מהו הנושא המרכזי של סיפורם המופלא של יוסף ואחיו שבו עוסקות הפרשיות האחרונות של ספר בראשית? אם נשאל את הגאונים, שבתקופתם תוקן סדר ההפטרות המקביל לפרשיות התורה, התשובה תהיה "אחדות העם": אחדות העם היהודי באופן כללי, ואחדות בין יוסף ליהודה, בין בני רחל לבני לאה, בפרט.
בכך עוסקת הפטרת פרשת ויגש, המביאה את דרמת יוסף ואחיו לשיאה במפגש שבין יהודה ליוסף. פסוקי הנביא (יחזקאל לז) מציינים את הוראת הקב"ה ליחזקאל לקחת שני עצים, שעל האחד חרוט יהודה ועל השני יוסף, ולצרפם יחד: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ (לז, יז). צירוף זה הוא משל לאחדות האומה:
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד (לז, כא־כג).
אחדות זו תביא את העם היהודי לתכליתו האחרונה:
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא־לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (לז, כו־כח).
בדומה לעם היהודי, גם הגרסה המשפחתית של ספר בראשית מגיעה אל תכליתה רק לאחר איחוד הכוחות בכלל, ואיחוד יהודה ויוסף בפרט. נראה שכל מגמת יוסף אחר מכירתו למצרים היתה לשקם את אחדות המשפחה. היא המאפשרת את תקומת יעקב אבינו – וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מה, כז) – והיא המביאה את הספר לסיומו, כאשר האחים מאוחדים סביב מיטת אביהם.
יש לעמוד על סוד אחדות זו: מדוע חייב ספר בראשית לסיים באחדות המשפחה? מדוע היא חיונית למימוש ייעודנו הלאומי?
יש לעמוד על סוד אחדות זו: מדוע חייב ספר בראשית לסיים באחדות המשפחה? מדוע היא חיונית למימוש ייעודנו הלאומי?
***
תכונת האחדות מחזקת כל קבוצה נתונה. האמרה "מאוחדים נעמוד ומפולגים ניפול" – united we stand, divided we fall – מתועדת לשנת 1253, ומקורה עתיק מכך. אולם לאחדותם של יהודה ויוסף יש משמעות החורגת מן האוניברסלית.
מאז לידתם המשותפת של יעקב ועשו, קיימים בעם היהודי שני זרמים. זרם אחד ממשיך את מורשתו של יעקב "איש תם, יושב אוהלים" – מודל אידאלי ונשגב של העם היהודי. אוהלו של אדם מאפשר לו את השקט ואת החופש לעצב את ביתו בדמותו האידאלית. הבית הפרטי אינו צריך להתחשב במורכבויות הרבות של העולם מבחוץ. חומות הבית מגנות עלינו מפני שלל הגורמים המאלצים אותנו להתפשר, ומאפשרות לנו להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו.
במשך שנים רבות נרתענו מעבודת שדה. היציאה מחוץ לאוהל כרוכה בסיכון. אולם נדמה שבנסיבות של היום – שהחילוניות עברה לקרב מאסף והציבור החרדי, בחסדי שמים, גדול ובטוח בדרכו – מדובר בזכות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לעבור עליה
מי שממשיך את מורשתו של יעקב הוא יוסף בפרט, ובני רחל בכלל – רחל שנקראת "עקרת הבית" (במדבר רבה יד). משום כך, יוסף אינו מוכן לקבל כל סטיה מן האידאל, והוא אף מביא את "דיבתם רעה" של אחיו אל אביו. בשונה מיהודה וראובן שנפלו במלכודת החטא – גם שמעון ולוי נמצאו אשמים בהריגת העיר שכם, וכל בני לאה אשמו במכירת אחיהם – יוסף יודע להתגבר על הפיתוי לחטוא. יוסף הוא בעל חלומות: איש החי לפי חזון נשגב ואינו סוטה ממנו במאומה. יוסף הצדיק.
מכל אחיו, יוסף הוא אפוא היחיד הממלא את מקום אביו: הוא נהיה לאב ומוליד שבטים. בברכתו קובע יעקב שהוא יהיה ממשיך דרכו: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד). על יוסף לרעות את "אבן ישראל". הוא גם נוטל את ברכת יעקב: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁ־דַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם (שם, כה).
ספר בראשית אינו מסתיים במות יעקב אלא במות יוסף. גם ספר שמות מתחיל במותו. יוסף שייך לשני הספרים. הוא גם אב וגם בן. הוא משקף את אידאל אביו וממשיך את מורשתו לתוך ספרם של בנים.
***
אולם יש גם זרם שני, הזרם של עשו, תאומו של יעקב. בניגוד לאידאל התמים של יעקב, זרם זה משקף את הדרך הפגומה שהאידאל מיושם במציאות. שם, מחוץ לאוהל, המפגש בין האידאל לבין המציאות מפיק תוצר חדש ושונה. האידאל ממשיך לקנן בקרבו, אך הוא משתקף בחוץ בגרסה שונה, מותאמת למציאות ארצית שאינה ניתנת לעיצוב חופשי בדמות הבית.
אנחנו מכירים את הדפוס הזה בכל פינות חיינו. מצד אחד, בחלומות ובחזון שלנו יש תמונה אידאלית – אידאל של ישיבה או של תלמיד ישיבה, אידאל של קשר עם הילדים או של קשר זוגי, אידאל של בית ומקום עבודה, וכך הלאה. אולם אנחנו גם בוגרים ומודעים די הצורך להבין שהחיים עצמם לעולם אינם תואמים את האידאל. זה לא עושה אותם לפחות טובים. הנסיבות המשתנות ללא הרף מאפשרות לנו לחיות במגוון גרסאות של אותו אידאל פנימי. אלו החיים עצמם.
מוקפים אנו בשילוב שבין אידאל עליון לבין מציאות מאתגרת. כך הוא שילובם של נשמה וגוף, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, קדושת השכינה ועולם שפל
אכן, מוקפים אנו בשילוב שבין אידאל עליון לבין מציאות מאתגרת. כך הוא שילובם של נשמה וגוף, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, קדושת השכינה ועולם שפל, וכהנה רבים. באוהל, כמו באוהל מועד שבו שרתה שכינה, נמצא האידאל במלוא טהרתו. בחוץ, בשדה, עלינו להיות אנשי ציד – להצטייד בכלי מעשה היודעים לעטוף את האידאל במגוון לבושים בהתאם לצרכים המשתנים של הארציות המתעתעת. עלינו להתפשר.
את החלק הזה של העם היהודי, חלק שהיה אמור להיות נחלת עשו, נטל יהודה, ובמובן רחב יותר בני לאה. יהודה הוא בלתי מושלם בעליל. כמו דוד המלך אחריו, חטאו הוא חלק ממנהיגותו – מנהיגות שאינה מרוממת מעם כמו של יוסף ושאול, אלא מתוך העם: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט, ח). המלכות, הכהונה ושאר כלים ליישום האידאל היהודי במציאות הארצית שייכים לבני לאה – ויהודה בראשם.
עשו בז לבכורה – בז לתפקיד ההובלה בעם היהודי – ונדחה החוצה. יהודה ואחיו היו מוכנים לתפקיד, אך לא הפנימו את מקומו של יוסף בתור מי שממשיך לדורות הבאים את היסוד הגדול של יעקב אבינו, וראו בו מתנשא עליהם ומאיים על מעמדם. רק אחרי שיעקב אבינו הוציא מפיו את המילים הבלתי נתפסות, אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי (מד, כז) – הבינו האחים את טעותם. ליעקב אשה אחת, ושני בנים. הם העיקר, ולכן יעקב מסרב לשחרר את בנימין, גם אם שמעון, עם כל הצער שבדבר, יישאר כלוא במצרים.
על כלי המעשה של בני לאה להתכוונן על פי הגרעין המזוקק של בני רחל.
תוך שמירה על ערכנו המכוננים – התורה והמצוה, הזהירות בקלה כבחמורה, הדבקות ברוח הקהילה והריחוק מכל דבר רע – כניסתנו למרחב הציבורי תוכל לקדם את אותה אחדות של קדושה, אחדות יהודה ויוסף של ספר בראשית
יהודה, במפגש הגורלי עם יוסף, הפנים את המסר. הוא היה מוכן להקריב את עצמו למען בנימין, שלפי הבנתו נותר לבד מתוך בני רחל. מכאן נבעה האחדות החדשה בתוך בית יעקב. האחים קלטו את מקומם השונה, את תפקידם המובחן ואת הצורך לאחד בין מגוון הכוחות. יוסף מברר את מהות העם וסוד עניינו. יהודה, הזרוע הפוליטית של האומה, כפוף אליו ומשתחווה לו.
ברגע שזה קורה, יוסף מוחל לאחים מחילה מלאה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה). וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מה, ח). הדרך אמנם היתה מפותלת, אך לבסוף האחדות הושגה.
***
ומכאן למציאותנו הנוכחית. כאשר קולות מלחמה ממשיכים להישמע, ואין אנו יודעים מה יולד יום, מוטלת עלינו המשימה להבטיח את אחדותנו. צעד חיוני לקראת אחדות הוא לדאוג לכפיפות של כלי המעשה של העם היהודי – ההנהגה הפוליטית, המדינה ומוסדותיה השונים – למהותה של האומה היהודית.
כבר בסיפור "המנורה" הזהיר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל מפני רוחות זרות שהשתרבבו בקרב המחנה, ואשר לא כולן תוכלנה להשתלב בתוך המסגרת הלאומית המחודשת של העם היהודי. רוחות אלו, שבהן דעות, ערכים ותרבות הזרים למהות היהדות, דבקו בתנועת שייסד הרצל ואף במדינה שקמה מתוכה. כלומר, היו אלמנטים בתוך "כלי המעשה" של העם היהודי שנותרו נבדלים מיסודות היהדות. נותר מרחק, במכוון או שלא, בין יהודה ליוסף – בין אנשי השדה לבין אנשי הבית.
במשך שנים רבות, נרתענו מעבודת שדה. בחלוקה שבין רועי הצאן ואנשי השדה (החקלאות), שמנו תמיד את חלקנו עם רועי הצאן – באוהל וסמוך אליו. אין ספק שהיציאה מחוצה לו כרוכה בסיכון. אולם, נדמה שבנסיבות של היום – נסיבות שבהן החילוניות עברה לקרב מאסף והציבור החרדי, בחסדי שמים, גדול ובטוח בדרכו – מדובר בזכות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לעבור עליה.
תוך שמירה על ערכנו המכוננים – התורה והמצווה, הזהירות בקלה כחמורה, הדבקות ברוח הקהילה והריחוק מכל דבר רע – כניסתנו למרחב הציבורי תוכל לקדם את אותה אחדות של קדושה, אחדות יהודה ויוסף של ספר בראשית וספר יחזקאל. תנועת הכניסה כבר החלה. כעת הזמן להעניק לה את החיזוק והכוונה שאליהם היא כה זקוקה.
יש לברך על המגמה המבורכת של השתתפות חרדית במערכת הלחימה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. לפני כשבועיים העברתי שיעור לחיילים חרדים במסגרת טירונית מקוצרת ("שלב ב'"), וחלקם כבר הספיקו להשתלב במאמץ הלחימה בעזה בתפקידי תמיכה שונים. יש לפעול לחיזוק המגמה והרחבתה, לצד מענק תמיכה דתית ורעיונית החיוניים לקיומה. עבודה רבה ממתינה לנו ביום שאחרי.
בדרך זו נזכה, בס"ד, להגיע לתכלית שהכתוב מבשר: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
Photo by Marek Studzinski on Unsplash
שלום
כתיבתך מעורפלת ומשאירה את ההבנה מי הם עובדי השדה מעורפלת, וגם מה המשימה שלהם נשארה מעורפלת. כל עוד לאת תכתוב דברים ברורים ניתן יהיה לפרש את דבריך בדיוק ההפך אולי מכוונותיך. מה המשימה של אנשי השדה? מתי ירימו בציבור החרדי את הכפפה ויכנסו תחת האלונקה ששמה צה"ל? עבודת השדה דורשת יגיעה, התמסרות, וגם תפילה לקדוש ברוך לירידת גשמים. אתה יושב על הגדר ומחלק רמזים לא ברורים. אשמח אם תבהיר את עמדתך.
לגב' ד"ר יהודית — 10 השורות האחרונות במאמר הן מאד ברורות לדעתי.
אבל היכן יימצאו הרבנים-האדמו"רים-העסקנים, אשר יסכימו, אפילו בשתיקה, בלי לזלזל ולהשפיל, שכל מי שאינו מקיים ממש כפשוטו "תורתו אומנותו" (המקיימים זאת הם רק כ-20% מהחרדים) יתגייס לשירות מסוג "נצח יהודה", או ל"שלב ב", או לשירות-לאומי, או בסה"כ לאבטחה חמושה בשכונתו?
גם אם יש כלי-קודש הסבורים שאכן כך ראוי לעשות, הרי הם חוששים מקנאים (אשר ימרטו את זקניהם, או לפחות יחרימו אותם).
כלומר, השאיפות נשגבות, אבל הפתרונות כבולים בכבלי שמרנות פתולוגית, אשר יש לה לעיתים גם שיקולים כלכליים בלתי-טהורים.
איני יודע מהיכן שאבת את הדברים שכתבת ומה הם המקורות לדבריך על הרצל שהזהיר מפני רוחות זרות, דעות וערכים ותרבות הזרים למהות היהודית שהשתרבבו בתוך המסגרת הלאומית שדבקו בתנועה שייסד.עכת"ד. ואני תמהה אני ואתה מדברים על אותו הרצל( או בשמו המלא בר"ת בז"ה) וכפי שאני מכיר את הרצל מכתביו הוא היה ההיפך מכל מה שכתבת עליו רחוק רחוק בלשון המעטה בחייו האישיים והמשפחתיים והציבוריים ופעל להיפך מכל מה שכתבת עליו. ובכן על איזה ערכים יהודיים ומהות יהודית הרצל דיבר ומפני איזה רוחות זרות הוא הזהיר ומה היתה בעיניו ובחזונו מדינה יהודית? ומה היה מקום בכלל לדבריך אלה.
בברכה ובכבוד רב.
המקור הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הרצל, "המנורה" (1897).
ישר כח, אנחנו זקוקים לקולות מחברים, במיוחד בעת כזאת.
לגבי הגיגיו ורעיונותיו של הרצל וחזון מדינת היהודים וכיצד היא אמורה להתננל כפי שכתב בספרו "מדינת היהודים" (1896) אחרי שחזר בו בעקבות משפט דרייפוס ממשנתו הראשונה ומהצעותיו לפתרון שאילת היהודים והאנטישמיות ע"י התבוללות והתנצרות המונית כפי שהוא נהג .הוא כתב ספרו "מדינת היהודים" ( ולא מדינה יהודית) וגילה את יחסו לדת היהודית ולרבנים במרחב הציבורי להגבלת השפעתם וסמוכתם.הנה קטע קטן מספרו: " ברשות כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת ליבו…ואם יבואו כהני הדת האם ניתן את כהני הדת למשול בנו? לא! ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינוכי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל" . ודי בזה…
באמת די, ובאמת כדאי לקרוא וללמוד ולהשכיל. בניגוד לחלקים אחרים של המנהיגות הציונות, על זרמיו השונים, הרצל לא היה אנטי-דתי. הוא דגל במדינה יהודית (ולא מדינת היהודים; עי' "מדינה יהודית" של יורם חזוני) וראה בה שיבה ליהדות. ממליץ לקרוא את ההספד של הגרא"א קפלן על הרצל משנת 1919. כמובן שבאזורים חרדיים מסוימים מעדיפים לדבוק באופן בלעדי ברעיון של התנצרות המונית שהרצל רשם ביומנו בשנת 1893. ב"ה, הרעיון שחלף בראשו לא עשה רושם מעשי, והוא פנה לרעיון אחר: השיבה אל היהדות. סיפור "המנורה" בהחלט מדגים את זה, אבל גם "מדינת היהודים", אם תקרא עד הסוף, מגלה כיצד הוא שאף לחזור ליהדות. באשר לשלטון רבנים, חז"ל, להבדיל, כבר קובעים שלא ראוי לתלמידי חכמים להיות ראשי עיר (מנהיגים פוליטיים), ואף אחד אינו מעוניין בכפייה דתית-רבנית באמצעות כוח מדינתי על האוכלוסייה.
רבי יהושע ידידי, האם הרצל באותו משפט שכתב על שלטון הרבנים או כלשונו לכלוא את כהני דתינו אם יבאו למשול עלינו התכוון שהם לא יתמנו לראשי ערים ולמנהיגים פוליטיים כפי שכתבת או הבנת? אני חושב שזאת תמימות לחשוב כך . ודאי שהוא לא התכוון לשלילת זכויות אזרחיות ודמוקרטיות במדינת היהודים שלו.ברור לי לגמרי שכוונתו היתה לשלילת הסמכויות ההלכתיות של הרבנים ובתי הדין הרבניים להתערב בענייניו האישיים והאישותיים של היחיד והציבור בענייני גיטין וקידושין גיור כהלכה ,כשרות ושמירת שבת ברשות הרבים ובקיצור מדינה ללא צביון דתי לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים כמסגרת לאומית נטולת צביון יהודי- דתי. וברוח זאת נכתבה מגילת העצמאות. אני לא מתרשם מההספד של הגרא"א קפלן…,גם הרב קוק זצ"ל הספיד את הרצל ודימה אותו למשיח בן יוסף ומי לנו יותר מרבי עקיבא שדימה את בר כוכבא למשיח.., לכן לענ"ד כל הדיבורים על "אחדות ותן חלקנו בתוכה" אינם אלא כוונות טובות ומשאלות לב, אבל אין לכך היתכנות מעשית לא בטווח הנראה לעין משום שבפועל מוסדות השלטון והמערכת המשפטית במדינת ישראל הכובלת ומגבילה את סמכויות בתי הדין הרבניים ברוחו של הרצל וע"פ מגילת העצמאות ובשיתוף אמצעי התיקשורת הנשלטים ע"י ארגוני השמאל בארץ ובחו"ל לא עומדים להשתנות בזמן הקרוב..
חבל להתווכח על זה. תקרא על הרצל – ההיסטוריה שלו, עשייה שלו, קורות חייו, מורשתו – ואז נחזור ונדון. הדיון העיקרי כאן הוא על לקיחת אחריות על הזרוע הפוליטית של העם היהודי ודאגה שהיא תהיה כפי שאנחנו מעוניינים שהיא תהיה. אנחנו לא יכולים לנצח לתבוע מאחרים שיעשו את מלאכתנו, וכשזה לא קורה לומר ש"היי, יש שם סיכון ואסור להיכנס לשם". אנחנו נכנסים לשם בכל אופן, ולכן כדאי לקחת אחריות על הסיפור הזה כמה שיותר מהר.
מדוע פנייה עניינית של המחבר לכניסה למרחב הציבורי ולהשתתפות בלחימה, הפכה כאן לדיון על חייו האישיים של הרצל ועל האבולוציה בהשקפותיו!? אולי בגלל שנוח להתפלמס על הרצל, במקום להסיק מסקנה ברורה, להתגייס לשירות צבאי כלשהו (אפילו הצנוע ביותר) ולאחוז בנשק לצורך הגנת השכונה/העיר/המדינה.
אכן אני מסכים לגמרי שעל הציבור החרדי להיות שותף בנשיאה בעול חבירו ולעניין שירות צבאי אני אף הייתי מחייב גם את מי שיושב באהלה של תורה ותורתו אומנותו לעבור הכשרה צבאית קצרה מה שנקרא טירונות בתקופת בין הזמנים ויש מספיק מקצועות בצבא -שיוכלו לתרום אחרי הכשרה מקצועית בלי לפגוע במעמדם -כגון קורס משגיחי כשרות, ז"ח (זיהוי חללים , חובשים וחזנים ורבנים צבאיים). ברור לגמרי שאי אפשר להמשיך ולפטור את עצמם משום שירות צבאי כאשר ובו בזמן מתנהלת מלחמת קיום ומלחמת דמים וחיילים מחרפים את נפשם ומדי יום נופלים ומתווספים חללים והורים מספידים את בניהם וילדים מתייתמים ונשים מתאלמנות וקול אחיהם צועק מן האדמה .אין שום הצדקה מוסרית להמשיך במצב הקיים. כל מה שהתיחסתי בדברי להרצל היה רק כהערת אגב לדבריו של הרב פפר בהתיחסותו להרצל. כאן אנחנו לא מסכימים.
ר' בן אור —
תמוה בעיני, שרשימת המקצועות הצבאיים שפירטת (קורס משגיחי כשרות, זיהוי חללים , חובשים וחזנים ורבנים צבאיים) אינה כוללת תפקידי לחימה, ואפילו לא תפקידי שמירה. כלומר, אין ברשימתך "לוחמיאל" ו"שומריאל" – כפי שהגדיר הרב עקיבא-יוסף שלזינגר זצ"ל.
אמנם אין הלכה כר' אליעזר שכלי-נשק "תכשיטים הם לו", אבל חרדים אינם אמורים להיות פציפיסטים הפטורים מנשיאת-נשק ומהריגת מרצחים, אנסים ומבתרים.
למרות האסון והתנפצות היוהרה הצבאית, עדיין אינני רואה בעולם החרדי אפילו את המאמץ המינימלי הנחוץ: שכל (כל!) עיר/שכונה חרדית תשלח קבוצות משמעותיות לאימון/טירונות, ותקים פלוגת כוננות חמושה היטב, אשר תוכל להגן על תושביה.
רק כהערת אגב הגבת 4 תגובות ארוכות על הרצל.
למען הידע הכללי, בזמן שרוב אם לא כל הרבנים שרואים הכל בעיני הבדולח שלהם לא ראו כלום ממה שעתיד לבוא על יהדות אירופה, הרצל המתבולל שאתה כ״כ מתעב נלחם בכל כוחו כדי למצוא פתרון לסבל ולבעיית האנטישמיות.
לרבי יהודי
לתפקידי לחימה דרושה הכשרה צבאית יותר ממושכת ושירות צבאי יותר ארוך מה שידרוש מהם העדרות ארוכה ארוכה וממושכת מהמסגרת הישיבתית או מהכולל.אני התייחסתי אכן רק לקורסים והכשרה באותם מקצועות שיש להם שייכות דתית שיקל עליהם להשתלב וניתן להכשירם במשך שלושה שבועות בתקופת בין הזמנים.והלואי שלכך יסכימו ראשי הישיבות.חייב להיות כאן תהליך ולא בקפיצה אחת.
ר' בן אור —
מסכים לחלוטין לדבריך: "והלואי שלכך יסכימו ראשי הישיבות"… כי החשש מקיצוניים, חלקם אלימים, הוא משמעותי, ולכן קשה לקיים "לא תגורו".
אבל אני חולק עליך לחלוטין לגבי הכשרה, כיוון שדי בשבועיים-שלושה להכשיר באימוני-ירי מאבטח של יישוב-עיר-שכונה-ישיבה, אשר חמוש ברובה M-16, או בקלצ'ניקוב. ודאי שמאבטח כזה לא יהיה בקי בפעולה משולבת ולא יסתער במעלה הגבעה, אבל יהיה מסוגל להגן בהצלחה על הקהילה.
יתר-על-כן, כולנו מכירים המונים, אשר אינם לומדים בישיבה או בכולל, והיו יכולים לעבור הכשרה, חלקה אפילו בשכונותיהם, בקבוצות מגובשות המקפידות על אורח-חייהן. הבעיה האמיתית היא שה"ספאסט נישט" מעכב, ויש לו תירוצים למכביר, גם כאלה העטופים ביראת-שמיים כוזבת.