"אשת חיל מי ימצא" – מזמור מפורסם זה המושר בכל ליל שבת בבית היהודי משרטט קווים לדמותה של האשה היהודיה האידאלית, שמצד אחד דורשת צמר ופשתים, קמה בעוד לילה כדי לתת טרף לביתה, חוגרת בעוז את מותניה והולכת למרחקים להביא את לחמה, ומן הצד השני צופה הליכות ביתה ושוחקת ליום אחרון. מזמור זה, כך נדמה לי לעתים, הקדים את זמנו. כעת, בעידן שאשת האברך היא גם המפרנסת העיקרית וגם עקרת בית במשרה מלאה, המילים מקבלות נופך ממשי ורלוונטי מתמיד. אולי דוקא משום כך נדרש עיון מחדש במצבה של אשת החיל בת דורנו.
יהודית רותם, סופרת וחרדית לשעבר, הקדישה את ספרה "אחות רחוקה" לתיאור דמותה של אותה אשת חיל חרדית של הדור הזה. "והנה אני יושבת במטבחה החמים והמצוחצח של גיטה, מתעדת את אשת החיל בגרסתה העכשווית, לידיעת המעוניינים, דגם נשי זה חי, בועט ומתפקד, לפחות בחברה החרדית. תוך כדי שיחה היא נראית כעושה כמה פעולות בו זמנית: מכינה לנו קפה, מגישה עוגות מעשה ידיה, מנקה את המטבח, מטפלת בתינוקת, עונה לטלפונים. אני מרגישה סחרחורת" (אחות רחוקה, עמ' 26).
הנערה החרדית יוצאת אל החיים והיא כמהה להיות "אשת חיל" המצליחה ללהטט בין כל המשימות: החזקת התורה, פרנסה, גידול הילדים וניהול הבית ביד רמה
ואכן, לנגד עיניה של האשה החרדית בדורנו עומדת דמותה של "אשת חיל" מסוג זה כמודל לחיקוי והערצה. אשת חיל זו איננה רק אשה של multitasking [מולטי-טסקינג], שהיא תכונה ראויה להערכה בקרב כלל נשות העולם. היא מחברת את העומס לתוכן ולמשמעות רוחניים ויהודיים. אשת החיל היא אשה המשלבת באומץ, ביראת שמים ובתבונה בין הבית לחוץ, ומצליחה לרתום את ההשקעה שלה בעבודה לטובת ילדיה ולהתפתחותו של בעלה. היא אינה מתבלבלת מערכים מודרניים, אף שהיא נמצאת בהתחככות מתמדת עמם. היא זוכרת כי "שקר החן והבל היופי", וגם כאשר היא עושה מרבדים לביתה היא אינה שוכחת לפרוש ידיה לעני ולאביון.
החינוך במסגרת "בית יעקב" בימינו מחדיר בתלמידותיו כי מקומה הראשון של האשה הוא הבית. היא המופקדת על גידול הילדים וחינוכם ועל ניהול משק הבית. כפי ששמענו אינספור פעמים, "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). הפסוק מובא תדיר ללמד כי על האשה להתכנס פנימה, אל הבית. הוא ממלכתה, ובו היא זוכה להשפעה הרבה והמשמעותית ביותר. אולם במקביל למציאות הרצויה והאידאית של "כבודה – פנימה", נדרשת האשה החרדית להתגייס ולהיות עזר כנגדו של בעלה בפרנסת המשפחה. ברבים מהמקרים היא המפרנסת העיקרית או הבלעדית. במציאות המוכרת נוצר פרדוקס מובנה בין הרצוי – האשה מגדלת את ילדיה ומתרכזת בטיפוח הבית, לבין המצוי – ההכרח לצאת ללמוד ולעבוד כדי לפרנס את המשפחה.
חינוך הבנות בימינו מצייר אידיליה של אשת חיל שבה פרדוקס זה נפתר. הקושי הפרקטי אולי קיים, אך הקונפליקט נעלם: הנערה החרדית יוצאת אל החיים והיא כמהה להיות "אשת חיל" המצליחה ללהטט בין כל המשימות: החזקת התורה, הפרנסה, גידול הילדים וניהול הבית ביד רמה. הצלחתו הרוחנית של בעלה היא בבחינת "שלי ושלכם שלה הוא". זוהי פסגת השלמות עבור נערה חרדית. בלבה מפעפעת שאיפה טהורה ומתמדת לזכות להיות חלק משמעותי בבנייתו התורנית של בעלה. כל אחת מייחלת ומקווה כי היא שתזכה להיות רחל אשת רבי עקיבא, על אף הקשיים הגשמיים והרגשיים הנלווים לכך.
החלום ושברו
הציפיות, החלומות והשאיפות שאליהן מתחנכת הנערה החרדית כבודם במקומם מונח. אך מה מתרחש במציאות? מה קורה זמן מה לאחר השבע ברכות של הזוג הטרי הנוסף שיצא לדרך? פעמים רבות מתנפצות התקוות אל גלי המציאות, ואת מקומן תופסת השחיקה של היומיום המייצרת עייפות וחוסר סיפוק. חלום "אשת החיל" הולך ומתרחק.
באיור המופיע בספר ילדים חרדי (מילים מרגישות), מצויר באופן תמים תמונה מצויה מחיי אשת החיל המדוברת. בתמונה רואים חדר מצוחצח ומאיר לכבוד שבת. בקצה החדר עומדת נערה (האחות הגדולה?) בתפילה, במרכז החדר מופיע שולחן ערוך למופת, ששני זאטוטים קטנים משחקים למרגלותיו, ובפרונט, אשת החיל שרועה באפיסת כוחות על הספה ובידה סידור תפילה.
תמונה זו לוכדת היטב את ערב השבת האידיאלי בבית החרדי הטיפוסי: הבית נקי, השולחן ערוך, הילדים משחקים יפה מסביב, האחות הגדולה, שבוודאי שואפת להיות גם היא "אשת חיל", עומדת בתפילה. והאמא, שביקשה לעצמה רגע שגם היא תוכל להתפלל ולמלא את עולמה בקצת רוח, קורסת מעייפות לאחר סוף שבוע עמוס. האם היא נהנית מפרי ידיה? האם היא זוכה שמעשיה יהללוה בשערים, כמו אותה אשת חיל מהמזמור שבעלה ישיר כאשר הוא יחזור מבית הכנסת?
איור זה משקף בעיני את מלוא הקונפליקט של האשה החרדית. היא מלאת רצון ללהטט בשלמות בין המשימות השונות והמורכבות, לדאוג שהכל סביבה יתפקד כראוי. אבל בסופו של יום היא משתרעת באפיסת כוחות ובחוסר יכולת או חשק ליהנות מהתוצרים
איור זה משקף בעיני את מלוא הקונפליקט של האשה החרדית. היא מלאת רצון ללהטט בשלמות בין המשימות השונות והמורכבות, לדאוג שהכל סביבה יתפקד כראוי. אבל בסופו של יום היא משתרעת באפיסת כוחות ובחוסר יכולת או חשק ליהנות מהתוצרים. האמא החרדית יוצאת כאמור לפרנס את הבית ולהביא לחם לילדים, אולם היא חוזרת אליהם מיום עבודה שכזה עייפה וחסרת כוחות ואף קצרת רוח.
קונפליקט זה מתלבש בלבושים שונים, והוא מופיע גם אצל נשים ממגזרים אחרים, ומייצר את המתח בית-קריירה. כל אם בעולם המערבי של ימינו נדרשת להתמודד עמו. אולם אצל האשה החרדית, המאמינה שעיקר מימושה הוא בבית ובילדים, קונפליקט זה לובש פנים ייחודיות. מהאשה החרדית מצופות בו זמנית שתי משימות הסותרות זו את זו: האחת, להיות אמונה על המתרחש בתוך הבית ולשמור על עדינותה וצניעותה שלה, והשניה, לצאת לפרנס ובכך להיות אשת העולם הגדול. כלומר, מצד אחד מצופה מהאשה לשמור על תלות מסוימת בסמכויות הקהילה והמשפחה (הרב, הבעל וכו') וציות לנורמות מקובלות; ומצד שני, מצופה ממנה לצאת לעולם בגיל צעיר למדי ושם לגלות עצמאות, בגרות ויצירתיות.
הניסיון הבלתי פוסק להתמודד עם הקונפליקט שוחק את האשה. הוא מייצר עייפות נפשית ותסכול. האמא השרועה על הספה באפיסת כוחות אינה סובלת רק מתשישות פיזית. היא מגלה סימנים של תופעה ידועה המכונה שחיקה.
יהודית רותם המוזכרת לעיל, חרדית לשעבר, היא דוגמא, קיצונית אמנם, של אשת החיל החרדית שאינה מצליחה לשאת את הקונפליקט ופשוט נשברת ועוזבת. רותם מנסה להתחקות אחר דמותה של אשת חיל זו, שיש לה מידה לא מעטה של הערצה כלפיה, והיא מחלקת בחלוקה גסה את ניהול הקונפליקט המתואר לשלוש קבוצות: הזוהרות, הכבויות וה'בסדריות'.
אין לדעתי דרך לברוח מהקונפליקט המתואר. איני סבורה שנשים חרדיות יכולות או צריכות להישאר עקרות בית. איני סבורה גם שהן צריכות לוותר על האידאל המשפחתי שהן שואפות אליו. העובדה שנשים חרדיות שואבות את הסיפוק ואת הנחת שלהן מתפקידן בבית היא נהדרת
הזוהרות הן הנשים המצליחות לשלב בהצלחה וברעננות את כל התחומים שבהם הן נדרשות לתפקד. הן יודעות לטפל בעצמן לפי הצורך ולצאת להתאוורר. מאחוריהן על פי רוב עומד בעל תומך ומפרגן. הן שואבות את הכוח והמרץ שלהן מתודעת "אתה בחרתני" שלהן. בווריאציות שונות, קיימות בקבוצה זו תחושה של מיוחדות, ראויות, ואף עליונות מוסרית קלה. הן רואות בנשים חילוניות או פחות דתיות (או מסורות) מהן נשים מאושרות פחות. כמו כן, יש הן יודעות בדיוק לאיזה מרחק ניתן למתוח את הגבולות החברתיים ומתי הן מתקרבות מדי אל האש.
בקצה השני של הקשת הנשית נמצאות הכבויות, נשים צעירות שהזקינו בטרם עת. כביכול נטלו מהן ההריונות והלידות את נשיותן, והעבודה הקשה והמצוקה החומרית מצטיירת על פניהן. "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנלוותן." הכבויות כורעות תחת העומס והקשיים; ההריונות והלידות מתישים אותן בתכיפותם, וקשיי הפרנסה שוחקים אותן. הן אינן מרגישות שהן חיל חלוץ במשימה הרואית, אלא שהן פשוט כורעות תחת הנטל.
הקבוצה השלישית, שהיא להתרשמותה קבוצת הרוב, הן ה'בסדריות'. ה'בסדריות' אינן ייחודיות דוקא לחברה החרדית, אבל הקרקע החרדית מצמיחה נשים כמותן בשפע רב. אלה הן נשים מהסוג ה'משתדל'. הבעת פניהן היא של "הכל בסדר": הבעל, הילדים, הבית, הן עצמן. הן כמעט אינן מתלוננות, מבקרות או תוהות. הן חרוצות, עמלניות, מסתפקות במועט, נאמנות בכל לבן לדרך שעליה התחנכו, ונשמרות מכל רוח זרה. הגרסאות של נשים אלו הן אינסופיות. על נשים אלו עומד כל המבנה החברתי הקשיח והמוצק ובו בזמן הכה פגיע והחשוף לסכנות. הן אלו המפנימות את הצופן הבסיסי של החברה, משמרות אותו ומעבירות אותו הלאה במסירות. הביקורת של רותם היא שנשים חרדיות 'משתדלות' תמיד יותר.
אני מרשה לעצמי להוסיף שבכל אשה מצויות ככל הנראה מידות שונות של כל אחת מאלה, ברגעים שונים בחיים. השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו – חברה ונשים חרדיות אינדיבידואליות – היא איזה צד מתבטא אצלנו באופן דומיננטי יותר.
"הכבויות", גם בהנחה שאינן הרוב, משלמות את המחיר הכבד ביותר על הציפיות והדרישות החברתיות. ומה עושה החברה כדי לסייע? לרוב, היא אינה נותנת להן לקרוס. היא מציעה מגוון רחב של אפשרויות עזרה ברגעים קשים במיוחד של דיכאון אחרי לידה, קושי כלכלי, מחלה וכדומה. לכל בעיה יימצא פתרון יעיל ומעשי. בחיי הקהילה התוססים והחמים תמיד תימצאנה מתנדבות, נשים ונערות הממהרות לסעוד, לתמוך, לטפל בילדים, להכין ארוחות חמות. אולם למרות סיוע מקומי זה, הקשר בין הסיבה למסובב מוכחש ומודחק. אף אחת אינה מוכנה להגיד בקול שאורח החיים של האשה החרדית בימינו מייצר קונפליקט שוחק, הגורם לנשים לא מעטות לכרוע תחת הנטל.
עלינו להכיר בכך שמדובר בקונפליקט שצריך לחיות אתו, לנהל אותו באופן המיטבי. עלינו לנסות למצוא את המתכון שיהפוך פחות נשים לכבויות, ויותר ויותר לזוהרות
החינוך בסמינרים מצייר אידיליה. נערות רבות, גם אם הן מכירות מהבית את האמא הנרדמת על הספה, אינן יודעות איך התחושה מבפנים. הן משוכנעות שזוהי האידיליה, שכך נראית אשת החיל שמורותיהן מהללות בשערים. יעברו הרבה שנים של אכזבות ותסכולים, עד שהן יפנימו שלא קל לחיות את הקונפליקט. לא קל להיות גם וגם.
איני קוראת לשינוי יסודי באורח החיים של נשים חרדיות בימינו. אין לדעתי דרך לברוח מהקונפליקט המתואר. איני סבורה שנשים חרדיות יכולות או צריכות להישאר עקרות בית, ואיני סבורה שהן צריכות לוותר על האידאל המשפחתי שאליו הן שואפות. העובדה שנשים חרדיות שואבות את הסיפוק ואת הנחת שלהן מתפקידן הביתי היא נהדרת. אולם עלינו להכיר בכך שמדובר בקונפליקט שצריך לחיות אתו, ולנהל אותו באופן המיטבי. עלינו לנסות למצוא את המתכון שיהפוך פחות נשים לכבויות, ויותר ויותר לזוהרות.
בשורות הבאות אבקש לרשום בקצרה לקחים אחדים שאספתי על הדרך, מניסיון אישי ומשיחות עם חברות, על האופן הנכון לנהל את הקונפליקט האמור.
כיצד נתמודד עם הקונפליקט
הדרכים המרכזיות שהחינוך החרדי בימינו מכשיר בהן את הנשים להתמודד עם הקונפליקט הן עקרון האמונה ועקרון הבחירה.
הכוח המרכזי שבאמצעותו צולחות נשים את הקשיים שמזמן הקונפליקט בין עבודה לבית הוא אמונה. נשים חרדיות הן נשים מאמינות. הן מאמינות שהן עושות את הדבר הנכון והטוב ביותר. הן מאמינות שהן חיות את חייהן ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, ושהן זוכות על כך לשכר טוב הן בעולם הזה והן בעולם הבא. הן מאמינות כי לסגנון החיים שלהם יש משמעות עמוקה. הן יודעות כי הקשיים הטכניים והרגשיים באים לאתגר את העמידה שלנו במבחן, כמו אברהם אבינו בשעתו שהתנסה בעשרה נסיונות. הקשיים הם "יצר הרע" שבא להפריע, לחבל בכרמים ולעצור את המסע לפסגה, ויש להשיב לו מלחמה.
דוקא התלמידות הטובות ביותר, החסודות, המאמינות בכל לבן לאידיליה שמציירות המחנכות, הן המועדות ביותר למשבר. הן אלו שאנו עלולים לפגוש כמה שנים לאחר הסמינר והן כבויות לגמרי, עייפות מהחיים
דרך ההתמודדות השניה, ואולי המנוגדת, היא עקרון הבחירה. נשים חרדיות מחונכות שהן עושות פעולה הרואית בבחירתן בדרך חיים מלאת קשיים, משום שזו הדרך הנכונה והראויה ביותר. כך, כל אשה חרדית יודעת כי זו משימה כמעט בלתי אפשרית לעבוד במשרה מלאה במחשבים ולגדל במקביל משפחה של חמישה ילדים. אולם היא מחונכת לכך שבחירה במסלול חיים זה היא הדבר המשמעותי והגדול ביותר שהיא יכולה לעשות.
הנשים הזוהרות שתוארו למעלה הן נשים המאמינות כי הן עושות את הדבר הנכון והנעלה ביותר שהן יכולות לעשות, והן מרגישות כי הן בחרו בכך.
אולם, אף שנשים רבות אכן מוצאות את הכוחות להתמודד בדרך זו עם מציאות מאתגרת ומרובת תפקידים, עדיין יש רבות שאינן מצליחות. הן היו רוצות להאמין שהן נמצאות במקום הטוב ביותר שהן יכולות להיות, והיו רוצות להרגיש שהן בחרו בדרך חיים זו, אך בפועל, כל מה שהן מרגישות הוא כבלים המושכים אותן למטה ומונעים מהן סיפוק וחיוניות. במילים אחרות, הן מרגישות שהן היו רוצות להיות אשת חיל, אבל הן כישלון – הן לא מצליחות להגשים את האידאל.
לו היה חינוך הבנות מאפשר הצגת דברים כהוויתם, ולא היה מטפח אצל הבנות חתירה טוטאלית לאידיליה, היה מספרן של אותן נשים פוחת. ברצוני להצביע על שתי מתודות לכך, כמובן בזהירות הראויה. הראשונה היא לגיטימציה ואמפתיה לקשיים הרגשיים ולחוסר הסיפוק שחווה האשה. השניה היא חינוך למורכבות ולגיוון.
אחד הגורמים המרכזיים להעצמת השחיקה אצל נשים הוא הציפיות הבלתי אפשריות שהן מציבות לעצמן. מול עיניהן נמצא מודל דמיוני כלשהו, והן מרגישות אשמה בלתי פוסקת על כך שהן אינן עומדות בו. הן השתכנעו בהיתכנותה של האידיליה שהמורות שלהן סיפרו להן עליה, וכעת הן מכות את עצמן על כך שהן אינן חוות אותה בשלמותה
מתן לגיטימציה לקשיים: אקדים ואומר שדרך התמודדות זו היא בבחינת אליה וקוץ בה. אם אינה מפוקחת ומבוקרת היא עלולה להפוך לחזות הכל. בשיח האמהות בציבור הכללי אוהבים מאד להתלונן על הדרישות הבלתי אפשריות של אמהות, ושפת ההכלה הופכת לעתים ללגיטימציה להתקרבנות ולחוסר ישע. הנה דוגמא אחת: "אחרי נסיונות ארוכים של הרגעה… הלכתי אתם לאוטו ושם פרצתי בבכי מר ואומלל, ברגעים כאלה אני תוהה מי נתן לי רשיון להורות… יש המון רגעים בהורות שזה נראה לי שהכל פשוט גדול עלי… לקחת אחריות על שני יצורים יפים…" (הורים וילדים, 2017). ציטוט נוסף: "זה קשה מאד, אפילו לא פייר לשלב אמהות וקריירה יחד, אני מרגישה כמו תמנון, זה מטורף, מתיש ומעייף" (שם). כיוצא בו, יש להיזהר מאד שלא להפוך את מתן הלגיטימציה לקשיים לכוח המערער חלילה את הערך היסודי של הקמת בית ומשפחה, מתוך גישה שמציגה את האמהות כוויתור על המימוש העצמי של האשה.
עם זאת, ולמרות הסכנה שבהקצנה לכיוון אחד, עלינו להיזהר גם מהקצנה הפוכה.
להתרשמותי, אחד הגורמים המרכזיים להעצמת השחיקה אצל נשים הוא הציפיות הבלתי אפשריות שהן מציבות לעצמן. מול עיניהן נמצא מודל דמיוני כלשהו, והן מרגישות אשמה בלתי פוסקת על כך שהן אינן עומדות בו. הן השתכנעו בהיתכנותה של האידיליה שהמורות סיפרו עליה, וכעת הן מכות את עצמן על כך שהן אינן חוות אותה בשלמותה. לו היו יכולות להתלונן קצת, לדבר בחופשיות על הקונפליקט, לגשת אליו בהומור, להרשות לעצמן לא להיות האמהות המושלמות מספרי הילדים, היו נרגעות וחוות חיים מלאים ומשמעותיים יותר.
המטרה של מתן לגיטימציה לקשיים אינה לעודד התבכיינות והתמסכנות, אלא לתת פתח אוורור לרגשות של קושי, תסכול ושחיקה – זאת לצד ההבנה שעצם היכולת להתלונן מציבה אותנו במקום טוב ובריא. אנו שואפים להיות מושלמים אך איננו מושלמים. אלו הן "צרות של עשירים", של נשים היכולות לשאוף לחיים מלאי משמעות.
חינוך למורכבות וגיוון: הנערות החרדיות מחונכות שהערך העליון הוא לקיים את רצון ה', והוא הראשון בסדר העדיפויות וקודם לרצון האישי שלי – בניגוד לעמדה הנפשית של החברה המערבית שבה ה"אני" עומד במרכז, והאנשים עסוקים באובססיביות בעצמם ובטובתם הקטנה, וכמהים לסיפוק ומשמעות כלשהם בהתמסרות למטרה גדולה מהם. ואולם, למרות מעלותיו של החינוך החרדי, יש להכיר בכך שגם בתוך מסגרת של עשיית "רצון ה'" קיימות אפשרויות רבות ומגוונות, בהתאם לנפשה וליכולותיה של כל אשה. על החינוך החרדי לתת מקום לאפשרות שיש נשים שעבורן האידיליה של היות "אשת אברך" משמעה אומללות מתמשכת.
גם בתוך מסגרת של עשיית "רצון ה'" קיימות אפשרויות רבות ומגוונות, בהתאם לנפשה וליכולותיה של כל אשה. על החינוך החרדי לתת מקום לאפשרות שיש נשים שעבורן האידיליה של היות "אשת אברך" משמעה אומללות מתמשכת
רצון ה' הוא שכל אחד יעבוד אותו לפי האישיות, הכוחות והכלים הייחודיים שניתנו לו. אין מתכון אחד לכולם. השיעורים הקסומים בסמינר על החיים האידאליים של אשה המגדלת את ילדיה ובעל המתמיד בלימודו עד השעות הקטנות של הליל יכולים להימשך. אולם לצד זאת צריכה להישמע גם אמירה ברורה שזו אינה דרך החיים היחידה. החינוך עצמו חייב לפתוח פתח לאפשרות אחרת, כדי שברגע שקשה מדי, שחוק מדי, יבינו האשה ובני הבית שמשהו פה לא תקין ואולי מצריך לנהוג אחרת.
אפשר לדבר גם על תקופות חיים שונות, על רגעים שונים בחיים – רגעי שיא ורגעי שפל, רגעי אמונה ורגעי ספק. לא כל החיים הם מקשה אחת, ואין תקופה דומה לרעותה באפיוניה ובקשייה. אולם לעתים קרובות מדי נראה שמחנכותינו רואות במורכבות איום חמור. נדמה כי הן חוששות שמא אם ירמזו לתלמידות על אפשרויות אחרות או על רגעי הקושי, משהו באמונה שלהן ייסדק.
אני סבורה שזו טעות. חינוך למורכבות הוא ההבדלה וההבחנה בין הרצוי – האידאל, השאיפה – למצוי, למציאות. חינוך זה עוזר לתלמידה להבין שבסיפור החיים של כל אדם לא קיימים רק הוא ושאיפותיו, אלא גם רצונותיהם של האנשים מסביבתו הקרובה, של הבעל והילדים, ולא תמיד תואמות השאיפות והיכולות זו לזו. חינוך למורכבות הוא היכולת להתגמש במקומות שצריך, לראות את החיים כמכלול, כפאזל מורכב.
רוב הנשים לומדות את השיעור הזה בכוחות עצמן. הן קולטות זאת מהמשפחה שלהן, מסביבתן הקרובה, משיחות עם חברות. הן מכירות את המציאות, ויודעות היטב שיש פער בין מה שהמורות שלהן מספרות לבין המציאות שם בחוץ. נשים אלו מועדות פחות לחוות את משבר השחיקה, את התנפצות החלום על קרקע המציאות. אולם דוקא התלמידות הטובות ביותר, החסודות, המאמינות בכל לבן לאידיליה שמציירות המחנכות, הן המועדות ביותר למשבר. אותן אנו עלולים לפגוש שנים אחדות לאחר הסמינר והן כבויות לגמרי, עייפות מהחיים וחסרות כוח. רגישות רבה יותר מצד מערכת החינוך שלנו היתה עשויה למנוע זאת.
אשה
צריכה לגדל בת
קול כזו
אהבה כזו לעצמה,
נחל שיפכה בקרבה.
כל אשה
צריכה להפרות בה
זרעי אמונה כאלו
שיעמדו איתנים
גם כשהלב שלה
מחליק במדרגות
ומאבד את כוחותיו.
(חלי ראובן)
Photo by Collections of the National Library of Israel, Public domain, via Wikimedia Commons
כתבה טובה וחשובה
מאמר מצוין, המציף את הקושי שמקיף כל כך הרבה נשים אך מטויח ואיננו מדובר.
נקודה אותה מעלה הכותבת אך נמנעת מלטפל בה, זו אשמת המנגנון הקהילתי בקונפליקט זה. החינוך הדורש צניעות ושהות בבית, ומצד שני שולח את הבנות החוצה לעבודה הדורשת פיתוח קריירה. מצד אחד האישה אחראית לפרנסה, לחינוך ולכל ענייני המשפחה מבית ומחוץ, ומצד שני אין לה קול בספירה הציבורית וקולה משני גם בספירה המשפחתית, כשהגבר הוא ראש המשפחה המחליט והקובע.
הכותבת מסמנת שכיום אי אפשר עוד לאחוז את החבל משתי קצותיו. אם רוצים שהאישה תהיה סופר-וומנית, יש לאפשר לה את כל המרחב להצליח, ולהכיר בכך ברמה המשפחתית ואף הקהילתית.
אהבתי מאוד את המאמר. הכתיבה מצויינת והוא מביא להרבה מחשבות ותובנות.
לא אהבתי בכלל את ציטוטיה של רותם ואפילו סלדתי. אפשר היה להגיע לאותן נקודות בהסתמך על דברים מפיות איכותיים יותר.
1. ממש לא אהבתי את הדרך להביא כתבה של סופרת שאינה חרדית. גם אם פעם היתה כזו. זה לא נשמע כמו חשיבה והגות חרדית. נראה שלא סתם האתר נחסם בסינוני אינטרנט שהם ממש טובים.
2. הנושא של מורכבות וגיוון נכון כשלעצמו, ובוודאי נכון כשמדברים לבנות שעדיין חושבות יותר מידי בשחור לבן מפאת גילן. וזה נכון בכל נושא שלא יהיה.
בלה בלה בלה זה לשון שו"ת מהר"י ווייל סימן קמ"ו והובא בסמ"ע סימן ג' ס"ק י"ג, דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם, חשיבה שכולה היפך התורה, ועוד באתר חרדי, אין שום ביקורת ושום סינון לכל מיני דברים שיותר מגובלים באפיקורסות, א' מי אומר שהחיים קלים ב' לא בורחים מצרות אני לא רואה שלנשות האליטה יש חיים טובים, אחוזי הגירושין [ואלו שלא גרושים הם רק לא גרושים] בכתות האלו מרקיעות שחקים, אחוזי התאבדות שום גבוהים מהממוצע, האושר לא מגיע מעצלות, נקודה אדם לעמל יולד החיים אמורים להיות קשים, סיפוק לא מגיע מחיים קלים ואין לאף אחד ביטוח שאם ישנאו לכל מיני כאלו שלא שייכים ללימוד תורה החיים שלהם יהיו טובים יותר ההיפך הוא הנכון.
מה רצית לומר בבלה בלה שלך ?
לאלי, שהפילוספיות האלו של דאגה לאשת תלמיד חכם מתחיל כבר להימאס, אם אתם באמת דואגים לנשותינו תהפכו את העולם שאברכים יוכלו לחיות ברווחה [העולם קיים רק עליהם חד משמעית] ותפסיקו לייעץ כבר
חמודי אל תתערב איפה שאתה לא מבין.
למירי, זה סוג של כוחנות לומר לבן אדם אתה לא מבין, אין פה הרבה מה לא להבין את כל הקרומקייט של הד"לים למיניהם
אני חושבת שהיום החברה החרדית שונה מבעבר, יש הרבה מודעות לקשיים הקיימים ולא כל הנשים מביאות ילדים שנה אחרי שנה. כמו כן יש הרבה בני תורה שמשלבים לימודים ועבודה. הרבה נשים בעולם החרדי כיום יוצאות לעבוד, לומדות מקצוע ויודעות לשלב יפה את העולם הגדול יחד עם העולם החרדי.
כמו כן גם כיום יש נשים שמתמסרות ללימוד התורה של הבעל ומרגישות סיפוק מכך.
אני חושבת שהכותבת דיברה ממקום אישי שלה ומהתסכולים שגרמו לה ללכת לדרך אחרת, לכן הכתבה לא אוביקטיבית מספיק, למרות שיש הרבה נשים שיסכימו עם דבריה והן חשות כמותה, אך זה כוללני מידי ולא נוגע בכל רבדי החברה החרדית.
גם פה הבאת אידיאל שלא תמיד בר השגה לכל אחת. ודבריך כמו דברי המחנכות שדיברו לפניך עלולות לגרום לתסכול אצל נשים שלא מצליחות להנתז במוצלחות שכזו בין כל העולמות. שלא מצליחות ללמוד מקצוע בלי כל הכשרה או הכוונה מהמסגרות שהיו להן בית ככ הרבה שני. מנשים שנשואות לגברים שלא מצליחים או רוצים לעשות גם וגם וגם בלי שום כלים.
די כבר להתחבאות מאחורי אמירות מתיפיפות. תודה לכותבת על מאמר מורכב וחשוב
בסה-'כ מאמר ביקורת רציני על גבר חרדי עצלן.
כאשר גבר אינו מקיים את הכתובה לטפח את ביתה של אשתו הוא הופך אותה למה שנאמר למעלה. חיי שיתוף ונשיאה משותפת בעול תהייה קיום נאות.
צודקת הבעיה היא בזה שמגדלים גדודים של גברים שחושבים "הכל נברא לשמשני"
לשירה, החזון איש ועוד גדולי ישראל של הדור האחרון גם ידעו מה שכתוב בכתובה, ועם כל זאת הם הלכו על הכיוון הזה, זה לשון המשנה אבות פ"ג מ"ה, רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. גם התנא הקדוש הזה ידע את מה שאת יודעת, כל עמי ארצות מביעים כאן את כל השטויות שלהם, אני רוצה לראות אותם מביעים דעה לקרדיולוג בנושאי ניתוח לב פתוח או צינתור או אבלציה
הייתי מציעה מאמר המשך של הקונפליט הזה בחיי הזוגיות.
החינוך לבנות דוחף אותן למימוש עצמי ברמה המקסימלית אך הבנים בישיבות מקבלים צל"ש על המאמץ הקל ביותר וכיום יש אינפלציה בתואר תלמיד ישיבה מצוין. בחיי הנישואין אנחנו רואים זוגות שבהם האישה עם מוטיבצית שיא והגבר מפונק או עצלן מחסר מודעות ומחינוך של מחיאות כף על כל מאמץ ביננוני וקל. כשיש מודעות להבדל, יש הידברות אינדבידואלית- כל זוג עם שיקוליו ומחלקים מחדש את התפקידים. הדרכה נכונה למודעות זו תביא להקטנת הקונפליט והורדת הלחץ המופרז מהאישה
לשוויגר, יש כמה חריגים שזה פרט שאינו מלמד על הכלל, ברוב המקרים [הייתי אומר בכולם] האברכים שרוצים ללמוד עמלים באמת בתורה [פגיעה בהם תביא עוד שואה זה רק עניין של מתי], ואלו שאינם בדיוק רוצים ללמוד נשותיהם מעצמן לוחצות עליהם להישאר בכולל ואין כאן המקום לכתוב מדוע
ברכות על עצם העלאת הנושא שאינו מדובר כמעט בחברה החרדית.
כאחת שנמצאת עמוק עמוק בתוך החברה החרדית מסכימה כמעט עם כל מה שכתוב במאמר-למעט אי אילו הסתייגויות, שאחת מהן היא על אחוז הנשים הכבויות בחברה החרדית – ממה שאני רואה בשטח-אחוז הכבויות במגזר גדול בהרבה מה"זוהרות" וה"בסדריות", אך כל אחת מעדיפה להתמודד עם זה לבד ולא להציף את הנושא שאינו בר פתרון ברמה הציבורית חרדית,
אך ברמה האישית, מכירה נשים חכמות שבחסדי שמיים רצון החיים המפעם בהם לא נתן להם להשלים עם חיים רדומים, הישרדותיים ומוכתבים- ומעומק עומק נפשם המשוועת הם גייסו כוחות על אנושיים כדי לבחור בחיים – בבחינת "ובחרת בחיים", תוך בירור פנימי עמוק ואישי של מה באמת המקום שלי בעולם – ולא מה האנשים מלמעלה חושבים שאמור להיות מקומי בעולם.
מאחלת לכולן להגיע לחיים מלאי משמעות וסיפוק פנימיים עם קשר אישי עם ה'-מבלי לערב הכתבות חיצוניות.
(ואגב, ניתן להחיל את רוב המאמר גם על הצד הגברי בחברה החרדית – כי הכתבות כלליות על ציבור שלם לא מביאות ליותר מדי סיפוק ומשמעות אישיים)
ניתן להציע שתי פתרונות:
הראשון – התרת חדר"ג, שתי נשים תישאנה בעומס ולא רק אחת.
השני – החזרת דיני טומאה וטהרה, שיכפו על האשה חופש מוחלט שבעה ימים בחודש.
רווח נלווה
צנצום הפמיניזם שמתחיל לחדור לחוגים החרדיים.
שני פתרונות.
צמצום הפמיניזם.
פליטות מקלדת.
המסלול של בת חרדית: משקיעה את הנשמה בלימודי מקצוע, מתחתנת ועול הפרנסה עליה, עוברת הריון ולידות שוב ושוב בלע"ה, מנקה-מבשלת-מכבסת-משכיבה. מכיון שהיא כזאת סופר וומן מגיע לה פרס- היא צריכה לתת דירה כשהיא רוצה למצוא שידוך.
היגיון ברזל ליטאי כזה. חביב, למה לא.
הייתי מגדירה קצת אחרת את סוגי הנשים. זוהרות – מתעלמות מהכל ועושות מה שרוצות, כבויות – נשים שראו את גודל האבסורד ומאבדות אמונה, והבסדר – אוטמות אוזנים ועוצמות עיניים וממשיכות עד שמגיעות לצומת – להיות זוהרת (ולהתעלם מהגברים ומהרבנים עד כמה שאפשר בשקט בשקט) או כבויה….
זאב, שני הפתרונות שלך הם חלומות באספמיה והזיות של גברים עצלנים. כאמור למעלה. התרת חדר"ג, וצמצום הפמיניזם.
מי בדיוק ינהל את הבית בשבוע הטהרה?
אני חושב באמת שלאשה יש לה מנהיגות אישית ועוצמה אישית כל כך גדולה והגיע הזמן לתת לזה הכרה רחבה במשפחתיות ובקהילתיות ושהבנות יפנימו טוב טוב מה הם שוות ולא יישארו כל הזמן בצד איך לעשות את זה בדיוק אני לא יודע אבל הגיע הזמן!!!
לא הבנתי מה רוצים. אשה? זה לא היצור הנחות הזה שצריך להגיד בכלל תודה שמאפשרים לו לנשום תמורת הזכות לשרת את נזר הבריאה הזכרי?אני מתחיל לחשוב ש… לא לא יתכן, לא יכול להיות ש… שהמורות טעו… די אין לי זמן אני צריכה לכבס-לנקות-לבשל-לפנק-לפרנס-ולהצביע בבחירות.
כולם התעלמו מהפתרון המוצע ע"י הכותבת, שהוא אכן הפתרון היחיד הנראה מעשי: "אולם לצד זאת צריכה להישמע גם אמירה ברורה שזו אינה דרך החיים היחידה. החינוך עצמו חייב לפתוח פתח לאפשרות אחרת, כדי שברגע שקשה מדי, שחוק מדי, יבינו האישה ובני הבית שמשהו פה לא תקין ואולי צריך לנהוג אחרת".
אבל פירוש הדבר הוא שינוי כיוון טוטלי, לא רק חינוכי אלא בצביונה של החברה, על כל השלכותיו.
ברור ושקוף. דרך ארץ קדמה לתורה, וזאת בהנחה שמה שעושים אברכים בכלל קשור לתורה, אני מתכוון למהות המושג. חקירה של מהות המושגים האלה "תורה", "רוחניות", היא בהחלט מסוכנת. מישהו עוד עלול להפעיל את מוחו באופן עצמוני. מוקדי השליטה הרבנית עלולים להתערער רחמנא ליצלן, כמאמר ארוול "בורות היא כוח". לכן יש מאות מנויים בקומת המספרים הכשרים בסלולר, ולחלק לא קטן מהם יש סלולרי נוסף. לכן האברכים מוגבלים בהבנתם לצופציק שבקומקום שבסוגיות הגמרא. לכן "מחנכים" דורות נערים ונערות לא להבין כלום במדע, בהיסטוריה, בחשיבה ביקורתית וספקנות.
לאדון סול ולכל המנפנפים עם הפמפלט דרך ארץ זה לשון המשנה אבות פ"ג מי"ז, רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה, מעבר לזה אין מה להוסיף פירושים רק שני סיפורים, אחד היה לפני השואה בחור מגרמניה הגיע ללמוד במיר ואמר תמיד שלגרמנים יש יותר דרך ארץ, לאחר השואה הוא אמר לראשי ישיבתו שהם צדקו והראה להם את ידו החתוכה על ידי הגרמנים בעלי ה"דרך ארץ", וסיפור בן זמנינו ישיבת לייקווד ערכה סעודה לכבוד אחד התורמים הכבדים של הישיבה, אחד מחביריו של התורם אמר לרב מלכיאל קוטלר אמנם בתורה אתם יותר אבל בדרך ארץ אנו יותר, הדובר היה לא פחות מברנרד מיידוף שאיני צריך לפרט את יושרו בעניני כספים כל ה"דרך ארץ" של אלו שרחוקים מתורה זה עד שהחתול מגלה את העכבר שקפץ מקופסת הטבק של רבי יונתן אייבשיץ, אנו רואים את ה"דרך ארץ" של כל הפוליטיקאים שיושבים כעת בשלטון
ועוד לסולים למיניהם, אני לא מבין מדוע אתם מפחדים מהאיום האירני תגיירו את האירנים ושלום על ישמעאל הם יהודים בעיני בדיוק כמו שכל בוחרי ישראל ביתינו יהודים ובכלל אפשר לפתור את כל הבעיה הפלשתינאית על ידי גיורי הפלשתינאים… צריך מספרים כשרים בשביל דבר אחד כי אנו שונים מכם זה הכל איך אמר המן לאחשורוש ודתיהם שונות מכל עם שמעתי פירוש שהוא התכוון שהדת היהודית היא להיות שונה מכל עם ועל זאת גאוותנו חד משמעית בני ישראל נגאלו ממצרים כי הם התבדלו מהגויים בשלשת הדברים הבסיסיים שם לשון ולבוש, ולכן צאצאי אינם מדברים בלשון הציונים רק אידיש או אנגלית ויש לי נכדים שיודעים גם צרפתית אבל ב"ה אף מלה לא עברית
ועוד עם הדרך שרץ שלכם [זו לא טעות], קראתי סיפור על נוסע בטיסה בחו"ל שחש בליבו והדיילים שאלו אם יש מי שיכול לבצע החיאה, אף אחד לא קם, עד שקם יהודי חרדי שהיה לו הכשרה של "הצלה, וביצע בו החייאה, מאחוריו היו זוג שאמרו לו שהוא עשה עבודה מאוד טובה, הוא שאל אותם מנין הם יודעים, הבעל ענה שהוא קרדיולוג והאשה אחות גמחלקת קרדיולוגיה, הוא שאל אותם מדוע לא ביצעתם החייאה, הם ענו אנו בחופשה… ראיונו את הנאצים האנגלים ימח שמם ושכל הקללות האפשרויות שיחולו על העם הארור הזה שרצחו את הילדה אלטע פיקסלר הי"ד עם הדרך שרץ שלהם.
אדון חמודי, הסיפורים שלך ממש מתחרים בסיפורי הופמן לילדים ואפילו עולים עליהם (קצת). שנאמר: "יפים סיפורי הופמן עם דרך שרץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". על כך התודה והברכה. לא אכנס להשתלשלות הדיון הדתי בהתייחסות למונח "דרך ארץ", שאני לא מבין בו, אבל זה מטבע לשון שיש לו משמעות ידועה. לגבי: ”רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה", כפי שאני רואה פרשנים מתייחסים לתלמוד תורה ללא מלאכה\פרנסה, ויש לזה גם הקשר למידות טובות. זה לגמרי מסתדר עם ההקשר של הכתבה …
לסול, תענה לי מה פירוש המשנה אבות פ"ג מ"ה, רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:
בדקתי בקצרה עם רבי גוגול, נראה לי שאני מבין לאן אתה חותר. מניח שאתה מתייחס לסוג של מחלוקת בין אסכולת הרב שמשון רפאל הירש במאה ה19 שתמך בשילוב השכלה ותורה, לתפיסות חרדיות שראו "בדרך ארץ" סוג של נטל הנופל על מי שפורק עול תורה
לסול, לא מזמן פגשתי יהודי יוצא האסכולה של הרב הירש, היה לי כמובן ויכוח על דרכו, הוא ענה לי הראיה שהרב הירש צדק היא שרוב אם לא כל צאצאי בני האסכולה הזאת עזבו את הדרך הזאת וחזרו לדרך עול תורה, גם הוא אמר לי שדרכו של הרב הירש למרות שרוב גדולי ישראל חלקו עליו הייתה הוראת שעה וגם הוא לא אחז שזו דרך אמיתית, גם הרב הירש לא יכול לחלוק על התנא רבי נחוניא בן הקנה
חמודי, אני לא מבין איך ניתן לבנות תפיסת עולם שלמה בהסתמך על משפט אחד, מה עוד שהוא לא מסתדר עם דברים אחרים במשנה בנביאים ובפרשנות. טוענים שכל התופעה הזו של חברת לומדים שלא עובדת, כאידאל שאליו מחוייבים רוב החרדים, היא כנראה מאד מאוחרת. משהו שהתחיל רק בשנות החמישים בישראל על רקע הרצון לשקם את חורבן עולם הישיבות בשואה, פלוס מדיניות הרווחה הישראלית שאיפשרה בכלל דבר כזה. ומדובר בשיקום של עולם הישיבות שחורבנו היה במידה רבה תוצאה של ניתוק מהמציאות של אדמור"י כל אותן חצרות חסידיות במזרח אירופה שתמכו בו, ואיפה שהנאצים פעלו בחופשיות הרבה ביותר. מצחיק שאחד מה"אידאלים" של צ"ע בדף "מי אנחנו" הוא "מדינה רזה", כנראה איזו תפיסה ליברטנית של מממני האתר, כי אין למדינה כזאתי אפשרות לממן חינוך לסטודנטים לתאולוגיה לכל החיים או בכלל
לסול, הנביא ישעיהו אומר לעתיד לבא ישעיהו נ"ד, י"ג, וכל בניך למודי ה', זה מצב אידיאלי לכולם, כתבתי פה באתר פעמים רבות אח החת"ם סופר ואחזור עליו שוב, זה לשון חתם סופר סוכה ל"ו ע"א
דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אמר הוא ז"ל שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח. מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרי' בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכי' על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל וכנ"ל והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפי' אינו נדמה אלא כושי ממש דהיינו רשב"י וחבריו האמתיים מ"מ הא לן והא להו לבני בבל כשר ולבני א"י פסול דבעי' יישוב א"י ע"י ישראל
לצפות מהחינוך החרדי לשינוי תפיסה זה כמו לצפות מנכה ללכת על רגליו
הציבור החרדי זה גוף מאובן שאינו זז מילימטר מ"אמונותיו" (אף אחד לא מאמין למשל שהציונים והמדינה זה רע לעמ"י ובכל זאת זה העמדה הרשמית)
ולכןאין לי ציפיות לשינוי
אכן,כה מוגזם רק למי הכסף, לה הכח!!!
הבנות פשוט צריכות לדעת שהן לא חייבות לצאת לעבוד. יש מספחק מה לעשות בתוך הבית.חובת הפרנסה היא של הגבר.
מאמר יפה, אבל כדאי לזכור שניתן לכתוב מאמר זהה על המצוקות של האשה הישראלית החילונית המשוחררת, שגם היא סובלת קשות מתרבות החברה שמסביבה שמכריחה אותה להיות קרייריסטית, וגם אטרקטיבית כדי להרגיש שווה. ובכלל לאשה חילונית הרבה יותר קשה אפילו לטפל בשני ילדים בעולם שכל כולו סוגד להצלחה הגשמית ולמימוש העצמי וניצול החיים למקסימום הנאות ואושר אפשריות. וכך אתה רואה נשים חילוניות שנלחמות בכל שנה מחדש עם הגיל ומפסידות בכל שנה מחדש.
וגם למאמר כזה ניתן להביא ציטוטים ולהראות עד כמה אומללים חייה של האשה החילונית, אפילו העשירות שבהן, על אחת כמה וכמה העניות שבהן.
בקיצור, המאמר יפה אבל עושה רושם שנכתב מתוך מקום אישי ולאו דווקא מתוך "מחקר רציני" על חיי הנשים החרדיות, שרובן בהחלט יותר מאושרות מנשים חילוניות – ולו רק בשל האמונה בדרך וציפיה לשכר שלם בעולם הבא, אבל לא רק: גם תרבות המשפחה החרדית מעניקה לאשה "הקורסת", בסופו של דבר הרבה יותר אושר ונחת מאשר מקבילתה החילונית שמזקינה בגפה וזוכה לביקור של שני נכדיה אחת לשנה. כמובן שהקצנתי, אבל כאמור ניתן לכתוב מאמר בכייני על כל מיגזר באוכלוסיה.