פסח – חג של לידה

תחושת קץ הימים הנושבת בימים אלו, לצד חג הפסח הממשמש ובא, מעלה בנו מחשבות על גאולה. אלו אף מזכירות את דברי חז"ל על נשים צדקניות, שבזכותן נגאלו אבותינו ובזכותן עתידין להיגאל. והשאלה מתבקשת: למה דוקא נשים צדקניות? האם הזכות של גברים אינה מספיקה לגאולה? מה יש בנשים שאין בגברים, שדוקא זכותן נחוצה לגאולה?

שני היבטים לגאולה, היבט גברי והיבט נשי, ועלינו להכיר אותם ולתת דעתנו על כל אחד מהם. ההיבט הגברי של הגאולה – הדרמטי, הסנסציוני, המרשים – הוא הוצאת העם ממצרים. ההיבט הנשי – השקט, האטי להחריד, הכמעט מאכזב – הוא להוציא את מצרים מהעם. הכישורים הנדרשים לכל אחד מסוגי הגאולה האלה שונים בתכלית. סט הכישורים הנשי לא יקדם במאום את המטרה הראשונה, וסט הכישורים הגברי הוא חסר תועלת לחלוטין כשמדובר במטרה השניה.

הוצאת ישראל ממצרים הורכבה מעוז וגבורה, דרמה ותיאטרליות. נדרשו לה התערבות אלוקית ושינוי חוקי הטבע. הקולות והברקים של קריסת אימפריית ענק – אֶגוֹאִים מנופחים נשמטים מכסאות מלוכה, צבאות אדירים מיטלטלים חסרי ישע בים רוגז, סוסים ומרכבות מסתחררים במערבולת חול טובעני – מהדהדים עד ימינו אנו. אבל הוצאת מצרים מישראל היא גאולה מסוג אחר. היא גאולה של הלב, ולבבות אי אפשר לכבוש בכח. לבבות, כמו צמחים, יכולים רק לצמוח ולהתפתח, ללבלב ולפרוח, לפרושׂ עלה עדין אחר עלה, הֲנָצָה נפלאה אחר הנצה. הניסיון לכפות בכח שינוי של הלב, כמוהו כניסיון לנטוע עץ תפוחים באמצעות חפירת בור ענק בבולדוזר, הצפתו בזרנוקי מים, ואז קפיצות על גבי האדמה המכסה את השתיל בקריאות "מהר יותר! גבוה יותר! חזק יותר!".

כך שבשעה שאנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר עלינו לזכור שישנם שני סיפורים מקבילים. האחד עוסק בגאולה ה"גברית", ומספר על היד החזקה והזרוע הנטויה, הפונות מטה לתמרן את הטבע, להפֵּך אימפריות, לרסק התנגדויות עד עפר. והאחר הוא סיפור שקט, נשי, על אומה של עבדים המוטמעת עמוק בתוך המצרים, שצריך ליילד אותה אל אור היום ואל האמת, לטפח אותה, להזין אותה, לחנך אותה. אומה שמֶשֶךְ הכשרתה לתפקיד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" צפוי לארוך אלפי שנים.

הוצאת ישראל ממצרים היתה משימה קלה יחסית. לשם כך לא היה צורך אפילו בזכותן של ישראל – הקב"ה התערב בטבע, ומשה הוביל את ישראל אל המדבר. אולם להוציא את מצרים מישראל, להביא את גאולת הלב, זהו כבר סיפור אחר. כמו שאומר לנו הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב), ה' עשוי לתמרן את הטבע, הוא עשוי להתערב ולשנות את מהלך העניינים והוא עשוי לחולל נסים – אבל הוא לעולם לא יתערב בלבות בני האדם. (פרעה הוא היוצא מן הכלל הידוע.) את גאולת הלב אי אפשר לתבוע, אפשר רק להזמין אותה, לעורר אותה, לתת לה השראה. בשביל גאולת הלב נדרש כח נשי.

נשים כמיילדות – חיבור

וכך, סיפור הגאולה – סיפור לידתה של האומה שלנו – נפתח (כמה מתאים) בשתי מיילדות אשר יָראו את האלוקים. וכמו שמציין המדרש, באותם כישורים שיילדו הנשים הללו תינוקות, הן השתמשו כדי ליילד אומה שתהיה קרובה יותר לחזון האלוקי. שִׁפְרָה שִׁפְּרָה לא רק את הוולדות, אלא גם את מעשי ישראל לפני ה'. פּוּעָה פעתה לתינוקות, אבל השתמשה בפיה גם להתנגד לפרעה, לבכות על אחיה, לייצג את עם ישראל לפני ה' ולשכנע את אביה ללדת עוד ילדים.

הרבה לפני התרחשותן של הדרמות הגדולות בארמון התקיים מפגש בעצימוּת נמוכה בין שתי נשים. האחת עבריה ממעמד העבדים הנמוך, והאחרת נסיכה מצרית. אבל המפגש אנושי במיוחד; שימו לב להעדר ההתרפסות של מרים בְּגִשְתָּהּ אל הנסיכה להציע את אמה כמינקת לילד שנמצא ביאור. האנרגיה הנשית, בהיותה ממוקדת בחיבור, מתעלמת לעתים קרובות ממעמד והיררכיה. אין כאן דבר ממאבקי הכח שהיינו מוצאים במקבילה הגברית של מפגש מהסוג הזה. יש כאן רק הצעה ישירה לפתרון שהכל מרוויחים ממנו.

אבל דוקא הנסיכה, בתיה – הגיבורה הכי לא צפויה בסיפור הזה – מבליטה את עצמאותו של הלב. בתור בתו של פרעה היא גדלה בבית רווי רוע, אבל המדרש מגלה לנו שהיא ירדה ליאור לרחוץ מגילולי בית אביה.

מי גילה לו, ללבה של בתיה, את האמת? זאת לא נדע, אבל האמת מביאה את בתיה לפעול מעבר לגבולותיה הטבעיים (רש"י: "ותשלח את אמתה – שנשתרבבה אמתה אמות הרבה") כדי להציל את התינוק מן המים. ופעולות של אהבה מצמיחות תגובות של אהבה: "אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף אַתְּ – לֹא אַתְּ בתי ואני קורא אותך בתי" (ויקרא רבה א, ג). זו האשה שעומדת לגדל את משה – לתת לו את שמו ואת ייעודו. הזרעים להולדת מושיעם של ישראל ניטעו במעשיהן של בתיה ושל מרים.

משה כִּמְיַלֵּד – חינוך

שלא כמו ההוד המלווה את הגאולה הגברית, הגאולה הנשית עלולה למלא בייאוש. גדילה היא דבר אטי במידה שלא תיאמן. אולי זה תעתוע אחד גדול, ושום דבר לא באמת משתנה?

אוי, כמה היו חיינו קלים לוּ יכולנו פשוט לפתוח חיבור USB בראשי ילדינו ולהטעין בהם את כל הערכים והרעיונות שלנו. כמה קל יותר להכות בסלע מלדבר אליו!

שנים רבות אחר כך קובל משה רבנו בפני הקב"ה בתסכול עצום: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ … לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק… (במדבר יא, יא-יב).

ורש"י מיד מזדעק על טענתו של משה כי ה' אמר לו לשאת את העם בחיקו. איפה בדיוק נאמר דבר זה? בתובנה מדהימה מסיק רש"י שהיה זה כאשר ה' ציווה אותו: לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם (שמות לב, לד). מסתבר אפוא שלהנחות את העם משמעותו בדיוק זה – לשאת אותו ולדאוג לו כאילו היה תינוק. זה אומר לטפח, להדריך, להחזיק ואפילו לפנק. זה אומר להיות האבא של העם וגם האמא שלו.

בפסוק הבא מגלה לנו רש"י שכה גדול היה סבלו של משה, עד שתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כנקבה.

מנקודת מבט גברית, הַפֶּרְסוֹנָה הנשית אכן חלשה. אם גבורה נמדדת ביכולת של האחד לכפות את רצונו על האחר, הנשים גילו שזה כמעט לעולם לא עובד. מיטב התכונות הגבריות – גודל, חוזק, עוצמה – אינו יכול לו, לַיצור השוקל כמו חבילת סוכר, שלא מפסיק לבכות, או לפעוטה במשקל מרכך כביסה שמחליטה להתיז בְּקֶשֶת כל דבר מאכל המוכנס לפיה. הדמות הנשית למדה מזמן שאם רצונך לעצב מישהו, לאפשר לו להשתנות, להפוך את המשימה שלך למשימה שלו – לא בכח ולא בחיל תושג משימתך. הכאה על קדקוד, גם בכוונות הטובות ביותר בעולם, לא תיטע במוחו של הילד – ובוודאי לא בלבו – את הערכים שלך. הגאולה הנדרשת כאן היא אמנות החיבור הנשית.

זה מתסכל, וזה אטי, אבל אמהוֹת (בימים הטובים שלהן) מקבלות מדי פעם הצצה אל האמת. האינטראקציות המזעריות האלה, הדאגה הזו לפרטים, מתכנסות כולן יחד בסופו של דבר לכדי משימת חיים ומסר מקיף; ומן הזרע הקטנטן הזה, מכל אותן שעות ודקות ושניות מייגעות, מן האמונה בכוחו של חינוך, בכוחה של דוגמא אישית וברוח האדם – מפציע לפעמים אל העולם עץ גדול ויפהפה.

בתיה, הנסיכה המצרית, קראה לילד שהצילה משה – כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. מדרש לקח טוב (ועל דרך זו פירוש הספורנו) מעיר שאם זו אכן הסיבה, היה עליה לקרוא לו מָשׁוּי – זה אשר משו אותו מן המים. משה הוא מי שמוֹשֶׁה אחרים. אבל חוויות החיים שלנו מחכימות אותנו, מחייבות אותנו ומעצבות אותנו. משה נִמְשָׁה ממוות רטוב, וכל חייו יוקדשו לִמְשִׁיַת אחרים ממוות אל החיים.

מדהים להיווכח שאף שמשה הוציא אותנו ממצרים, היה המנהיג שלנו, הגיבור שלנו, המלך שלנו – בכל פעם שהמסע שלנו דרש הצלה פיזית, הוא עזר לה וְתִּזְמֵר אותה – ובכל זאת, לאורך כל הדורות בחרנו לקרוא לו "משה רבנו". מה שהותיר את הרושם לא היה הדרמה, אלא החזון שהוא הציג לנו במעשיו ובדבריו – בסלילת המסילה העולה בית א־ל.

הקב"ה כִּמְיַלֵּד – אהבה

בין השורות של סיפור הגאולה הגברי מסתתר תמיד סיפור נשי. בתארו את צמיחת העם שלנו חוזר הנביא יחזקאל (טז, ד-ה) אל המוטיב הזה, כשהוא מתאר את עם ישראל כתינוק נטוש בן יומו.

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ, לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ [טבורך], וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי, וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה. (יחזקאל טז, ד)

בני ישראל היו אבודים. אבל ה', באהבתו האינסופית ובאמונתו בנו, הושיט לנו חבל הצלה בדמות שתי מצוות, שאחריהן פתח בסדרה של פעולות טיפוח, נוטפות רמזי אהבה ותשוקה לעם ישראל.

וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ, וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ, וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ, וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ. (שם, ט-יב)

ובסופו של דבר מגיע היום המיוחל, היום שכה הרבה התפללו עליו, שהילד עומד על רגליו ומראה שמשימת החיים של הוריו חקוקה בלבו וצרובה בנשמתו, והיא עתה משימת החיים שלו עצמו:

וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה …  וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ, כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נְאֻם ה' אֱלֹקִים.

ולמרות שמיד אחרי ההתחלה הקסומה הזו ממשיכה הנבואה אל עבר סיום טראגי – עדיין זרועה היא בתקוה, מלאה באמונה ביכולת של עם ישראל להשיג את הייעוד שהועיד לו ה'.

כולנו כמיילדות

יש בכולנו, גברים ונשים, היבט גברי והיבט נשי. אדם הראשון נברא דו־פרצופי, ועם ישראל כולו ביחס לקב"ה מוגדר נקבה. שמא הגיע הזמן שההיבט הנשי, אותו חלק אנושי שבתוכנו שלאורך הדורות סבל ממעמד נחות, יזכה לגאולה? ושמא ימים אלו, ימי הפסח, הם האמורים לבשר אותה? ויש גם סימן לדבר: דוקא בפרק הזמן שבין פורים לפסח, שני המועדים שגאולתנו היתה תלויה בדמויות נשיות, שלח נגיף הקורונה את כולנו להתחפר במקום האחד שמאז ומעולם היה ממלכתה של האשה: הבית.

העולם המערבי מוּטֵה הגבריות שבו אנו חיים נדמה בעינינו במשך דורות כתיאטרון, ובו בָּמָה ואחורי הקלעים. במרכז הבמה ניצבים גברים העושים את העבודה החשובה – חשובה במובן שאפשר לראות אותה, למדוד אותה, לְתַּמְחֵר אותה ולהתחרות עליה; ומאחורי הקלעים, בתפקיד עוזרי ההפקה, עושות הנשים את העבודה הלא־מרשימה של תמיכה בשחקנים הראשיים לפני המופע ואחריו.

נגיף הקורונה הרים את המסך, ופתאום אין עוד מרכז לבמה. ההופעה נגמרה. מרוץ העכברים תם. הנצנוצים והזוהר נעלמו. כל מה שנשאר הוא אנחנו והעולם הפנימי שלנו. אחורי הקלעים היו לבמה היחידה; והקהל? ה' לבדו.

גם בעת יציאתנו ממצרים, עת היוולדנו כאומה, שהינו כולנו בבתים כדי להינצל מכח המשחית המשתולל בחוץ. ושמא כדי שנזכה שוב לגאולה, אחרית כראשית, עלינו להיכנס תחילה לתוך עולם פנימי יותר, נשי יותר, נעלה יותר. ושמא נגיף הקורונה, בדרך הקשה, פותח לנו את הדלת.