צריך עיון > סדר שני > גלות: בין התשוקה הדתית לחובה ההלכתית

גלות: בין התשוקה הדתית לחובה ההלכתית

האדם הדתי מצוי במתח בין הרצון לבטא את הרגשות הדתיים שבו באופן ישיר, ספונטני ומידי, לבין ההלכה המציבה להם זמנים, מקומות ותנאים מוגדרים. סתירה זו עומדת בבסיס הרעיון של בית המקדש.

כ"ט תמוז תשע"ט

ישבנו שם לבדנו וצפינו בשמש המבצבצת מבעד לאופק; אני, שמעון, בחולצה לבנה ובמכנסיים כהים, וחברי, אלי, בטריקו ובמכנסי חאקי. על ראשו של אלי היו מונחות תפילין, ואילו שלי נותרו בנרתיק. אני מתפלל מאוחר יותר, בבית הכנסת, במניין של שבע, וכך יש לי זמן להקשיב לתפילתו של אלי. מילים מתפילת שחרית של שבת בוקעות ממנו בהתלהבות, על אף שאנו עומדים בבוקרו של יום שישי בכלל: "הא-ל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה…" אלי באמת מתפלל. הוא מתרגש. מדוע אפוא אני חש מובך?

רחמנות. רחמנות על אלי, נשמה גבוהה שאינה מוצאת מקום לעצמה. אני היחיד מכל חבריו מהישיבה השומר אתו על קשר. אינני בטוח שהוא עדיין זוכר את צורתו של דף גמרא, מה גם שאף בישיבה הוא לא פתח את הגמרא הרבה מדי. ועדיין, לפעמים אני מרגיש שלאלי יש מה ללמד אותי יותר ממה שיש לי ללמד אותו. הנה, הוא יושב מול הזריחה ומתפלל. תפילה אמתית, אותנטית, מרגשת. אז מה אם היא אינה נאמרת בנוסח המדויק?

אינני מצטרף לתפילה שלו. מי שאינו רגיל להתפלל כוותיקין, עדיף שיתפלל במניין במקום ובשעה הקבועים לו – כך מלמדנו ה"משנה ברורה". אלי אינו מבין לרוחי. ההלכה זרה לו. הוא גם אינו מבין מה הבעיה בכך שהוא התחיל את הברכה של יוצר אור רק כשהשמש יצאה, וכך הפסיד את מעלת סמיכת גאולה לתפילה בדיוק ברגע הזריחה. הוא מתרגש לראות את השמש יוצאת, והוא מבטא את התרגשותו במילים מהסידור: "פותח דלתות שערי מזרח… בוקע חלוני רקיע… מוציא חמה ממקומה… מאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים." כשאני יושב שם ומקשיב לתפילתו, אני מרגיש כאילו הקב"ה מוציא את השמש רק בשביל להאיר לאלי, "ליושביו שברא במידת הרחמים".

איך זה יכול להיות? אני חושב לעצמי. למה אני, אברך המשתדל לדקדק בהלכה, לומד רוב הזמן, מנהל אורח חיים תורני לחלוטין, וכמעט בכל היבט של החיים מרגיש נעלה מאנשים מסוגו של אלי – מסתכל עליו לפתע מלמטה למעלה?

מישהו פעם אמר לי שאלי הוא טיפוס "רליגיוזי". הוא הסביר לי שרליגיוזי הוא בעצם "דתי", אבל לא דתי של שמירת הלכה, אלא של רגשות דתיים טבעיים. הרליגיוזי אינו צריך שההלכה תורה לו מה לעשות. יש לו רגשות דתיים. בתוכי הבנתי למה הוא מתכוון, אבל דווקא בגלל זה התרגזתי: מה הפירוש "לא צריך את ההלכה"? האם לי, שכן "צריך את ההלכה", אין רגשות דתיים?

מישהו פעם אמר לי שאלי הוא טיפוס "רליגיוזי". הוא הסביר לי שרליגיוזי הוא בעצם "דתי", אבל לא דתי של שמירת הלכה, אלא של רגשות דתיים טבעיים. הרליגיוזי אינו צריך שההלכה תורה לו מה לעשות. יש לו רגשות דתיים. בתוכי הבנתי למה הוא מתכוון, אבל דווקא בגלל זה התרגזתי: מה הפירוש "לא צריך את ההלכה"? האם לי, שכן "צריך את ההלכה", אין רגשות דתיים? האם ההלכה נועדה לאנשים קרים ויבשים שאינם יודעים איך להתפלל, שאינם יודעים לעמוד מול הזריחה ולהרגיש את הקב"ה, שאין חשש שמרוב התרגשות יתחלף להם הנוסח של יום חול בנוסח של שבת?!

התהיות ממשיכות ללוות אותי גם אחרי שנפרדתי מאלי והלכתי לבית הכנסת. איני מצליח להתרכז בתפילה. אולי זהו הבדל בין אהבה ליראה? אולי אני נכנע לפסק ה"משנה ברורה" כי אני ירא שמים, ואילו אלי עושה את "מה שבלבו" כי הוא עובד מתוך אהבה ולא מתוך יראה? לרגע קטן אני משתכנע, אבל ברגע שלאחריו הרעיון הזה כבר נראה פשטני מדי. התבוננות קצרה בחוויית הציות להלכה מגלה שיש בה הרבה מעבר ליראה; למעשה יש בה אהבה אינסופית. אבל זה מבלבל עוד יותר: אהבה למי? לקב"ה? להלכה? לפוסקי ההלכה?

ומה עם אלי? האם העובדה שהוא אינו מציית להלכה משמעותה שדתיותו נטולת ציות? אולי הוא מציית להקב"ה בעצמו? נכנע לפניו? מתבטל כלפיו?

כך לפתע הגעתי ל"יהיו לרצון". ולתחושות הבלבול נוספו גם רגשי אשמה על עוד תפילת "שמונה עשרה" שהלכה לאיבוד. לפחות התחדשה לי כוונה: "יהיו לרצון אמרי פי" – מילות התפילה שמלמלתי; "והגיון לבי" – המחשבות שבלבלו אותי. הכל יהי לרצון לפניך ה'. הרי על מי חשבתי אם לא עליך, על רצונך, על הדרך הנכונה לעבוד אותך?

הנה, אומר לי המצפון, כבר נדבקת מאלי. בשמונה עשרה צריכים לחשוב על שמונה עשרה, לא על "רצון השם" ו"דרך עבודתו".

***

מובן ששמעון אינו הראשון, ואף לא האחרון, המתחבט בשאלה זו. התשובות שניתנות לה גם הן אינן חדשות: "רליגיוזיות" בלתי מוסדרת ובלתי ממוסדת אינה יכולה להחזיק מעמד; היא נתונה למצבי רוח מתחלפים ולשאר החולשות האנושיות; היא עלולה גם להוביל לעיוותים ולייצר קשיים. יש תשובות נוספות, שהמכנה המשותף שלהן אחד: הדתיות ה"נפשית" היא חלום שלא ניתן להגשים. כלי המציאות צרים וקטנים מכדי להכיל את אורה. או בנוסח אחר, מדויק יותר: ניתן להגשים את החלום, אבל הגשמתו היא היא ההלכה. כך ניתן לראות את האור מבעד לכלי המציאות – בתוך הלכה, בתוך מסגרת, בתוך גבולות.

ועם כל זאת, שאלת הרליגיוזיות מול ההלכתיות מציפה תחושה שקשה להתייחס אליה בביטול: הדת בגבולות ההלכה נדמית כמו ענק הנתון במעיל הקטן עליו בכמה מידות. האם העובדה שהמעיל מגן עליו מהקור ומהרוח היא תירוץ טוב דיו? מדוע אין מעיל התואם את מידותיה של הדת?

מאמר זה אינו בא לפתור את התהיות. הוא גם אינו בא להראות את עדיפותה של עבודת ה' ההלכתית על עבודת ה' הספונטנית, ולו משום שההלכה אינה זקוקה לכך. אנו עבדי ה' ומצייתים לו, גם כאשר הוא מצווה עלינו להתעלם מרגשי הקודש שלנו ולדכא את התפרצות הרוח, אפילו אם זה קשה ואפילו אם זה נראה מרחיק אותנו מעבודתו.

בית המקדש הוא המקום שבו נפגשים הצו האלוקי והרגש הדתי האנושי, אך לא בתור שאלה – אלא בתור תשובה. ברצוני לפרוש מורכבות זו, ולהצביע על התקווה לבניין בית המקדש כעל אופק שאליו אנו נושאים את עינינו כדי להינצל ממתח זה – תקווה למצב שבו הרגש הדתי האנושי והחוק הדתי האלוקי יהיו משולבים זה בזה בהרמוניה ובהתאמה מלאה

ברצוני, עם זאת, לתור אחרי חלומו האבוד של שמעון – חלום של דתיות הלכתית, מחויבת, היררכית, אך גם טבעית, מלאת רגש והתפרצות. אני מבקש למצוא את החלום הפרטי של שמעון מתוך התבוננות בחלומה של כנסת ישראל כולה: חזון הגאולה השלמה. חזון הגאולה משמש, ובצדק, כתובת אולטימטיבית לפתרון הבעיות המתעוררות בחיי הדת – הקשיים שהמציאות מערימה בפנינו כשאנו באים לקיים את התורה והמצוות באופן מלא. הוא מציע פתרון מן המוכן: הגלות אינה מצבו הטבעי של עם ישראל, ולכן היא אינה מתאימה ל"תכנית חייו" – לתורה. כל הבעיות הן תוצאה של העובדה שאיננו במצב הטבעי שלנו. ממילא אין התאמה בין התכנית למציאות, והעגלה המלאה, העמוסה בכלי גולה של תורה ומצוות, חורקת משהו ונדמית עלינו כמשאוי.

חלק בלתי נפרד מאותה גלות הוא חסרונו של בית המקדש, של השראת השכינה. חסרון זה מבטא יותר מכל את הריחוק שלנו מהמצב האידאלי, "הטבעי". במצב של גלות אנו משולים ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". אבל באיזה אופן באמת ייפתרו הבעיות כאשר נשוב לשולחן אבינו? מה יש בבית המקדש העונה לשאלות וגואל אותנו מהבלבול? טענתי היא, שבית המקדש הוא המקום שבו נפגשים הצו האלוקי והרגש הדתי האנושי, אך לא בתור שאלה – אלא בתור תשובה. ברצוני לפרוש מורכבות זו, ולהצביע על התקווה לבניין בית המקדש כעל אופק שאליו אנו נושאים את עינינו כדי להינצל ממתח זה – תקווה למצב שבו הרגש הדתי האנושי והחוק הדתי האלוקי יהיו משולבים זה בזה בהרמוניה ובהתאמה מלאה.

 

"איש כל הישר בעיניו" לעומת "בית הבחירה"

מה משמעותו של בית המקדש? בפרשת ראה מצווה משה רבנו את ישראל על בניין בית הבחירה:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.

חז"ל דרשו את הפסוק על זמן ביאת ישראל לארץ קודם שהניחו את המשכן בשילה[1]. באותן שנים עוד לא באו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, וגם לא היה מקום נבחר לה' לשכן את שמו שם. היכן הקריבו בני ישראל קרבנות? "איש כל הישר בעיניו."

דרשות שונות אלו משרטטות את התמונה המלאה של עבודת ה' הספונטנית של היחיד: היא פרטית, בכל מקום, ללא תיווך של כהן וללא חובה. "הטיפוס הרליגיוזי" בהתגלמותו: כיוון שנחה עליו הרוח, הוא עומד ומקריב. הוא אינו צריך מקום מיוחד, חובות מסוימות או כהנים שיגידו לו מה לעשות ואיך

חז"ל מוסיפים ודורשים שלא רק מקום הקרבנות נקבע לפי רצון המקריב, אלא כל ההקרבה היתה תלויה בדעתו: איש כל הישר בעיניו – ולא קרבנות חובה. איש כל הישר בעיניו – ולא ציבור. איש – ולא כהן. דרשות שונות אלו משרטטות את התמונה המלאה של עבודת ה' הספונטנית של היחיד: היא פרטית, בכל מקום, ללא תיווך של כהן וללא חובה. "הטיפוס הרליגיוזי" בהתגלמותו. כיוון שנחה עליו הרוח, הוא עומד ומקריב. הוא אינו צריך מקום מיוחד, חובות מסוימות או כהנים שיגידו לו מה לעשות ואיך.

על כל זה אומר הפסוק: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו." כלומר, לאחר שתבואו אל המנוחה והנחלה, אל לכם לטעות וללמוד ממה שאנו עושים כיום, איש כל הישר בעיניו. אתם רשאים לנהוג כך רק "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". אולם מרגע ש"עֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח", אזי "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם – שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". מקיץ הקץ על הספונטניות של "איש כל הישר בעיניו". מעתה ואילך חובות, ציבור, כהן ומקום.

 

הכנעת הרגש הדתי?

ננסה להבין את המשמעות המעשית של הדברים. מתוך דברי התורה והנביאים אנו למדים שהקרבת קרבנות היא הביטוי הגדול ביותר של הקשר בין האדם לא-להיו. הניסיון העשירי והגדול ביותר של אברהם אבינו היה הקרבת בנו יחידו, ומשנצטווה שלא להקריבו הלך והעלה איל תחתיו. במעמד הר סיני, עת ההתגלות של הקב"ה על העם כולו, הקריבו בני ישראל עולות ושלמים. כן במשכן ובבית המקדש, מקום השראת השכינה, עובדים את ה' על ידי הקרבת קרבנות. אף החגים והמועדים מתייחדים בקרבנות ייעודיים; וכן הלאה.

משאת נפשו של האדם הדתי היא להיות רצוי בפני א-להיו. הוא שואל: בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? באופן טבעי הוא סבור כי אופן הריצוי הוא בקרבנות: הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? תהיות אלו, הכתובות בספר מיכה, הן התהיות הפנימיות של האדם מול הרגש המורה לו שזוהי דרך הריצוי לקב"ה. רק לאחר מכן באה התשובה: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ. הקרבנות הם נקודת המוצא של האדם לקשר אל הקב"ה. רק לאחר מכן מגיעה ההבנה של עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ.

האדם רוצה אפוא להקריב קרבנות לה'. הוא רוצה להביא לקב"ה משהו, לתת לו מתנה, להביא לו את הדבר הגדול ביותר, המכובד ביותר שיש לו. הוא רוצה להביא את זה מיד, לבנות בחצר שלו מזבח, להקטיר את הקרבן במו ידיו ולשורר לפני ה' במילותיו. אבל התורה אומרת לו: עצור!

קרוב לבית המקדש הוא רואה לתדהמתו תור ארוך של יהודים כמוהו, כבשים בידיהם, ממתינים להיכנס לבית המקדש להקריב את קרבנותיהם. איפה היא תחושת קרבת ה' שבמדבר – תחושת היחידנות והאינטימיות, תחושת הגעגוע הבודדה – בתוך כל ההמון הזה?

הבנת איסור ההקרבה בבמות על רקע זה גורמת לנו להיזכר בדמותו של אלי. אלי רועה את צאנו במרחבי מרעה מוריקים. סביבו הוא רואה את הרי יהודה הגדולים, היפהפיים, מלאים הוד קדומים, ומרחוק הוא רואה את מדבר יהודה הגדול והבלתי נגמר. אלי, בעל הרגש הדתי והכמיהה הבלתי פוסקת לא-להים, מתמלא השתוקקות עזה להקריב קרבן לה'. הוא מתאווה ללכת בזה הרגע, לקחת את הכבש המובחר ביותר שלו ולהקריב אותו קרבן לה'.

אבל לא. אסור. לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. עליך, אלי, אומרת התורה, ללכת אל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. שם, ורק שם, תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.

בקושי רב מתגבר אלי על תאוותו להקריב לה'. הוא מחכה להזדמנות הראשונה ללכת לבית המקדש בירושלים, ושם להקריב את קרבנו. ההזדמנות מגיעה, אך אלי כבר אינו במרחבים האינסופיים של מדבר יהודה. הוא בביתו, מתקין את תנורו וכיריו בחצר, מצחו מגיר זיעה וסביבו מתרוצצים ילדיו חסרי תעסוקה. ובכל זאת, אלי הולך אל הדיר, לוקח כבש אחד ועולה עמו לירושלים. הדרך קשה ומייגעת, אבל הכל שווה בשביל קרבת ה' שבקרבן.

קרוב לבית המקדש הוא רואה לתדהמתו תור ארוך של יהודים כמוהו, כבשים בידיהם, ממתינים להיכנס לבית המקדש להקריב את קרבנותיהם. איפה היא תחושת קרבת ה' שבמדבר – תחושת היחידנות והאינטימיות, תחושת הגעגוע הבודדה – בתוך כל ההמון הזה? וכשמגיע סוף סוף תורו של אלי, הוא עומד מול שורה ארוכה של כהנים זריזים, והם לוקחים ממנו את כבשו בענייניות, מוודאים שהוא ביצע את פעולת הסמיכה כהלכה, וכבר מובילים אותו ממנו פנימה כדי להקריב אותו בעצמם לפני ה'. האם להקרבה כזאת ציפה אלי?

נראה שכן.

אם נקשיב היטב לפסוקים שהבאנו, נוכל לשמוע שהתורה אינה מצווה אותנו לחדול מהקרבה בבמות ולעבור להקרבה בבית המקדש בנימה של צמצום, אלא להפך. הביאה אל המנוחה ואל הנחלה מייצרת מציאות שונה, שבה יש מקום נבחר להשראת השכינה. איסור ההקרבה בבמות אינו מוצג בתור הגבלה, אלא להפך, בתור מעבר ממציאות נמוכה למציאות גבוהה יותר. מציאות המאפשרת הקרבה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, מה שלא היה אפשרי במצב של טרם מנוחה ונחלה.

הפסוק יוצא אפוא מהנחה שגם אנו מבינים שהקרבה במקום השראת השכינה היא הקרבה נעלית יותר; אולי אף טבעית יותר: הרי "שם" ה' שוכן, ומה יותר טבעי מלהקריב שם את הקרבן לפניו? השכינה אינה מציאות מופשטת שיש להאמין בקיומה, אלא משהו שאמור להיות נוכח ומורגש באופן מוחשי.

הפסוק יוצא אפוא מתוך הנחה שגם אנו מבינים שהקרבה במקום השראת השכינה היא הקרבה נעלית יותר; אולי אף טבעית יותר: הרי "שם" ה' שוכן, ומה יותר טבעי מלהקריב שם את הקרבן לפניו? השכינה אינה מציאות מופשטת שיש להאמין בקיומה, אלא משהו שאמור להיות נוכח ומורגש באופן מוחשי

כאשר יוצא האדם מביתו ללכת אל המקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו, הדרך מהבית לבית המקדש היא לו חוויה חזקה של יציאה מהמקום האנושי למקום עליון יותר שקיים עם זאת בתוך המרחב החיצוני. זהו דבר פלאי המרטיט את הלב – איך בתוך המרחב השפל שלנו, משכן הקדוש ברוך הוא את שמו ונותן לנו את האפשרות לבוא אליו. כאשר מגיעים לאותו מקום ורואים את התור הארוך של הממתינים להקריב קרבן, התור אינו נראה בנאלי ומייגע, אלא עדות לנוכחות ה' במציאות הריאלית. הכהנים הניצבים בראש לקבל את הקרבנות כבר אינם פקידים הלכתיים, אלא נציגיו של ה'. אלו לא רק רעיונות, אלא דברים שהמקריבים חשו באופן ממשי. ההתבטלות בתוך ההמון החוגג בבית המקדש אמנם מאבדת את האישיות הפרטית של האדם – אבל לא לטובת ההמון, אלא לטובת השכינה השורה בו. כשיש השראת השכינה, גם התבטלותו של האדם לתוך הקולקטיב ההמוני מעוררת רגש של קדושה אישית ואותנטית, יותר מהקדושה הנחווית בעמידה הפרטית של האדם לפני קונו, המתקיימת רק בתוך לבו.

ההקרבה בבמות מבטאת את התפרצותם של רגשות קרבת ה' באופן ספונטני, בלתי מרוסן, אישי, התנדבותי. איש כל הישר בעיניו. נדמה כי האדם מגיע כך לשיא של קרבת ה'. אפילו ההקרבה מתבצעת על ידי המקריב עצמו, ולא על ידי הכהן. אבל התורה מלמדת אותנו שיש קרבת ה' גדולה מזו. במקום שבו בוחר ה' להשרות את שכינתו, מופיעה נוכחותו באופן אחר לגמרי. היא אינה מתקיימת רק בלב וברגש, אלא במציאות ממש. ניתן לחוש אותה ולמשש אותה. אין בה הקסם השטחי של איש כל הישר בעיניו, אבל יש בה קדושה עמוקה יותר החודרת עמוק לתוך נפשו של האדם – קדושה שיש בה את ההתכווננות וההתבטלות לתוך המציאות העליונה והנשגבת.

 

החוויה הדתית של שמעון

כל האמור מתייחס אל בית המקדש, מקום הקרבת הקרבנות. אבל מה בנוגע לאלי ולשמעון? עלינו לחזור כעת אל חווית הדת של אלי, בעל רגשות הקודש הספונטניים, ולנסות ולהבין את הבלבול שהיא גורמת אצל שמעון, איש ההלכה, הצמא לחוויות דתיות "אותנטיות".

אלי זוכה לקיים את עבודת ה' בבחינת איש כל הישר בעיניו. הוא מצליח למצוא בתוכו ערוץ פנימי ואישי המקרב אותו לה' ומחבר אותו לעבודתו. אבל שמעון שואף ליותר מכך: שמעון מבקש לעבוד את השם בבית המקדש: לצאת מתוך המציאות האנושית שלו ולהכנס למציאות גבוהה יותר, למרחב שבו הקב"ה הוא 'בעל הבית'

אלי זוכה לקיים את עבודת ה' בבחינת איש כל הישר בעיניו. הוא מצליח למצוא בתוכו ערוץ פנימי ואישי המקרב אותו לה' ומחבר אותו לעבודתו. אבל שמעון שואף ליותר מכך: שמעון מבקש לעבוד את השם בבית המקדש: לצאת מתוך המציאות האנושית שלו ולהכנס למציאות גבוהה יותר, למרחב שבו הקב"ה הוא 'בעל הבית', שבו הוא קובע את זמני העבודה ואת סדריה. במרחב זה ישנה גם היררכיה ברורה – תורה שבכתב, תורה שבעל פה, ראשונים, אחרונים, עד לפסיקת ההלכה. ההיררכיה אינה נחווית כדבר שמתנגד לרגש הקדושה אלא להפך – היא היא הממשות שלה. היא מייצרת את המרחב התודעתי שבו האדם נמצא אצל השם ועובד אותו במקומו – מקומו של ה' – ולא מתוך המקום האישי והקטן שלו.

מדוע אם כן מאוכזב שמעון כל כך? מדוע הוא מקנא באלי העובד את השם מהמקום שלו, ורואה בו מי שמצליח לחוות חוויות דתיות עמוקות, בעוד הוא כבול בכבלי ההלכה?

נראה שהסיבה היא פשוטה; פשוטה אבל כואבת: שמעון חי במרחב שאין בו השראת שכינה. הקדוש ברוך הוא אינו נוכח במציאות של שמעון. כששמעון עוזב את אלי והולך להתפלל בבית הכנסת, הוא מצפה לפגוש שם את ה', אבל ספק אם הוא אכן מצליח בזה. בית הכנסת אינו בית מקדש. לא נשאר לו אלא לקנא באלי שאולי אינו מחפש את ה' במרחב הממשי, אבל מוצא אותו לפחות בתוך לבו פנימה.

שמעון רוצה לעבוד בבית המקדש, אבל בית המקדש איננו.

 

הממשות של הזיכרון

מה עושים כשאין בית מקדש?

לכאורה, התורה עצמה עמדה על כך. הלא בפירוש נאמר שכל זמן שלֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אתם עושים אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. התורה אינה "חונקת" את רגשות הקודש של האדם, ואם אין מקום שבו בחר ה', הרי שההקרבה מותרת בכל מקום. האם אכן זהו הדין בתקופת הגלות?

לא כך מלמדים חכמינו: "באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה" (משנה זבחים קיב, ב). "קרא את ירושלם נחלה בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם, ועליה אמר הנביא: וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (רמב"ם בפירוש המשניות שם).

ירושלים, בתור מקום השראת השכינה, עודנה קיימת. אולי רק בזיכרון, אבל זיכרון הוא משהו ממשי, כמו טעם שטעמנו ואנו משתוקקים לחוות אותו שוב

כלומר, היתר הבמות אינו תלוי בהשראת השכינה בפועל, אלא בבחירת מקום למטרה זו: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. בחירתה של ירושלים, אומרת המשנה, אינה בטלה. היא נחלת ה', ונחלתו לא יעזב. כיוון שיש לנו מקום שה' בחר לשכן שמו שם, נאסר עלינו להקריב בכל מקום.

ירושלים, בתור מקום השראת השכינה, עודנה קיימת. אולי רק בזיכרון, אבל זיכרון הוא משהו ממשי, כמו טעם שטעמנו ואנו משתוקקים לחוות אותו שוב.

חידוש זה ממתיק באופן נפלא את הביטוי כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. אתם, בני ישראל לפני תקופת בית המקדש, עוד לא באתם. אנחנו, בני ישראל הנמצאים בגלות, כבר באנו. אנחנו כבר טעמנו את קרבת ה' שיש במקום אשר יבחר, ואין לנו טעם עוד ב"איש כל הישר בעיניו".

 

המצב הבלתי-אפשרי של הגלות

הזיכרון אינו מסתיים בהשתוקקות בלבד, בגעגועים רומנטיים גרידא. זכרון ירושלים אינו מאפשר לנו לתת מקום לרגשות הקודש הטבעיים, להתפרצות הספונטנית של הרצון לקרבת אלוקים. ירושלים עודנה המקום הנבחר להשראת השכינה, המקום הבלעדי למפגש האדם עם הא-ל, מקום הניצב ותובע מהאדם לוותר על מקומו האינדיבידואלי, הוולונטרי, הספונטני.

זהו מצב בלתי אפשרי. איך יכולה ירושלים לתבוע מאתנו לתת את חלקנו, בלי לקיים את חלקה? אולי זאת היא הסיבה שאנו מרגישים חנוקים בתוך מסגרת ההלכה – שהיא שוללת ואינה מאפשרת? אולי. אבל עם זאת, איננו רוצים לוותר על המסגרת, משום שהיא הדבר האמתי. אנו רוצים את המקום בשלמותו, את בית המקדש בנוי, ולא את הזיכרון למה שהיה. איננו יכולים לחיות עם זיכרון בלתי ממומש.

זהו מצב בלתי אפשרי. איך יכולה ירושלים לתבוע מאתנו לתת את חלקנו, בלי לקיים את חלקה? אולי זאת היא הסיבה שאנו מרגישים חנוקים בתוך מסגרת ההלכה – שהיא שוללת ואינה מאפשרת? אולי. אבל עם זאת, איננו רוצים לוותר על המסגרת, משום שהיא הדבר האמתי. אנו רוצים את המקום בשלמותו, את בית המקדש בנוי, ולא את הזיכרון למה שהיה. איננו יכולים לחיות עם זיכרון בלתי ממומש

"האדם התלוש, זו היא הזוועה היותר מחרידה את הנשמה… הגלות, מה עיקר צרתה: הוה אומר: התלישות." (מאמרי ראי"ה).

הבנה זו פותחת לנו פתח בהבנת עומק החשיכה שבה אנו שרויים. אנו שואפים לביטוי אמתי של רגשות הקודש – אהבת ה' ויראתו – אבל איננו מצליחים לבטא אותם היטב במסגרת ההלכה; אנו חיים יום יום את הרצון לחירות ולאינדיבידואליות, את "איש כל הישר בעיניו", אבל יודעים שזה לא נכון. אנו זוכרים כי באיזשהו יעד רחוק עומד לו המקום אשר יבחר ותובע מאתנו ללכת אליו. למעשה, איננו יודעים מה אנו רוצים. שני הקולות מתגוששים בקרבנו ונלחמים על תודעתנו, ואנו נחנקים. אם נסיר את "מעיל ההלכה" ניחשף מיד לקור ולסערה שבחוץ; אבל כשאנו לובשים אותו – הוא הדוק מדי, בלתי מאפשר. זוהי תלישות אמתית, של "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה".

ימי האבלות על חורבן בית המקדש הם הימים שבהם אנו חיים, בלב ובמעשה, את תחושת החיסרון, המחנק. הם מלמדים אותנו כי ההתמודדות עם המצב הבלתי אפשרי הזה אינה השלמה אתו אלא להפך: דווקא חוסר ההשלמה והעמקה לתוך הפער, לתוך החיסרון. אנו מיטלטלים בין ה"רצוא" הבלתי ניתן לריסון אל "איש כל הישר בעיניו", לבין ה"שוב" אל "המקום אשר יבחר ה'", רק בשביל לגלות שהוא שומם וחרב – ואז לחזור חזרה לאיש כל הישר בעיניו, וחוזר חלילה. זוהי הגלות האמתית.

ימי האבלות על חורבן בית המקדש הם הימים שבהם אנו חיים, בלב ובמעשה, את תחושת החיסרון, המחנק. הם מלמדים אותנו כי ההתמודדות עם המצב הבלתי אפשרי הזה אינה השלמה אתו אלא להפך: דווקא חוסר ההשלמה והעמקה לתוך הפער, לתוך החיסרון. אנו מיטלטלים בין ה"רצוא" הבלתי ניתן לריסון אל "איש כל הישר בעיניו", לבין ה"שוב" אל "המקום אשר יבחר ה'"

מטבעם של רגשות, שככל דבר חי, כאשר חונקים אותם הם מתים. אדם עלול להתרגל ואף להתמכר לתחושת הסדר והארגון ההלכתית ולהתנכר לרגשותיו הדתיים העולים מאליהם, עד שהם, חס ושלום, מתים בקרבו. ימי החורבן נועדו להציף בנו את הזיכרון של חיים דתיים מלאי רגש, חיים שמסגרת ההלכה לא רק שאינה חונקת אלא אף מעניקה להם משמעות עמוקה ואמתית.

אל לנו להסיח דעת ממצבנו, ולהשלות את עצמנו שמצבנו הדתי שפיר, שירושלים חיה וקיימת ויש לנו מקום לקרבת אלוקים אידילית. אל לנו לזנוח את החלום לחיים דתיים שלמים, לביטוי מלא של כל רגשות הקודש התוססים בקרבנו ואינם מוצאים פורקן.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל –

שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:

עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר, וְתוֹלָלֵינוּ – שִׂמְחָה:

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן!

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי!

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי;

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם, עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.


[1] להרחבת העיון בפשוטו ומדרשו של מקרא, הנוגעת למאמר זה, ראה מאמרי בכתב העת 'פשטות המתחדשים' אב תשע"ט.

תמונה:Ariely [CC BY 3.0 (https://creativecommons.org/licenses/by/3.0)]

10 תגובות על “גלות: בין התשוקה הדתית לחובה ההלכתית

  • מאמר נפלא, תודה רבה!

  • כזה ראה וקדש!!! שפתיים ישק!!!! ממש דברי אל-הים חיים לנפש צמאה לא-ל חי!!!

  • וואו יפה מאוד!
    הסוף מזכיר לי מאוד את מאמר חז"ל "מיום שנחרב הבית אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד" רגילים להבין את זה כשבח, והאמת היא שזה הגלות עצמה שבזמן הבית היה להקב"ה מקום בעולם, היה לו בית, ומשם האירה כבודו לכל באי עולם, אבל עכשיו ששכינתא בגלותא ואין ואין לו להקב"ה מקום בעולם צריך הוא להצטופף במקום דחוק שאינה אלא כמידת איש ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד… ועל דא ודאי קא בכינא.
    והם הם דברי המאמר הנורא הזה.
    יישר כח גדול
    ועינינו שחזו בבניין עירינו יחזו במהרה בשוב שכינתו לתוכינו.

  • תודה על המאמר.
    האם אף כשאין בית המקדש אין לנו אפשרות להיות בעלי הרגשה אינדיבידואלית רוחנית בשאר התחומים?
    ועוד הרי השחיטה של הקרבן וכל ההתעסקות עימו ודאי נעשים כבר בלי פרץ הרגשות הספונטני שהיה בזמן שהחליט האדם להקדיש?!
    ועוד האם ברא הקב"ה את אולמות בצורה כזו שרוב רובם של השנים לא יתאפשר לאדם לבטא את עצמו?
    תודה.

  • קודם כל, בתחילת הכתבה מדברים על הנחת תפילין, ולאחר מכן מתברר שהדבר מתרחש בשבת. כידוע, בשבת לא מניחים תפילין. יש כאן מקום להבהרה.

    לגופו של עניין, מי שילמד את הלכות המקדש והקרבנות יראה, שסדרי המקדש הם סדרים קשוחים מעין כמוהם. וכן חובת הטהרה עם כל החומרות שיש לגבי קדשים בסדר טהרות.
    הכל עניין של הרגל…
    אבל להגיד שמקדש הוא מקום לספונטניות, זו טעות גמורה ומוחלטת

  • האנשים באמת מתחלקים לכאלה שהדת באה להם בטבעיות, הטיפוסים השבירים והפילוסופים, "רוחניקים". לעומתם, יש טיפוסים כולרים, אדומי הפנים והצוואר, ג'ינג'ים, אימפולסיביים, בריאי הגוף, שזה קשה להם.

    אכן, שילוב הרגש וקיום המצוות. נידון של ליטאים וחסידים

  • מאמר פשוט מדהים מקסים ומרגש. אין לי מילים.

    • וואו

  • מה יהיה על אנשים כאלי?
    אולי כפי שאנחנו לא מסוגלים לחוש קרבת השם ועל כך חסרוננו
    ישנם אנשים שלא יכולים להכנס למסגרת ההלכה המדקדקת לא כי אינם רוצים אלא כי אופיים כלכך שונה וזה בשבילם משימה בלתי אפשרית כמעט.
    מה לנו להתגאות? האם חסרוננו לא גדול מחסרונו

  • הכותב מקשר בין הפורמליות בצורתה ההלכתית ועבודה הקולקטיבית לבין ה"ממשיות" של הקדושה. ולאידך גיסא, בין האינדבדואל חוויותיו הרליגיוזיות ורגשותיו נעדרי ה"ממשיות". אכן ישנו מתאם בין רגש אוטנטי לרוחניות מופשטת. אבל את צידו השני של המטבע, העולם ההלכתי המתחם מגביל ומגדיר, אין הוא מבאר כראוי מדוע הוא "ממשי" יותר. האם מפני שהכהנים נציגיו של הק-ל? הנציגות הזו ממשית כשם שחוויותיו של אלי ממשיות. שמא ההגבלה לזמן ומקום היא זו ההופכת את עבודת האלוקים לממשית יותר? מדוע? . הממשיות היחידה כאן היא הקרבת הקרבן והביטוי הקונקרטי לעבודת הק-ל, זה נעשה גם בבמות וגם בביהמ"ק לא הבדל "ממשי" בינהם.
    או אולי, הפרוצדורה והמבניות של ההלכה כאן מעכבת את הרגש האיסטנקטיבי, היא מאפשרת לסובייקט ליצור את עולמו הרוחני בדעתו וברצונו. הצורך לבטא את הרגש רק בזמן ובמקום מסוים ובאופן ספציפי אמנם עלולה לדכאות אימפולסיביות רגשית טהורה, אבל ליצור במקומה כמיהה ורגש פנימי המוצא את דרכו החוצה בדרך של שאיפה וצפייה למשהו שתמיד נמצא "מעבר", מעבר לעכשיו לכאן ולמיידי. האדם בתמונה הזו יוצר את עולמו הרוחני שהוא לא עולמו שלו אלא של האינסוף שתמיד ניצב מעבר לו ומעליו. הוא משרת את אלוקיו ואין אלוקיו משרת את רגשותיו.
    הציר כאן הוא לא רוחניות/ממשיות, אלא אינסטינקטיביות רגשית, אינטרס רליגיוזי אנוכי/כמיהה רוחנית, חיבור לקל.
    דא עקא, שמצטייר לנו כאן עולם של דרישות הלכתיות שהן אינסטרומנטליות ואמצעי ליצירת רחוניות נכונה יותר. אין בדרישות אלו תכלית עצמית פנימית.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל