צריך עיון > סדר שני > זהות חרדית > השיבה אל בית המדרש

השיבה אל בית המדרש

אליהו קאופמן
אליהו קאופמן

כיצד יתכן שאנשים שלמדו שנים רבות בחשק ובהתמדה בישיבה ובכולל אינם חוזרים אל הלימוד בעיון לאחר שיצאו לעבוד? התשובה לכך טמונה במודל "תיבת נוח" שעליו מבוססות הישיבות.

י"ז תמוז תש"פ

בתקופה האחרונה אנו עדים ליציאה של בוגרי ישיבות נשואים לעולם העבודה במספרים הולכים וגדלים. יציאה זו מאתגרת את בן הישיבה פעמיים. ראשית, בעזיבת בית המדרש: עולם הישיבות מכוון ומכשיר את תלמידיו ללימוד תורה בלבד, כל החיים, כך שהיוצא ממנו לעולם העבודה עלול לחוש כישלון. הוא נושר למעשה מהמסגרת הישיבתית, גם אם היציאה לעבודה היא לצורך פרנסת ביתו. אולם, אתגר העזיבה אינו מסתיים בכך. האתגר השני, והמשמעותי עוד יותר, מתחיל אחרי שבן הישיבה כבר יצא לעבודה, והוא מבקש להישאר מחובר לבית המדרש למרות העזיבה. הוא תוהה כיצד יוכל לחזור לבית המדרש – לא כבן אובד שבא להתרפק לרגע של נוסטלגיה ואולי להשקיט קלות את מצפונו, אלא כבן בית שעדיין טרוד בסוגיה שלמד אתמול.

האתגר המשמעותי יותר מתחיל אחרי שבן הישיבה כבר יצא לעבודה והוא מבקש להישאר מחובר לבית המדרש למרות העזיבה. הוא תוהה איך יחזור לבית המדרש – לא כבן אובד שבא להתרפק על רגע של נוסטלגיה ואולי להשקיט קלות את מצפונו, אלא כבן בית שעדיין טרוד בסוגיה שלמד אתמול

בתור מי שיצא בעצמו לעבוד אחרי החתונה ומכיר לא מעט כאלה, אתמקד באתגר האחרון, המשמעותי יותר עבור אלו שכבר נמצאים בעולם המעשה. אך ראשית כל, עלינו לברר את הנחת היסוד: האם באמת מדובר באתגר? כלומר, האם בני ישיבות שיצאו לעולם המעשה אכן משתוקקים לחזור לבית המדרש, להמשיך ולהתפלפל בסוגיה שבה עסקו אתמול כאילו מעולם לא עזבו? התשובה לכך מורכבת, והיא חלק מהאתגר עצמו.

בני ישיבה שיצאו לעבוד מרגישים רצון חזק להישאר מחוברים לתורה. אולם לצד זאת, היציאה לעבודה מרוקנת מתוכם את החשק לחזור אל אותן הסוגיות שבהן עסקו ערב עזיבת בית המדרש. מדובר בפרדוקס: מצד אחד האדם רוצה להישאר מחובר לבית המדרש, אך מצד שני, כיוון שיצא לעבודה הוא אינו מעוניין באותו בית המדרש שבו למד בעבר. להלן אבקש להתמקד בפרדוקס זה, להסביר מנין הוא נובע, ולברר כיצד ניתן להתגבר עליו ולמצוא בכל אופן חיבור לעולם התורה.

 

אבדן הטעם בלימוד

למרבה הצער, היעלמות החשק ללימוד תורה אצל בני תורה היוצאים לעבוד היא תופעה שכיחה. איני מדבר על אנשים שמעולם לא הרגישו טעם בלימוד בעיון, וגם בישיבה חיפשו לעצמם תעסוקה מסוגים שונים. אני מדבר על אלה שאהבו ללמוד והיו מחוברים עמוקות לבית המדרש. אך כיוון שהם יוצאים לעבוד, הם מאבדים את הטעם בלימוד. זוהי תופעה מדהימה: אדם לומד מינקותו בתלמוד תורה, ממשיך לישיבה קטנה ולישיבה גדולה, ואולי לומד עוד כמה שנים אחר החתונה בכולל אברכים. במסגרות אלו הוא יושב ושוקד על התורה בחשק מבוקר עד ליל ועוסק בהוויות אביי ורבא וזה מבחינתו הדבר החשוב ביותר בעולם. וביום אחד הוא יוצא לעבוד לפרנסתו, ומאז אינו פותח ספר כלל וכלל, אפילו לא בשביל הנוסטלגיה. מהיכרות אישית, רבים מן האנשים שעזבו את הכולל ויצאו לעבוד לא חזרו מאז לספסלי בית המדרש ללמוד סוגיה בעיון. כיצד יתכן דבר זה?

יש שניסו להסביר זאת בתחושת הדחייה שהם חשים מצד האברכים, או בתחושת נחיתות כלפי הלומדים. אך הסבר זה מניח את המבוקש. ניתן בקלות למצוא כוללי אברכים שבהם עובדים יתקבלו בברכה, מבלי שמישהו ידחה אותם או יראה בהם 'סוג ב". אני עצמי כשניסיתי להצטרף חזרה לכולל אברכים התקבלתי בזרועות פתוחות, והרגשתי שווה בין שווים.

יש שניסו להסביר זאת בתחושת הדחייה שהם חשים מצד האברכים, או בתחושת נחיתות כלפי הלומדים. אך הסבר זה מניח את המבוקש. מחוויה אישית, ניתן בקלות למצוא כוללי אברכים שבהם עובדים יתקבלו בברכה, מבלי שמישהו ידחה אותם או יראה בהם 'סוג ב"

במקומות שונים נעשו נסיונות לפתוח מסגרות מיוחדות עבור בני תורה עובדים, אולי בשל הסברה הנזכרת. אולם להתרשמותי, מסגרות אלו ממלאות עבור העובדים בעיקר את הפונקציה של קהילתיות ותחושת שייכות, כמאמר הסטיקר "גם אני חלק",  אך אי אפשר לראות בהם "חזרה לבית המדרש". מסגרות אלו מתאימות לאנשים שמעולם לא היו שקועים עמוק בלימוד. עבורם, שיעור גמרא קטן בשעות הערב הוא תוספת חשובה ליום. אבל דווקא בני התורה – אלו שהיו שקועים בעבר בעומקן של סוגיות הש"ס – אינם נלהבים לחזור להוויות דאביי ורבא. הרצון שלהם להיות קשורים לתורה נשאר, אבל אין בהם געגוע לדף, לסוגיה, לרשב"א ולריטב"א. בדידי הווה עובדא.

השאלה שבה אפוא למקומה: כיצד מאבד אברך היוצא לעבוד את הטעם בלימוד, עד שאפילו אינו מגיע לבקר?

 

לימוד של תיבת נח

כדי להבין את התופעה, עלינו לחזור לאחד המאפיינים המרכזיים של עולם הישיבות. הישיבה, כך כולנו יודעים, היא "תיבת נח". הדימוי של תיבת נח משמעו שהישיבה מגנה על האדם מפני השפעת העולם שבחוץ, מפני 'מבול' הפיתויים של החולין. אולם, הניתוק מהעולם אינו מסתכם בעצירת ההשפעות החיצוניות מלבוא בשערי בית המדרש. הוא משפיע גם על אופי הלימוד עצמו.

אם נמשיך את הדימוי של תיבת נח, הרי שכמו שבתיבה יש שלוש קומות, כך גם בעולמו של בחור ישיבה ניתן להצביע על שלושה רבדים של ניתוק. הקומה הראשונה היא קומת הגשמיות. בחור ישיבה מנוטרל לגמרי ובכוונה תחילה מכל דאגה לגשמיות: ינקו עבורו את החדר ויפנו במקומו את הצלחת שממנה אכל – העיקר שלבו יהיה פנוי ללמוד.

הקומה השניה היא קומת השפה, ולדעתי היא משפיעה מאד על חווית הלימוד. השפה שבה בחור ישיבה מדבר עם החברותא שלו וכותב את חידושי התורה שלו שונה מאד מהשפה המדוברת. זר שיקלע לבית מדרש יתקשה להבין את דברי הלומדים ולו מחמת השפה בלבד. לא מזמן ישבתי ללמוד עם חבר שהגיע מאחד מבתי המדרש הדתיים-לאומיים, והוא העיר כי "מהצליל של המשנה נשמע…". אחרי הלימוד ניגש אלינו בחור ישיבה ואמר שהוא נהנה לשמוע אותנו לומדים בשפה הזאת – בשפת בני אדם, בעברית. כלומר, הדבר מיד תפס את אזנו. הוא לא היה רגיל לשימוש במינוח כזה בהקשר של לימוד משנה.

הקומה השלישית בתיבה היא קומת הנושאים. בעולם הישיבות, הנושאים הנלמדים מנותקים לגמרי מהוויות החיים. ידונו על שור שנגח את הפרה, על אדם שנדר ועל נערה [בת 12] המאורסה. אחת הסוגיות המפורסמות בעולם הישיבות היא סוגיית "פתח פתוח מצאתי" של מסכת כתובות. בחורים רבים, המתדיינים ימים, לילות ושבועות בגדרי ספק ספיקא בסוגיה אינם מבינים כלל את הסיטואציה שאליה הסוגיה מתייחסת. בדומה לכך, לכל בן ישיבה זכרונות נוסטלגיים מהחורף של "יבמות", שבו עמל במשך חודשים ארוכים להבין ולהגדיר סיטואציות שלא ייתקל בהן לעולם.

ניתוק זה נועד להפריד את בחור הישיבה מטרדות החיים ולרוממו טפח מעל הקרקע, בשאיפה שלפחות בתקופה זאת של חייו, כשעדיין אין ריחיים על צווארו, הוא יוכל להיות שקוע כולו בעולם של תורה. אולם, לצד מעלותיו של הניתוק, יש לו גם השלכות בעייתיות.

ניתוק זה נועד להפריד את בחור הישיבה מטרדות החיים ולרוממו טפח מעל הקרקע, בשאיפה שלפחות בתקופה זאת של חייו, כשעדיין אין ריחיים על צווארו, הוא יוכל להיות שקוע כולו בעולם של תורה. אולם, לצד מעלותיו של הניתוק, יש לו גם השלכות בעייתיות

תוצאה אחת של הניתוק, שניתן להרגיש גם בבית המדרש, היא ריחוק מהשכל הישר ופגיעה ביכולת הביקורת של הלומדים. לומד יכול לשנן שתי דעות סותרות בזו אחר זו בשוויון נפש. הנושאים הנידונים רחוקים מעולמו, ומשום כך הוא לא יחוש קושי להכיל סתירות ודעות מנוגדות. נדמיין שאדם עד לתאונת דרכים קלה, והוא צופה בשני המעורבים בה יוצאים ומתווכחים ביניהם ומעלים טענות לכאן ולכאן. אם הצופה אינו טיפוס אדיש, סביר להניח שהוא יתפוס צד בדיון. הוא לא יוכל לשמוע בשוויון נפש את שתי הטענות, אם האינטואיציה שלו מורה לו שאחד צודק והשני טועה. אולם, בלימוד הגמרא האדם נותר אדיש לסברות השונות, לא בגלל חוסר עניין בלימוד ואדישות פנימית, אלא משום שהוא מנותק מהסיטואציה. בסיטואציה שהיא דמיונית עבורו, כל הסברות אפשריות במידה שווה. היכולת שלו לבקר מה נכון ומה לא נכון נפגמת, וכל סברה עשויה להתקבל אצלו כל עוד יש בה היגיון פנימי לפי כללי הלימוד הישיבתיים. זה תקף גם ביחס לסברה אבסורדית, שכל אדם בעל שכל ישר היה מתקומם נגדה.

כיום, הלומדים כושלים לא פעם באמירות מנותקות מהמציאות ומשמיעים סברות שהם עצמם לא יגידו מחוץ לבית המדרש. הסיבה לכך היא שהם אינם מעמתים את העולם התלמודי עם ההגיון ועם חיי היומיום. ההגדרה התלמודית של "בישול", למשל, מנותקת מהרעיון של בישול בשפת היומיום. בישול בבית הוא הפעולה הפרוזאית של הכנת ארוחת צהרים לילד, ויש לו כללים משלו. אבל לבית המדרש כללים אחרים והגדרות אחרות. "בישול" במלעיל אינו "בישול" במלרע. הלומדים לא ישאלו את עצמם מדוע חז"ל אמרו שכלי שני אינו מבשל ומה זה מלמד על האופן שבו הבינו את מהות הבישול. הם מקבלים בתור מובן מאליו שלהלכה כללים משלה והגדרות משלה.

חשוב להדגיש: איני מדבר כאן על שאלות של תורה ומדע, העולות לעתים בדיני טריפות או בליעה בכלים. אני מדבר על ניתוק מושגי. אם הלומד היה עוצר רגע ומתבונן כיצד משליכות ההגדרות ההלכתיות של בישול על הפעולה הביתית היומיומית, יש להניח שהוא היה מבין את ההלכה טוב יותר. אך פעולה זו אינה נעשית, שכן שהלומד מניח מראש שבית המדרש הוא "תיבת נח" והמושגים ההלכתיים אינם אמורים להתעמת ולהתנגש עם מושגי היומיומיים.

האופי המנותק של הלימוד הישיבתי מסביר את התופעה שתיארתי: איבוד הטעם בלימוד אצל היוצאים מבית המדרש. מכיוון שחווית הלימוד מבוססת על ניתוק, על שפה פנימית ועל לימוד סוגיות שאין להן זיקה לעולם המעשה, האדם היוצא לעבוד אינו יכול למצוא בכך טעם עוד

לעתים מנותק הלימוד בבית המדרש גם מהמצפן המוסרי שלפיו פועל האדם מחוצה לו. הלומדים מקבלים בשאננות את ההיתר להרוג רוצח בשוגג רק כי "יחם לבבו", אף שמחוץ לבית המדרש היו נחרדים לשמוע שאדם פעל בצורה כזו. אלא שכאשר אדם מנותק מעולם המעשה וחיי אך ורק בד' אמות של הלכה, הוא אינו מעמת את ההלכה עם התפיסה המוסרית שלו. התורה אינה משפיעה בפועל על ההתנהגות המוסרית שלו, כיוון שהיא מתקיימת עבורו רק בין כתלי בית המדרש.

מלבד אלו, דומני שהאופי המנותק של הלימוד הישיבתי מסביר את התופעה שתיארתי: איבוד הטעם בלימוד אצל היוצאים מבית המדרש. כיוון שחווית הלימוד מבוססת על ניתוק, על שפה פנימית ועל לימוד סוגיות שאין להן זיקה לעולם המעשה, האדם יוצא לעבוד אינו יכול למצוא בכך טעם עוד. היציאה לעבודה מחברת אותו לעולם המעשה, ולפתע נראית התורה חסרת אמירה רלוונטית. במקום שהתורה שלמד כל חייו תהיה יסוד הווייתו, היא נתפסת בעיניו זרה ומנותקת מהחיים.

למרות כל זאת, בן הישיבה שיצא לעבוד מתגעגע אל התורה. העבודה אינה מעניקה לו תחושת סיפוק. הוא מבקש לעסוק בחיי עולם, ללון בעומקה של הלכה, ולעסוק שוב בשאלות מהותיות של צדק ויושר במקום בשאלות הארעיות, החולפות, שבהן הוא טרוד בעבודתו. תחושת הריקנות וחוסר התכלית שבעבודה מציקה לאדם העובד, ועל אחת כמה וכמה לבן ישיבה שהיה רגיל לשקוד על התורה. נכון אמנם שההנאה מיגיע כפיים מעניקה לעובד סיפוק שהלומד אינו זוכה לו, אך סיפוק זה אינו עונה על המחסור במזון רוחני. האדם נהנה שעמלו נושא פרי והוא מתפרנס ביושר, אך העובדה שהוא עסוק כל ימיו בדברים חולפים, שאין להם ערך מצד עצמם, אינה נותנת לו מנוח. קשה לאדם לחשוב שחייו מסתכמים בהבאת כסף הביתה.

למרות כל זאת, בן התורה שיצא לעבוד מתגעגע אל התורה. העבודה אינה מעניקה לו תחושת סיפוק. הוא מבקש לעסוק בחיי עולם, ללון בעומקה של הלכה, ולעסוק שוב בשאלות מהותיות של צדק ויושר במקום בשאלות הארעיות, החולפות, שבהן הוא טרוד בעבדותו

הוא פונה חזרה לבית המדרש; ודווקא אותו בית מדרש המנותק ממטרות מידיות וחולפות, שאינו צריך לעמוד במבחן של הבוס, שהלימוד בו לשם לימוד. בית המדרש מתגלה לעובד ביופיו. אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: העובד מבקש לשוב לבית המדרש כדי להתחבר לחיי עולם, אלא שעכשו, כאשר הוא מחובר לעולם המעשה, קשה לו לשוב ולדון בסוגיות המנותקות מהחיים. ועולה מאליה השאלה: האם אכן שייכת התורה רק למי ש"ממית עצמו עליה" ומתנתק מחיי המעשה, ועל מי שבוחר לצאת לעבוד נגזר ניתוק בעל כורחו מבית המדרש?

 

בתי מדרש לתורת חיים

אין בכוחי להשיב בשלילה על השאלה הנ"ל. הקושי שבה גלוי וניכר לעין. אולם, אסור לבני תורה העובדים לפרנסתם להרים ידיים כה מהר. עליהם לנסות לפתוח בתי מדרש שבהם נלמדת תורה המדברת בשפתם, שפת המעשה. מצד אחד, על העובדים להפנים שהלימוד הישיבתי, המבוסס על ניתוק מחיי העולם הזה, אינו מדבר אליהם עוד. אך אין זה צריך להביא אותם לידי רפיון וייאוש. עליהם לפתוח בתי מדרש שבהם עוסקים באתגרים של עולם המעשה. בתי המדרש של בני תורה עובדים אינם צריכים ללבוש צביון נוסטלגי, של מקום שאליו מגיעים כדי להיזכר בשעות היפות של הלימוד בישיבה. כמובן, הם גם אינם יכולים ללבוש צביון 'בעלבתי', של בתי מדרש ללימוד שטחי של דף-יומי ושטיקל מוסר או דרוש נחמד לפרשת שבוע. הם צריכים להיות המקום שבו נלמדת תורת-חיים, תורה הקשורה והאגודה בחיי המעשה.

בתי המדרש של בני תורה עובדים אינם צריכים ללבוש צביון נוסטלגי, של מקום שאליו מגיעים כדי להיזכר בשעות היפות של הלימוד בישיבה. כמובן, הם גם אינם יכולים ללבוש צביון 'בעלבתי', ולהיות מקום ללימוד שטחי של דף-יומי ושטיקל מוסר או דרוש נחמד לפרשת שבוע. הם צריכים להיות מקום שבו נלמדת תורת-חיים, תורה הקשורה והאגודה בחיי המעשה

הלימוד בבתי מדרש אלו צריך לעסוק בסוגיות באמונה המתעוררות אצל אדם בצאתו לעבודה, בהיחשפו לאורח חיים שונה. בישיבה, האמונה מוטמעת ביסודות, וכיוון שהאדם שרוי בין כתליה, הוא חי ממילא חיים של אמונה; הצורך לעסוק בה אינו מתעורר בעוצמה. אולם, כיוון שיוצא האדם מהחממה של הישיבה, הוא מקבל מבט רפלקטיבי על העולם הדתי, ומתעורר אצלו צורך לברר את יסודות אמונתו. בייחוד חשוב הדבר לגבי שאלות מוסריות, שגם בהן אין עוסקים בפירוש בישיבות, ומאותה הסיבה. בישיבה דרך החיים ברורה, והטוב והרע מובנים מאליהם. אולם, כיוון שיוצא האדם מהישיבה, הוא פוגש לפתע תפיסות מוסריות שונות משלו. הוא מגלה שבעולם של היום יש תפיסות מתחרות לגבי מהו הטוב והרע, מהו צדק ומהו עוול. דא עקא, החינוך הישיבתי שלו לא סיפק לו משנה ברורה, שתעזור לו לנסח את העמדה התורנית באופן נהיר ומודע. בתי המדרש של בני תורה עובדים ילמדו נושאים אלו מנקודת מבט תורנית.

התרומה של בתי מדרש מהסוג הזה, לכשיקומו, תחרוג הרבה ממעבר להענקת משמעות לחיי העובד. היא תתרום רבות גם ללימוד בהיכלי התורה עצמם. הצורך בתורת חיים אינו מציק רק לבני התורה שיצאו לעבוד. הוא קיים אצל רבים מאלו שעדיין ספונים בבתי המדרש. הם מוטרדים מכך שתורתם אינה נוגעת לחיי המעשה ואין להם משנה סדורה בשלל נושאים אקטואליים. כן, בתי מדרש אלו יחזירו את השכל הישר אל הלימוד. אם בית המדרש יתעסק בחיי היום יום, הלימוד יהיה בירור עמדה אישי ולא לימוד המשאיר את האדם כצופה אדיש מהצד.

הבשורה המשמעותית ביותר של בתי מדרש אלו תהיה הגדלת כבודה של התורה עצמה. היא תהיה לתורת חיים, המכוונת את האדם בעולמו, ולא תיאלץ להצטמצם לד' אמות של בית המדרש.

ההקמה של בתי מדרש מסוג זה אינה קלה. יתרה מזו, הקריאה להקמת בתי מדרש אלו, של תורה המגיעה מתוך החיים, איננה דבר חדש. היא מהדהדת בחלל עולמנו כבר זמן רב. בציבור הדתי-לאומי נעשו נסיונות שונים להקים בתי מדרש כאלה וניתן ללמוד מהם רבות, מהצלחותיהם וגם מכשלונותיהם. "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה." ואם בזכות זאת ימצאו היוצאים לעבוד את מקומם מחדש בבית המדרש – דיינו.

16 תגובות על “השיבה אל בית המדרש

  • נהניתי מאד. ניתוח נוקב, יסודי ואמיתי של המצב אצל בני תורה רבים מאד.

  • תודה על מאמר מחודד שהרבה זמן המתינו לכיוצא בו.
    אולם אין למצוא ליקוי אובייקטיבי בתבנית. הישיבות כשלעצמן נועדו להוות מערכת סגורה להכשיר בחורים בחשיבה תורנית עיונית יחד עם זהות דתית עמוקה.
    הכוללים בהגדרה מיועדים להביא אברכים – (החיים ברובד קיום מעשי יותר מן השלב שבו הם בעצמם היו בחורים) מ״תלמוד ל-מעשה״ על ידי ״שימוש״ ו״סמיכה״ בכל שטחי ההלכה.
    אמנם, כוללים המהווים ״הארכה״ של מודל הישיבה – מיועדים רק למי שדרוש לו ״בישול״ נוסף מעבר לתקופת הישיבה.
    האדם השלם הוא מי שמכיל גם את התלמוד וגם את המעשה.
    הבעיה המתוארת במאמר מתמצתת את המחדל שהרמב״ם מכנה בלשונו הזהב ״ואין מעשה מביא לידי תלמוד״.

    תבניצ זו קיימת, להבדיל, אף ברוב ככל הפקולטות למיניהם המלמדים רק התיאוריה המושגית של המקצוע – ולסטודנט אין כל מגע מוחשי עם הפרקטיקה עד לשלב ההתמחות המעשית.
    כל מי שהשתלב בפרקטיקה באיזה שהוא מקצוע, ומכיר את הסיסטמה המעשית שלו- יתקשה (עד לכדי גיחוך) מלשבת בהרצאה של פרופסור בעל שם המתפלפל בתיאוריה היפוטטית.
    אהבת העיון המושגית חייבת להיות נקנית עוד בטרם יודפסו על גבי נפשו של אדם הוויות העולם הזה.
    ועל זה אמרו חז״ל ״הלומד ילד למה הוא דומה…והלומד זקן למה היא דומה….״

    העולה מן האמור הוא- כי השקפת העולם המוקנית לצעירים הנכנסים בהיכלה של תלמוד חייבת להכיל את ההבנה – כי אין מסגרת אחת הכוללת ומשלימה את כל בניית האישיות התורנית שלהם, אלא עונד בפניהם תהליך ארוך טווח אשר רק הדבק בו לכל אורכו יזכה לטעום את גדולתה האמיתית של התלמוד כאשר היא בעצמה תביאהו ותניע אותו ״לידי מעשה״.

  • וואו פשוט אני מרגיש שדיברת עליי באופן מדוייק ביותר! כל מילה כתובה כאן בתבונה רבה. אכן הייתי מוסיף גם כן את 'בעיית' הקירבה לנשים הן דתיות הן שאינן, שזו סוגיה גם כן שקשה לעובד יוצא הישיבות להתמודד איתה באופן מאוזן. מאוד קשה לחזור לחשיבה הישביתית/האברכית כאשר אתה בעולם העבודה, ובמידה רבה אין רצון בכלל לחזור לזה. אני באופן אישי לומד כל בוקר בכולל רגיל, ועשיתי את הצעד ואני מרוצה ממני אך ורק כאשר כבר הפנמתי ושידרתי לאחרים שטוב לי בסגנון חיי הנוכחי, עם כל ההבדלי חשיבה הכרוכים בכך, ואני לא שופט את האברכים הקלאסיים והם לא שופטים אותי. דווקא החברותא שלי אברך הלן בעומקה של תורה מאוד נהנה מהפן השונה שאני מביא לו בסוגיות(מחייב אותו להגיע להבנה ברורה יותר והגיונית יותר, פחות ססמאות למדניות ופחות הבנה תלושה ומנותקת מכל מציאות ומכל לוגיקה). וטוב לנו כך. ואז אחה"צ יוצא לעולם הגדול ומגיע עם מטען רוחני מלא ומסופק מעצמי ומהרוחניות שלי. ונהנה גם מהעובדים עם המוח המבריק שלהם. אפשר למצוא את האיזון.

  • תודה על המאמר המחכים הנוגע בנקודה עמוקה ונכונה בחיבור התורני של 'האברכים העובדים'

  • מאמר פשוט נפלא!!
    "תורת חיים", כפשוטם של מילים.
    לא תורה שהיא כנגד החיים ואף לא תורה שחייה ומתנהלת לה במקביל לחיים האמיתיים כמו שני קוים מקבילים שלעולם אינם נפגשים.
    אלא, תורה שהיא חלק בלתי נפרד ממש מחיי המעשה כאן ועכשיו בדור הזה ובכל דור ודור לפי עניינו, והולכת עם החיים יד ביד, ממש.
    לו יהי והיוזמה אכן תקרום עור וגידים!

  • נקודה חשובה וקריטית.

    לימוד התורה היא חובה אישית על כל יהודי.
    הסיבה כמובן היא שליהודי יש חוקה אישית ולא חוקה משטרית שהשוטר עם הרובה דואג כבר שתתנהג בהתאם.
    זה הסיבה למה אצלם כל לימוד היא אינטרסנטית, או מקצוע או סתם חובבנות לתחום שהוא לומד.
    ואצלינו הלימוד היא חובה. כי בלי לימוד הוא לא יודע אייך להתנהג ואייך להתנהל ומהי ההשקפה היהודית מול האומות, ובעיקר לא יודע אייך לחנך את צאצאיו.
    למשל הורים באומות, לא צריכים לדאוג לחינוך, המשטר מחנך בחינוך הממלכתית. מה שאין כן היהודי, בלי שידע אייך לחנך, או שיעשה בשכל וישלח אותם לתלמוד תורה מסורתית. או מתוך בילבול ישלח אותם לממלכתי או לבתי ספר מתחזים לחרדים.

    אז דבר ראשון לימוד התורה היא חובה אישית על כל יהודי.
    דבר שני ישיבה ות"תי הוא אמצעי לעזור להורים, ולא דבר כשלעצמו. ולכן התיבת נוח, לא הישיבה דורשת את זה אלא ההורים דורשים את זה. הווה אומר התיבת נוח זה המשפחה הקהילה. ואין לזה שום קשר אם אתה עובד או לומד בכולל.
    יש לומדים בכוללים והם לא בתיבת נוח, ושידעו שזה אסון להם ולזרעם.
    יש עובדים כל היום אבל הם בתיבת נוח משפחתית\קהילתית מול החוץ. ורמתם הרוחנית והחברתית היא גבוה יותר מאלה שלומדים בכוללים ולא נמצאים בתיבת נוח. יותר נכון לומר, אלה הולכים בדרך החיים, ואלה הולכים לאבדון.

    נ, ב, אני לא מסכים בשום אופן לנאמר כאן שלימוד תורה זה לא חיי המעשה. אפשר לומר אפי' שמשפט כזה היא כפירה בכל התורה כולה.
    כל התורה כולה היא חיי המעשה. זה שאדם עוד לא היגיע להבין את זה, הבעיה אצלו, ולא בתורה.
    אם אדם יעסוק אלא בתורה שהוא חושב שזה למעשה בשבילו, הוא יישאר עםארץ ולבסוף ירגיש שאפי' על החלק הזה שחשב בתחילה שזה למעשה, זה גם לא חיי המעשה ויעזוב את כל התורה.
    אדם חייב לשלש את תלמודו תמיד אפי' שזה נשמע לו לא רלוונטי ח"ו, זה כן רלוונטי ויבוא יום ויבין את זה. הוא גם יבין אז שאילולי לא היה משלש את תלמודו, הוא לא היה מבין את התורה אלא כתרנגול בבני אדם.
    דווקא שהוא ילמד עשרות תחומים בתורה, הוא יקבל את הדעת תורה של הורה כלומר את ההשקפה היהודית, ואז הוא וזרעו עד עולם יהיו תלמידי חכמים אמיתיים.

    • לדעתי הגזים הכותב לגמרי והשליך את תחושותיו הפרטיות על כלל בני התורה המפרנסים.
      די לנו אם נתבונן במצב בוגרי עולם התורה שבחו"ל. ומהם שלומדים כמה שנים בישיבות הקדושות בארץ ושבים לחו"ל לכל סוגי התעסוקות והפרנסות.
      האם תחושות מוזרות אלו כלפי "תורת החיים" שלנו הן גם מנת חלקו של בוגר ישיבה או כולל בעולם הגדול? או בעל הבית בלונדון או אנטוורפן המקדיש חלק מיומו ללימוד גמרא ?
      האם מסקנות המאמר תקפות גם לגבי אלפי בעלי מקצועות חופשיים בוגרי ישיבות חרדיות ודתיות המוצאים חיבור מאד חזק ללימוד גמרא ברמה גבוהה.?

  • נהניתי מהמאמר ואז איבדתי אותך בפסקאות האחרונות. אצטט משפט אחד:

    ״הלימוד בבתי מדרש אלו צריך לעסוק למשל בסוגיות באמונה המתעוררות אצל אדם כאשר הוא יוצא לעבוד ונחשף לאורח חיים שונה״.

    כל מסכת וכל נושא בשס אפשר ללמוד בצורה מחוברת למציאות. פשוט צריך להפעיל את הדמיון ולחיות לכמה דקות בעולם של טומאה וטהרה, כהנים בעבודתם ובית דין שפוסקים דיני ממונות לפי דין תורה.

    להגיד שהדרך היחידה ללמוד בצורה מחוברת לקרקע היא ללמוד אמונה ומוסר זה קצת לזרוק 95% מהשס לגניזה.

    • הבעיה מוכרת וידועה והובאה בדיוק רב במאמר זה.
      אולם סיבת הבעיה היא כלל לא קשורה לניתוק של לימוד התורה מהחיים כמו שכתב הכותב, ופוק חזי שישנם הרבה עובדים שנהנים לשמוע איזה שיעור טוב בבין הזמנים וכו'
      הסיבה לדעתי היא פשוטה מאד ולא צריך להתפלסף, כאשר אדם יוצא לעבוד באופן טבעי המיקוד שלו ורמת העניין שהוא מגלה הוא בתחום עיסוקו. תורמת לזה גם העובדה שבעולם הישיבות העיסוק הוא מאד חד גוני, בתחום דעת אחד ובלוגיקה מסוג אחד. ישנו וואקום שמתפרץ ביציאה לעבודה . פתאום אדם מגלה עולמות חדשים ותחומי דעת שונים שהוא לא היה מודע אליהם כלל(תופעה שמצויה גם ביוצאי ישיבות שהולכים לאקדמיה) אך טבעי הדבר שרמת העניין שלו בהבנת שיטות הראשונים והטעם בלימוד ירד..
      הפיתרון הוא לא בפתיחת בתי מדרש לאמונה ולא בעיסוק בסוגיות אקטואליות,
      כנראה שאין פיתרון מושלם ואולי לכל דבר יש זמן ועת וייתכן שלימוד מעמיק כמו שיש בישיבות הוא טוב בתקופה זו של החיים ויתכן שאין מקום ללימוד כזה בהמשך. ויתכן גם שלאחר זמן העובד יחזור ללימוד כזה בצורה יותר בשלה בוגרת ויביא יותר את עצמו ואת עולמו הפנימי ללימוד.

  • תודה על המאמר.
    נהנתי לקרוא!!

  • אין דרכי להגיב בדרך כלל, אולם במאמר זה היו כמה דברים שצרמו לי, ולא התאפקתי.
    הכותב מונה סיבות שלדעתו מקשות על היוצאים למעגל העבודה את החזרה לבית המדרש, ותולה זאת בבעייתיות הקיימת בעולם הישיבתי המנותק מחיי המעשה. לפני שאפרט אני רוצה לשאול, הרי איננו מדברים על נער בן 15, יתכבד נא הכותב ויכנס לכוללי אברכים, לא של היבשים שבהם אלא של בני עלייה, ויראה כמה לוקחים את הלימוד לעולם המעשה, אם זה בהלכות ברכות, אם זה בדיני ריבית, אם זה בחושן משפט כאשר רבים משלבים 'שימוש' בנושא וכן עוד ועוד. הלימוד לבחורים צעירים הוא רק נדבך המיועד לחדד את השכל, ובן עלייה אמיתי בונה את עצמו עוד ועוד, נדבך ועוד נדבך, עד לבניית התלמיד חכם האמיתי שיודע לקחת את הסברא, לעבד אותה ולבנות אותה לכדי בנין של קיימא.
    הכותב מציין כך: 'בעולם הישיבות הנושאים הנלמדים מנותקים לגמרי מהוויות החיים. ידונו על שור שנגח את הפרה', אכן, טענתם של אנשים הרחוקים מעולם התורה היא שהדיון בבית המדרש הוא דיון המנותק מהמציאות היומיומית. אך אנחנו יודעים שאת הפסיקה התורנית אנחנו לוקחים מהתלמוד, וכידוע התלמוד נכתב על פי המציאות שהייתה בזמנם, אבל כן, זה חלק מהחידוד המוחי שנדרש מיושבי בית המדרש, ללמוד את המקרה, להוציא ממנו את העוקץ, ולהבין את הנקודה הנצחית, שפושטת ולובשת צורה בכל תקופה שהיא על פי עניינה. מי שאינו לומד כך, או שהוא צעיר שלא הגיע לרמה הנדרשת מאדם בוגר, או שהוא לומד בצורה שטחית, ואין לו אלא להלין על עצמו.
    עוד הוא כותב: 'בחורים רבים, המתדיינים ימים, לילות ושבועות בגדרי ספק ספיקא בסוגיה אינם מבינים כלל את הסיטואציה שאליה הסוגייה מתייחסת'. כן! בסוגיא זו אין שום הכרח להבין את הסיטואציה, סוגיא זו היא אבן יסוד לכל הש"ס, היא מעשית בכל מטבח, הש"ך קבע את כללי ספק ספיקא בהלכות תערובות, מי שזוכה ללמוד את סוגיא זו על בוריה פותר לעצמו את רוב השאלות המצויות במטבח, האם יש להלין על כך שהבחורים אינם מבינים את הסיטואציה? האם חוסר הבנת הסיטואציה מוריד בכהוא זה בערכה האדיר של סוגיא זו? זו סוגיא אוניברסלית, ומי שנראה לו שבחור שאינו לומד את הסוגיא בהתייחס למקרה הספציפי הנדון שם, אינו לומד נכון, שוגה בהבנת המושג 'סוגיא', וסליחה אם יש מי שנפגע, אבל זו הסתכלות רדודה.
    עוד הוא כותב: 'תוצאה אחת של הניתוק, שאותה ניתן להרגיש גם בבית המדרש, היא ריחוק מהשכל הישר ופגיעה ביכולת הביקורת של הלומדים. לומד יכול לשנן שתי דעות הסותרות אחת את השנייה, בזו אחר זו, בשוויון נפש'. והאריך שם לפרט כוונתו. ואני תמה, האם כאשר עומדים שני אנשים נורמטיביים ומתווכחים ביניהם ודאי שהאחד טועה? ודאי שלאחד אין 'שכל ישר'? האם אין כזה דבר שתי גישות? עכשיו נעשה חשבון, כאשר ישנן שתי דעות, אדם אחד מסוגל להכנס לראשם של השניים, מבין את כיוון החשיבה של האחד ואת כיוון החשיבה של האחר, ואדם שני מבין צד אחד ושולל את האחר, למי יש 'שכל ישר', למי שמסוגל להבין שני כיווני חשיבה? או למי שמבין רק את מה שהוא מתחבר אליו? הרי איננו מדברים כאשר צריך להכריע בין שתי דעות, אלא להבין מה ההגיון העומד מאחורי כל דעה, האם אדם שיצא לשוק העבודה לא מסוגל לנתח דעות נוספות?
    עוד הוא כותב: 'כיום, הלומדים כושלים לא פעם באמירות מנותקות מהמציאות ומשמיעים סברות שהם עצמם לא יגידו מחוץ לבית המדרש…. הלומדים לא ישאלו את עצמם מדוע חז"ל אמרו שכלי שני אינו מבשל ומה זה מלמד על האופן שבו הבינו את מהות הבישול. הם מקבלים בתור מובן מאליו שלהלכה כללים משלה והגדרות משלה'. צר לי, אבל הוא טועה, ובענק! יש תוספות מפורש במסכת שבת, ששואל מה ההבדל בין כ"ר לשני, ומבאר שכ"ר דפנותיו חמות, וכיון שכך אף שירד מהאש התבשיל שבתוכו לא החל בתהליך של הצטננות, ולכן בכוחו לעשות תהליך של בישול ממשי ולא רק לחמם, אך כ"ש שדפנותיו צוננות התבשיל שבתוכו מתחיל לאבד מחומו, ואין בו כוח ליצור תהליך של בישול אלא חימום בלבד. ואני תמה, האם לזה ייקרא 'מנותק מהמציאות'? או שדברים אלו נכתבו ללא עיון כלל?
    לא נגעתי בהכל, אני מסתפק בזה כדוגמא. אינני רוצה להיכנס לעצם השאלה הכואבת, מדוע בוגרי הישיבות שעזבו מתנתקים לגמרי, אף שסבורני שהתשובה ידועה לי, מהיכרותי את שתי העולמות. אך עם זאת, להאשים את עולם התורה והישיבות זו טעות, יתכן שצריך להכיל יותר, להכין יותר, אבל כל מי שרוצה למצוא את חפצו בעולם התורה יכול למצוא, כבר היום, כבר אתמול.

  • אני מצטרף לדבריו של "יהודי". אופן הלימוד הישיבתי הוא ביסודו תיאורטי, כמו אקדמאי. לאחר שהתלמיד רוכש את הידע, השלב הבא הוא להחילו על המציאות. המעבר מהתאוריה למעשה הוא נחלתו של כל תלמיד רציני, בדרך כלל הגיל גורם. תלמיד ישיבה שעזב את בית המדרש כשעוד היה בשלב הראשון, חסר לו נדבך חשוב בבנית חלקו בתורה, אם לא ישכיל להבין זאת הוא ישאר כך עד זיבולא בתרייתא. במילים יותר חריפות הוא תקוע עם הבנה של ילד בן 20 או בן 25.
    אפשר להוסיף שסיטואציה שכזו יוצרת "תריס" במוחו. לסוגיות של התנהלות עסקית, הבנת תוכנות מחשב וסכסוכי שכנים הוא מתייחס כבוגר, ולסוגיות התורה הוא מתייחס כבחור צעיר או אפילו כילד. ומזה נובע חוסר הענין בלימוד התורה.

    • אני הקטן חושב שאין סתירה בין שלל הדעות המוצגות כאן באשר להסבר הבעיה, וכולם צודקים. משום שאנשים שונים זה מזה, – יש שחוסר החיבור שלהם ללימוד נובע מהעובדה שמעולם לא התחברו באמת ללימוד; יש שהוא נובע מהניתוק בין הלימוד לעולם המעשה; יש משום שהלימוד נעשה באופן שאינו מתאים לתכונתם ולאופיים; יש משום שמרגישים דחייה רגשית מהגמרא על כך שעזבו אותה; ויש משום שעכשיו הם ממוקדים בנושא אחר.
      "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".

  • אני מצטרף למגיב אברהם

    קראתי את המאמר ואת תגובתהיים של. אנשים ואני נהנתי מאוד גם מהמאמר וגם מהתגובות

    אני חושב שכל אחד באמת ענה לפי עולמו אני חושב שיש משהו בטענות שהעלה הכותב אך אני לא בטוח שהפתרון שלו הוא פתרון לכל אחד

    הוא בהחלט הסבר מעניין אך בעיני הוא לא הסיבה לכלל אלא השקפת עולמו של הכותב

    אני חושב שיש מעלה גדולה מאוד בהבנה של המון גישות ולא דווקא דווקא דעה אחת אבל גם יתכן שכדי שאדם יענה על סיפור וסוגיה המונחת לפניו כדאי לו לתאר לעצמו מקרה שמונגש ומובן לו באופן פרקטי על מה מדובר

    תודה רבה לכול הכותבים מאוד נהנתי

  • שום אלטרנטיבה לא טובה יותר, בלשון המעטה, למעשה אם להתבאטות כמו שצריך ומלחילה מכבודך, העולם שבחוץ זבל, הבחור לפני חתונתו והתחלת חייו כן צריך להיות במסגרת תומכת ומהנה כמו שרק ישיבה יכולה להעניק, וכן אני הייתי תלמיד ישיבה ואני יודע הכל, ובכל זאת אני אומר, אין אלטרנטיבה טובה יותר אחרת, וכן לעבודה ולסוגיה ולכל הסיפורים שבכתבה הוא יתרגל, וזה עדיין יהיה הרבה יותר קל מאשר משהו אחר, אשריו אשרי חלקו של מי שימשיך לשקוד על דלתות התורה, יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, הפרנסה ושאר הדברים יכולים לפעמים להטות את הבנאדם מהדרך שלו

  • יש טעות אחת יסודית לכתוב המאמר. הגדרה מהם חיים . אם החיים זה העולם המערבי אז הכותב הנ"ל צודק . אבל החיים זה הגדרה של התורה ולא של עדר של אומות העולם שקבעו מהם חיים.
    עץ החיים זה התורה . לימוד התורה זה לימוד על החיים והחיים בעצמם .
    אין כאן המקום להכנס לפילוסופיה ולהסביר לכותב הנכבד את חוסר הרציונליות של העולם המערבי . ולמה המדע הוא דת למהדרין שאין בו רציונל . למה לפי תפיסת העולם של המדע המודרני לא יכול להיות מדען מתבונן בעולם . העולם החילוני הוא עולם של פוטה מורגנה . אשליה . וכותב השורות הנ"ל נשבה באשליה שלו ולכן כותב מה שהוא כותב . אם היה מתעמק בנושא היה מבין שהוא חושב שהוא במזרח אבל נמצא במערב .
    זה בדיוק הכונה שאם אומרים לך שמאל ואתה חושב שבאמת היא ימין תבחר בשמאל . כי תפיסת העולם שלך יכולה להביא אותך לתפיסה מעוות של המציאות . השטיפת מוח שאנשים עוברים בעולם המערבי מביא אותם לבחור במוות ולא בחיים . הם חושבים שהם בוחרים בחיים כאשר בפועל הם בוחרים במוות . ככה פשוט

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל