מכינונה ועד היום מעוררת תנועת החסידות נהייה רבה אחריה לצד התנגדות עזה בחלקים נרחבים של היהדות הרבנית. במאמר זה אבקש להתמקד באחד ההיבטים הבולטים ביותר של החסידות וגם השנויים במחלוקת: מעמד הצדיק, האדמו"ר, בחסידות.
לצדיק תפקיד מרכזי מאוד בעבודת ה' החסידית, וסביב דמותו ישנה הילה הגובלת לעתים ביחס של האלהה, כביכול הוא ייצוג של האלוקות עצמה עלי אדמות. במאמר זה אסביר מה הקשר בין נתיב עבודת ה' בחסידות לבין מעמד הצדיק. אבהיר כיצד תורת האלוקות שמציעה החסידות עושה את הצדיק להתגלמות ממשית של האלוקות. לאור זאת אצביע על הסכנות בטשטוש החיץ שבין האדם לאלוקים.
חידושה של החסידות
המונח "חסידות" מתפרש באופנים רבים, בערך כמניין הזרמים והקהילות המזוהים אתו. עם זאת, יש הסכמה על כך שהרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא כי הנוכחות האלוקית קיימת ביקום כולו וכי אין הוויה אחרת מלבדה. בלשון המחקר נקרא רעיון זה אימננציה של האלוקות. רעיון זה עומד בניגוד לתפיסות שמרניות יותר, הרואות באלוקות עניין טרנסצנדטי, שמעבר לעולם, מחוצה לו.
בכתבי בעל "תולדות יעקב יוסף", רבי יעקב מפולנאה, תלמיד הבעש"ט שהיה הראשון להפיץ את תורתו ולפרסמה בדפוס, מופיע משל יפה הממחיש רעיון זה בתמציתיות:
משל שהיה מלך אחד שעשה כמה מחיצות וחומות, זה לפנים מזה, על פי אחיזת עיניים, שהיו מסבבין את המלך, ובכל שערי החומות צוה לפזר ממון, ויותר שהיה החומה לפנים פזרו הון יותר, כדי לראות זריזות וחשק בני המדינה, איך כל אחד מתחזק ומזרז עצמו לבוא אל המלך, ויש שחזרו אחר שקבלו ממון בשערי החומות, ויש שחזר בשער השני ויש בשלישי וכו', ומעט מזעיר שלא נכנס בלבם חשק הגשמי לאסוף הון כי אם לבוא אל המלך ואחר כמה טרחות שבאו אל המלך ראו שאין שום חומה ומחיצה כי אם אחיזת עיניים.
והנמשל מובן, שהמלך […] ברוך הוא מסתתר בכמה מחיצות וחומות של ברזל, והמחיצות הוא מחשבות זרות וביטול תורה ותפילה […] אמנם אנשי דעת היודעים שכל מחיצות וחומות ברזל וכל לבושין וכיסויין הוא עצם מעצמותו יתברך שמו, דלית אתר פנוי מיניה, אם כן אין זה הסתתרות אצלו.[1]
בעל התולדות מבהיר כאן כי התפיסה הרואה באלוקות משהו שיורד לעולם, שמפציע לתוכו טיפין טיפין לפי מידת השפע שאדם מוריד לעולם בעבודת ה' שלו, אינה אלא "אחיזת עיניים". התפיסה הקבלית שרווחה בעולם היהודי עד לחסידות, תפיסה של ירידת שפע, אינה לוכדת את המציאות כפי שהיא. היא אינה נכנסת אל החדר הפנימי ביותר. מי שנכנס אל החדר הפנימי, רואה שהכל אלוקות. אין חומה ואין מחיצה ואין ירידת שפע. הכל הוא שפע אלוקי, בלי דרגות ובלי השתלשלויות.
גם ר' מנחם נחום מצ'רנוביל ממשיך קו זה בספרו "מאור עיניים", אחד מספרי היסוד של החסידות. הוא כותב:
רק שתדע שהכל הוא השם יתברך, ומחשבתך ודיבורך וכל חיותך הוא אלוהות, וזהו מאמר רבותינו ז"ל: "לא יהיה בך אל זר" – איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם, זה יצר הרע." רצונו לומר; לא יהיה בך אל זר, האלוהות שבך לא יהיה זר ומופרש ממך שהוא אלוהות שלא תהא סבור שאתה הוא החכם, רק שתדע שהכל הוא אלוהות.[2]
מעיקרון זה נגזרות השלכות רבות שעיצבו את עולמה של החסידות ואשר משפיעות באופן ישיר על דרכי ההנהגה של החסידים. ברצוני לעסוק באחד מן הרעיונות העומדים במרכז ההגות החסידית: הצדיק.
מעמד הצדיק בחסידות
בשנים האחרונות התפרסמו בציבור הנהגתה ודבריה של אחת מחצרות חסידות ויז'ניץ בימינו, המייחסים לאדמו"ר תארים שנהוג לייחס לקב"ה. באחד המקורות שפורסמו נכתב:
שהרבי הקדוש אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, נערץ ונקדש מעל לכל דמות ודמיון […] לבדו ימלוך מלך ונשגב רבינו הקדוש לבדו, כי המלכות שלך הוא, ואנו קרוצי חומר זוכים בזכייה נשגבה ומתנת חינם ממש לעבדו בלבב שלם.[3]
כיוצא בו, נאמר שם כי על הצעיר החסידי לשנן בכל עת "שיויתי הייליגער רבי לנגדי תמיד". כשהתפרסמו הדברים הם גרמו לזעזוע בחוגים מסוימים (בצדק, כפי שאבהיר בהמשך), שהיה נדמה להם כי זהו צעד אחד יותר מדי. אולם אם מעיינים בשורשים הרעיוניים של החסידות מגלים כי גם אם הניסוחים הללו מעט קיצוניים, הם יושבים בהחלט על תשתית תיאולוגית חזקה.
אחת המסקנות הרדיקליות ביותר מהעמדה שההוויה כולה מלאה באלוקות ואין מציאות הפנויה ממנו ("לית אתר פנוי מיניה") היא שהאדם עצמו הוא חלק א־לוה כפשוטו ממש. לא רק העולם החומרי שמחוץ לאדם הוא אלוקות אלא גם האדם עצמו.
מדוע בכל אופן נדמה לנו שיש הבדל בין האדם לבין אלוקים? הסיבה נעוצה בדמיון, בעולם האשליות שאנו חיים בו. מרבית האנשים חיים בתוך המציאות המדומה שתיאר בעל התולדות, ועל כן הם בתוך המחיצות המבדילות בינם לבין אלוקים. הם חיים עם ה"אל זר" בתוכם, וחושבים שהקב"ה נמצא מחוצה להם.
המסקנה המידית המתבקשת מתובנה מרעישה זו היא שאדם שהצליח להתעלות מעל למציאות המדומה שבה נראה כי אין כביכול נוכחות אלוקית, מגלם בעצם הוויתו את נוכחות הא־ל. משום כך מתבקש כי היחס כלפיו יהיה כמעין היחס שבני האדם מתייחסים לא־ל עצמו. אם זה בהתבטלות מוחלטת לדמותו, בהידבקות בו, בציות עיוור להוראותיו ובנהייה אחריו. וכפי שכותב ר' שלמה מרדומסק: "אכן מראשית בריאת העולם כן עלה ברצונו ית"ש להיות צדיק מושל וכו' […] והצדיק יסוד עולם הוא האמצעי אשר על ידו יבוא הישועה לתקן שרשו למעלה".[4]
תובנה זו מבהירה את היחס לצדיק בכתבי ר' אלימלך מליז'ענסק, דמות בולטת נוספת בעולמה של החסידות: "ונראה דכבר כתבנו דהצדיק הוא המשפיע לישראל את שלש אלה: בני חיי ומזוני."[5] ו"הצדיק המקבל השפעה מלמעלה, והוא משפיע לכל, גם לשאינו הגון ומוכשר לקבל, אף על פי כן הוא משפיע לו. ונמצא שההשפעה שהצדיק משפיע, אינו אלא כגומל חסד עם כל העולם, שהוא מקבל ההשפעה מלמעלה ומחלק לכל."[6] לעתים, כדי להשפיע, מוטל על הצדיק אף לעבור עברה:
השפע אינו כי אם על ידי הצדיק המשפיע. והצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם, צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורך [הצריך] לטובתם. כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחברו, אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם על ידי שידבק עמו באחדות גמור. ואם כן – הצדיק צריך לדבק עצמו בכל ישראל כדי להיטיב להם. ואיך הוא עושה עם הבעל עבירה חלילה? הלא אף שהוא בעל עבירה אף על פי כן, צריך להשפיע ולחיות, ואיך יתקשר הצדיק עמו? לזה אמרה הגמרא גדולה עבירה לשמה, שהצדיק עושה גם כן איזה עבירה, אלא שהוא לשמה, ועל ידי זה יכול להתקשר עם הבעל עבירה גם כן וייטיב לו.[7]
ר' נחמן מברסלב, שדמותו ומשנתו קיבלו חיים מחודשים בתקופה האחרונה, מדבר גם הוא רבות על חשיבות הצדיק. באחד המקומות, הוא מעמיד את עבודת ה' כולה על הקשר לצדיק, ומחייב מכך ביטול גמור אליו:
העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים): 'אפילו אומר לך על ימין שמאל' וכו'. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקושר להצדיק.[8]
לאור דברים אלו, גישתם של אותם חסידי ויזניץ' שהוזכרו למעלה לא נשמעת רחוקה כל כך מעקרונות היסוד של החסידות. יתכן כי לאוזן של חניכי עולם הישיבות הליטאי רעיונות אלו נשמעים זרים, אך לא כך הוא לאוזן החסידית.
הסכנה בייחוס אלוקות לאדם
במסורת היהודית המקובלת אנו למדים השכם והערב כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". האדם, אף הנעלה ביותר, מורכב מרע ומטוב. על התנהגותו משפיעים חשקים חיוביים ושליליים, ואין אדם אשר יכול להאמין בעצמו עד יום מותו.[9] התורה והנביאים מלאים תוכחות על חטאים של האנשים הגדולים והנעלים ביותר. חז"ל אומרים כי "אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין, אין יכולין לעמוד מפני התוכחה."[10] בעיני התורה, איש אינו יכול לומר "זיכיתי כפי".
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק כותב ב"משך חכמה" כי חטא העגל אינו אלא זה – ייחוס בני ישראל קדושה עצמית למשה, כביכול הוא עצמו ביטוי של האלוקות:
התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל [לבד מצות התלוים בארץ] וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלקים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ד', דת אחד לו […] והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע"ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי' גם חטא עגלי ירבעם.
עקרון היסוד של התורה הוא החילוק בין האדם לבין הקב"ה, חילוק העושה את כל האנשים לשווים בפני החוק, כלומר בפני התורה. אין לצדיק פריבילגיה לעבור "עברה לשמה" חלילה. הוא מחויב במצוות בדיוק כמו כל אדם אחר. הוא נתון תחת החוק האלוקי ואינו אלוקות בפני עצמו. אולם ישראל שיבשו וראו את משה בתור ביטוי עצמי של האלוקות:
וע"ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ד', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה, והראיה כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקה"ק וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת ולו נאוה תהלה ועבודה.[11]
ה"משך חכמה" מדגיש מצד אחד את ההיבט הרעיוני של ההבחנה שבין האדם לאלוקים ואת העיקרון שאין בעולם דבר הקדוש מצד עצמו, כלומר העולם הוא חול מצד עצמו, ורק היחס אל הקב"ה, שנתפס כאן בוודאי חיצוני לעולם עצמו, הוא המקדש את הדברים ביחס לאדם. אולם הוא מדגיש שוב ושוב כי עיקרון זה אינו רק רעיון מטפיזי, יש לו השלכה מוסרית חשובה מאד: "גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה." ההבחנה בין האדם לבין אלוקים מלמדת שכל אדם יכול למעוד, ולכן גם הענק שבענקים צריך לכפוף את עצמו לתורה ולראות בעצמו איש ככל האנשים.
ואכן, לא חסרות דוגמאות היסטוריות לדמויות מרכזיות בעולמה של היהדות, שחרף גדלותן התורנית חטאו ונכשלו בעוונות חמורים. די אם נזכור את דואג האדומי, אחיתופל, שאול המלך, דוד, יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי בסוף ימיו, כדי להבין כי לא לעולם חוסן, וכי החשש מפני נפילתו של האדם, כל אדם, בחטא, אורבת תמיד. ויתרה מזו, מלמדים חז"ל, שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. הגדולה אינה הגנה מפני החטא.
תובנה זו דורשת מאתנו ביקורת מחושבת מחד גיסא וקפדנית מאידך גיסא לגבי הגבול שניתן להעריץ אדם ולהתבטל כלפיו. כל קריאה להתבטלות מוחלטת לבן אנוש עלולה להיות הרת אסון לא רק עבור הדמות שבה מאמינים אלא גם עבור כל קהל מאמיניה, ויותר מכך, לעולם התורה כולו. שכן טעויותיו של אדם שאליו מתבטלת קהילה שלמה עשויות לסחוף ציבור גדול של אנשים הרואים במעשיו מודל לחיקוי, ובכך בעצם להעצים את עומק הנפילה מחטא פרטי לציבורי. וכאמור, לעתים רבות, עצם ההערצה הציבורית הבלתי מסויגת, היא העלולה להוביל את מושאיה לנפילה, מחמת יצירתה של התחושה המדומה של אדם שאינו כפוף לאף מרות ומערכת חוקים.
אם נלך בדרכו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, משפיע חסידי חשוב נוסף, ונלמד זכות על ישראל, נאמר כי מרכזיות הצדיק בראשית החסידות נועדה להמון העם. בתקופת כינונה של החסידות ובתחומי פעילותיה היו רבים שלא זכו להשכלה תורנית, וכדי לחבר אותם ליידישקייט נדרשה עבורם דמות מרכזית שתרומם אותם ותנחה אותם באופן כולל ומקיף. ניתן לומר כי דיבורים כשל ר' אלימלך מליז'נסק ושאר משפיעים חסידיים על חשיבות הצדיק לא טשטשו אצלם חלילה את התודעה שהם שוכני בתי חומר המועדים לחטא ככל אדם. לא היה זה אלא כדי לקרב אל התורה והעבודה את שומעי לקחם, דרך החיבור העמוק אל בית מדרשם. אולם כיום שבתי הכנסת ובתי המדרש מלאים מפה אל פה, אין סיבה להמשכת האדרת האישיות הרדיקלית הזו, אשר אחריתה מי ישורנה. כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים עלינו לזכך את דעתם ולא לבטלה חלילה.
[1] בן פורת יוסף, צד ע"א. ובאופן דומה בתולדות יעקב יוסף, פרשת בראשית.
[2] עמ' קמב, קמג. וראה עוד שם עמ' רנד ושז שח, ובצוואת הריב"ש, טז ע"א.
[3] בחוברת הדרכה לצעירים "השיטה הקדושה".
[4] תפארת שלמה, ח"ב קסא.
[5] נועם אלימלך ט.
[6] שם לה.
[7] שם ע.
[8] ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה קכג.
[9] ראה ברכות כט.
[10] ערכין יז.
[11] משך חכמה, שמות לב, יט.
המאמר מביא ציטוטים מדהימים.
כנראה לכל דור יש עבודת אלילים משלו, אבל הבעיה העיקרית אינה בעירפול מושגים בין הקב"ה ובין אדם, אשר עלול להוביל להשקפות מעוותות. הסכנה היא (אשתמש בלשון עדינה) שלעיתים הדמות הנערצת עלולה לנצל מינית או כספית את מעריציה, וד"ל.
נכון ועצוב
אבקש לדייק קצת: החסידות אמנם סבורה שיש אלוקות בכל מקום בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אבל גם לשיטתה יש דרגות שונות בדבר, וגם מי שיסגוד למלאך מיכאל או גבריאל שהוא רוחני ואלוקי הרי הוא עובד אלילים.
מה שכתב מחבר המאמר "שאדם שהצליח להתעלות מעל למציאות המדומה שבה נראה כי אין כביכול נוכחות אלוהית, מגלם בעצם הווייתו את נוכחות האל. משום כך, מתבקש כי היחס כלפיו יהיה כמעין היחס שבני האדם מתייחסים לאל עצמו". זה חסר שחר. ראה תניא אגרת הקודש אגרת כ"ה שמבאר בטוב טעם את דעת הבעש"ט בנושא.
ציטוטים כמו שציטט המחבר מחוברת של ויזניץ הם לא מקובלים על שום יהודי, חסיד כמתנגד, ולאו מר בר אשי חתום על החוברת ההיא ומן הסתם לא אחד מחכמי הקהילה ההיא כתב.
כל מה שהאריך המאמר בענין הצדיק שעלול להתקלקל ולחטוא אינו סותר את הדעה החסידית כי ההתקשרות לצדיק היא דרך לקבל שפע רוחני ואולי גם גשמי, (כמובן כל עוד הצדיק נשאר כזה ולא קרה לו אסון כמו ליוחנן כהן גדול ואחרים.)
השימוש במונח "חסר שחר" מחמת דברי אגרת הקודש, נראה כחסר שחר בעצמו. גם מתוך עיון בדבריו, וגם, כי לא דובר כאן על פרשנות מסויימת של הוגה חסידי מסויים, אלא כתזה פרשנית המשתקפת מתוך התפיסה החסידית הרווחת כפי שניבטת מכתבי הוגים רבים שעיצבו אותה ומשתייכים אליה.
כמו כן, הקביעה ה'עובדתית' התמוהה כי "ציטוטים כמו שציטט המחבר מחוברת של ויזניץ הם לא מקובלים על שום יהודי, חסיד כמתנגד" מעידה כנראה על חוסר התמצאות בולט באמונותיהם של חסידים רבים מחסידויות שונות, כמו גם על הערכות בלתי מבוססות בדבר זהות כותבי העקרונות הללו.
ומה גם, שהמבקר מפספס כאן נקודה משמעותית מאוד: מטרת המאמר אינה רק לבקר את מנסחי הרעיונות החסידיים, אשר ייתכן ולהם היו סיבות מסויימות לדבריהם, וכפי שנכתב בקצרה בסוף המאמר, אלא, על הבעיה שיש בתפיסה הציבורית לדבריהם אשר תוצאותיה עלולות להיות הרות אסון, תיאולוגי ופרקטי גם יחד.
הדברים מתוקים וחשובים
אשמח לקבל כל שבוע❣️
ברוך השם הליטאים מנסים גם כן לקפוץ על העגלה.
תודה רבה על המאמר הכ"כ מדויק.
בתור חסידת ויז'ניץ מלידה אני חותמת על כל משפט.
הכל טוב נכון ויפה
אבל אולי גם בדור כמו שלנו ואולי אפ דווקא בדור כמו שלנו שהאמת כל כך נעדרת על אף הבתי כנסיות ומדרשיות המלאים
צריך שיהיה רב\אדמור שינחה את הקהילה\חסידות בדרך האמת והאמונה התמימה
אז נכון שיהיו קיצונים שיאלילו את רבם ואותם גם יש אם אצל המזרחים\ליטאים או אצל כל מגזר שיש בתוכו הרבה רמות של מאמינים ואותם כמובן שצריך להעמיד על במקום אם העבודת השם שלהם גובלת בכפירה בלא ידיעתם
אבל וודאי שלא להכליל ובוודאי שכל צדיק אמיתי הוא יכול להיות מכל מגזר ומכל דרך בעבודת השם גם אם אדמור משושלת אדמורים מהדורות הקודמים
שנזכה לראות עין בעין בשוב השם ציון במהרה בימינו אמן ואמן
בשנים האחרונות ישנן מחלוקות בין ת"ח בנושאים שונים, ויש ציבור, לאו דווקא חסידי, שטוען שמי שנוהג אחרת מרבם הוא בבחינת "מבזה ת"ח" אע"פ ששומע לת"ח אחר.
גם כאן נעשה שימוש במושג של צדיק כדי להכריח יהודים מאמינים לדבוק בדרך מסויימת בדרך אגרסיבית ומאיימת שבאמת מצליחה להשפיע לטווח מסויים.
אותם מפיצי דעות טוענים שצדיק לא טועה וחייבים ללכת אחריו בכל מחיר.
התופעה מקבלת משנה תוקף בעיקר בתקופות בחירות וגם ראינו מניפולציות כאלו בהפצת חיסוני הקורונה ע"י הממסד החרדי הכללי שהפכו מוויכוח רפואי עם השלכות חברתיות למין וויכוח גם בנושא אמונת חכמים.
לע"ד יהודי צריך להכיל דעות שונות משלו כל עוד לא מדובר בכפירה וללמוד מההיסטוריה היהודית שיש רק אחד שאף פעם לא טועה וזו חכמה שלמה שצריך ללמוד איך לכבד ולציית לתורה ולת"ח בדרך הנכונה והרצויה.
מאמר שטחי מידי
דרושה העמקה רבה הרבה יותר כדי לנתח את הנושא
מאמר מעולה. כתיבה משובחת. נהנתי מכל מילה. נחוץ במיוחד בימים אלה בהם גואה הסגידה לבני אנוש שאכן גובלת באלילות של ממש.
מאוד מעניין להכיר את הזוויות הללו בעולמה של החסידות. ומאוד מעניינת התובנה באשר לביקורות על גיבורי התנ"ך. לא חשבתי על זה באופן הזה. ממש מחכים.
ואגב, לגבי הציטוטים של חסידות ויז'ניץ מרכז , אני אכן מכירה מקרוב מאוד נשים שמשתייכות לחסידות הזו, וזו אכן האמונה הרווחת אצלם.
אין דבר כזה ביהדות ביטול עצמי לאף צדיק .ניתנה בחירה לכל אדם וכל אדם הוא בעל אישיות משלו. צדיק או מנהיג רוחני יכול להתוות דרך בעבודת ה' , לתת עצה ולקבל ברכה אבל בשום אופן לא ביטול עצמי. ביטול עצמי או הערצה עיוורת עלולה להיות מסוכנת…
אני חושב שזה בדיוק מה שהכותב מנסה להראות. שביהדות זה לא לגיטימי, אך בחסידות זה כן
מאמר יפה ומעורר מחשבה.
הנושא הזה הוא אחד הקשים ביותר להתמודדות . ולא רק בחסידות .
בתור אחד שמשתייך למגזר הליטאי אני חושב שגם שם יש את הנושא הזה במלוא העוצמה.
התפיסה הבסיסית שעליה מחנכים היא שאתה אדם מסוכן . הבחירות שלך מוטות ומסוכנות . ולכן עליך להתייעץ ולהתבטל אל הרב / האדמו”ר . קיימת גם במגזר הליטאי.
אני זוכר היטב ידיד שלי שהלך לשאול את הרב האם יש בעיה לקנות רכב בצבע אדום …
התפיסה הזו מושרשת היטב ונהייתה חלק מהיהדות הבסיסית .
דוגמא לכך היא החובה הרווחת להתייעץ עם הרב בנושא מניעת הריון . ולא שהרב יציג בפניך את הנתונים ההלכתיים ואתה תחליט לאור מצבך ומצב אשתך , אלא אתה חייב להציג בפני הרב את נתוניך האישיים ומה שעובר עליך בחדרי חדרים ורק הוא יכול להחליט האם מותר או אסור …..
בעוד שאלוקים נותן אמון בכל יהודי כפי שמפורש בכל כך הרבה מקומות בתורה ונותן לו את הבחירה החופשית .
באה ההלכה החדשה הזו ואומרת ליהודי – אתה אדם מסוכן . אין לך יכולת לבחור , רק הרב יכול לבחור בשבילך.
גם החובה לבחור במי שהרבנים אומרים . מילא כשמדובר במועמד חילוני שיש בזה אינטרס ליהדות . אבל כשמדובר בשני מועמדים חרדים . מה שייך כאן מכתב של רבנים ? . בהלכה כתוב במפורש שאנשי העיר בוחרים את מנהיגיהם . למה נלקחה זכות הבחירה מהפרט ?
ממליץ למי שמכיר לעיין בתסמינים שמגדירים כת . וזהו אחד התסמינים . החינוך שאתה אדם מסוכן ורק ראש הכת המואר יכול להחליט עבורך .
הבעיה היא כמו שמביא הכותב שתפיסה זו נשענת לפעמים גם על דבריהם של ענקי עולם . וכמה קשה לקום ולהבין שמשהו כאן יצא מאד מפרופורציה.
חשוב להזכיר את המצווה בתורה של ועשית ככל אשר יורוך , וכפי דברי התורה כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם – ספק הלכתי ביורה דעה בין דין לדין – אולי אורח חיים .
בין נגע לנגע – טהרות . דברי ריבות בשעריך – חושן משפט .
יש לך ספק בהבנת דברי התורה או מריבה בין אנשים אז תלך לסנהדרין הגדולה ואל השופט שיפסקו לך .
אבל מכאן ועד ביטול הפרט ובחירתו לגמרי זה יצא לגמרי מפרופורציה.
התפיסה הזו גורמת חורבן עצום . במקום שנחנך שאתה גדול. יש לך כוחות. אתה טוב . יש לך הבנה ויכולת לבחור ולהתמודד. אתה יכול להגיע להישגים עצומים .
אנחנו מחנכים בתפיסה מושרשת מקטנות . אתה קטן . אתה מסוכן. אתה לא מבין . רק הרב יודע .
והתוצאות . כל בר דעת מבין מה התוצאה של כזה חינוך.
במקום שביום הבחירות אבא יקח את בנו הקטן להצביע ויגיד לו . אני הולך להצביע כדי לפעול לעשות את רצונו של אלוקים בעולם.
מצביע ג כי אני רוצה שמירה על הישיבות והשבת . אני מצביע ש”ס כי אני רוצה עזרה ויהדות ליהודים. אני מצביע ציונות הדתית כי אני רוצה שמירה על ארץ ישראל .
ובזה הוא יחנך אותו שיש לו דעה . יש לו רצון . יש לו יכולת לפעול ולהשפיע בעולם .
הוא אומר לו – אני הולך לקיים את מצוות ועשית ככל אשר יורוך . מה זה אומר . אני אפס. אין לי הבנה . אין לי רצון ויכולת להשפיע . רק הרב מבין ואני העבד שלו .
גם התפיסה שמביא הכותב של האלהת אנשים מושרשת היטב .
אני יכול להעיד על עצמי שגדלתי על ברכי גדולי ההוגים במגזר הליטאי שכותבים שאין לנו שום הבנה והשגה בחטאי הראשונים בתנ”ך ( חינוך זה גורם במישרין לחוסר יכולת ללמוד תנ”ך ) והייתי בהלם כששמעתי דווקא הרצאה של משפיע חסידי. שדבר על קנאת האחים ביוסף ואמר שהם פשוט קנאו במובן הכי בסיסי של המילה ועלינו לתקן את חטא הקנאה הזה.
בעצם מה שהחינוך הזה מחנך הוא שאתה אדם קטן. בגלל שיש לך יצרים ומידות רעות. והרבנים הם אנשים גדולים כי אין להם יצרים ומידות רעות .
בעוד שהאמת כפי שלימדה אותנו תורה היא שלכל אדם גם להכי גדול יש יצרים ומידות רעות ובכל אופן הוא יכול לגדול ולבחור ולהגיע להישגים.
הלואי שתבוא ההכרזה . אנשים גדולים אנחנו ולא קטנים . יש לנו הבנה ויש לנו את הבחירה והיכולת לגדול ולהיות ככוכבי השמים ולא להשאר כעפר הארץ.
תודה לכותב על העלאת הנושא
למעשה היהדות כן מחנכת ללמידה עצמית ופיתוח המחשבה מגיל קטן.
אנחנו הראשונים שקיבלנו חוק חינוך חובה בשעה שאצל או"ה רוב האוכלוסיה היו אנאלפביתים ויש לנו כלים לשיפוט עצמי ואנחנו מחוייבים לפתח אותם. וצריך להיות עם האצבע על הדופק כדי שלא יישנו מקרים כמו בזמן הש"צ ועוד משיחי שקר למיניהם.
אך אני לא רואה בעיה בכך שהולכים לשאול שאלות מהותיות כגון ביטול מצוות פרו ורבו כי לא רוצים להסתכן ולסמוך על הידע האישי שלפעמים מאד מוגבל וצריך כתפיים רחבות כדי לקבל החלטה.
גם בנושאים רפואיים הולכים להתייעץ עם רופא, מספרים לו פרטים אישיים ובד"כ לא מתווכחים אתו.
לכן נראה לי שצריך לדעת לעשות הפרדה בין מה שנחוץ לעבודה ובין כל מיני הגזמות.
אם מישהו מרגיש שהוא צריך להתייעץ גם על צבע האוטו זו זכותו, אך אין לו זכות להכתיב לאחרים הנהגות שלא מוכח שהם חייבים.
כמו שאמר אחד הדרשנים בזמנו שמי שחושב שהוא יכול לקבל החלטה רפואית אישית בלי לשאול או לציית הוא "כ"כ טיפש שהוא אפילו לא יודע שהוא טיפש"! שזו דמגוגיה לשמה שהתפרסמה בכל המדיה ואין פוצה פה ומצפצף על הניסיון לקחת מאנשים את ההחלטה על גופם כאילו היו עדר בהמות ללא שום הוכחה הלכתית או מדעית והחזירה אותנו לתקופות אפלות בהיסטוריה במסווה של קידמה ודמוקרטיה ולצערי השפיעה גם על הציבור החרדי שקשור לגורמים אלו ומושפע מהם.
לכן צריך הרבה חכמה וחשבון נפש כדי לנווט בין התייעצות, כבוד ומשמעת נחוצה לבין ביטול של המידה המינימלית של ביקורת כדי לא להיסחף להתנהגות עדרית חסרת מחשבה, דריסת השונה שלא בצדק, סטיגמות ומלחמות מיותרות.
וואו, כתוב מדהים
לא מאוד מכירה את הנושאים שאתה מדבר עליהם, אבל ניכר עושר רעיוני
תודה!
תודה לך על המשוב החם!
המאמר מציג את גדולי החסידות בתור 'משפיעים' שאינם אומרים תורה אמיתית ורעיונות נשגבים אלא כל רצונם הוא לחזק את פשוטי העם גם אם הם משנים מן האמת. מלבד זה שהייחס לגדולי עולם אלו מבזה המציאות לא הייתה כזאת. דיקים וגדולי הת"ח היו בתנועת החסידות והתבטלו בהתבטלות מוחלטת לרבותיהם.
ממליץ לקרוא את המאמר שוב