צריך עיון > סדר שני > מדוע מזוהים החרדים עם הימין?

מדוע מזוהים החרדים עם הימין?

me-again
הרב יהושע פפר עורך ראשי, כתב-העת "צריך עיון"

החרדים מזוהים באופן מובהק עם הימין, כפי שמוכחים סקרי דעת קהל פעם אחר פעם, וכפי שמלמדת הפוליטיקה הישראלית. בכיוון האחר, הימין העולמי מביע תמיכה עקבית במדינת ישראל, באופן מעורר השתאות. מדוע? בחינה מעמיקה של השורשים הרעיוניים של הימין והשמאל מלמדת כי החינוך היהודי מטמיע ערכים השייכים כיום לצד הימני של המפה הפוליטית. נצחון המכבים על היוונים והדלקת נרות חנוכה יכולים ללמד אותנו משהו על כך, כדברי ראש הממשלה הבריטי הנכנס, בוריס ג'ונסון.

ב' טבת תש"פ
 

"לכל החברים היהודים שלנו, שכנים, קרובי משפחה, ואיפה שאתם נמצאים בעולם, תנו לי לאחל לכם חג חנוכה שמח." כך פתח ראש הממשלה הבריטי, בוריס ג'ונסון, את ברכתו המתועדת לקראת חנוכה תש"פ. לאחר אזכור הסופגניות המשובחות של שכונת גולדרס-גרין החרדית (שאותה זכה להכיר לאחרונה במהלך קמפיין הבחירות), הוא המשיך והצהיר: "וזה הזמן לחגוג לא רק את הנס של השמן, אלא גם לחגוג את הזהות הייחודית, להניח את החנוכיה על אדן החלון ולהגיד לעולם – כמו שיהודה המכבי עם הצבא הקטן שלו, שעמדו מול אנטיוכוס וצבאו היוונים לפני כל כך הרבה שנים: אני יהודי ואני גאה בזה!"

אין זה מפתיע לראות מנהיג מפלגת ימין חוגג את הזהות היהודית הייחודית. בעידן שלנו, יותר ויותר מנהיגי ימין מחבקים את ישראל ואת היהודים. כנגדם, מפלגות השמאל – ג'רמי קורבין הוא רק דוגמא אחת, אם כי קיצונית משהו – מתמודדות עם בעיה הולכת וגוברת של אנטי-ציונות ואף גילויי אנטישמיות מטרידים. לצד אנגליה, ארה"ב של דונלד טראמפ מעניקה דוגמא מצוינת נוספת: לאחרונה חתם הלה על צו נשיאותי המונע מימון ממשלתי ממוסדות החשודים בגילוי גזענות, שנועד למנוע אנטישמיות בקמפוסים, בעוד בשמאל הדמוקרטי זוכה ישראל לגינויים תכופים, ואף נשמעות הצעות לשלול ממנה חלק מכספי הסיוע, לטובת עזרה הומניטרית לרצועת עזה. החלוקה קיימת גם במדינות אחרות כגון ספרד, הונגריה, ועוד – הימין מתייצב לצד היהודים ומדינת ישראל, ואילו השמאל תומך בארגונים אנטי-ישראליים, ולעתים אף נתפס בגילויים אנטישמיים.

בחירתם העקבית של החרדים להשתתף בקואליציות של הימין אינה מקרית, והיא משקפת את הערכים התורניים שלהם. הבחירה במחנה הימין מבטאת העדפה מובהקת למחנה המדגיש את הזהות היהודית, על פני מחנה השמאל המדגיש את האוניברסליות

הפיכתה של ישראל בפרט, ושל היהודים בכלל, לחביבי הימין העולמי, אומרת משהו כפול: היא אומרת משהו על מהותו של הימין, והיא אומרת משהו על ישראל ועל היהודים. במאמר הנוכחי אבקש לאפיין בקצרה את הקשר הכפול הזה, לדון במהות החיבור שבין הימין הרעיוני לבין הזהות היהודית, ולעסוק בקשר שבין המסורת היהודית ובין הלאומיות הימנית. משם אעבור לדיון בפוליטיקה החרדית, ואטען שבחירתם העקבית של החרדים להשתתף בקואליציות של הימין אינה מקרית, והיא משקפת העדפה מובהקת למחנה המדגיש את הזהות היהודית, על פני מחנה השמאל המדגיש את האוניברסליות. עוד אטען שהציבור החרדי הוא "לאומי" בשורשו. ההימנעות של החרדים מהצטרפות לפרויקט הציוני משקפת החלטה אסטרטגית שהתקבלה למרות נטייה זו, והיא עומדת היום בסימני שאלה.

 

פשר חיבור החרדים לימין

משה גפני, יו"ר דגל התורה, אינו חשוד על ימניות-יתר. "אני לא ימני," אמר לאחרונה בפשטות. בעבר העניק לכך גפני מעט נופך. בוועידת עיתון "הארץ" לשנת 2017 הצהיר ש"בנושא המדיני אני יותר קרוב לעמדות השמאל", ומיד פרע את החוב בקביעה ש"הפלסטינים היו פה לפנינו ואנחנו אלה שהוצאנו אותם מפה".[1] למרות נטייתו שמאלה בכל הנוגע למדיניות, הסביר גפני באותה הזדמנות שהוא עדיין אינו הולך עם השמאל, "כי אתם יושבים עם הרפורמים".

מתוך דבריו האחרונים ניתן להבין שמדובר במחסום טכני בלבד: כל מה שצריך השמאל לעשות הוא לנתק את הקשר עם הרפורמים. בכך יזכה מיד לתעודת כשרות, ואף יכשיר את הדרך להצטרפות פוטנציאלית של המפלגות החרדיות ל"גוש השמאל". דא עקא, שדברים אלו רחוקים מן המציאות; העובדה שהמפלגות החרדיות הלכו לאורך השנים עם הימין אינה מקרית, ואינה תלויה בתמיכת השמאל ברפורמים.

הברית ההיסטורית של החרדים עם הימין נוסחה באופן נחרץ על ידי מרן הרב שך זצ"ל בנאומו המפורסם בשנת 1990 – נאום שזכה לכינוי "נאום השפנים"… בדבריו הביע הרב שך את סלידתו מהשמאל הישראלי ואת חוסר מוכנותו המוחלט להצטרף אליו.

הברית ההיסטורית של החרדים עם הימין נוסחה באופן נחרץ על ידי מרן הרב שך זצ"ל בנאומו המפורסם בשנת 1990 – נאום שזכה לכינוי "נאום השפנים". להזכיר, הרקע לנאום היה נסיונו של שמעון פרס, שר האוצר דאז, להפיל את ממשלת האחדות בראשותו של יצחק שמיר ולהקים במקומה ממשלה צרה בראשותו. את יהבו השליך פרס, בשיתוף עם הפוליטיקאי הצעיר והמבריק אריה דרעי, על תמיכת הרב שך – תמיכה שהיתה מאפשרת הקמת ממשלת שמאל בצירוף המפלגות החרדיות. המהלך נכשל כשלון חרוץ. בדבריו הביע הרב שך את סלידתו מהשמאל הישראלי ואת חוסר מוכנותו המוחלט להצטרף אליו.

הנאום התקיים בכנס של תנועת דגל התורה באולם יד אליהו בתל אביב. במקום לדבר על פוליטיקה, בחר הרב שך להתמקד במתקפה נגד החילוניות ותרבותה: "מה הקולטורה שלך? אנגלית? זה יודעים גם עובדי כוכבים ומזלות. אם אין לך קשר עם אביך אתה מוכרח להיאבד. אלו החילונים, רק פוטבול יש להם בראש." בהמשך הוא הגיע לדברים שהפכו לכותרת הנאום: "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זאת שבת ולא יודעים מהו מקווה, ומגדלים שפנים וחזירים, אז במה הם יהודים?"

מלבד התשובה הנחרצת שנתן לשאלה של הצטרפות דגל התורה למערך, בדברי הרב שך טמונה תפיסה יסודית ביחס לעם היהודי. אף שהוא הבין כי היהדות החילונית לא תקבל על עצמה עול תורה ומצוות ביום אחד, ציפה ממנה הרב שך לשמור על קשר עם היהדות, ולהיות המשך, גם אם במובן צר ומצומצם, למורשת הדורות הקודמים. כשהוא אמר שהחילונים "לא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זאת שבת ולא יודעים מהו מקווה", הוא לא דרש הקפדה על דקדוקי הלכות, אלא תודעה יהודית בסיסית של היסודות המבדילים ומבחינים את היהדות משאר אומות העולם. בלעדי תודעה זו, סבר הרב שך, אין ליהדות תקוה: "אם אין לך קשר עם אביך אתה מוכרח להיאבד."

לא מדובר אפוא בעניין טכני בלבד, בשאלה של "התחברות עם הרפורמים", אלא בתפיסת עומק הרואה הבדל מהותי בין המחנות. הימין יודע מהו יום כיפור, מהו שבת ומהו מקווה, ואילו השמאל – לא. ובמילים פשוטות יותר: הימין, בניגוד לשמאל, יודע לשמר זהות יהודית בסיסית

כאן שורש החיבור של החרדים עם הימין. לא מדובר אפוא בעניין טכני בלבד, בשאלה של "התחברות עם הרפורמים", אלא בתפיסת עומק הרואה הבדל מהותי בין המחנות. הימין יודע מהו יום כיפור, מהו שבת ומהו מקווה, ואילו השמאל – לא. ובמילים פשוטות יותר: הימין, בניגוד לשמאל, יודע לשמר זהות יהודית בסיסית.

 

יסוד הימין הישראלי: הזהות היהודית

הרב אברהם רביץ, שהיה נציגה הבכיר של דגל התורה מיום היווסדה בשנת 1988 ועד פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנת 2008, הרחיב ונימק את סירובה של דגל התורה לשבת בממשלת שמאל: "בבחירה בין שני המחנות עלינו לדחות שיקולים אחרים שיכולים להיות נכונים בפני עצמם, ולהעדיף את השיקול של אופיים הכללי של ההמונים המאפיינים את שני המחנות." לדבריו, אלו שיקולי-מטא הגוברים על האינטרסים הצרים:

ככלל, מחנה הימין מתאפיין בתור מחנה מסורתי המכבד את ערכי היהדות המקוריים וקשור אליהם, מחנה אשר אינו שואף להחליף את התרבות היהודית העתיקה בתרבות החדשה, מחנה אשר גם לא היה שותף במאבקים הקשים נגד דתיותם של העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, מחנה של יהודים חמים ובעלי רגש ופשוטים כמונו.[2]

דבריו של רביץ משקפים באופן עמוק את הדימוי של הימין והשמאל בתודעה הישראלית, שהימין נוטה למסורתיות ואילו השמאל מבקש להנחיל "תרבות חדשה". אך חשוב להדגיש שההבדל בין המחנות אינו מתמצה באתניות ועממיות לעומת אליטה נאורה, ואף לא בחום וברגש של יהודים פשוטים לעומת הרציונליות של שכבה משכילה. ההבדל הוא ערכי.[3] בראיון שהעביר לפני ימים ספורים ביטא יניב שגיא, יו"ר הנהלת מר"ץ, את המובן מאליו בקבעו כי "הערך המרכזי של השמאל הוא שוויון".[4] מילה נרדפת או שמא מדויקת יותר לאותו שוויון תהיה "אוניברסליות". השמאל הישראלי דוגל בתפיסת עולם אוניברסלית, וממנה הוא גוזר גישה מדינית בשלל נושאים. מנגד, הימין נוקט בעמדה פרטיקולרית – ובמקרה של ישראל, פרטיקולרית יהודית – והוא שואב ממנה את הכרעותיו המדיניות.

חשוב להדגיש שההבדל בין המחנות אינו מתמצה בניגוד שבין אתניות ועממיות לבין אליטה נאורה, ואף לא בין החום והרגש של יהודים פשוטים לבין הרציונליות של שכבה משכילה. ההבדל הוא ערכי

השמאל (של היום) חותר אפוא למדינה ניטרלית (בעלת גוון יהודי קל), שבה כל אדם יכול להיות "אזרח אוניברסלי". תפיסתו הליברלית גוזרת התייחסות אל בני אדם בתור אטוֹמים נטולי צבע השטים בעולם בין אטוֹמים אחרים. מסיבה זו הוא עוין את אותם מוסדות המדגישים מאפיינים אנושיים קבוצתיים באשר הם: מדינות לאום, דתות, קהילות (בפרט מהסוג האתני), ואף מוסד המשפחה המסורתי, שהוא אבן יסוד לזהות הקבוצתית. מבחינת השמאל האידאולוגי, על המדינה להחליף את מקומם של המוסדות הפרטיקולריים, ועליה לשמש בעיקר צינור מקומי לכללים משפטיים בינלאומיים המבוססים על עקרונות זכויות אדם אוניברסליים.

אם "האויב מספר אחת" של השמאל הוא מדינת הלאום ותפיסותיה הפרטיקולריות, הרי שאצל הימין ההיפך הוא הנכון: הלאומיות בכלל, והתמיכה במדינת לאום בפרט, הן המאפיינים הבסיסיים של תפיסת העולם הימנית באשר היא. אצל הימין הישראלי, המדינה היא מדינה יהודית עוד לפני היותה דמוקרטית, ולא להיפך. הזהות המקומית – הקשורה ללאום היהודי וגוזרת השלכות דתיות, תרבותיות וערכיות – קודמת בהגדרה לזהות אוניברסלית של האדם באשר הוא אדם. תפקידה של המדינה הוא להעניק מרווח פעולה רחב למוסדות התת-מדינתיים – הרשות המקומית, הקהילה והמשפחה – בתוך מסגרת ברורה של זהות יהודית.

אם "האויב מספר אחת" של השמאל הוא מדינת הלאום ותפיסותיה הפרטיקולריות, הרי שאצל הימין ההיפך הוא הנכון: הלאומיות בכלל, והתמיכה במדינת לאום בפרט, הן המאפיינים הבסיסיים של תפיסת העולם הימנית באשר היא. אצל הימין הישראלי, המדינה היא מדינה יהודית עוד לפני היותה דמוקרטית

הזהות היהודית המודגשת על ידי הימין הישראלי היא הסיבה שמנהיגי ימין, דוגמת ג'ונסון וטראמפ, מדגישים את ידידותם לישראל ורואים בישראל בעלת ברית טבעית. חיבת ישראל בעיני מנהיגי העולם הימניים נובעת מכך שהיא יודעת להדגיש את הפרטיקולריות שלה. כך היא הפכה למקור השראה עבור מדינות המבקשות להדגיש את הזהות הלאומית, ולמקור דאגה עבור מנהיגי ופעילי שמאל הרואים בלאומיות שלה סכנה ואיום לסדר העולמי הרצוי.[5]

בכיוון ההפוך, הסיבה שיהודים מסורתיים, ובתוכם החברה החרדית, נוטים לתמוך בימין, נובעת מאותו קשר שבין הימין לזהות לאומית. הזהות היהודית היא הסיבה הפשוטה לכך שהמפלגות החרדיות חוברות לגוש ימין – עד שלאחרונה הן הפכו חלק מהותי ממנו במה שמכונה גוש הימין-חרדים. היא אף עומדת בבסיס העובדה, העולה מתוך כל סקר דעת קהל, שהציבור החרדי מחזיק בעמדות ימין מובהקות (לעתים הכי ימניות מבין קבוצות החברה הישראלית).[6] לא ניתן להפריד בין החיבור המסורתי של החרדים לימין לבין שאלות מדיניות הנגזרות מתפיסות הימין. אמרתו של גפני "אני איש ימין, גם אם מבחינה מדינית אני לא בדיוק" (כך הצהיר בוועידת "מקור ראשון" האחרונה)[7] מצביעה על חוסר קוהרנטיות, ואילו אמרתו "כל מצביעי דגל התורה קרובים יותר לעמדות שמאל"[8] מנותקת מן המציאות.

 

לאומיות יהודית ושאלת הציונות

הרעיון של "לאומיות יהודית" הוא חלק מהותי של מורשת ישראל. כפי שכתב הרב משה שמואל גלאזנר זצ"ל במאמר על אודות הציונות (שפורסם בשנת 1920), "התורה היא חוקת-מדינה וביסודה ההנחה של קיום עם במדינתו".[9] לאברהם אבינו לא הובטחו התורה או מצוותיה, אלא פיסת האדמה – "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – שבה יוכל זרעו לכונן חיים לאומיים נעלים תחת השגחתו הצמודה של הקב"ה. עיקר מעלת קיום מצוות התורה, כפי שמצטט הרב גלאזנר מדברי גדולי הראשונים (רש"י ורמב"ן),[10] מתקיימת דווקא בארץ ישראל, ולמצוות רבות יש תכלית לאומית-פוליטית מובהקת. התורה אף מקדמת, לראשונה בהיסטוריה, את המודל העקרוני של "מדינת לאום", בתור תחליף למודל האימפריאליסטי שקדם לו – נושא שעליו הרחיב לאחרונה ד"ר יורם חזוני במאמריו ובספרו.[11]

עם זאת, רוב הרבנים החרדיים הכריעו שלא להצטרף לפרויקט הציוני. אולם, הכרעה זו התקבלה דווקא משום שהם ראו בציונות פרויקט אנטי-לאומי – פרויקט הנוגד את יסודותיה הבסיסיים של הלאומיות היהודית – ולא בגלל התנגדות ללאומיות באשר היא. בהחלטת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל שלא להצטרף לפרויקט הציוני של הקמת המדינה נאמר ברוח זו כי "קיום מדינה יהודית אפשרי רק אם חוקת התורה מוכרת בה בתור החוקה היסודית של הארץ". גדולי התורה נמנעו מהצטרפות למפעל כי "מדינה של יהודים שאינה מיוסדת על חוקי ושלטון תורה היא התכחשות למקור ונצח ישראל ושוללת את מהותו וצביונו של עם ישראל וחותרת את יסוד קיום עמנו וחודלת להיות מדינה יהודית".[12]

במילים אחרות, לא ההתנגדות ללאומיות גרמה לגדולי התורה לסרב להצטרפות למפעל המדינה. ההיפך הוא הנכון: החשיבות של הלאומיות היהודית, וההכרה שמדינה שאינה מבוססת על חוקי התורה אינה הגשמה לאומית אלא להיפך – טשטוש הייחוד היהודי למען חזון "ככל העמים בית ישראל" – הן שעמדו מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות.

החשיבות של הלאומיות היהודית, וההכרה שמדינה שאינה מבוססת על חוקי התורה אינה הגשמה לאומית אלא להיפך – טשטוש הייחוד היהודי למען חזון "ככל העמים בית ישראל" – הן שעמדו מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות

בהצגה מקיפה של עמדת היהדות החרדית מול הציונות, סיכם הרב אוריאל צימר את התפיסה הרווחת ביהדות החרדית, שהציונות גורסת כי "היהודים חייבים להפוך לעם 'ככל הגויים'". מדובר, להבנת מנהיגי החרדים, בניסיון לשנות את הגדרת היהדות עצמה: "[עם] ישראל, שהיווה עד אז בלבם ובהכרתם של כל יהודי תבל חטיבה מיוחדת, בריאה מיוחדת של הקב"ה, צריך להיהפך למהות אחרת: ל'עם' כפי מושג ה'עם' בין יתר אומות העולם."[13] כלומר, מרחק החרדים מהציונות אינו מבטא גישה המנוגדת ללאומיות באשר היא, אלא משקף הסתייגות מגרסה לאומית המוחקת את הייחודיות היהודית.

אפשר כמובן להתווכח על האמירה שהציונות התיימרה למחוק את הייחודיות היהודית, ולמען הדיוק נראה שהדבר תלוי בגישות השונות של דמויות וזרמים שונים בתוך הציונות. אולם, אין זה משנה את העובדה שכך ראו אותה החרדים. בתפיסה החרדית, הציונות מעניקה ליהדות מסגרת לאומית – מסגרת היכולה להיות נאמנה לזהות היהודית המקורית, אך עלולה גם לכפור בה בדרישת "נהיה ככל הגויים". משכך, בשל הרגשות הלאומיים החזקים שפעמו בקרבם, הם התנגדו לה.[14]

בהקשר הזה ראוי לציין את מאמרה של הסופרת הבריטית המפורסמת ג'ורג' אליוט (שם העט של מרי אן אוונס), העוסק בלקחים שיש ללמוד מהלאומיות היהודית. לדבריה, היהדות מעניקה לאנושות כולה "דיוקן מאופיין להפליא של עם שחונַך, מוקדם או מאוחר, לתחושת נפרדוּת ייחודית בעוצמתה, עַם שמקורות-השפעה שונים לימדוהו לזהות את הנאמנות למסורתו הלאומית עם ברכה חברתית ודתית עילאית". המשך דברי אליוט, שנכתבו בשנת 1879, בזמן שתנועת הלאומיות היהודית בקושי החלה להתעורר, מתואמים להפליא עם האתוס החרדי:

כבימי הנביאים וכבימי הרסטורציה של עזרא כן גם עתה: ההיבטים הנעלים בחיי היהודים הוקדשו לשימור האופי הלאומי הייחודי שלהם מפני היתוך הרסני עם תכונותיהם של עמים נוכרים, שדתם ופולחנם היו אליליים ותכופות גם מעוררי סלידה. תמיד עמד אל מול הפלג הלאומי פלג מתבולל שהציגו כצר-מוחין, ואשר ביטא לעתים את רוחב-הדעת שלו בחנפנות משתלמת למעצמה זרה. סכסוכים פנימיים אלה צופפו מטבע הדברים את שורות השמרנים. הם נדרשו להיות חזקים כדי לשמור על היכל ה', על פך השמן הטהור, על רוח החיים של "המעט מכל העמים".[15]

בצדק כותבת אליוט שרוחות האיום שנשבו מצדם של היוונים, ויתרה מזו – מצדם של המתייוונים היהודים, אם בימים ההם ואם בזמן הזה, איימו על הלאומיות היהודית. השמירה על פך השמן הטהור נעשתה כלשונה על ידי "הפלג הלאומי" – אותו חלק שהיה נאמן לתורת ה' ולמסורת של עם ישראל, והיה מוכן להילחם על כך בקנאות – והיא היא השמירה על תעודת הזהות הלאומית של עם ישראל. החרדים, שבוודאי נוטלים לעצמם תפקיד מוביל בשמירה על "פך השמן הטהור", יכולים אפוא לטעון למעמד בכורה בעשייה לאומית יהודית. ולמרות זאת, בכל הנוגע לבניין הישות הלאומית עצמה, המדינה, נמנעו החרדים מליטול חלק פעיל, בשל התפיסה שיש בציונות עצמה סכנה לעם ישראל עצמו – קרי, למהות הלאומיות היהודית.

השמירה על פך השמן הטהור נעשתה כלשונה על ידי "הפלג הלאומי" – אותו חלק שהיה נאמן לתורה ה' ולמסורת של עם ישראל, והיה מוכן להילחם על כך בקנאות – והיא היא השמירה על תעודת הזהות הלאומית של עם ישראל. החרדים, שבוודאי נוטלים לעצמם תפקיד מוביל בשמירה על "פך השמן הטהור", יכולים אפוא לטעון למעמד בכורה בעשייה לאומית יהודית

וכאן אנו חוזרים להבחנה בין השמאל לבין הימין, ולתהליך שהציונות עצמה עברה וממשיכה לעבור. בתקופת קום המדינה, מי שהוביל את תנועת הציונות ואת הקמת המדינה היה השמאל – שחלקו אכן דגל בגישת "נהיה ככל הגויים", אך באופן כללי התאפיין עדיין בתחושות לאומיות חזקות. עם הזמן, הלכו המאפיינים הלאומיים של הציונות ונשתכחו מהשמאל הישראלי – לפחות מחלקו הגדול והקולני, וכל מה שלא עלה בקנה אחד עם חזון אוניברסלי נמחק מהמצע שלו. חלק משמעותי מהדור השני והשלישי למקימי הארץ אף פנה לכיוון פוסט-ציוני – אם בגלוי ואם בנסתר. את מקום השמאל בהובלת החזון הציוני תפס במידה רבה הימין הישראלי, המתגאה בזהותו היהודית, ואשר החרדים מרגישים נוח יותר בסביבתו ובממשלתו.

***

כשבוריס ג'ונסון עמד ושיבח את היהודים על גבורתם בימי החנוכה, הוא לא התכוון אמנם להעמיק בהצלת התורה מיד היוונים, אך זכה לכוון דבר אמת. ברכת עם ביכולת להצהיר בפשטות "אני יהודי ואני גאה בזה" משקפת את אחת הישועות של חנוכה, מול גזירות אנטיוכוס כפי שהן מתוארות בספר מקבים ב: "ולא היה אפשר לאיש לא לקיים את השבת ולא לשמור את חגי האבות, ואף לא להודות פשוט בהיותו יהודי." ואמנם, גם עיקר גזירותיהם של היוונים כוונו נגד הזהות הלאומית הייחודית – לוח השנה, השבת, ואף ברית מילה, הם מאפייני יסוד של זהות יהודית ייחודית; כולם אות לייחודם הלאומי של ישראל.

תגובת החשמונאים לגזירות היתה כפולה. במישור הרוחני הם טיהרו את המקדש ואף קבעו מצוה חדשה, מצוה שכולה דברי חכמים – לחגוג את חג החנוכה. הם דאגו להקים מחדש את עולה של תורה, ופתחו את תקופת התורה שבעל פה, כמו שקבע התנא בסדר עולם: "מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים."[16] לצד זאת, הם גם חידשו את המלכות, כפי שקבע הרמב"ם: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני."[17]

הציבור החרדי התמקד בעשייה הלאומית שלו בצד הרוחני – בשימור המצוות, המנהגים והתרבות היהודית הייחודית. אלו הם ששמרו על הייחודיות שלנו, על "תעודת הזהות" היהודית, לאורך השנים. נדמה, לצד זאת, שהציבור החרדי החל לאחרונה לתרום תרומה גם במישור השני – במישור של ניהול המדינה, ובנטילת אחריות לא רק על המישור הרוחני אלא אף על המישור האזרחי. עשייה זו, בתור חלק מהימין הישראלי, עשויה להביא ברכה מרובה לישראל; וודאי שהיא תוכל לתת חיזוק משמעותי לתעודת הזהות היהודית של הלאומיות הישראלית.

היהדות החרדית ממשיכה להזהיר, בוודאי ברטוריקה הרשמית שלה, מפני סכנת הציונות והמדינה. היא חוששת לא רק משאלת הלאומיות היהודית, אלא חרדה אף מהתחברות לתרבות ישראלית חילונית, ממעורבות במוסדות חילוניים, ומכל הכרוך בשילוב חרדים בחברה הישראלית. אך ככל שהציונות והישראליות משקפות יותר את הזהות היהודית – ציונות של העם היהודי ולא של "נהיה ככל הגויים", אזי סכנת החיבור מאבדת חלק מהעוקץ שלה. לצד הצורך המתמשך לשמירה ולמשנה זהירות, הסתכלות בנעשה בשטח מגלה שעם חלוף הזמן הופכת שותפותה של החברה החרדית בבניין הבית הלאומי ובשכלולו פעילה ומשמעותית יותר. לצד הלאומיות הוותיקה שלה במישור המהותי של זהות יהודית, היא הולכת ומאמצת גם את הלאומיות במובן המדיני.

 


[1] ראו תיעוד הדברים באתר סרוגים (12.6.17): http://bit.ly/2u2KR9V.

[2] הדברים הובאו במלואם אצל דוד זולדן, החרדים החדשים (2019), עמ' 123-122.

[3] אמר זאת יפה נסים מזרחי בראיון שפורסם לאחרונה בעיתון "הארץ", בקבעו שאין לבסס את החלוקה הפוליטית בישראל על מאפיינים אלו: "מי שינסה לצבוע את זה אך ורק במונחים אתניים, מתוך חשיבה שאתניות ומזרחיות הן העיקרון המארגן, יטעה פעם אחר פעם." (קרולינה לנדסמן, "בוחרי הליכוד מפגרים? אתם רציניים? תבינו, הפתרון של השמאל הוא הבעיה" הארץ (26.12.19) (זמין במהדורת אונליין בכתובת https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8317698).

[4] יניב שגיא, "עמיר פרץ צודק. אין חיבור בין העבודה למרץ" (ynet 29.12.19), (זמין בכתובת https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5650190,00.html).

[5] בימים עברו, עוד זכתה ישראל להיות חביבת השמאל העולמי (אם לנקוט בלשון גוזמא). הוגים שמאליים דוגמת סארטר תמכו בתחילה במדינה היהודית ושרו לה שירי הלל. עם זאת, כבר כמה עשורים שתמיכה זו אינה אלא זיכרון רחוק. לא נוכל לעסוק כאן בתהליכים המורכבים שהביאו לשינוי הדרמטי, אבל יש לכך ככל הנראה קשר להיות היהודים הקרבן הגדול של השואה. כיום, כאשר ישראל כבר אינה קרבן, היא הפכה להיות שנואת השמאל וחביבת הימין העולמי. גלגל החוזר הוא.

[6] ראו לדוגמה בסקר של מרכז פיוּ: https://pewrsr.ch/37iFUIj.

[7] ראו דיווח באתר "לדעת", י' בכסלו, תש"פ: https://ladaat.co/archives/37562.

[8] ראו לעיל הערה 1.

[9] הרב משה שמואל גלאזנר, "הציונות באור האמונה" חזון תורה מציון (עורך: שמעון פדרבוש), ירושלים, תשכ"א, עמ' 67.

[10] ראו בעיקר בפירוש הרמב"ן על התורה, תחילת פרשת שופטים.

[11] ראו יורם חזוני, "לאומיות וחרות המערב", השילוח 7 (2018); המאמר זמין באתר של כתב העת: http://bit.ly/2F1Ux6X; חזוני מאריך יותר בספרו, (The Virtue of Nationalism 2018).

[12] החלטת מועצת גדולי התורה על דבר חלוקת הארץ, הפרדס, שנה יא, חוברת ו.

[13] הרב אוריאל צימר, יהדות התורה והמדינה (תשע"ב), עמ' 12.

[14] מובן מאליו שיש בתוך החרדיות גישות שונות בכל הנוגע ליחס לציונות ולמדינה; לצורך מאמר זה השתמשתי במכחול גס, והצגתי את "גישת המיינסטרים" (ויש שיאמרו: המיינסטרים הליטאי) לפי הבנתי.

[15] ג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס) "ההפ-הפ-הפ המודרני", פרק 18 מתוך רשמיו של תאופרסטוס סאץ', 1879 (מאנגלית: צור ארליך), עתיד להתפרסם בכתב-העת השילוח 18 (פברואר 2020).

[16] סדר עולם רבא, פרק ל; התנא מתייחס למלכות אלכסנדר, שבה פסקה נבואה מן העולם.

[17] משנה תורה, הלכות חנוכה פרק ג, הלכה א.

תמונה: מנורת הכנסת, משה מילנר, לע"מ

22 תגובות על “מדוע מזוהים החרדים עם הימין?

  • שנים אני טוענת שהחיבור שנקרא הציונות הדתית לא רק שזה לא אוקסימורון אלא זה החיבור הטבעי וההגיוני ביותר.
    וההוכחה לכך היא שזו הציונות היחידה ששרדה, בעוד שהציונות החילונית של פעם הפכה להיות היום פוסט ציונית ואוניברסלית בתפיסתה.

    גפני מנותק מהציבור החרדי בצורה שלא תיאמן- רבים ממצביעי הימין הקיצוני ביותר (עוצמה יהודית) הם בחורי ישיבות חרדיים כיום או לשעבר.

    • גפני מנותק משום שתפיסתו הבסיסית של הימין האידיאולוגי היא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל כי כך כתוב בתורה- לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת. מזה יוצא שמי שאומר שא"י שייכת לפלסטינים כי הם היו פה לפנינו ומתעלם מהיסטוריית היהודים בא"י הוא כופר

  • מאמר יפה! חשוב לציין שדווקא כיום, כשהישראליות הופכת להיות יהודית יותר, יש סכנה גדולה יותר בהתקרבות לישראליות; אפשר להציץ לראות מה קורה בציונות הדתית כיום (חלקים גדולים של הצה"ד הליברלית כבר לא מוגדרים כ"דתיים" של ממש אלא הם "על הרצף", בין השאר בגלל שהישראליות והמסורתיות מאד התקרבו).
    דווקא בגלל שאנחנו לאומיים, אנחנו רוצים את ישראל יותר יהודית, ולכן צריכים לשמור על בידול משמעותי מהישראליות העכשווית.

  • מאמר נפלא
    לעניות דעתי גם חלק מהסיבה שהחרדים נוטים ימינה, זה כי לחרדים ולימניים יש אויבים משותפים שלא קשורים כלל לנושא המדיני
    כל הארגונים הכביכול הומניטריים שבפועל הם במישרין או בעקיפין רודפים את החרדים ואת הדת
    ארגוני צער בעלי חיים
    ארגוני הנשים
    ארגוני הגאים
    ארגוני זכויות אדם (אפילו שהחרדים היו אמורים להיות חלק מארגוני זכויות אדם בפועל ארגונים אלה מציקים בשם הטהרנות לחרדים)

    • כותב המאמר הסביר את הרציונל מדוע ארגונים אלו מזוהים עם השמאל והקונפליקט מול הציבור החרדי

  • הדיון הזה קצת מוטעה – לקרוא לבן גוריון איש שמאל זאת הגזמה פראית. אם היה חי כיום היה נחשב לימין קשה (בוודאי שימינה מביבי). למי ששכח האיש פתח במלחמה מלאה מול מצרים בגלל שחסמו מעבר ספינות ישראליות בתעלת סואץ. כבש את סיני ולא יצא עד שהמצרים התחייבו לאפשר מעבר חופשי של ספינות ישראליות (וגם זה רק בגלל לחץ המעצמות).
    הוא יזם את פעולות התגמול שהיום היו נחשבות פשע מלחמה (כתגובה על הריגת יהודים ע"י מסתננים צה"ל תקף ןהרג אזרחים מהכפר ממנו יצאו)
    וכמובן גירש את ערביי יפו, אשקלון ועוד…
    לקרוא לבן גוריון אנטי לאומי זאת טענה מופרכת – האיש חי ונשם את הלאום העברי. כמובן שלא היה דתי, אבל ברור לכל בר בי רב שהוא היה יהודי גאה.
    מפורסמת אמרתו – "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"

    המודעות הלאומית הייתה בדמו ולכן דרש לפני כל מינוי לתפקיד בכיר (שופט, אלוף בצהל, שגריר …) להחליף את השם עם זר לשם יהודי כתנאי ומכאן קבלנו שופטים עם שמות כמו ברק (בן אבינועם) ושמגר(בן ענת) ואלופים כמו שרון, גור, ידין…

    • ברור שאתה צודק, אבל המאמר אף פעם לא טען שמנהיגי הציונות בכלל ודוד בן גוריון בפרט היו "שמאל" במובן העכשווי (מה שכמובן לא מדויק). השמאל עבר דרך ארוכה למשך שנות המדינה.

    • אני חושב שהרבה מהסיפור הוא עניין של מיתוג.
      בן גוריון היה ישראלי/יהודי גאה (היום היה מכונה לאומן), שינק את הזהות שלו מההיסטוריה היהודית ומהתנך.
      הבעיה איתו שלא היה דתי ולכן החרדים המציאו תירוצים בסגנון 3 השבועות למה הם צריכים להתנגד למדינה.
      בגין לעומת זאת היה יהודי מסורתי מאוד עם כבוד מופלג לדת (לא מיקרי שהאלטר אגו שלו הוא הרב ססובר).
      עם בגין בהנהגה החרדים הרגישו נוח בממשלה בגלל עמדתו הדתית ולא הלאומית.
      ממשיכיו של בגין בליכוד לא היו שומרי מצוות החל מיצחק שמיר שהיה אפיקורוס מוחלט, שרון וחיבתו הידועה לפירות ים ואחרון חביב ביבי שהזמין חשמלאי לבצע תיקון לא דחוף בכיפור (וכמובן יורש העצר חביב הקהל שנוהג לבלות את לילות שבת במועדני בושת )

      לעומתם בוז'י הרצוג ואבי גבאי הם דמויות מסורתיות קלאסיות.
      אלא מאי? בציבור כבר התקבעה התפיסה שמנהיגי הליכוד קרובים לדת ומנהיגי השמאל לא ואידך זיל גמור

    • זה נכון שהמאמר טיפה מפשט וכללני ביחס לתפיסות של השמאל בראשית המדינה (אחרת זה היה צריך להיות ספר ולא מאמר…) ועדיין הקביעות שלו נכונות בגדול גם בנוגע לבן גוריון.

      השאלה אם אתה ימין או שמאל לא קשורה לכמה היית להוט לצאת למלחמות (אחרת גם אולמרט הוא איש ימין מובהק) אלא זאת שאלה של ההגדרה של הזהות שלך. הימין עוד מימי ז'בוטינסקי (שלא היה מסורתי) התגאה שלו יש דגל אחד – הציונות, ואילו לשמאל יש שני דגלים – הסוציאליזם והציונות.

      בן גוריון היה יהודי גאה – לפי כל ההגדרות של היהודי החדש. זה נכון שהוא תמך בעברות שמות, אבל באותה מידה נלחם ביידיש. הוא אהב תנ"ך, במיוחד את הרעיונות של ביקורת המקרא. וכך הוא ייצג את הרעיון האידיאולוגי של השמאל של אז, הוא רצה להקים יהדות חדשה שדוחה את הדת ואת הגלות ובעלת מנהגים חדשים. הגישה הזאת הייתה שנואה על החרדים והזכירה בדברים מסויימים את הרפורמים.

      ואת הטענה שאבי "אוטובוסים בשבת" גבאי הוא מסורתי לא ככ הבנתי

    • ממש לא ימין. הדוגמה הבולטת ביותר היא אלטלנה, הוא גם תמך בנסיגה מכל גבולות 67 מלבד ירושלים ועזה וכינה את תנועת ביתר (הליכוד) אספסוף פרוע.

    • זה לא עניין של מיתוג, זה עניין מה האיש פועל ציבורית בלי באמת לייחס חשיבות לחייו האישיים.
      יהודי אדוק בחייו האישיים אך ציבורית פועל לחילון ולאוניברסליות הוא גרוע בעשרות מונים מחילוני כופר "למהדרין" בחייו האישיים שפועל ציבורית לשמרנות ושמירת מעמד הדת.
      הבחירה של הציבור החרדי היא לא באישיות פרטית אלא באיש הציבורי.

  • ואיך מדרש האגדה בדבר שלושת השבועות שמשמשות תירוץ לדחיית מדינת ישראל משתלב בכל זה?

    • גבריאל, נראה שאינך מיטיב להבין את משמעות הימניות על בוריה.

      ראשית, שרון אינו ימני קלאסי.
      הוא הרי החריב את ימית ואת גוש קטיף, ונחשב עד היום שנוא ביותר בקרב ציבור המתיישבים.

      כל ה'ימניים' בליכוד שהיו עויינים לדת, היו גם שמאלנים בהמשך, כמו דן מרידור, רוני מילוא, ציפי לבני, אולמרט ואחרים.

      לגבי בן גוריון, עניין עיברות השמות ויתר הדברים שמנית שהופכים אותו כביכול ל'ימני" מבטאים כאמור חוסר הבנה של מהו ימין.

      ימין זה לא מלחמות וכפייה, גם לא מחיקת הגלות.
      ימין זה לאומיות, מסורתיות, זהות וייחודיות.

      זה שבן גוריון היה פחות שמאלני מהשמאל של היום לא משנה הרבה, משום שביחס למצב בזמנו, הוא היה ממוקם בשמאל.

      זאת ועוד, אין הרבה חשיבות בימין למעשיו של אדם באופן פרטי (אגב אבי גבאי אוכל טריפות וממש לא מסורתי) אלא בעיקר ליחסו לדת.
      נכון שבימין יש יותר מסורתיים, אבל גם מי שאינו כזה, הוא בעל חיבה יתירה לדת ולמסורת, בלי קשר לשאלה על מה הוא מקפיד באופן אישי.

      זאת ועוד, יש הבדל בין ממלכתיות ללאומיות, ועל כך בהמשך בעז"ה.

  • למיכל,

    כמה דברים – לבן גוריון היה דגל אחד "הלאומיות היהודית", הוא כמובן היה יותר סוציאלי בדעותיו (אבל גם הציבור החרדי תומך בגישה סוציאלית ככה שזה לא אמור לשנות). לטעון שהוא נופף בדגל הציונות ודגל הסוציאליזם זה כמו לומר שהימין החזיק את דגל הקפטיליזם.
    לגבי הגישה (המאוד שלילית) שלו לאידיש – את צודקת, אבל זה נובע מכך שתבע את כבודה של העברית. הוא הוביל מאבקים מוקדמים יותר נגד הגרמנית שהייתה השפה המדעית השלטת בתחילת המאה העשרים והצליח להכריח את הטכניון ואחרים ללמד בעברית במקום הגרמנית השלטת.
    הסימסא הייתה "עברי דבר עברית" ןהיא תקפה לכל השפות הזרות ויידיש בתוכן.
    אני מספיק מבוגר לזכור תקופה שהציבור החרדי **סירב** לדבר עברית והתעקש שיידיש היא שפת הקודש (מתחבר לגישה של ירושלים ד-ליטא שראתה את ירושלים כמקום רוחני ולא פיזי ולכן ההתנגדות החרדית לעלייה ארצה עד השואה).
    כיום את רואה שאפילו החרדים עברו לדבר עברית ככה מאבקו (הצודק לע"ד) הצליח.

    אני מסכים לחלוטין שבן גוריון ותנועת העבודה ההיסטורית היו לא דתיים (ואפילו אנטי-דתיים) ואני טוען שזו הסיבה המרכזית לריחוק החרדי מהמדינה וסמליה.
    הנושא אף פעם לא היה לאומיות מול אוניברסליות כי אלו נושאים חדשים שלא היו קיימים בקום המדינה.
    השמאל הליברלי הוא חיה חדשה בארץ שלא היה מוכר בקום המדינה ובתקופת שלטון מפא"י ההיסטורית.
    בשנות ה-60 שר החינוך שריד (אבא של יוסי שריד) אסר על להקת הביטלס להכנס לארץ "כדי שלא ישחיתו את הנוער"
    כיום ממשלת ישראל (הימנית) גאה בכל ביקור של להקה זרה בארץ ופועלת לשכנע נוספות להגיע.
    בן גוריון התעקש לנאום בעברית גם מול מנהיגים זרים לעומת ביבי שנאם באנגלית בכנסת ישראל כדי להרשים את נשיא ארה"ב קלינטון בביקורו בארץ.

    אני חושב שקל לראות שנושא הלאומיות היהודית וההתנגדות להשפעות זרות היה הרבה יותר משמעותי בשנות ה-50 וה-60 בישראל של מפא"י מאשר כיום בממשלת ימין/דתיים/חרדים.

    ואני חוזר לטענתי המקורית שלחרדים אין עניין בלאומיות יהודית אלא בדתיות יהודית ולכן התחברו מאוד לבגין שהדת היהודית הייתה מרכיב מרכזי באישיותו ולא לבן גוריון שכמו שאמרת היה "יהודי חדש" שמתחבר למקרא לפי פרשנות אישית שלו.
    אחרי שבגין קירר את האמבט הרותח החרדים נשארו עם שמיר שלא היה בו ריח של תורה (היה דומה מאוד לדגם היהודי של בן גוריון). שרון שרחוק מאוד מהדת היה חביב החרדים בשנות ה-90 למרות שגם הוא קורץ מאותו חומר של בן גוריון. החרדים נשארו נאמנים לשרון גם בהתנתקות.
    כיום ביבי אהוד מאוד על החרדים למרות שאינו שומר מצוות בעליל – ניאוף עם אשת איש ע"פ הודאתו בפרשת הקלטת הלוהטת, סיפור דומה היה בזמן נישואיו הראשונים אז נאף עם נוכריה (קלייר) בזמן אשתו בהריון (עם נועה).
    אני נוטה לחשוב שהנאמנות החרדתית לימין היא מכוחו של הרגל ואינטרסים זמניים (אהבה התלוייה בדבר).
    אם גנץ יתן לחרדים את קריית ספר וחכמייה (וקצבאות נדיבות) הם ילכו איתו גם אם יפנה חצי ההתנחלויות.

    • כדאי להזכיר את העובדה כי המפלגות החרדיות הינן חלק מגוש הימין. בנוסף, סביר להניח שגנץ הבטיח להם דף ריק עם חתימה למטה בשביל לשבור את הגוש ולמרות זאת הן נשארו בגוש ולא שברו שמאלה.

      האם לדעתך הרצל (וההתבוללות) היה 'לאומן יהודי'?
      האם ניתן לקרוא 'לאומן יהודי' לבן גוריון שבמפקד האוכלוסין בסעיף הדת ענה לפוקד: יהודי, אבל לא דת?

      בטענותיך אתה מתעלם מטענת המאמר שטוען שבסיס ההבדל בין ימין לשמאל הוא בתפיסת השוויון/לאומיות ומכאן נגזרות העמדות הפוליטיות בנושאים רבים השנויים במחלוקת ולפי תגובותיך נראה כי לתפיסתך ההבדל בין ימין לשמאל מתבטא ביחס לערבים… או בכך שהימין שש אלי קרב..

  • החרדים ימניים יותר מסיבות מהותיות ושורשיות (כמו חב"ד) ומסיבות טכניות מעליבות משהו, כמו הליטאים והרב שך.

    חב"ד היא ימנית בשורש, בעוד שהליטאים עושים הפרדה מלאכותית ומוזרה בין שמאל מדיני לשמאל בכל יתר המובנים, ונוטים לימין רק כי הוא מסורתי יותר, מבלי להבין את שורשם של דברים.

    הימניית אצל הליטאים היא טכנית.
    הם לא מבינים אותה לעומק.
    הם לא מבינים שהימין לא במקרה מסורתי יותר.
    שמסורת וימניות אמיתית הם אותו הדבר.
    שלהיות מסורתי אבל תומך בפשרה טריטוריאלית זה תרתי דסתרי.

    בעקמימות מוזרה משהו, הם סוברים שלמעשה רק החרדים הם יהודים, ולכן עליהם לדאוג רק ל'מגזר' שלהם ולא לעם ישראל בכללו.

    במהות, ליטאים קרובים יותר לשמאל מאשר לימין, ורחוקים מימניות אמיתית שנות אור.

  • אכן, גבריאל מייצג את התפיסה הליטאית הקלאסית, המבלבלת לאומיות עם ממלכתיות, ושוללת את הלאומיות בשם ההתנגדות לממלכתיות.

    אף ימני שפוי לא יסבור שביבי צריך לנאום בקונגרס בעברית, או שיש למחוק את היידיש מן הלקסיקון.
    אלו הבלים של אנשי שמאל.

    ימניות מדגישה את המאפיינים הלאומיים של האומה, אלה שחקוקים בה מימים ימימה, ןלא מייחסת חשיבות יתירה למדינה כמדינה, ועיין ערך היחס למוסדות השלטון מצד מי שמכונים 'ביביסטים'.

  • ליוני,

    אני אקבל את טענתך שאני מציג ימניות "ליטאית" (שאני מניח שכוונתך היא שכלתנית ולא רגשית) ואטען שהביביסטים מייצגים ימניות חסידית (רגשית).
    ביבי יכול לשחרר אלף רוצחים מתועבים תמורת חייל אחד ולהישאר "ימין חזק" בזמן שאולמרט השמאלני סירב להצעה נמוכה בהרבה (כשביבי נבחר החמאס הכפיל את מספר הרוצחים שדרש מתוך ידיעה שביבי לחיץ).

    אולי זה אפילו מועדף אצל אנשים רגשניים לשחרר בכל מחיר חייל שנפל בשבי כאן ועכשיו בעוד שגישה שכלתנית יותר הייתה מתעקשת ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן".

    ביבי יכול להתנצל על המרמרה ולשלם פיצויים לרודן ארודאן שונא היהודים ועדיין להיות "ימין גאה".
    ביבי יכול להעביר מזוודות כסף כדמי חסות לחמאס כדי להרוויח כמה ימים של שקט (יחסי).

    בן גוריון (השמאלני) היה משטח את עזה אם היו מעיזים לירות על ישראל.
    הזכרתי כבר את מלחמת סיני כתגובה על חסימת המעבר בתעלת סואץ (לכולנו ברור שביבי היה פשוט סוגר את נמל אילת ומסתפק בנמלי חיפה ואשדוד ולא מעז לצאת למלחמה).
    הזכרתי גם את פעולות התגמול שבהם ישראל השמידה כפרים בירדן מהם יצאו מפגעים(השמדת עזה הייתה נופלת תחת אותה קטגוריה)
    לצעירים ביננו אזכיר תקיפות בסוריה בכל פעם שהממשלה הסורית ניסתה להטות את נהר הירמוך (שעובר בשטח סוריה) ככה שמימיו ישמשו את סוריה וישראל תאבד מים שמגיעים לנהר הירדן.
    מישהו יכול לדמיין את ביבי מגיב בכזו עוצמה ?
    הלאומניות של בן גוריון נבעה מגישה גאה של בעל בית שלא יסבול פגיעה או זלזול מהשכנים.
    ביבי הוא אופרטוניסט זהיר (יש שיאמרו פחדן) מה שהמודל החסידי שלך יכנה ימין.

    לדבר באנגלית ***מעל דוכן הכנסת*** משדר התבטלות.
    להתעקש לנאום בעברית, לדרוש שמות עבריים וכמובן להלחם מלחמת חורמה בשפות הזרות נובע מכל שלבן גוריון הייתה זהות ברורה וחד משמעית.

    לגבי שרון – אתה כנראה צעיר ממני בכמה עשורים ולכן לא זוכר את ההמונים שרים "אריק מלך ישראל" (אותם המונים שהיום שרים היידה ביבי). שרון החישוקאי שמסנדל את שמיר מימין (אני מקווה שאתה יודע ששמיר היה ימין קשה ולא מתפשר אם כי רחוק מאוד מהדת).
    את ימית פינה בגין במסגרת הסכמי השלום עם מצרים. שרון היה איש הביצוע אבל ההחלטה הייתה של בגין.
    שני עשורים אחרי פינוי ימית שרון עדיין היה יקיר החרדים.
    שרון עשה פניית פרסה שמאלה עם פינוי גוש קטיף, אבל החרדים היו איתו בממשלה.
    אולמרט לא היה אנטי דתי – הוא היה ראש עריית ירושלים בשנות ה-90 ונבחר בקולות החרדים.
    כמו שהזכרתי שמיר היה רחוק מאוד מהדת (יותר אדיש מאשר אנטי), אבל הוא כנראה המנהיג הימני האמיתי האחרון שהיה בארץ.
    אגב, החרדים לא נהרו אחרי שמיר והעדיפו דמויות כמו שרון ןאולמרט שאומנם לא היו דתיים, אבל יכלו לשחק את המשחק בזמן ששמיר היה יהודי עקשן ושונא חנופה.
    מאז 1992 אין בארץ ימין קלאסי אלא אוסף אופרטונסטים שמשנים את דעתם עם הרוח.

    • גבריאל, ראשית תודה לך על תגובותיך המושקעות והמחכימות.

      בתגובה להן: עבור היהודית המסורתי המפעל הבן-גוריוני נתפס בהחלט בתור מפעל שבא למחוק את הזהות היהודית – שהיא אותה זהות שהתפתחה ונבנתה לאורך אלפיים שנות גלות. מחיקת התלמוד, "חזרה לתנ"ך", החיית השפה העברית – מבחינת היהודי המסורתי דאז כל אלה היו ביטויים של לאומיות אירופית בגוון יהודי.

      דוגמה לכך הוא מנהיג ציוני כמו מקס נורדאו, שהיה גרמני בזהותו ובתרבותו, וניסה להביא את היהדות למקום דומה. הוא לא ראה סתירה כלשהי בין "זהות יהודית" לבין נישואיו עם אינה-יהודיה, ואם אני זוכר נכון הרצל הגיב לעניין (נורדאו חשש לתגובה מצד "קיצוניים") שיש בכך "השבחת הגזע" (אני כותב מזיכרון, אולי דייקתי במילים).

      נכון שמנהיגים מאוחרים יותר ממזרח אירופה היו פחות מושפעים מהתרבות הגרמנית, אבל מבחינת היהודי המסורתי זוהי עדיין הרוח של הציונות דאז. אז נכון, לא מדובר באוניברסליזם של היום (גם ציינתי את זה במאמר), אך דגם לאומי של "נהיה ככל העמים" הוא מצד האדם החרדי לא רחוק מכך, גם אם המרכיבים היו "עבריים".

      באשר לעמדת החרדים: האם הם באמת היו מצטרפים לממשלת שמאת בתמורה לאיזו תוספת תקציבית? הם סרבו לכך ב"תרגיל המסריח", ואני סבור שקל וחומר היום, תהליך כזה לא יעבור מסך — בעיקר מצד הציבור החרדי הרחב ובעיקר בגלל הטעמים שפרטתי במאמר.

  • יהושע,
    אני מסכים לחלוטין שבן גוריון ביקש למחוק את כל התרבות והיצירה הרוחנית של הגלות בטענה שהיהדות קיימת רק בארץ ישראל ויצירה בגלות היא מנוונת בהגדרה.
    לעניות דעתי זו הסיבה העיקרית שהיהדות החרדית בארץ לא ראתה את עצמה שותפה למדינה ולא נושאים קלאסיים של ימין-שמאל.
    לבן גוריון הייתה תפיסה דתית מורכבת – הוא ראה בדת היהודית חלק מהותי בזהות היהודית, אבל הוא הגדיר את הדת לפי תפיסתו המאוד לא אורטודוכסית. אזכיר גם שהוא התנגד להפרדת הדת מהמדינה חלקית בגלל תפיסה יהודית וחלקית כדי שהמדינה תשלוט בדת.
    מנחם בגין היה מנהיג שיהודים דתיים וחרדים הרגישו קירבת נפש אליו בגלל החיבור החזק שהיה לו ליהדות. אני זוכר באיזה כבוד ואהבה בגין התקבל בישיבות כראש ממשלה (אהבה וכבוד שהוא החזיר לקהל).
    לדעתי הימין של היום נהנה מ"הילת בגין" למרות שלא קם מנהיג כמוהו מאז.
    הדתיים/חרדים התרגלו לליכוד וכך מנהיגים חילונים גמורים כמו שרון זכו לכבוד מלכים אצל הציבור הדתי והחרדי (אני זוכר את שרון מגיע לבקר בישיבות ומתקבל בשירת "שאו שערים…")

    החרדים סירבו ל"תרגיל המסריח" והלכו עם שמיר (המאוד לא דתי), אבל שנתיים מאוחר יותר ש"ס ישבה עם מר"ץ בממשלת רבין שהביאה את אוסלו.
    בממשלת נתניהו דרעי היה הציר של פרשת "בראון-חברון" שאפשר לנתניהו להעביר את חברון לשליטת ערפאת (אזכיר שבן גוריון תרם מכספו האישי למתיישבי חברון).
    בזמן ממשלת שרון אגודת ישראל ישבה בממשלה שפינתה את גוש-קטיף.
    ככה שקשה לטעון שהחיבור בין ימין וחרדים מובטח.

    לגבי מקס נורדאו והרצל – הם ייצגו ציונות מערב אירופאית משכילה ומתבוללת ורחוקים מאוד מהציונות המזרח אירופאית (האוסט-יודן) של בן גוריון שלמד בחיידר עד גיל הבר מצווה ודיבר עברית מגיל 3.
    בן גוריון התנגד בחריפות להתבוללות ולעומתו הרצל דגל בהתבוללות מאסיבית בתקופה הקדם-ציונית שלו.

    אני שם לב לפעמים שחרדים עושים סלט ממנהיגי הציונות (כמו שחילונים מערבבים זרמים ביהדות החרדית).
    אולי האתר המרתק שלכם יוכל לעשות פעם סדרת כתבות באוריינטציה חרדית על מנהיגי הציונות והבדלי התפיסה בניהם.

    • גבריאל תודה, אני מסכים עם דבריך אך סבור שאלה בהחלט סוגיות של ימין-שמאל. בן גוריון אכן ביקש למחוק 2,000 שנה של זהות לאומית, ולהפוך את היהדות ל"כל העמים" במובן שיש לנו טריטוריה כמו כולם ושפה כמו כולם וכו', ואילו החרדים דוגלים בזהות הלאומית המיוחדת לנו, שהיא שונה מלאומיות אירופאית. מסכים עתם שזה רחוק עדיין מהאוניברסליות שאליה הגיע השמאל לקראת המאה ה-21, אך הזרעים היו שם.

  • שלום לכל הקוראים!!
    אני רוצה להציג דיעה שונה מאוד מהדעה הרווחת כאן בשיח. אמנם, מתאים להציג ולדון בדעה כזו בהרחבה ולא כתגובה למאמר, ולכן אסתפק בלהציג נקודה מרכזית ואתם הקוראים תפתחו זאת בעצמכם.
    אני חולק על הרב פפר באופן הצגת שני האופציות של הדעות ימין- לאומיות ושמאל- אוניברסליות. באופן זה אכן העמדה התורנית לכאורה קרובה יותר לעמדה ימנית. אולם, לדעתי, הליברליות והשמאל לא יושב על אוניברסליות, וזה אינו אלא השלכה ליסוד עצמו שהוא האנושיות "ההומניזם". בדרך כלל האדם הסטנדרטי נפגש עם עמדות כאלו דרך התקשורת שמנצלת את האנושיות לקדם אג'נדות שונות. אך עמדה אנושית שמתמקדת בפרט וברווחתו היא הבסיס האמיתי לעמדות ליברליות ושמאליות. ובהיותה כזאת לדעתי היא קרובה יותר לעמדה התורנית מאשר העמדה הלאומית.
    מקווה שהצלחתי להעביר במשפטים ספורים תורה שלימה שעושה לאנשים שכל והגיון ללא התקשורת הפופוליסטית.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל