צריך עיון > סדר שני > בין אור לחושך: תרגום התורה ליוונית ואבדן ריבוי הפנים שבה

בין אור לחושך: תרגום התורה ליוונית ואבדן ריבוי הפנים שבה

דוד מאיר
דוד מאיר

בקרב תופסי התורה בימינו הולכת ומשתרשת תפיסה שישנה רק דרך אחת נכונה בעבודת ה' - "הדרך שלי". תפיסה זו מאבדת את הונה של תורה ואת שבעים פניה ומורידה אותה לדרגת חכמה אנושית שאינה סובלת ריבוי פרשנויות. שורשו של חושך זה נעוץ בתרגום התורה ליוונית בערב עשרה בטבת.

ט' טבת תשפ"א

לפני זמן מה פגשתי ידיד ותיק, בעל רקע ישיבתי דומה לשלי, שנתפס לאחרונה לדרכה של חסידות ידועה. התעניינתי בשלומו ובאמונות החדשות שאימץ לעצמו. תוך כדי הדברים הציב בפני אותו ידיד שאלה. "אתך יש לי בעיה," אמר. "יש המסכימים אתי ויש החולקים עלי מכל וכל. אתה, לעומת זאת, אינך מתנגד לדרכי אבל גם לא חושב שאתה צריך להצטרף אליה. איך יכול להיות דבר כזה? הלא הדרך שלי היא האור הגדול של העולם. איך אפשר להתעלם מן האור?"

עניתי לו שדרך בעבודת השם יכולה להיות אור גדול, אבל לא בהכרח האור היחיד. אני הולך לאורם של פנסים אחרים, המתווים דרך מבלי להכניס את האדם ל'אורות'. דרכים רבות בעבודת ה', ואין דרך אחת הנכונה לכל אדם. אין גישה שהיא אחת ויחידה. שבלעדיה אין חיים רוחניים.

אנחנו יכולים בהחלט לחנך את ילדינו לכך שיש שבעים פנים לתורה, ויש דרכים לגיטימיות רבות בעבודת ה', מבלי לחשוש שהם יאמצו תפיסת מוסר רלטיביסטית. התורה מכירה בריבוי הדרכים לעבודת ה', מבלי להמעיט מהחשיבות של כל אחת מהן

לדאבון לב, גישת הבלעדיות של ידידי נעשית רווחת יותר ויותר בציבור שלנו. הרעיון שיש רק דרך אחת בעבודת ה' אינו מאפיין רק מצטרפים נלהבים לחסידות סוחפת. אנשים במספרים גדלים והולכים, מכל גוני היהדות התורנית, מצהירים כי הדרך היחידה הנכונה להיות יהודי היא ללכת אחר רב פלוני, חצר אלמונית או שיטה פלמונית. עד כדי כך גדל הריחוק בין יהודים טובים, שאנו נזקקים לאירועי חירום כמו הקורונה כדי לגלות פתאום שגם השכן הנמנה על עדה אחרת יודע לומר דברי תורה נכוחים, וגם המחלימים האחרים במלונית מדקדקים במצוות למרות לבושם השונה.

הסיבה לכך מובנת לכאורה. אנו חוששים שאם נחנך את ילדינו כי לכל אדם דרך משלו בעבודת ה', הם עלולים להסיק מכך שאין אמת כלל, ושכל הערכים שעליהם חונכו הם עניין של טעם אישי. איננו יכולים לומר לילדינו שלימוד תורה הוא הדבר החשוב מכל, אבל כך גם שהייה תכופה אצל צדיק או יישוב ארץ ישראל, שכן לכל זרם ביהדות הדרך שלו בעבודת ה'. אם נחנך אותם באופן זה, הם יחושו מבולבלים. לכן, אנחנו מסיקים, מוטב ללמד אותם כי רק דרך עבודת ה' שלנו היא הראויה.

עמדה כזו היא שגויה, היא מורידה חושך לעולם, והופכת מחלוקות לשם שמים למחלוקות המחריבות את העולם. אנחנו יכולים בהחלט לחנך את ילדינו לכך שיש שבעים פנים לתורה, ויש דרכים לגיטימיות רבות בעבודת ה', מבלי לחשוש שהם יאמצו תפיסת מוסר רלטיביסטית. התורה מכירה בריבוי הדרכים לעבודת ה', מבלי להמעיט מהחשיבות של כל אחת מהן. במאמר זה ארצה להצביע על עומקה של הטעות הרווחת, ואסביר כי הרבדים השונים בתורה והדרכים הנלמדות מהם הם המעידים על מקורה האלוקי של תורת משה. את שורש מבוכה זו אבאר על פי דברי חז"ל כי תרגום השבעים הוריד חושך לעולם, בימים ההם בזמן הזה.

 

מהי הטרגדיה של תרגום השבעים?

כידוע, השלחן ערוך ממליץ לצום בח' בטבת, לאות אבל על תרגום התורה ליונית בימי תלמי:

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם […] בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים.[1]

מעשה תרגום התורה ליוונית על ידי תלמי מופיע בהרחבה בתלמוד בבלי, מסכת מגילה:[2]

תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו.

בהמשך מובאים כמה תיקוני לשון שעשו כולם בתרגום, כדי שלא ישאל תלמי שאלות שהתשובות להן למעלה מהשגתו.

בסיפור זה לא מופיעה התייחסות שלילית לתרגום תלמי, והתלמוד אף מספר לנו כי בעקבות תרגום השבעים הותר לכתוב את התורה ביוונית. לעומת זאת, במגילת תענית מצוינים הדברים שעליהם מבסס השלחן ערוך את המלצתו: "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים."[3]

ההתייחסות השלילית לתרגום מעוררת תמיהה. האפשרות לתרגם את התורה לשפת לעז היתה קיימת בהחלט גם לפני תלמי. לפי דברי המשנה בסוטה, עם ישראל נצטוו כבר עם כניסתם לארץ בימי יהושע לכתוב את התורה בשבעים לשון. התורה מצווה את ישראל: "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כ"ז, ח'). ומפרשת המשנה כי "באר היטב" מתייחס לכתיבת התורה בכל שבעים לשון. "ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב."[4]

נוסף לכך, גם לאחר תקופת תלמי נערכו תרגומים שלא רק שלא יוחסה להם הבאת עלטה לעולם, אלא הם אף הפכו לחלק בלתי נפרד מהמורשת היהודית, כמו תרגום אונקלוס שהחיוב לקרא אותו מדי שבת לצד פרשת השבוע נפסק להלכה.

כיצד ניתן אפוא להסביר את היחס המנוגד לתרגומים השונים, ומה פירושו של אותו חושך שירד לעולם בעקבות תרגום השבעים? ננסה להתחקות על ייחודיות התרגום שיזם תלמי, ועל הקשר בין החושך שהוריד לעולם ובין צום עשרה בטבת.

 

טקסט אלוקי או טקסט אנושי?

נתחיל בהתבוננות בפרטי הפרויקט שנטל על עצמו תלמי המלך. כפי שמספר לנו התלמוד, תלמי קורא אליו שבעים ושניים מחכמי ישראל בלי להודיע להם מראש לשם מה, נועל כל אחד בבית נפרד, ומצווה עליו לתרגם  את התורה ליוונית. אם בתרגום ליוונית של התורה חשקה נפשו – מדוע נדרש לעבודתם של שבעים ושניים מחכמי ישראל? אמנם כיום, כאשר רוצים לתרגם ספר חשוב בצורה המדויקת ביותר, מעמידים ועדה מדעית שדנה יחד בבעיות התרגום, וברוב יועץ נמצאת התשועה, ומתקבל התרגום המדויק והמהימן ביותר. אולם אם תלמי דאג למדעיות של התרגום, היה עליו לאפשר לאותם זקנים לדבר זה עם זה, ולא להפריד ביניהם באופן הרמטי. מאחר שהפריד אותם זה מזה כי חשש שיסכמו יחד על תרגום בלתי מהימן, נותרת הקושיה לגבי מספר המתרגמים. לכאורה, די היה לו להשוות בין עבודתם של חמישה או עשרה מתרגמים כדי לוודא שאין מכחשים בו.

את שורש התשובה ניתן להבין מהמחלוקת ששררה בין תרבות יון ובין חכמי ישראל לגבי התורה – האם התורה דינה כעוד אחת מהחכמות האנושיות, או שמא היא יצירה אלוקית. לחכמה אנושית יש משמעות אחת. לתורה, לעומת זאת, כיצירה אלוקית, יש אינספור רבדים. התורה היא התכללות של משמעויות רבות: פשט, רמז, דרש וסוד. התכללות זו הופכת תרגום מלא לבלתי אפשרי, כפי שנאמר במסכת סופרים: "שאינה יכולה להיתרגם כל צרכה."[5] לאור הבחנה זו, תרגום של התורה אינו אלא פרשנות. הוא מסוגל ללכוד זווית אחת מבין שבעים פניה של התורה, ולהציע אותה. ואכן, זה היה המעמד של תרגום אונקלוס ושל תרגומים אחרים של התורה.

כתוצאה מכך שכוונו הזקנים כולם לדעה אחת, לתרגום המתאים ליוונית דווקא, קיבל תלמי המלך תרגום אחיד, ובכך ראה את הוכחת אמונתו שלו – שהתורה איננה אלא עוד חכמה אנושית, ואיננה טקסט אלוקי הכולל רבדים רבים. הניצחון לכאורה שהשיג הוא אותו חושך שירד לעולם – ביסוס האמונה הכוזבת שלתורה יש רק פן אחד ומשמעות אחת

תלמי רצה לבחון את הטענה באשר לאלוקיות של הטקסט התורתי בכך שייקח שבעים ושניים זקנים – אחד יותר מאשר בסנהדרין – ויבקש מכל אחד לתרגם את התורה באופן עצמאי. הוא הניח שאם מדובר בטקסט רב אנפין, יתרגם כל זקן בהתאם לפרשנות ולתפיסה שלו, וכך יהיו בידיו תרגומים המייצגים את כל הפנים בתורה. מה שקרה בפועל הוא שהקב"ה נתן בלב החכמים עצה, וכיוונו כולם לדעת אחת, כלשון התלמוד. מהי אותה דעה שאליה כיוונו כולם, ומדוע בכלל היה צורך בנס זה?

החכמה שניתנה באותם זקנים היתה לכוון יחד לפרשנות אחידה – לפן אחד משבעים פניה של התורה המותאם ליוונית וליוונים. הנס שנעשה הוא שכל הזקנים כיוונו לדעת אחת – לאותו תרגום מותאם ליוונית – ותרגמו לא לפי התפיסה האישית שלהם, לפי השגותיהם בתורה כל אחד בדרכו, אלא לפי הפן המותאם לקוראי יוונית. זו גם הסיבה שהם כולם ערכו אותם שינויים מינוריים הדרושים להבנת היוונים.

מכך שכוונו הזקנים כולם לדעה אחת, לתרגום המתאים ליוונית דווקא, קיבל תלמי המלך תרגום אחיד. בזה הוא ראה את הוכחת אמונתו שלו – שהתורה איננה אלא עוד חכמה אנושית, ואיננה טקסט אלוקי הכולל רבדים רבים. הניצחון לכאורה שהשיג הוא אותו חושך שירד לעולם – ביסוס האמונה הכוזבת שלתורה יש רק פן אחד ומשמעות אחת.

כדי להינצל מתרגום המחשיך את העולם, לפיכך, יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת מותווית בספר דברים: תרגום לכל שבעים לשון, כל לשון לפי הפן המתאים ביותר להתגלות בה. תרגום כזה המתפרש על פני כל השפות המדוברות באותה תקופה אינו מצמצם את התורה, אלא מראה את עושרה ואת היותה עמוקה מני ים, בעלת פנים ובחינות רבים.

אפשרות שניה היא האפשרות שאומצה על ידי אונקלוס בתרגומו המפורסם. אמנם גם תרגום זה כולל רק פן אחד של התורה, אך בכך אינו שונה מכל פירוש אחר לתורה. לא בכדי נקרא התרגום לא "תרגום לארמית" אלא "תרגום אונקלוס" – זו הבנתו ותפיסתו של אונקלוס בתורה. כפי שאין כל בעיה שפירוש רש"י או רמב"ן נבדלים זה מזה, וכל אחד מוצא בתורה את הפן המיוחד לתפיסתו ואינו מתיימר לכלול בדבריו את כל המשמעויות וכל הרבדים, כך גם תרגום כעין תרגום אונקלוס הוא מעשה של אור ולא מעשה של חושך.

 

חושך המוביל לחורבן

נחזור לאותו חושך שירד לעולם במשך שלושה ימים. אם יום תרגום התורה ליוונית היה ח' בטבת, משמע שהחושך המשיך עד י' בטבת. י' בטבת הוא התאריך החרוט בהיסטוריה שלנו כתאריך התחלת המצור על ירושלים, שהוביל לחורבן בית המקדש ולגלות הנמשכת עד היום. ניתן לומר שלא מדובר באפלה של ממש, שלא מצאנו לה עדויות בשום מקום, אלא בחושך רוחני שגרר את שארע שלושה ימים אחרי תאריך זה, גם אם שנים רבות לאחר מכן.

על מה חרבה ירושלים? חז"ל מלמדים אותנו כי עילת החורבן בבית שני היתה שנאת חינם. הנצי"ב מוולוז'ין מבאר כי שנאה זו לא שררה רק בין פשוטי העם; שורשיה היו במחלוקות החריפות בין תלמידי חכמים, "שחרבן בית שני בא הקלקול על ידי גדולי תורה."[6]

מדוע היו דווקא גדולי התורה ותלמידי החכמים הסיבה לשנאת החינם? הנצי"ב מסביר בהקדמתו לספר בראשית כי בעקבות כפירתם של הצדוקים, התפתחה מציאות שהכירו רק בדרך עבודת השם אחת, רק בפרשנות אחת לתורה, וכל מי שסטה ממנה נחשד צדוקי ואפיקורס ונרדף בהתאם.

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד') דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל", ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

מה שמתאר הנצי"ב הוא למעשה התעקשות להכיר רק בדרך הבנה אחת של התורה, כביכול היא האמת היחידה. ירא שמים שדרכו היתה אחרת – כבר נחשד שנטש את התורה לחלוטין. זו ראייה המחשיכה את התורה, נוטלת ממנה את אורה המיוחד ורב הגוונים, ומובילה לחורבן. זו האפלה שירדה על העולם לשלושה ימים, וחיברה בין אבדן הרבדים בתרגום תלמי לבין עשרה בטבת.

מה שמתאר הנצי"ב הוא למעשה התעקשות להכיר רק בדרך הבנה אחת של התורה, כביכול היא האמת היחידה. ירא שמים שדרכו היתה אחרת – כבר נחשד שנטש את התורה לחלוטין. זו ראייה המחשיכה את התורה, נוטלת ממנה את אורה המיוחד ורב הגוונים, ומובילה לחורבן

בדברי הנצי"ב מוצבת עבורנו גם אמת מידה המאפשרת לבחון האם מדובר בהבנה אחרת בתורה, או בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. הוא מבדיל בדבריו בין הצדוקים והאפיקורסים, לבין חכמי ישראל שבחרו דרך אחרת – אך לגיטימית. נקודת ההבדל שהוא מציב היא יראת השם: "חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה'."

יראת השם על פי הנצי"ב מתבטאת בהבנה שהלומד עומד בפני דבר השם, דבר האלוקים, בפני טקסט מרומם שיש להיכנע בפניו ולהתאמץ בכל הכוח למצוא את מובנו. זה היה המכנה המשותף בין חכמי ישראל בשיטותיהם השונות. לעומת זאת, המפרשים הבלתי לגיטימיים כגון הצדוקים ניסו להתאים את התורה לנטיות לבם, ובכך בעצם כפרו במקורו האלוקי של הטקסט.

מי מוסמך למצוא את אותם פנים שבתורה, שרק פרישתם המלאה היא בבחינת "באר היטב"? במאמר זה כמובן אנו עוסקים בחז"ל שהיו קרובים למעלת הנבואה והיו להם הסמכות, נקיות הלב והיכולת לפרש את התורה כהלכה, ולראות את גווניה כולם. בהשלכה לדורנו, ברור שאין לנו יכולת למצוא בתורה גוונים הנוגדים את מה שקיבלנו מחז"ל. אין לנו נקיות הלב שלהם, גם לא מעלת רוח הקודש שפיעמה בבית מדרשם. למעשה, כבר חכמי התלמוד לא מלאם לבם לחלוק על חכמי המשנה, שעליהם התבטאו במילים: "לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל – ואנו כמלא נקב מחט סדקית."[7] על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בימינו אנו. אולם, במסגרת הגבולות שהתוו לנו חז"ל, יכול עדיין כל תלמיד חכם מבקש השם למצוא את דרכו שלו.

ירושלים נקראה "כלילת יופי" – חז"ל מסבירים שהיא כללה את כל הגוונים וכל הסוגים של היופי. אולם משחדלו תלמידי חכמים שבה להיות מסוגלים להכיר בכל גוני היופי הרוחני של חיי תורה, חרבה ירושלים. כלילת יופי לא היתה עוד.

תורה של אור, מוכרח לה שתכיר בכך שהרבה גוונים לאור. הלומד אותה יודע כי הגוון שהוא משיג הוא אחד מתוך רבים. מי שמתעקש להכיר רק בגוון אחד, אינו אלא חי בעולמו החשוך של תלמי היווני.

ברוך המבדיל בין אור לחושך.

 


[1] שלחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ.

[2] מגילה ט.

[3] מגילת תענית יג.

[4] סוטה פרק ז' משנה ה'.

[5] מסכת סופרים א, ז.

[6] העמק דבר, דברים לב, ו.

[7] עירובין נג ע"א.

2 תגובות על “בין אור לחושך: תרגום התורה ליוונית ואבדן ריבוי הפנים שבה

  • כנראה ששורש הבעיה היא הגדרת מה נחשב "במסגרת הגבולות שהתוו לנו חז"ל" כלשון הכותב הנכבד.

  • יפה מאוד ש"י מד"נ.
    רק הערה קטנה, המצור בי' בטבת אירע בבית ראשון ולא בבית שני.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל