להרגיש חופשי – כיצד חווים חירות?

בנוסח ההגדה המקובל ברוב קהילות ישראל אנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". מכך משמע כי החובה "לראות את עצמו" היא חובת הלב. האדם צריך להרגיש ולחוות את יציאת מצרים, ולא לראות בה זיכרון רחוק של משהו שהיה פעם. ואכן, המהר"ל מבאר כי הסיבה שלא תקנו חכמים ברכה על קריאת ההגדה היא: "כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב שצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוה מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה".[1]

ברמב"ם מופיעה גרסה מעט שונה מזו שלנו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה". חובה זו אינה חובת הלב אלא חובת האברים – להראות עצמו. ואכן, הרמב"ם ממשיך ומפרט כיצד ניתן לקיים זאת: "לפיכך […] צריך לאכול ולשתות כשהוא מיסב דרך חירות" (חמץ ומצה ז,ו). עם זאת, החיד"א בספר בתי הנפש מבאר כי חובת הגוף אינה באה לשלול את חובת הלב, אלא להפך, היא ביטוי נמרץ יותר שלה: "לא סגי במחשבה ובלבו שיקבע בליבו כאילו יצא ממצרים, אלא צריך להראות בהתלהבות הגוף".

בשורות הבאות ארצה להתמקד בחובת הלב של הרגשת יציאת מצרים, ולברר מה משמעותה. כיצד אדם יכול להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים אם הוא לא היה עבד ואף פעם לא יצא לחירות?

"לראות עצמו כאילו יצא ממצרים" – חירות על דרך השלילה או על דרך החיוב?

ידועה ההבחנה של ההוגה היהודי-בריטי, ישעיהו ברלין, בין "חירות חיובית" ל"חירות שלילית" – חירות במובן של הסרת שעבוד לעומת חירות במובן של מצב נפשי נכון, "אותנטי". הבחנה דומה מופיעה בספר "ביאור שמות הנרדפים בתנ"ך", המבקש המחבר להבחין בין המילה "חופש", שמשמעה הסרת השעבוד – חירות על דרך השלילה, לבין המילה "דרור" המתמקדת בהשגת עצמאות – חירות על דרך החיוב:

חפש הוא הפך השעבוד והמלאכה… ודרור הוא החרות… כי הוא בן חורין ואדון לעצמו. לכך ביובל נאמר וקראתם דרור… על המטרה והתכלית של היובל, שהוא שיהיו הכל בנים חורים ואדונים לעצמם, לא רק שיצאו חופשי מן עבדות המלאכה של אדוניהם.[2]

לאור זאת, ניתן להציע שני מובנים שונים לאמירה "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אפשר לומר כי ההרגשה של "כאילו יצא ממצרים" היא תחושת חירות על דרך השלילה – תחושת השחרור מעבדות, הסרת צער השעבוד – חירות ממשהו: תחושת פורקן ושחרור מעול מכביד או כמיהה להגיע למצב זה בזמן שבו נתונים לשעבוד ושלילת חירות. זוהי תחושה שעיקרה נטוע בכאב של השעבוד שהוא היפך החירות.

אולם, אפשר להציע גם כי ההרגשה "כאילו יצא ממצרים" כוללת חירות על דרך החיוב – תחושת חירות כשלעצמה, היות חופשי – חירות למשהו: תחושה של אוטונומיה, זרימה, ספונטאניות, עצמיות בלתי-מוגבלת. זוהי תחושה שעומדת בפני עצמה ואינה תלויה בהיפך שלה. בשורות להלן ארצה להתמקד בחירות זו, ולהציע כי חירות זו היא מעיקרה רגש מסוים, רגש חירות. חובתנו בחג הפסח היא לנסות לחוות בעצמנו רגש חירות זה.

כיצד ניתן לחוש חירות?

חירות שלילית היא דבר שקל מאד להסביר. היא מתייחסת לגורמים מבחוץ שמגבילים את האדם לעשות ככל העולה על רוחו. אולם, כאשר מדברים על חירות חיובית, חירות הפונה פנימה, בין אדם לעצמו, קשה הרבה יותר להבין מה טיבה. מה המשמעות של חירות פנימית? חירות מיצרים? חירות ממחויבויות? האדם כבול להרבה מאד כוחות בחייו הפרטיים – יש לו את צרכי גופו הדוחקים, וצורך בקורת גג ופרנסה, וזה עוד לפני המחויבויות לסובבים אותו, למשפחה שאליה נולד, ולאחר מכן, למשפחה שאותה הוא מקים, לאשתו ולילדיו. ועוד לא דיברנו על מחויבויות קהילתיות ולאומיות, וכמובן – מחויבויות של אדם לאלוקיו.

קיצורו של דבר, כאשר מדברים על חירות במובן פנימי, נדמה כי חירות אינה אלא תלישות מהמציאות. אדם ש"חופשי" ממגבלות המציאות, הוא אמנם גם חופשי מן המצוות – כדין שוטה, אך איננו בן חורין. מה המשמעות אפוא של חירות כה מורחבת?

ברצוני להציע כי החירות הפנימית, החיובית היא בעיקרה חוויה פנימית שמעצבת התנהגות ייחודית. משמעה אינו שחרור מכורח המציאות, אלא יחס נפשי מסוים למגבלות המציאות. החירות היא היכולת לשמור על תודעת "אני" חופשי, למרות מגבלות המציאות שעל האדם להתחשב בהן.

בן חורין הוא אדם שמאזן בין ה"רוצה" (חירות) ל"צריך" (הכרח), תוך שימת לב לשניהם. עיקרון זה נכון גם במישור התורני וגם במישור הפסיכולוגי. במישור התורני משמעו שאדם אינו פועל כ'מצוות אנשים מלומדה' מתוך מוטיבציה חיצונית בלבד, אלא מתוך הכרה ובחירה עמוקה. הוא משלב בין אהבה (חירות) ליראה (הכרח). במישור הפסיכולוגי האדם מחובר לרצון הפנימי שלו ונותן לו מקום, אך בו בזמן מכיר במציאות ובמחויבויות שלו.

בפועל, חירות תודעתית זו יכולה להתבטא בשני אפיקים: או בגישה שכורח המציאות "עובד אצלך" כביכול. אדם שחי בתודעת חירות בוחר להיעזר במציאות המוגבלת כדי להפיק את רצונו אל הפועל. הוא אינו רואה במציאות כורח שמוליך אותו באף או כח איתנים שאליו הוא צריך להכנע, אלא כלי למימוש בחירותיו. הוצאת הרצון הפנימי אל הפועל, אל אותה מציאות מוגבלת, היא עצמה הרצון של האדם. אינו מוגבל מהמציאות, הוא בוחר בפעולה בתוך שדה מוגבל.

דרך אחרת שבה יכולה להתבטא תודעת החירות היא גישה של "כלכלת אילוצים". האדם מכיר באילוצי המציאות ומפנים שהוא לא יכול לממש את רצונו ללא כל הגבלה. החירות שלו מתבטאת בבחירה אילו אילוצים לתעדף, כלומר היכן למקם את החופש והיכן למקם את ההכרח. למשל, אני יכול לשבץ את החירות בחופש לאכול/לעשן/לבזבז, וממילא ההכרח ישתבץ בחוסר בריאות/כסף, או לשבץ את ההכרח בהימנעות מאכילה מזיקה, ואז החירות תתבטא בבריאות.

גישה זו מאירה באור חדש את דברי הבבלי בסנהדרין: "אמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו [כל הגופים נרתיקים הם], טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא [טוב לזה שזכה שנעשה גופו נרתיק לתורה] (סנהדרין צט, ב). הגוף הוא כלי, ניתן להניח בו דברים ולהשתמש בו. הוא בחינת ההכרח שבאדם, החלק המוגבל יותר שבו. אולם, החירות של האדם מתבטאת בשימוש שהוא בוחר לעשות בכלי, בדברים שהוא מניח בו. הוא אינו יכול לשבור את מגבלות המציאות, אך הוא יכול לבחור לפעול בתוכן לצרכים שונים. לשם המחשה, אדם שנולד עם תכונות אופי מסויימות נמצא בתוך "הכרח", כפי שמסביר הגר"א (משלי כב) "כי האדם אי אפשר לו לשבר דרכו, כלומר מזלו שנולד בו". עם זאת יש לו בחירה איזה שימוש לעשות באותה תכונת אופי, לטוב או למוטב.

הבחירה של האדם כיצד לנווט את ספינתו בין השרטונים של ההכרח; ההחלטה שלו כיצד להבין את האילוצים בחיים והתעדוף שלו באילו מקומות "לשלם" את חובו להכרח ובאילו מקומות לפעול במנותק משיקולי ההכרח – היא ביטוי לחירות הפנימית.

השקיפות של חווית החירות

החירות האמורה אינה רק תובנה שכלית אלא גם חוויה רגשית. חוויה זו יסודית ביותר בקיום שלנו – כל כך יסודית עד שהיא שקופה עבורנו פעמים רבות. איננו מרגישים שאנו בני חורין, כמו שאיננו מרגישים שאנו נושמים. רק שעת המצוקה מבליטה עבורנו את האלמנטים הבסיסים של הקיום.

תובנה זו רמוזה בביאור הרמב"ן על המילה המקראית "דרור". המילה חירות היא מלשון חכמים, שהמקבילה שלה בלשון תורה היא "דרור". התורה מצווה על שחרור עבדים בשנת היובל ואומרת: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַֽחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא, כה,י).

הרמב"ן על התורה מציע הסבר מעניין למשמעות המילה "דרור": "לשון 'דרור' בכל מקום נקיות, וכן 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה', שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי" (רמב"ן, שמות, ל, כג). "לשון נקיות" הכוונה הדבר כשלעצמו, נטו, ללא השפעות זרות. החירות אינה משהו חיצוני לאדם – "זכות" שניתנת לו. החירות היא האנושיות עצמה. קבלת החירות אינה אלא חזרה למצב הטבעי של האדם, להיות "נטו אדם".

דברים אלו מפורשים יותר בדברי המהר"ל על פסח, הטוען כי החירות היא המצב הטבעי והראשוני של האדם:

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" […] יש לך לדעת כי חודש ראשון יותר מיוחד לגאולה, כי כל נמצא הוא ברשות עצמו בעצם, כי מצד עצם הנמצא אין ראוי להיות תחת יד אחר […] אבל השעבוד בא במקרה […] שכך הוא ענין החירות שאין בו התפעלות כלל.[3]

מהר"ל מסביר שתחושת החירות היא ראשונית ובסיסית בעצם הווית האדם, וקשה לחוש בה כמו שאנו לא מרגישים את האוויר שאנו רגילים בו. לפיכך, הסמל של החירות הוא מצה: "נקראת מצה בשביל שאין בה טעם כלל והאוכלה לא יקבל שום התפעלות". אין טעם מיוחד לחירות – "אין בה התפעלות". המרור, לעומת זאת, מסמל את השעבוד, לכן יש לו טעם – קל לחוש את אי הנוחות שבהיעדר החופש: "המרירות מורה שעבוד, לפי שהאדם מתפעל מן המרירות כמו שמתפעל המשועבד".

החירות היא מצב נפשי מסוים. אולם, איננו מזהים אותו באופן מובחן, דווקא משום שהוא כל כך ראשוני עבורנו. אנו מזהים רגש זה דווקא דרך השלילה שלו, כשאנו חשים תסכול בהיתקלות שלנו במגבלות המציאות. תחושת התסכול מלמדת על אובדן החירות, אובדן הרגש הפנימי של היכולת לעבוד עם מגבלות המציאות בלי להתבטל אליהן.

"לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" משמעו לחוות את הקיום שלנו כמשהו שפועל בתוך המציאות, לראות את הרצון שלנו כשליט ולא את מגבלות המציאות. חוויה זו אינה מושגת על ידי פנטזיה – התעלמות מהמציאות, אלא דווקא על ידי הכרה מלאה בהם ופעולה בתוכם ובמסגרתם. חֵרוּת נכתבת בעברית באותן אותיות כמו חָרוּת (חקוק בסלע – הכרח), ללמדנו שלמרות שבחירות ישנו פוטנציאל של התעלמות מהמציאות המגבילה, חירות אמיתית היא אופן מסויים של טיפול בהכרח, לא התעלמות ממנו.

כשעם ישראל יצאו ממצרים הם זכו תחילה בחופש – עול פרעה הוסר מעליהם. רק כשהם הגיעו ל"פי החירות" הם זכו בחירות (רש"י, שמות, יד, ב). חירות זו התבטאה בסופו של התהליך בכך שעם ישראל יכלו לבחור בעצמם לקבל את התורה כבחירה חופשית, למרות כפיית ההר כגיגית. הם היו יכולים לראות בתורה הכרח ובקבלה שלה כניעה – אך לא רק שהם בחרו בתורה מרצונם החופשי, הם גם הקדימו נעשה (חירות – פעולה מתוך מוטיבציה פנימית) לנשמע (הכרח – ציות להוראות).

[1] גבורות ה', ה, סב. בדומה לכך כותב חתן סופר: "הטעם שמוטל עליו החיוב הגדול שיכניס עצמו במעמד השעבוד והגאולה, יען שנאמר והגדת לבנך… וזה אי אפשר אא"כ יראה את עצמו כאילו הוא יצא… ויספר לבנו מעומקא דלבא". פרי לצדיק על הגדה של פסח, (ג) כותב: "להכניס הבהירות בלב כאלו הוא יצא ממצרים ושירגיש זה בנפשו כמו שהרגישו אז השמחה והחירות כשיצאו בליל זה".

[2] ביאור שמות הנרדפים בתנ"ך, ערך דרור. ישעיהו ברלין, ארבע מסות על החירות (תרגם: יעקב שרת), רשמים 1987, עמ' 182.

[3] גבורות ה', לה, לו.

Photo by Wolfgang Hasselmann on Unsplash