צריך עיון > סדר שני > נעשה, בלי לוותר על הנשמע

נעשה, בלי לוותר על הנשמע

whatsapp-image-2019-08-01-at-4-31-34-pm
הרב יצחק רצקר בית המדרש "בתורתו יהגה" ירושלים

הביקורת שנמתחת על בתי מדרשות המחדשים בלימוד המקרא ובהעמקה בטעמי המצוות נובעת מסברה שהרצון להבנה אנושית עומד בסתירה לרצון ה'. אולם עיון מעמיק יותר בדרכם של בתי המדרש מגלה כי הרצון בהבנה נובע דווקא מחיפוש אחר עבודת ה' גבוהה יותר - כזו שאינה מבטלת את האדם אלא מרוממת אותו.

י"א שבט תש"פ
 

בדיונים סוערים שהתקיימו לאחרונה לגבי בתי מדרש שבהם שותפים רבנים ובני ישיבות עלה נושא מהותי הנוגע לאופני הלימוד והגישה אליו באספקטים שונים. במאמר שלהלן אבקש להצביע על חידוש העולה מאותם בתי המדרש, מדוע הם מעוררים התנגדות, וכיצד הם יכולים להשיב לחששות המוצדקים שדרכם מעוררת. חשוב לציין שהדברים נאמרים על דעתי בלבד, ואיני מתיימר לדבר בשם אחרים, אלא להציג את השקפתי האישית.

בבתי החינוך שלנו מודגשת מאד משמעות הקדמת ה"נעשה" וחשיבותה. החידוש בבתי מדרש אלו הוא ההתעכבות על צדה השני של המשוואה – "והדר לשמוע"

החידוש המרכזי שקיבלתי מבית המדרש הוא חשיבות ה"שמיעה". אין לך תינוק ותינוקת בחינוך היהודי שלא גדלו לצלילי הכרזת "נעשה ונשמע". אין אף מי מהם שאינו מכיר את דברי הגמרא על הקדמת "נעשה" ל"נשמע": "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?" (שבת פח, א). אכן חידוש גדול הוא – קודם עושים ורק אחר כך שומעים, או כלשון הגמרא "ברישא עשי, והדר לשמע". בבתי החינוך שלנו מודגשת מאד משמעות הקדמת ה"נעשה" וחשיבותה. החידוש בבתי מדרש אלו היא ההתעכבות על צדה השני של המשוואה – "והדר לשמוע".

להלן ארצה לדבר על היחס בין הנעשה לנשמע, על החשיבות בשמיעה שאחרי העשיה, ועל הסוד הגדול שבהקדמת הנעשה לנשמע.

 

בין "נעשה" ל"נעשה ונשמע"

השמיעה שמקבלים על עצמם ישראל באמירת "נעשה ונשמע" איננה שמיעת האוזן, אלא שמיעת הלב, כמו שמתרגם אונקלוס: "נעביד ונקביל". שמיעה זו היא קבלת עול המצוות מרצון, הבנה והסכמה.

בתי מדרש רבים אינם מייחסים חשיבות גדולה לשמיעה זו. טענתם היא שעיקר תפקידו של האדם, של היהודי, הוא "נעשה" – לעשות רצון אביו שבשמים, לעשות נחת רוח לבוראו. ה"נשמע" אינו חשוב כל כך. במחשבה עמוקה ואף נסתרת, הוא אולי קצת מיותר: הוא נועד להיות אמצעי עזר ל"נעשה", אבל אין לו חשיבות בפני עצמו. תפקידה של השמיעה הוא לאפשר לאדם לקיים את מה שנצטווה מתוך שמחה ואולי אף מתוך הזדהות, גם משום שאם יהיו המצוות עליו לטורח ולמשא הוא עלול להתרשל בעשייתן, וגם משום שעשיה מתוך שמחה והזדהות רצויה יותר לפני הקב"ה.[1] אבל אם אין לאדם צורך בשמיעה, אם יש לו שמחה בקיום המצוות מתוך תחושת מחויבות גרידא, ראוי לשבח אותו על כך. שמיעה היא אפוא מענה לחולשה אנושית, ולא איזו מעלה שראוי לטפח.

לפי גישה זו, אין להחמיר כל כך ב"נשמע". אין להקדיש לו זמן רב, ואין לראות בו עיסוק חשוב. על עיקר המאמצים, המרץ הלימודי וסערת הלב להיות מופנים כלפי ה"נעשה": ללמוד את תוכן המצוות עצמן, "את המעשה אשר יעשון"

לפי גישה זו, אין להחמיר כל כך ב"נשמע". אין להקדיש לו זמן רב, ואין לראות בו עיסוק חשוב. על עיקר המאמצים, המרץ הלימודי וסערת הלב להיות מופנים כלפי ה"נעשה": ללמוד את תוכן המצוות עצמן, "את המעשה אשר יעשון". באשר לשמיעה, יש להשקיע בה במידת ההכרח בלבד: ככל שהאדם מלא בשאלות, בתהיות, בספקות – וככל שלא הצליח "להתגבר עליהם" – כך עליו לחפש לעצמו תשובות שיניחו את דעתו. ואם האדם אינו שואל אלא נוח לו בציות הפשוט לדבר ה' – אשריו ואשרי חלקו.

"אי ההחמרה" באה לידי ביטוי גם בעומק השמיעה. השמיעה היא קבלת הלב, אך אותם הסוברים שאין להחמיר בשמיעה יסתפקו גם בקבלת הלב של כלשהו. לפי דרכם, על האדם לכוון לבו באופן שיהיה לו קל לקבל את דברי התורה, כך הוא לא יצטרך "מכשירי שמיעה".

שיטה זו עשויה לפרש שהקדמת ה"נעשה" ל"נשמע" משמעה הוא הקדמה בדרגת החשיבות. "ברישא נעשה", משום שהוא העיקרי והחשוב, "והדר לשמוע" – ככל שעדיין יש צורך בכך.

 

שמיעה למען השמיעה

כנגד זו ישנה גישה אחרת, הסוברת שיש לתת משקל לחלק ה"נשמע" לא פחות מלחלק ה"נעשה". לגישה זו, בני ישראל התחייבו ב"נשמע" בדיוק כמו שהם התחייבו ב"נעשה". השמיעה אינה צורך הנובע מחולשת האדם ומהקושי שלו לקבל את דבר ה', אלא עיקר רצונו של הבורא. הקב"ה מעוניין בכך שישראל יאזינו לדבריו וישמעו, ולא רק יצייתו. בני ישראל עומדים בהר סיני ומתחייבים לקב"ה שהם יעשו את מצוותיו, ולצד זאת הם מתחייבים לשמוע, להקשיב לדבריו, להבין אותם ולקבל אותם על לבם.

"לעבדו בכל לבבנו" פירושו שכל הלב יהיה שותף בקיום המצוות. לא רק הגוף. לא רק חלק מהלב. כל הלב. כיצד עובדים את ה' בכל הלב? באמצעות השמיעה, ההבנה וההזדהות הפנימית העמוקה

גישה זו יכולה להסתמך על משמעותו הפשוטה של הכתוב, שנראה ממנה שנעשה ונשמע הושוו בחשיבותם: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." למצער, היא תתבסס על דברי חז"ל, שלפיהם בני ישראל הוכתרו בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. אך יתרה מזו, נדמה שאין לה צורך בדרשת הפסוקים כאן. מקרא מלא עומד ומצווה אותנו על השמיעה לשם עבודת ה', ואנחנו מזכירים אותו בכל יום, בוקר וערב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". "לעבדו בכל לבבנו" פירושו שכל הלב יהיה שותף בקיום המצוות. לא רק הגוף. לא רק חלק מהלב. כל הלב. כיצד עובדים את ה' בכל הלב? באמצעות השמיעה, ההבנה וההזדהות הפנימית העמוקה.

גישה זו אם כן "מחמירה" מאד בשמיעה, ב"בכל לבבך". מדוע "מחמירה" במרכאות ולא מחמירה סתם? משום שקשה להתעלם מכך שבשמיעה חסר הלך הרוח של ההחמרה. הרגש הפועם בלב האדם המחמיר שייך לעולם המוטיבציות של ה"נעשה". "המחמיר" מבקש להתרחק מן הספק, ולהדר בחובת ה"נעשה"; "גם אם לא מבינים, גם אם לא יודעים." ההחמרה בשמיעה, לעומת זאת, אינה דבר המנוגד לרצונות של האדם, אלא אדרבה, היא מילוי כמיהתו להבנה, לידיעה, לדברים המתיישבים את הלב. אין בהחמרה זו תנועה של ביטול העצמיות, אלא תנועה של סיפוק. האדם אינו שואל שאלות ואינו מעלה תהיות וספקות כדי "לצאת ידי חובה". לצאת ידי חובת ה"נשמע" זהו אוקסימורון. זהו כיפוף של ה"נשמע" לעולם המושגים של ה"נעשה". המוטיבציה להדר בשמיעה מגיעה מתוך הלב הדורש את שלו.

האדם אינו שואל שאלות ואינו מעלה תהיות וספקות כדי "לצאת ידי חובה". לצאת ידי חובת ה"נשמע" זהו אוקסימורון. זהו כיפוף של ה"נשמע" לעולם המושגים של ה"נעשה". המוטיבציה להדר בשמיעה מגיעה מתוך הלב הדורש את שלו

אולם, דרישת הלב להבנה היא גם נקודת התורפה בשיטה זו. האם יתכן שדרישה שהאדם דורש עבור עצמו תחשב לקיום דבר ה'? האם אין כאן טשטוש ושקר עצמי של האדם, שבעודו מחפש למלא את האינטרסים שלו הוא מעמיד פנים שהוא מחפש את קרבת ה'?

 

האם רצון הלב יכול להיחשב עבודת ה'?

אכן, הענקת חשיבות לשמיעה במסגרת בית המדרש היא אתגר לא פשוט. זוהי בקשה לאחוז בזה ובזה – באלוקי ובאנושי, ולטעון לאפשרות של חיים שלמים של תורה ומצוות שאינם בנויים על ביטולו של האדם, על ביטול תודעתו, רצונותיו ומצפונו, אלא להיפך – על האדרתו והעצמתו. האתגר הוא כפול – הוא קיים במישור ההגותי, כפי שארחיב להלן, אבל הוא קיים גם בחיים עצמם, בחוויית החיים, בתדמית של האדם כלפי חוץ וגם כלפי עצמו. קל הרבה יותר לראות בעבודת ה' דבר שקשה על האדם לעשותו, שדורש ממנו ויתור ואפילו התבטלות, מלזהות אותה עם מה שמתיישב היטב על דעתו של האדם ועל נטיית לבו.

קל הרבה יותר לראות בעבודת ה' דבר שקשה על האדם לעשותו, שדורש ממנו ויתור ואפילו התבטלות, מלזהות אותה עם מה שמתיישב היטב על דעתו של האדם ועל נטיית לבו

יתרה מזו, בקשת השמיעה עלולה ליצור רושם מוטעה בדבר המניעים והמוטיבציות שמאחוריה. היא עלולה להטיל בחברי בית המדרש חשד שמא חפצים הם כמנהג הכסיל "בהתגלות לבם" (על פי משלי יח, ב), בהקלה מעול הכפיפות לדבר ה', ואינם מונעים מתוך יראת שמים.

אלא שרושם זה יכול להיווצר רק בהיכרות שטחית. היכרות מעמיקה יותר מובילה להבנה כי בדרך זו ישנה סערה פנימית דתית ורוחנית המתרחשת בתוך הלב, ומבקשת את קרבת ה' באופן הכי פשוט ומילולי של הביטוי. הרוח המולידה את אותה סערה היא ההרגשה הפנימית של האדם כי קרבת ה' היא דבר ממשי הנחווה בלבו של אדם. הרצון בשמיעה נובע מבקשתו של אדם שיתקיים בו "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" (ירמיהו לא לב). הוא רוצה שהתורה תהיה חלק ממנו, ולא משהו חיצוני הנכפה עליו, שהציות לו דורש כיפוף והכנעה. בקשת השמיעה נובעת מההבנה שהיותנו בני אדם אינה סותרת לקרבת ה', אלא אדרבה, היא הדוחפת אותנו לרצות קרבה זו.

הארה זו הופכת לבעירה עצומה שאינה נותנת לאדם מנוח, והוא אינו מוכן לוותר על קרבה מלאה לקב"ה; קרבה שתמלא את כל ישותו ואת כל לבו. מילים אלו אינן התפייטות גרידא – יש להן משמעות ממשית מאד: חיפוש אחר הבנה וטעם והזדהות בלימוד התורה. כשאדם מבין כי הוא יכול "לשמוע" וכי שמיעה זו היא היא קרבת ה', הרי שכל עצמותיו של האדם, כל הווייתו וכל רצונו, אומרים עבודת ה'. הבקשה של קרבת ה' מפסיקה להיות כמיהה בלבד לרגע מסוים של התעלות ודבקות החורג מהחיים הפשוטים, והופכת להיות לחם חוקו של האדם. בעירה זו מאירה לפתע את אחד הפסוקים המשמעותיים ביותר בחיינו, והופכת אותו לפשוט וממשי: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹ-הֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כאשר אדם מבין כי לא חייבת להיות סתירה בין הלב שלו לרצון של הקב"ה, נפתחת לפניו הדרך לאהוב את ה' באמת בכל לבו, בכל נפשו ובכל הרצונות הכי אישיים שלו.

 

להקדים נעשה לנשמע

האם הדרך לשמיעה שתביא אותנו למדרגה כה נשגבה של עבודת ה' היא אכן כה פשוטה? מדוע אפוא היא מעוררת חשש רב בקרב רבים וטובים? ציינתי לעיל כי ההיכרות השטחית עלולה להטיל חשד בהולכים בדרך זו, שאינם חפצים אלא בהתגלות לבם, ולא יראת ה' ואהבתו לנגד עיניהם. אולם, דומני שיש חשש עמוק יותר. הדרך לשמיעה אינה קלה. זוהי דרך קשה ומלאת חתחתים, ואכן יש חשש שיכנסו בלב ספקות, תמיהות ואינטרסים שאינם טהורים. יש גם חשש לטעות, כי מי יאמר זיכיתי לבי, שהרי "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶֽנּוּ" (ירמיהו יז, ט). מי יוכל להעיד שאכן השמיעה שלו נקיה, ושהוא אינו מעוות את הדברים באופן סלקטיבי ושומע רק את מה שהוא רוצה לשמוע?

הדרך לשמיעה אינה קלה. זוהי דרך קשה ומלאת חתחתים, ואכן יש חשש שיכנסו בלב ספקות, תמיהות ואינטרסים שאינם טהורים. יש גם חשש לטעות, כי מי יאמר זיכיתי לבי, שהרי "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶֽנּוּ"

לכן, עבור מי שמבקש לצעוד בדרך השמיעה, ישנה חשיבות רבה להקדמת הנעשה לנשמע. ככל שהמחויבות ל"נשמע" הופכת להיות עמוקה יותר ומקיפה יותר – כך מתחדד הצורך האקוטי בהקדמה של ה"נעשה". ה"נשמע" הוא תהליך ארוך שאינו מסתיים ביום אחד. הוא פרויקט של חיים שלמים. ה"נעשה", לעומת זאת, הוא מידי ומוחלט. הנעשה אינו מתחשב בנשמע ואינו תלוי בו. קבלת ה"נעשה" היא אכן בכפיית הר כגיגית, כדברי חז"ל: "אם מקבלים אתם התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם."[2]

באיזה אופן מתפקדות שתי ההכרות האלו – ההכרה של "שם תהא קבורתכם" וההכרה של "לעבדו בכל לבבכם", ההתחייבות המוחלטת לעשיה (ללא כל קשר לקבלת הלב) והדחף הבלתי פוסק ליישב את הדברים על הלב? הלא לכאורה, אחד מגיע על חשבון האחר: או שהמוחלטות שבעשיה מבטלת את המשמעות שבשמיעה, או שהקושי בקבלת הלב מחליש את הנמרצות של העשיה?

ואולי לכך התכוונה אותה בת קול: "מי גלה רז זה לבני, שמלאכי השרת משתמשים בו." זהו אכן סוד, דבר בלתי מובן. אך העובדה שהוא סוד אינה אומרת שהוא אינו מתקיים במציאות. על האדם להפנים – ועל בתי המדרשות החדשים חובה כפולה ומכופלת להפנות את הזרקור לעבר נקודה זו – שהתבונה אינה המקור לקביעת אורחות חיים. המחשבה שהתבונה היא המקור הבלעדי לדרך חיים של האדם אינה אלא אשליה. כל אדם נולד לתוך צורת חיים מסוימת, וקל וחומר כל יהודי, שנולד לתוך חיים של תרי"ג מצוות. "ואם לאו, שם תהא קבורתכם" – אין ליהודי צורת חיים אחרת משמירת תורה ומצוות. יש בידו בחירה האם להיענות לצורת החיים הכפויה עליו – כן, הכפויה, "כפה עליהם הר כגיגית" – או להיאבק בה בשם "התבונה", ולהשליך אותה מאחורי גבו בשל חוסר קבלת הדברים על לבו. כך או כך, הכפייה נמצאת שם, הוא יכול לקבל אותה או להילחם בה, אבל הוא אינו חופשי ממאבק. "שם תהא קבורתכם."

ואדרבה, ככל שההכרה בכפייה מכה שרשים בלב האדם, כך היא מאפשרת לו את המרחב הנפשי שאליו הוא שואף. לא רק שה"נעשה" אינו מכביד על ה"נשמע", אלא שהוא מקל עליו ומשחרר אותו. האדם חופשי לשאול, לתהות, לחקור – משום שהוא קשור בעוגן החזק של הנעשה.

כאשר קיום המצוות הוא חלק בלתי נפרד מההוויה של האדם, הופכת בקשת השמיעה למסע של גילוי עצמי. הבקשה העמוקה של השמיעה אינה מתרחשת כאשר האדם עומד בחוץ, לא מחויב, ומנסה להחליט האם לקיים מצוות או לא. היא מתרחשת דווקא מתוך הכפייה

באופן עמוק יותר, כאשר מתבוננים במוטיבציה של ה"נשמע", של הניסיון הכן להבין ולהזדהות, מגלים לפתע כיצד באופן פרדוקסלי דווקא ה"נעשה" הוא המזין אותו. האדם מונע על ידי דחף בלתי פוסק להבין את צורת החיים שהוא נתון בתוכה, והוא מחפש אחר האופן הטוב ביותר ליישב אותה על לבו. כאשר קיום המצוות הוא חלק בלתי נפרד מההוויה של האדם, הופכת בקשת השמיעה למסע של גילוי עצמי. הבקשה העמוקה של השמיעה אינה מתרחשת כאשר האדם עומד בחוץ, לא מחויב, ומנסה להחליט האם לקיים מצוות או לא. היא מתרחשת דווקא מתוך הכפייה. כאשר קיום המצוות מוטבע באדם באופן כל כך עמוק ופנימי, עד שהוא חלק מאישיותו ומזהותו, חלק מחייו, הרי שה"נשמע" שלו יהיה בעל איכות אחרת לגמרי.

בבתי המדרש שהזכרתי למעלה, הקדמת נעשה לנשמע מבטלת את חשיבות ה"נשמע" והופכת אותו לאמצעי ל"נעשה". לפי דרכנו, יש גם מהלך הפוך: הקדמת נעשה לנשמע מעצימה את חשיבותו של ה"נשמע" ומשנה את אופיו. השמיעה אינה נסובה רק על "כל אשר דבר ה'", אלא אף על "שם תהא קבורתכם". בני ישראל אומרים: נעשה, ורק אז נוכל לשמוע. הרז הגדול של מלאכי השרת הוא הידיעה שאי אפשר לשמוע היטב לפני שעושים. ההבנה מגיעה רק אחרי שהעשיה היא חלק ממך. "ברישא נעשה, והדר לשמוע."

***

יתכן בהחלט שדרך השמיעה היא אקסקלוסיבית, ייחודית, ואינה מתאימה לרבים. גם ליחידים היא אינה פשוטה, אלא למי שההכרה בחשיבותו של הנשמע נטועה בלבו. ואולי ניתן לפרש כך את דברי חז"ל: "ברישא נעשה והדר לשמוע." "ברישא נעשה" – לכולם. "והדר" – למי שמוצא את הצורך, שנשמתו לא באה עדיין על סיפוקה – "לשמוע". לא משום שהוא צריך לשמוע וחברו אינו צריך, אלא משום שהצורך המתעורר בו מעיד על קבלה שלמה של ה"נעשה" – של הרישא. מי שאינו מרגיש צורך, שההעמקה בשמיעה נראית לו זרה ולא נכונה – נמצא עדיין ברישא, ולא ב"והדר".

אפשר גם שהמסע בין "ברישא" ל"והדר" מתפרס על פני דורות. כאשר דור אחד ממצה את עבודת העשיה, הדור שלאחריו מפנה את לבו לעבודת השמיעה. אם כן הוא, יש בכך להאיר את ההבדל בין דורנו, הדור המבקש "להתחבר", לבין הדור הקודם, שהדגיש את הציות וההתכופפות לסמכות.[3]

דמויותיהם של רבני בית המדרש, תלמידי חכמים מופלגים, אשר שנו ושימשו ויצקו מים על ידי גדולי ישראל, יחד עם אברכים מופלגים ובחורי ישיבות השותפים לבתי המדרש – כולם משמשים דוגמא חיה ל"יראתם קודמת לחכמתם", ל"ברישא נעשה והדר לשמוע"

כפי שנאמר בתחילת המאמר, זוהי זווית אחת בלבד של הדיון בדרכם של בתי מדרש אלו, אבל יש בה כדי להאיר את הבשורה שהם מביאים, וגם את האתגרים הניצבים לפתחם. אני משוכנע כי ראשי בית המדרש ערים לאותם אתגרים והם נענים להם; דמויותיהם של רבני בית המדרש, תלמידי חכמים מופלגים, אשר שנו ושימשו ויצקו מים על ידי גדולי ישראל, יחד עם אברכים מופלגים ובחורי ישיבות השותפים לבתי המדרש – כולם משמשים דוגמא חיה ל"יראתם קודמת לחכמתם", ל"ברישא נעשה והדר לשמוע". מעבר לדוגמא החיה, הגותם של אותם רבנים מבטאת את דרך החיים שבה בקשת השמיעה נובעת דווקא מתוך המחויבות המוחלטת ל"נעשה".

אולם בשימת לב לדברים דלעיל, נדמה כי האתגר של בתי המדרש הללו – להדגיש את חשיבות ה"נעשה" – יכול להפוך להזדמנות. העוגן של ה"נעשה" מאפשר להרחיב את הנשמע עוד ועוד. לפיכך, ככל שבתי המדרש יאירו יותר את אור העשיה, את המחויבות אל ה"נעשה" – "הגרעין הקשה" של ישראל, שכל רוחות שבעולם אינן יכולות לו, וככל שיורגש יותר בשמיעה שהיא באה לאחר העשיה ולא לפניה, כך נזכה כולנו לעוד ועוד מאור השמיעה, אור הרצון להבנה ולקבלת הלב.

 


[1] בענין זה מפורסמים דברי הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (הלכות יום טוב ח, טו).

[2] "'ויתיצבו בתחתית ההר' א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). מופיע בסמוך למדרש על הקדמת נעשה לנשמע.

[3] מצוי מאד לשמוע רבנים ואנשי חינוך המבכים ומבקרים את דורנו על מגמה זו, ולא רק בקרב הציבור החרדי אלא אפילו בקרב הציבור הדתי לאומי, כפי שניתן לראות כאן בדברי הרב יהודה עמיטל זצ"ל. אולי ההצעה שהועלתה כאן יכולה להקהות את הביקורת.

13 תגובות על “נעשה, בלי לוותר על הנשמע

  • קצת הגיגים ומחשבות בעקבות המאמר הנפלא, ולעצם העניין

    מי שמכיר את ר' דוד כהן (שהוא היחיד שדיבר במסיבת חנוכה נגד) יודע שגם הוא מאד מנסה להשקיע ב"נשמע", ולכן לא בכדי הוא פרסם לא מעט ספרי מחשבה (שאמנם מבוססים בעיקרם על ציטוטים, אבל זו היתה דרכו "לשמוע" ולהתחבר)

    אינני חושב שיש איזה ת"ח ואפילו ברמה בסיסית, אפי' כאלו שיודעים בעיקר את ה"רייד" ועוד כמה שיחות יפות שהכינו בצעירותם (כדוגמת אלו שדיברו נגד בית מדרש הגר"א, והמבין יבין) שלא יסכים כי התכלית היא ה"נשמע", וכמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי", ורבו תוכחות הנביאים על עשיית מצוות שלא מתוך עומק ה"נשמע" אלא כ"מצוות אנשים מלומדה", וכל ספרי המוסר מלאים בזה.
    לכן לענ"ד הגאון הרב רצקר הטה את ה'זרקור' של ההתנגדות לכיוון הלא נכון… (ועדיין אולי אני טועה, אבל כך נראה לי בחוויה האישית שלי…חחחח)

    עיקר ההתנגדות שר' דוד כהן העלה (שהוא בסך הכל משקף כידוע את דעת חלק גדול מהציבור, ולית ליה מגרמיה כלום, ובמובן הזה התנגדותו יותר חמורה מאשר עוד ראש ישיבה יחיד, נכבד ככל שיהיה, שיתנגד לבית מדרש חשוב זה) נובעת סביב ה"שפה" והשיח הזרים לאוזן הנשמעים לעיתים בדבריהם של חלק מרבני בית מדרש הגר"א, ולכן ככל הידוע לי אין בנמצא טענות מהותיות על התכנים עצמם!

    את הביטוי הגדול לשינוי ב"שפה" ניתן לראות בעיקר בהתנערות מהסתמכות על ביסוס רחב מהמקורות וממחויבות להם, תוך מתן אפשרות להשמיע הגיגי מחשבה ופילוסופיה עצמאים חוויתים ומקוריים (חלקם בהתייחסות רחבה להשפעות זרות) בצורה ובאופן ובעיקר ב"שפה" שאינה מורגלת בבית המדרש פנימה

    יתרה מכך, רוב מוחלט של הרעיונות שנאמרים בבית מדרש הגר"א הן בפשוטו של מקרא והן בשאר תחומי המחשבה ניתן למצוא להם ביסוס 'כלשהו' במקורות ביתר קלות, וחז"ל כידוע גם באומרם דבר מדעתם – "רבנן אסמכוה אקרא" ואף בבחינת "אסמכתא בעלמא"….
    (חשוב לבדל את הגאון הגדול ר' נתן רוטמן והגאון הרב ישעיהו לוי שאף הם מרבני בית מדרש זה, אבל שוזרים בלשונם כל העת מן המקורות תוך כדי הצגת רעיונות מקוריים ביותר, ואכן ר' נתן כידוע ר"מ חשוב בוולפסון ואין עליו עוררין, ואכן רבנים אלו פחות מושכים אליהם צעירים…. כפי שיבואר להלן)

    דבר זה לענ"ד הוא שורש גדול להתנגדות שפשתה אצל חלק מהת"ח יראי ה' (שר' דוד אינו אלא מייצגם בבחינת "…. אומר בקול מה שחכם חושב בשקט") ל'שפת' בית מדרש הגר"א
    להבנתי, רוב המתנגדים אינם בקיאים לעומק בתכנים ובסוגיות כדי להבין באמת, ואף אלו שמבינים עדיין חשים רתיעה בעיקר נוכח השפה הזרה!!!

    מאידך, יאמר לזכות בית מדרש הגר"א שדווקא ההיפרדות משפת הדיבור הישיבתית ומתן האפשרות לבחון דברים כהוויתם כדבר איש אל רעהו בלא גינוני לשון (והצגות) היא היא שמשכה אליו צעירים רבים, הם חשו שיש כאן משהו יותר "אמיתי" יותר "הגיוני" והיא שגרמה לחלקם לבנות עולם פנימי יותר, כי לפתע ניתנה האפשרות לדבר על התורה בשפה עממית חוויתית ופשוטה יותר (בחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם").
    ואכן כנודע, חלק מבחורי הישיבות אינם "מתחברים" לשיחות והוועדים של חלק גדול מהמשגיחים וראשי הישיבות כי לעיתים נדמה שהם מסתתרים מאחורי ה"מקורות" בצורה מעוותת ושוכחים בדרך מההיגיון הבריא או מכל חיבור פנימי אמיתי, וד"ל

    השאלה הגדולה היא, האם שימוש ב"שפה" חולית (יחסית) מעין זו, שפת המשלים והחוויות (החביבה עד מאד אצל הרב רצקר, כותב המאמר), צריכה להיות נחלת הכלל באופן גורף?
    זו שאלה שהתשובה אליה גם לדעת ראשי בית מדרש הגר"א – שלילית!
    הם מלכתחילה מכוונים רק לקבוצות מקוריים-מוכשרים שמתקשים למצוא מרגוע לנפשם עם ה"שפה" והצורה הרגילה בבית המדרש ולשם כך נדרשים לסגנון "חדש" כדי להתחבר ולקיים את ה"נשמע" שהרב רצקר כתב עליו

    אך יש כאן שאלה עד כמה יש כאלו מלכתחילה, וכמה בית מדרש הגר"א הופך לכאילו…?

    בעניין זה ניתן לומר, כי ר' דוד כהן עשה שירות פרסום יוצא מן הכלל לאתר "בית מדרש הגר"א" כאשר כעת אין בחור ישיבה שמחשיב את עצמו ל"חושב" שלא יודע כבר שקיימת חלופה כזו

    לא אמנע מלומר, כי אף שניתן לומר ביקורת (ויש רבות מה לשפר גם בבית מדרש הגר"א), עדיין אופן השלילה הגורף המקובל במחוזותינו (ונראה שר' דוד כהן לא מפספס שום הזדמנות לצאת נגד כל מה שלעניות דעתו אינו כדרך ה"מסורה", וזכורני בצעירותי שכבר יצא בעבר נגד גדולים ממנו כדוגמת הגאון רבי משה שפירא זצוק"ל והרב ראובן לויכטר יבדל"א)
    לצאת נגד ת"ח יראי ה' בעלי משפחות שמוסרים את נפשם למען הפצת תורת ה' ומקרבים רבים אל ה', וזאת בלי לרדת לעומקם של דברים ועומקם של אנשים (ור' אוריה הוא אישיות מורכבת ועמוקה ביותר…) ובלי להכיר מקרוב "באמת" – זה הוא עניין רע ומרושע ומקורו ב"שנאת חינם" פשוטו כמשמעו!
    ולא בכדי הגאון ר' משה הלל הירש שבדק את העניין מקרוב, לא הסכים לשתף פעולה ב"ציד מכשפות" זה
    אוכל לומר כי בסופו של דבר בית מדרש הגר"א מאגד תחתיו כל כך הרבה ת"ח מקוריים וגאונים שלא נראה לי סביר שהוא לא יפרח ברבות הימים, וכנראה גם בזכות ההתנגדות שפורסמה….

    השגיאה העיקרית שעל ראשי בית המדרש לדעת (ואני מניח שהם עושים "חשבון נפש" …) היא להפסיק לאלתר לרדוף אחר פרסום תקשורתי מכל סוג שהוא, להפסיק לעשות פאנלים שכל מטרתם היא לעורר עניין, "אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא….".

    • נראה לי שהכותב התכוון לרמוז לדבריך בכך שכתב 'לפי דרכם, על האדם לכוון לבו באופן שיהיה לו קל לקבל את דברי התורה', כלומר, ה'נשמע' הוא לא באמת עד עומק הלב, משום שהם מאמינים שזה לא כ"כ חשוב, ובכלל בעומק הלב יש תאייוועס ואינטרסים
      ולכן הספרים של ר' דוד כהן במחשבה הם שייכים מאד לדרך הראשונה
      וגם הרבנים שהזכרת בדבריך שמביאים הרבה מקורות וכו', הגם שאומרים דברים חדשים, אבל ההיצמדות למקורות אומרת שאתה צריך בסופו של דבר להיכנע להם, וזה כלול ב'לכוון לבו'

    • תגובה יפה הראויה לבמה נרחבת בפני עצמה

    • לענ"ד המגיב החשוב, שמאוד נהנתי מכלל דבריו, מנסה לצייר כאילו כל המחלוקת היא על השפה. נכון שלפשוטים זה בולט, אבל נראה לי שיש פה משהו מעבר. השפה היא חלק מהתמונה של חידוש ומחשבה אחרת, וכל העסק כולו מדגדג לא טוב (מסתבר באמת שלראשי המערכת זה בעיקר ענין פוליטי, אבל עצם זה שנאחזים בתוכן זה הדבר מראה שזה הלך רוח שיתקבל אצל הציבור, וממילא חזר הדין שיש כאן דיון עניני, שהפוליטיקאי משתמש בסיסמאות של תוכן, והרי ראשי המערכת כן ביקרו ביקורת ענינית והשוו אותם לצדוקים. ואכתוב עוד בהמשך.

  • בשיחותיו מציין ר׳ דוד פוברסקי ז״ל שהקדמת נעשה לנשמע עניינו שאחרי הנעשה הרי זה ׳נשמע אחר׳. הנעשה מפנים את סיבת העשייה שהיא ללחום ברצוי הזמין יותר אך חשוב פחות מהרצוי לרצות הזמין פחות וחשוב יותר. לכן התהליך הוא ׳נדע (אתם ראיתם) נעשה ונשמע׳. הצלחת העשייה תלויה בידע הקודם לה. מי שעשייתו נובעת מידיעה של רצון להיות חקיין הרי הנשמע שלאחר הנעשה תהיה חקיינות למהדרין וכו׳. אין עשייה עיוורת המתחילה מאפס – כל עשייה תוצאת ׳נדע׳ קודם אם כי לא מושלם כמו ה׳נשמע׳ שלאחריה.
    גם למ״ד מצוות אין צריכות כוונה צריך לדעת שיש בעשייה מצווה שאם לא כן ה׳נעשה׳ לא יתחבר ל׳נדע׳ שלפניו המכוון ל׳נשמע׳ שלאחריו. אלא לנדע אחר לגמרי (כמו בלומד ע״מ לקנטר).

  • מאמר תותח!

  • מאמר מצויין!!

    מבין השיטין ניכר שמדובר בבית מדרש מסויים שנתון תחת איזה שהוא התקפה,
    מישהו יכול להגיד במה מדובר

  • "שמיעת האוזן" היא הקניין השני שמנו חז"ל ב-48 קנייני תורה, תכף לאחר הקניין הראשון שהוא ה"תלמוד". וכן פנים שונות יש לה לשמיעה, והרב רצקר תיאר היטב ובטוב טעם את השמיעה שהוא עצמו ועוד רבים וטובים מבקשים, בבית מדרש הגר"א ובבתי מדרש נוספים.
    גם האכסניה הזו עצמה, נועדה במידה רבה לצעירים חרדים המבקשים לשמוע להבין וליישב על הלב, את אורח חייהם והתנהלותם האישית ואת אורח חייה והתנהלותה של הקהילה שבה הם חיים.
    הניסיון לכפות הר כגיגית על עשיה ללא שמיעה היא בעיקר חסרת סיכוי, וגם אם לדעת הגר"ד כהן שליט"א היא נעשית בבית מדרש הגר"א אופן לא רצוי, הרי ברור שהאלטרנטיבות האחרות יהיו גרועות יותר בעיניו, ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות.

  • גם אני כמו רבים אחרים נחשפים בפעם הראשונה לבית מדרש זה, כמובן הדבר הבא היה לחיפוש בגוגל, הגעתי לאתר בית המדרש והקשבתי קשב רב לדרשתו של הרב ענבל על עשרת הדברות, מאוד מעניין ואפילו נשמע עמוק, אבל בשום צורה אני לא רואה איך יכול לצאת מזה נזק, הציבור שיתחבר לזה מאוד מצומצם, בגדול רוב האנשים מסתפקים בכלליות ונהנים יותר מספרי הרב זילברשטיין והרב גלינסקי.

  • ככלל הניתוח של ר' יצחק מאוד יפה.
    אמנם כמו שהעיר המגיב החשוב לעיל, גם השאר דוגלים ב"נשמע", ואני לא בטוח שהוא רק כדי לחזק את ה"נעשה", אלא במילים אחרות- כדי לקיים "דין" נשמע. הנשמע הוא דין מדיני התורה.
    ואילו בבתי המדרש החדשים, יש איצטלא של נשמע אותנטי, נשמע של אדם המעונין להבין מה לפניו. לא "דין" נשמע, אלא ענין אנושי של הבנה וחיבור (בהמשך נדון אם יש קשר בין תופעה זו לנשמע של הפסוק).
    אמנם למעשה יש באמת חשש גדול של התגלות ליבו כמו שציין המחבר כמה פעמים, ולא באמת ניתן לעמוד על הדברים בצורה ציבורית, ושונה מאדם לאדם באובנתא דליבא.
    לדעתי החשש לבעיתיות שהתגלע בפרשיה זו, הוא של ציבור גדול, כישרוני ומתוחכם, שפשוט מאס ומיצה את ענפי הלומדות הקלאסיים והחליט ללכת על גדול ובגדולות, ולפתח גישה חדשה, לא ממקום של חיפוש הנשמע, אלא ממקום של מציאת בקעה אינטלקטואלית להתגדר בה. אמנם אין זה גורע מהיות הגישה הזו גישה קיימת ואמיתית, של הנשמע האיכותי שיש לו מקום. אמנם שוב הכל תלוי בבירור אישי.

    השאלה היא באמת אם יש הילה של התנשאות מעל כל המפעל. האם אין מדובר בעוד ענף של ספורט הלומדות מזן חדש, של התרכזות ב"עצמי" ובחוויה האינטלקטואלית העצומה יותר. והאם רבונו של עולם באמת מצליח להכנס לתוך כל ה"נשמע" הזה, או שהאדם בסופו של יום שומע רק את עצמו. גם אם הסברות יפות ואף אמיתיות, השאלה תהיה האם בסופו של יום יש כאן, אחרי כל התובנה, התישרות הלב לפי אמת נעלה, דבקות בנעלה ובבורא, או למצער רק סיכה עצמית בשמן הדעת ותו לא. האם אחרי כל זה האדם נעשה טוב יותר ועדין יותר, או שמא הוא מזין הנרקסיזם והאדרת האני, וה' רחק ממנו.

    זו שאלה דקה ואישית מדי, שהמחבר יעשה שקר בנפשו אם יחליט שהוא יכול לענות בשם בית מדרש שלם עליה. הבירור יהיה מי יהיו אלו שיצטרפו למפעל- אם אנשי רהב ושחץ, חשובים ככל שיהיו, או ענוים וצנועים, שלהם החכמה באמת.
    אסיים בתפילה שיהי רצון שמכל הפרשיה יצא בירור ומיתוק של השיטה, שבאמת יש בה הרבה אור לנפשות ישראל, ויבקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם.

    • ההבדל שכתבת בין לקיים דין נשמע לבין נשמע אותנטי, נמצא במאמר עצמו, והכותב מלגלג על זה. הוא טוען שזה לא נשמע אלא נעשה, עיי"ש. והנשמע היחידי הוא מה שכינית 'אותנטי'

  • מאמר מעולה.
    דוקר את הנקודה.
    צריך לזכור, שה' 'סגר שידוך' עם עם ישראל על סמך ה'נעשה' בלבד.
    יותר מאוחר נזכרו לומר 'נשמע'..

  • יישר כח על המאמר הנפלא!!!
    רק רציתי להעיר, שהמאמר רק עוסק בחיבור וחווית העוסק, ומעמיד סביב זה את נושא ה"נשמע".
    בעיני, בצורה יותר בסיסית ה"נשמע" הוא לשמוע מה החזון של התורה ומה היא מנסה להעמיד. ולכן הנושא בוער בהרבה מאשר האם העושה מחובר למה שהוא עושה, ונוגע לעצם הקיום של תורה, והחתירה להעמיד את מה שתורה מנסה להעמיד.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל