרב-תרבותיות לצדד בחריגה מסוימת מעקרונותיו של הליברליזם עצמו.

החברה החרדית אינה לוחמת עבור זכויות הפרט, המקודשות בתפיסה הליברלית, אלא עבור שמירת התורה והמצוות והעברת המסורת היהודית – היסודות המקודשים ביותר בתפיסה החרדית. החברה החרדית אינה מודאגת מ"הזכות לתרבות" של חבריה, אלא מכך שהמסורת היהודית תמשיך לשגשג ולפרוח בעם היהודי, למרות האיום המתמשך של ההשכלה, המודרנה והחילון

במילים אחרות, המלחמה במגרש הרב-תרבותי, שלעתים גולשת למה שמכונה "פוליטיקה של זהויות", היא מלחמתו של האדם הפרטי המשתייך לקבוצות מיעוט. הפרט השחור וההיספני בארצות הברית, ואצלנו הערבי והאתיופי (לצד נשים, הומוסקסואלים, וכן הלאה), דורשים חריגה מניטרליות ליברלית כדי לתקן עוולה היסטורית שמבצע הרוב ביחס למיעוטים. בסרטון שפורסם בערוץ מוזיקה פופולרי בארה"ב, נקבע נחרצות שאמריקה מעולם לא היתה מקום טוב למגורים ("was never great") עבור מי שלא התמזל מזלו להיוולד גבר לבן.[4] לחגיגת התבכיינות זו יש כמובן מטרה ברורה במישור המדיניות: על הגבר הלבן להעניק זכויות-יתר לקבוצות המופלות לרעה, כדי שגם אלו יוכלו ליהנות מטובות ההנאה שארה"ב מציעה.

קבוצות המיעוט ותומכיהן מבקשים אפוא לתקן את העוולה החברתית על-ידי שבירת ה"הגמוניה" התרבותית, האינטלקטואלית, וכמובן הפוליטית של הגבר החילוני הלבן, ובפירוק הזהות השליטה על-ידי העצמת כוחן של זהויות מיעוט. בדרך זו ניתן להגיע, לדעתם, לחלוקה הוגנת יותר של היצע הטובין החברתיים של החברה, ובסופו של יום למימוש מקיף יותר של האידאל הליברלי.

קל להבין שבעולם החרדי שונה המאבק הפוליטי בתכלית. החברה החרדית אינה לוחמת עבור זכויות הפרט המקודשות בתפיסה הליברלית, אלא עבור שמירת התורה והמצוות והעברת המסורת היהודית – היסודות המקודשים ביותר בתפיסה החרדית. החברה החרדית אינה מודאגת מ"הזכות לתרבות" של חבריה, אלא מכך שהמסורת היהודית תמשיך לשגשג ולפרוח בעם היהודי, למרות האיום המתמשך של ההשכלה, המודרנה והחילון. באותה מידה, האדם החרדי אינו דואג לחירויות הפרט אלא לעתידו של העם היהודי, והוא סבור שהדרך הטובה ביותר להבטיח את המשכיות המסורת היא במסגרת של החברה החרדית, ובדרך הייחודית של התבדלות מרבית מהציבור הכללי.

אם המאבק הרב-תרבותי מתרחש במגרש הליברלי, בהנחת יסוד שאמת המידה המוסרית הבסיסית היא חירויות הפרט, אזי מאבקה של החברה החרדית מתרחש במגרש אחר לגמרי. הציבור החרדי, שלא הפנים אל תרבותו החברתית את יסודות הליברליזם (בוודאי לא במידה מקבילה לחברה הכללית), מדגיש דווקא את שלמות הכלל והקהילה – את טובת היהדות בכלל, ואת טובת חברת "בני התורה" בפרט – ולא את טובתו האישית של היחיד. מובן שטובת החברה היהודית שומרת המצוות היא עצמה האפשרות לקיום התורה והמצוות על-ידי פרטים הנמנים עליה, אך הדגש הוא בכלל ולא בפרט, בנורמות הקהילתיות ולא בזכויותיו של היחיד.

באופן כללי, שיח הזכויות זר לחברה התורנית. היא מדגישה את חובותיו של אדם ולא את זכויותיו. הפוליטיקה החרדית ממוקדת ביצירת תנאים קהילתיים נאותים לקיים את חובות הדת העומדות בבסיס התפיסה החרדית. זהו סיפור שונה מאד מהסיפור המכונן של שחקני הרב-תרבותיות

עיקרון זה מהותי למבנה של החברה החרדית ולמנגנון קבלת ההחלטות הנהוג בה. מנהיגות ריכוזית, שבראשה עומדים גדולי התורה של העולם החרדי, היא הקובעת את הסדר הציבורי: את סדרי הלימוד בישיבות, את תכנית הלימודים בבתי הספר (ואילו מקצועות יילמדו במוסדות על-תיכוניים), את המבנה ההיררכי של החברה, ואת צביונה של הפרהסיה החרדית-ציבורית. הפוליטיקה החרדית אף היא מתפקדת באותו הדפוס: טובת הכלל (הנקבעת על-ידי המנהיגים), ולא טובת הפרט, עומדת על כף המאזניים הפוליטי. זוהי כנראה הסיבה שלפי הרב שך זצ"ל "הדמוקרטיה […] היא אסון לעולם. [היא] דבר טרף, וכל כוונתם לעקור דרכה של עם ישראל ולהרסו".[5]

מבוקשה של החברה החרדית אינו אפוא מימושן של זכויות שהמשטר הליברלי השליט לא העניק לה ביד רחבה דיה. המגרש הפוליטי שלה אינו מגרש הזכויות הליברלי, אלא מגרש טרום-ליברלי של טובת הכלל, שלשמה נדרשות עצמאות חינוכית, עצמאות קהילתית ועצמאות תרבותית. באופן כללי, שיח הזכויות זר לחברה התורנית. היא מדגישה את חובותיו של אדם ולא את זכויותיו. הפוליטיקה החרדית ממוקדת ביצירת תנאים קהילתיים נאותים לקיים את חובות הדת העומדות בבסיס התפיסה החרדית. זהו סיפור שונה לגמרי מהסיפור המכונן של שחקני הרב-תרבותיות.

 

מלחמת ההדרה

ביטוי מרכזי להבדלי הגישה בין החברה החרדית לבין קבוצות מיעוט אחרות הוא מה שניתן לכנות "מלחמת ההדרה".

במסגרת רב-תרבותית, ההצבעה בקלפי היא עמידה של המיעוט כנגד איום הרמיסה מצדו של הרוב "ההגמוני". המדיניות הרב-תרבותית מדגישה את הנראות של כל אחת מהקבוצות בתוך הפסיפס החברתי, ואת ההכללה שלהן בתוך הסדר הגבוה של המשטר. חשיבות עליונה ניתנת לייצוג סמלי של קבוצות המיעוט בטקסי המדינה ובתרבותה. כיוון שהגישה הרב-תרבותית החלה לתת את אותותיה בקרב מקבלי ההחלטות, נמצא לפתע אדם חרדי מדליק משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות, שדרנים בחליפה ארוכה ובפאות מופיעים בטלוויזיה, ומוזיקה חסידית הנשמעת ברדיו הממלכתי. שילובה של החברה החרדית, ושילובן של קבוצות מיעוט אחרות, נועדו כדי לנקות את חברת הרוב מטענת "הדרה" של קבוצות המיעוט ושלילת "הזכות לתרבות" של הפרטים הנמנים עליהן.

כיוון שהגישה הרב-תרבותית החלה לתת את אותותיה בקרב מקבלי ההחלטות, נמצא לפתע אדם חרדי מדליק משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות, שדרנים בחליפה ארוכה ובפאות מופיעים בטלוויזיה, ומוזיקה חסידית הנשמעת ברדיו הממלכתי

המלחמה נגד הדרתן של קבוצות מיעוט היא תולדה ישירה מהתשתית הליברלית העומדת בבסיס הגישה הרב-תרבותית. הדרתה של קבוצת מיעוט מתרבות הרוב ומנציגות הולמת בקרבו יש בה כדי פגיעה בפרטים השייכים לקבוצת המיעוט, שהם אזרחים שווי-זכויות לאלו השייכים לקבוצת הרוב. מכאן נובעות זכויות המכונות "זכויות קבוצתיות", העשויות לכלול דרישה להכרה מצד המדינה בשפת המיעוט, בסמלים הלאומיים שלו, בהיבטים תרבותיים שלו, ובייצוג קבוע של בני המיעוט במוסדות השלטון.

מנגד, מחקר קצר בקרב האוכלוסיה החרדית יגלה שהיא אינה מוטרדת מהנראות שלה במרחב הציבורי. אולי ההיפך הוא הנכון. ההצבעה החרדית אינה אקט של מאבק בהגמוניה, אלא פעולה של שימור עצמי. היא אינה נעשית מתוך תודעת לוחמה ומרד בקבוצת הרוב, אלא מתוך אמונה שהפוליטיקה הארצית היא כלי ראוי לקידום מטרותיה של החברה החרדית וערכיה. מכאן שאין לחברה החרדית שאיפה עמוקה להשפיע באופן כללי על התרבות, החינוך והשפה של המדינה, על מנת שהללו לא "ידירו" את הקבוצה החרדית (בוודאי לא תוך תיקון 'עוול היסטורי' כלשהו, כמו שמדברות לעתים קבוצות מיעוט שונות). בקשתה העיקרית, בניסוחה העתיק, אינה אלא "תנו לי יבנה וחכמיה" – בהתאמה למדינת ישראל, שכמובן אינה דומה לקיסר הרומאי – כדי לשמר את גחלת היהדות.

אין לחברה החרדית שאיפה עמוקה להשפיע באופן כללי על התרבות, החינוך והשפה של המדינה על מנת שהללו לא "ידירו" את הקבוצה החרדית. בקשתה העיקרית, בניסוחה העתיק, אינה אלא "תנו לי יבנה וחכמיה" […] כדי לשמר את גחלת היהדות

אין הכוונה שהחברה החרדית נעדרת רצון להשפיע על החברה הכללית. היא בהחלט היתה רוצה להשפיע, גם מחוץ לגבולותיה ההולכים ומתרחבים גם ככה, כדי לשפר (לפי תפיסתה) את מצבה של הדת ואת שמירת המצוות בכלל המדינה. במידה רבה, החברה החרדית אף ירשה בשנים האחרונות את מקומה המסורתי של המפד"ל בתור "המזוזה של המדינה", שומרת הסף הלוחמת את מלחמות השבת והדת מול המדינה החילונית. אך המאבק הדתי, שאף הוא שמור לסוגיות מסוימות, אינו נעשה בשם ערך ליברלי כלשהו, ובוודאי לא בשם "הדרת חרדים" מהמרחב הציבורי, אלא מתוך תפיסת אחריות וערבות הדדית כלפי עם ישראל כולו.

יש מקום רחב לדון במגמה זו (של מעורבות הולכת וגוברת בחברה הכללית), להבין את שורשיה (האם מדובר בהוראה מגבוה או בדרישה עממית) ולנתח את משמעותה לטווח הארוך. לענייננו, די בהערה שאין מדובר בתולדה של גישה רב-תרבותית, אלא במימוש עקרונות פנים-חרדיים, העשויים להיות רלוונטיים גם מחוץ לגבולותיה של הקהילה.

 

ערבות עם כלל ישראל

ישאל השואל: האם ההבחנות האמורות באמת משנות? החרדים הלא משתמשים במנגנון הפוליטי כדי להשיג את החשוב להם: דחיה משירות צבאי לצעירי הקהילה; תקצוב לישיבות ולבתי כנסת; פתרונות דיור מותאמים לערים חרדיות; שליטה בבתי הדין הרבניים ובאתרים המקודשים ליהדות; קצבאות ילדים; וכן הלאה. האם יש חשיבות מכריעה בהבחנה בין עשיה בשם רב-תרבותיות לבין עשיה בשם ערכים אחרים?

לדעתי אכן מדובר בשאלה עקרונית וחשובה. כידוע (וכפי שנרמז לעיל), מעורבותה של החברה החרדית במוסדות המדינה ובחברה הכללית הולכת וגוברת, בהתאם לגידולה המתמיד באוכלוסיה ולמידת חשיפה רבה למתרחש מחוץ לגבולותיה.

ניסוח אחר של שאלתנו הנזכרת הוא אפוא: האם מעורבותו של הציבור החרדי בחברה הכללית עתידה להתממש במסגרת של קבוצת מיעוט הדורשת (כמקובל במודל הרב-תרבותי) את זכויותיה בתחושת "מגיע לי", או שמא היא עתידה להתרחש מתוך הזדהות עם העם, מתוך רגש של אחוה ואחריות, לצד ההקפדה על נורמות פנים-קהילתיות?

ניסוח אחר של שאלתנו הנזכרת הוא אפוא: האם מעורבותו של הציבור החרדי בחברה הכללית עתידה להתממש במסגרת של קבוצת מיעוט הדורשת (כמקובל במודל הרב-תרבותי) את זכויותיה בתחושת "מגיע לי", או שמא היא עתידה להתרחש מתוך הזדהות עם העם ומתוך רגש של אחוה ואחריות, לצד הקפדה על נורמות פנים-קהילתיות? האם הפוליטיקה החרדית עשויה ללכת בדרכן של המפלגות הערביות ולדרוש את "ציון יום הנכבה" שלה,[6] בהתאמה כמובן (החרדים אינם רואים בהקמת המדינה אסון, חלילה), מתוך ראיית הרוב כהגמון מדכא המשתיק את קולה ודוחק את מקומה? או שמא עם הזמן היא דווקא תאמץ דפוס חשיבה של אחריות אזרחית-לאומית, מתוך תחושת אחוה שאינה סותרת את עצמאות הקהילה ואת אורחות חייה?

התשובה לשאלות אלו מורכבת. מצד אחד, קיים מתח מובנה בין התפיסה החרדית לבין הלאומיות הישראלית, ואף בין אורחות החיים החרדיים לבין התרבות הליברלית. המתח והשוני מביאים חלקים בתוך החברה החרדית להעתיק את אופי מאבקן של קבוצות מיעוט אחרות, לאמץ תפיסה עצמית של "שבט" מבין שבטי המדינה, ולדבר בשפת הזכויות של הרב-תרבותיות.

לדוגמא, בקשר לוועדה שמונתה לדון בהפרדה המגדרית הנהוגה בחברה החרדית, כתב השר אריה דרעי במכתב ליועץ המשפט (דאז) יהודה ויינשטיין ש"קהילות שונות, ובהן הקהילה החרדית, מאופיינות בשונות תרבותית ודתית מובהקת, ביחס לאוכלוסיה הכללית בישראל". הוא המשיך להקדים כי "ההקשר החברתי הליברלי [רואה] ערך בהכרה רב-תרבותית ובהגנה על ייחודן התרבותי והמגזרי של הקהילות השונות". מכאן הוא דרש מהיועץ המשפטי לכלול בוועדה נציג חרדי, שכן "הכרה ברב-תרבותיות שאינה מן השפה ולחוץ היתה מחייבת צירוף, ולו נציג אחד, המשתייך לאוכלוסיה אשר דנים אודותיה". בלי קשר למידת הלגיטימיות של הדרישה, שפת המכתב מעידה על אימוץ עקרונותיה של הרב-תרבותיות וביניהם זכותה הקבוצתית של החברה החרדית.

בחברה החרדית נטועה אמונה עמוקה כי העם היהודי הוא ישות אחת בעלת שאיפה משותפת. רגש האחוה המושרש במסורת היהודית מביא את האדם החרדי לחוש אכפתיות עמוקה כלפי המתרחש בעם כולו, ואף לפתח הזדהות עם נציגו הלאומי של עם ישראל, הלא היא מדינת ישראל – למרות המתחים המובנים הקיימים ביניהם

אך מהצד השני, בחברה החרדית נטועה אמונה עמוקה כי עם היהודי הוא ישות אחת בעלת שאיפה משותפת. רגש האחוה המושרש במסורת היהודית מביא את האדם החרדי לחוש אכפתיות עמוקה כלפי המתרחש בעם כולו, ואף לפתח הזדהות עם נציגו הלאומי של עם ישראל, הלוא היא מדינת ישראל – זאת למרות המתחים המובנים הקיימים ביניהם. קריאה קלה בעיתונים החרדיים מגלה את עומק האכפתיות של הפרט החרדי להצלחותיה הבטחוניות והכלכליות של המדינה, ואת כאבו על כשלונותיה התרבותיים והחינוכיים – אכפתיות הנובעת מדאגה להצלחת העם היהודי בכלל, ומדינת היהודים בפרט. תפיסות אלו, שבין היתר מקבלות ביטוי בנטיה החרדית המובהקת לימין הישראלי, אינן עולות בקנה אחד עם תנועת הנפש הרב-תרבותית.

לאור שינויים שהתרחשו (ועודם מתרחשים) הן בחברה החרדית והן בחברה הכללית, רבים מבני החברה החרדית מוצאים את עצמם מעורבים יותר בצורכי הציבור של העם כולו. הם מגלים אחריות ערה לכלל ודאגה להצלחתו, ואינם שותפים לסגנון המקובל של פוליטיקת הזהויות, המתאפיין בפירוק ובפילוג. הם דוחים את שיח הזכויות הבלעדי, המנוכר והמפלג, ומדגישים דווקא את האחריות המוטלת עליהם מכוח תחושת אחוה והדדיות: אחריות קהילתית, אחריות יהודית, ואחריות אזרחית.

כולנו – חרדים, יהודים, ישראלים – זקוקים לנטילת אחריות זו.

 


[1] ראו WILL KYMLICKA, CONTEMPORARY POLITICAL PHILOSOPHY 186-187 (1990); הנ"ל, Liberal Individualism and Liberal Neutrality, 99 ETHICS 883, 901 (1989)

[2] לדוגמה, ראו Chandran Kukathas, Are There Any Cultural Rights?, 20 POLITICAL THEORY 105, 129 (1992); LOREN LOMASKY, PERSONS, RIGHTS, AND THE MORAL COMMUNITY 248-250 (1987).

[3] ראו לדוגמה Jeff Spinner-Halev, Extending Diversity: Religion in Public and Private Education, in CITIZENSHIP .IN DIVERSE SOCIETIES 68, 79-80 (Will Kymlicka & Wayne Norman, eds., 2000)

[4] ניתן לצפות כאן: https://www.youtube.com/watch?v=SBluYsydAVc.

[5] הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, מאמרים ומכתבים חלק ה 124 (1986).

[6] ראו https://www.inn.co.il/News/News.aspx/222210; יצוין שח"כ אורי מקלב תמך בהנחת ההצעה.

6 תגובות על “רב-תרבותיות והחברה החרדית

  • נראה שההתבדלות הנהוגה בחברה החרדית דווקא מושכת לכיוון של רב-תרבותיות (בדרך שהיא הובנה במאמר), שכן היא גורמת לחוסר הזדהות עם הכלל ואף לניכור וניתוק ממנו. אין משמעות רבה לעובדה שהחרדים אינם באים לשנות את הרוב במובן התרבותי: העובדה החשובה יותר היא שהחרדים, בניגוד לציבור הדת"לי, אינם רואים את עצמם חלק מהציבור הכללי.

    • זו הכללה שאינה משקפת חלק גדול מהציבור החרדי. חלק זה בהחלט רואה את עצמו "חלק" מהציבור הכלל-ישראלי, אלא שהוא ירא וחושש להתערב בתוכו ולאמץ את תרבותו. כאשר חרדים פוגשים למשל ישראלים לא-חרדים בחו"ל, יש ביניהם אחווה ורעות. גם בארץ זה המצב במפגשים במקומות עבודה (תלוי באופי המקום) ובמוסדות אקדמיים (המפגש בין הציבורים עדיין דליל, אבל הוא הולך ומתרחב). בסך הכל הרבה חרדים רואים את עצמם בהחלט ישראלים.

  • במדינת ישראל ממש לא קיים רב תרבותיות , ובמתכונת הנוכחית כל עוד לא יחליפו עם זה גם חא התקיים . אנחנו חיים בריבוי תרבויות עם על המשתמע מכך …. התרבות החרדית עוסקת בבידול ובהתרסה כלפי המגזר החילוני . די לראות ילד חרדי קטן שחושב שחילוני הוא גוי כי אין לו כיפה או שגוי שווה פחות כי הוא " עם הדומה לחמור " , וגם מהצד החילוני אין כייון של רב תרבותיות כלפי המגזר החרדי . בערב היכרות עם העולם החרדי שהעברתי לסטודנטים חילוניים נתתי לכל אחד לספר על ההיכרות שלו עם העולם החרדי . מתוך 30 סטודנטים 2 אמרו דברים חיוביים , השאר התמקדו בסטיגמות נוראיות ויוצאות מהקשר שהחמור בהם " כל החרדים אנסים " …. ( כשאני חושב על זה אולי זה מגיע ממקום של " כל החרדים נראים אותו דבר " ואם אחד אנס- כולם אנסים ) .
    ולא הזכרתי כלל את יחסי החרדים לערבים ואת יחסי הערבים ליהודים וחילונים לערבים וחילוני אשכנזי לתרבות של חילוני מזרחי וחרדי אשכנסי לחרדי ספרדי או לחסידים וכו וכו וכו . אין שוויון וככל הנראה גם לא יהיה . הפערים בחברה נשמרים באופן מכוון ואפילו לא הייתי קורא למדינת ישראל "ריבוי תרבויות" אלא ג'גוגל שבו " רק החזק ( אשכנזי לבן שמאלני / אשכנזי לבן חרדי ימני ) שורד " . בברכת " כאן זה בית כאן זה לב , ואותך אנ'לא עוזב " ….

  • זה שידור חוזר של " החופש " של נפוליאון לכל חלקי העם והיהודים בכללם, מה שמחק את היהדות מצרפת.

  • לחרדי המזרחי: אני מנסה להבין את מניעך כמו גם את הביטחון בו אתה כותב רק החזק = אשכנזי – לבן – שורד אולי די כבר עם הנחיתות הזו?

    • האמת שלא ראיתי את כל הכתבה אבל רציתי ליצר דיון שאמור להעסיק את כולנו וככל שהקדימה נותנת את אותותיה אנו חשים יותר מתוסכלים והבעיה היא חוסר הכלים והכישורים שנער חרדי יוצא אחרי שנות למידה ואי כשירות להשתלב במיקצועות המתאימות לרמת ההשכלה וכן לגובה משכורת הראויה לרמת המשכל.וזו בעית הפרט שקימת מתחת לפני השטח ברמה מיגזרית שלא מטופלת.וביחוד אצל הפוליטיקאים שחוששים מהמשבכים ומביאים דלותו נצרכות בתוך המיגזר כאשר אפשר ליצר לימודים והכשרה להתפרנס בכבוד

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל