צריך עיון > סדר שני > הזדמנות לחיזוק עבודת היחיד

הזדמנות לחיזוק עבודת היחיד

image
הרב אריה מלכה ראש כולל "משנה תורה", מחבר הספר "דרכי איש"

תקופה זאת, שבה כל אחד מאתנו נמצא בביתו, היא הזדמנות מיוחדת להתחבר חזרה אל עצמנו, לחיות בהווי חיים נטול כל סוג של כפיה חברתית, ולקיים את המצוות בצורה פנימית יותר, מעמיקה יותר. תקופה זו יכולה להזכיר לנו כי קיום הציבור אינו תכלית בפני עצמו, אלא הוא נועד לקרב את היחיד לעבודת ה'.

כ"ח ניסן תש"פ

בעת כזו, עת צרה וצוקה, כל אדם מתבונן על המתרחש ומבקש למצוא בו משמעות. מדי יום אנו מגלים תובנה חדשה ופן נוסף של המסר האלוקי. מצד אחד, ניתן להרגיש כעת רוח טהרה המנשבת בעולם. התכנסות האנושות כולה לבתיה מביאה לזיכוך הטבע והבריאה כולה, הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני. במובן הפיזי: בטיהור האויר, בפינוי מקום לבעלי חיים ובהנחת הטבע לנפשו. במובנים מסוימים גם האדם נח לנפשו; במקומות שבהם לא פגעה המגפה ירד מנין המתים באופן ניכר לעומת שנים עברו, תוצאה ממיעוט תאונות דרכים ושאר פגעים. ובמובן הרוחני: התרבות הנוכרית כולה נעצרה; אין חילולי שבת בפרהסיא; הפשע נעלם ועוד ועוד. מאידך גיסא, למרבה הצער, גם הפעילות הרוחנית עצרה את מהלכה. בתי כנסיות סגורים, בתי מדרשות ריקים, המקוואות אינם פעילים והחיים היהודיים שותקו.

כך או כך, לעת עתה ההשלכה המוחשית ביותר של מגפת הקורונה היא ההסתגרות בבתים על כל המשתמע ממנה. להלן אבקש להתמקד בתרומה שאנו, ציבור בני התורה, יכולים להיתרם מהזדמנות מיוחדת זו.

 

פריצת הציבוריות אל מקדש הבית

הבית הוא המקום שבו קובע האדם את זהותו ומעצים את פנימיותו. בלא מרחב אינטימי, אין האדם זוכה להכיר את ה"אני" שבו ולפתח תחושת "עצמי". יתרה מזו, האדם עלול לאבד כל זכר של רצון עצמי ולהפוך לשיקוף של רוח הציבור בלבד. הכללים החברתיים עשויים לגבור על המצפן המוסרי האישי שלו, ולבטל ממנו כל שיקול דעת אישי. אולם, לעתים גם הבית עצמו אינו אלא השתקפות של המרחב הציבורי, כלומר הפרט מודד עצמו רק בעיני הכלל בלי להרהר לרגע מה באמת חשוב לו. במקום לבנות עולם פנימי שלבסוף ישפיע גם לחוץ, הוא מעתיק את ערכי החוץ – או יותר נכון, את כללי החוץ – לתוך הבית.

דוקא בעידן שבו רבו ספסלי בית המדרש והתורה נגישה לכלל, בעידן של עשות ספרים אין קץ, שיש בו מורי ההוראה לאין מספר, ונקל לכל יהודי להקפיד על קלה כעל חמורה – דוקא בעיתוי זה טשטשנו את העיקר, הפכנו הכל לנורמות חברתיות והמלכנו את החברה על היחיד. נקלענו למצב שהציבור הוא האלוהים שלנו, והיחיד משרת אותו במקום להיפך

לדאבון לב, נראה שגם אצלנו, ציבור בני התורה, בעיה זו קיימת. לעתים נדמה כי הציבור הפך תחליף לא-ל וכי הדת אינה אלא ענין חברתי. ככל שהפכה התורה לציבורית יותר, כך הפכו ערכי היהדות לנורמות סוציאליות. אפילו שמירת המצוות נדמית לעתים ענין תרבותי, כך בנושא הכשרות, בנושא הצניעות ועוד. מצד אחד אנו מוצאים הקצנות למיניהן בכל מה שנוגע לסממנים חיצוניים, כגון כללי לבוש לבנים ולבנות, אשר לא תמיד (בלשון המעטה) יש להם בסיס. וכנגד זה, אנו מוצאים פריקת עול בנושאים אלו ממש, אף בדברים שיש בהם ערך. שהרי אם הכל הופך לנורמה ציבורית, אין הבחנה בין הלכה לבין מוסכמה חברתית.

דוקא בעידן שבו רבו ספסלי בית המדרש והתורה נגישה לכלל, בעידן של עשות ספרים אין קץ, שיש בו מורי ההוראה לאין מספר ונקל לכל יהודי להקפיד על קלה כעל חמורה – דוקא בעיתוי זה טשטשנו את העיקר, הפכנו הכל לנורמות חברתיות והמלכנו את החברה על היחיד. נקלענו למצב שהציבור הוא האלוהים שלנו, והיחיד משרת אותו במקום להיפך. הצלחות נמדדות אך ורק לפי קנה מידה ציבורי. אפילו חיי אברכות הפכו "נורמה". תואר "אברך" אינו מבטא עוד בחירה בחיי לימוד, אלא בעיקר בחירה להיות תלוי בשווער, או אם נעז, הטלת עול הפרנסה על האשה. ומאחר שמדובר ב"נורמה", מי שעמל לפרנסתו נחשב "סוג ב'", גם אם כולו עסוק בתורה ומצוות. כיוצא בו, גם הלימוד בישיבות השתנה. התכלית החברתית של הגנה מהרחוב גברה על התכלית של מצוינות אישית נעלה. האידאליזם הוחלף בסוג של פרוטקציוניזם.

כך, קדושת הציבור היתה לערך הראשון במעלה, ועסקני ציבור הפכו למקור השראה ומושא לשאיפה. חמור מכך, גדולי הרבנים הופכים לאלילים, והם מעורבים בכל פסיק של החיים. במקום להעריך אותם מחמת גדולתם בתורה, הם נקדשים בזכות היותם מנהיגי ציבור. כיוון שקידשנו עלינו את הציבוריות עצמה, מי שעומד בראשה נחשב בעל ערך, ומוצא פיו מתקבל כדבר ה' ממש – קול המון כקול ש-די, כאמונת עובדי האלילים.

לדאבוננו, נראה כי עיקר הקרב של היהדות החרדית היום הוא על קיום הציבור במקום על קיום הדת. אם בעבר ההשתתפות בבחירות נתפסה הכרח, כלי עזר לקיום התורה, הרי שהיום היא נדמית מטרה לעצמה, וכביכול עולם התורה לא נועד אלא לשרת את ההצלחה בבחירות

לדאבוננו, נראה כי עיקר הקרב של היהדות החרדית היום הוא על קיום הציבור במקום על קיום הדת. אם בעבר ההשתתפות בבחירות נתפסה הכרח, כלי עזר לקיום התורה, הרי שהיום היא נדמית מטרה לעצמה, וכביכול עולם התורה לא נועד אלא לשרת את ההצלחה בבחירות. עבור הבחירות, הציבור כולו תוסס כל פעם מחדש, וקם ללחום "מלחמתה של תורה", ודרך זה הוא מעביר לילדיו למי אנו שייכים: הדבר נעשה לעיקר החינוך. "מלחמתה של תורה" נועדה להכניס נציגים חרדים לקואליציה, או יותר נכון לגייס תקציבים.

אין בכוונתי לקטרג חלילה על ישראל קדושים, וקל וחומר על הציבור החרדי. אולם ההתרחבות של הציבור, לצד גורמים נוספים, הביאה לכך שהציבוריות הולכת ותופסת את מקומה של עבודת ה'. עלינו לתת על כך את הדעת, לפחות במצב הנוכחי, ולפעול להשיב את הפרט אל מקומו הראוי.

 

חטאו של דור הפלגה: הציבור תחליף ליחיד

דומני כי מבלי משים חזרנו אל דור הפלגה, שביטל לגמרי את האינדיבידואל. כפי שביאר רש"ר הירש ז"ל, הצורך של דור הפלגה להתאחד נבע מכך שלא נתנו ערך ליחיד (רש"ר הירש על התורה, בראשית יא). המשמעות היחידה של היחיד היתה היותו חלק מהציבור, וכפי שמתואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד): "אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבים ובוכים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה". הציבוריות היתה חשובה בעיניהם יותר מחיי היחיד. זהו מובנו של הנאמר בפסוק "החמר היה להם לחומר", החמר, האמור לדבק יחידים יחדו, הפך להם לעיקר, לחומר הבניה עצמו. הציבור צריך להיות אמצעי לאחד יחידים, אבל הוא נהפך להם למטרה. בכור ההיתוך הם שרפו את היחיד כדי להפכו לחלק חסר שם בציבור.

באופן אבסורדי, הניסיון לבטל את היחיד לצורך הכלל, אינו מסייע לכלל להפוך לציבור. ציבור אמתי כולל ריבוי של יחידים ומגוון של דעות, ואילו דור הפלגה הפכו את הציבור ליחיד. היחיד התבטל, והציבור כולו הפך ליחיד גדול יותר

באופן אבסורדי, הניסיון לבטל את היחיד לצורך הכלל אינו מסייע לכלל להפוך לציבור. ציבור אמתי כולל ריבוי של יחידים ומגוון של דעות, ואילו דור הפלגה הפכו את הציבור ליחיד. היחיד התבטל, והציבור כולו הפך ליחיד גדול יותר. כל הארץ היתה שפה אחת, דברים אחדים ודעה אחידה. אחדות כזו אינה תורמת להתפתחות של הכלל, אלא אדרבה, היא מצמצמת אותו לכדי אחידות חדגונית משמימה.

כאשר הציבור מתבטל, כלומר מאבד את הריבוי ואת הגיוון שלו ונהיה אחיד, עולה החשש שהוא יחשוב עצמו לאלוה. כמו שאדם הראשון, בהיותו יחיד, היה עשוי לחשוב עצמו לא-לוהים (ראה רש"י בראשית ב, יט), כך גם ציבור שמאבד את תכונת הריבוי שלו והופך ליחיד עלול להתחיל לסגוד לעצמו, כבקשת דור הפלגה "ונעשה לנו שם". הציבור, שהפך ליחיד, החל לסגוד לעצמו ולבקש את ההתעצמות שלו בתור תכלית לעצמה, ולא כדי לשרת את היחידים שבו. כשלכל יחיד גוון משלו, הציבור משמש את היחיד ומשלים את חסרונו של כל פרט. הכלל אינו תחליף ליחיד – הוא רבגוני, והוא מחזק את מקומו של כל יחיד. כך, אין סכנה שהציבור יחשוב את עצמו לאלוה, והיחיד יוכל להתפתח ולהתחבר אל בוראו באופן המיוחד לו.

אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד). אברהם אבינו הצליח להכיר את בוראו דרך שמירת תכונת היחיד. היהדות היתה חייבת להיווצר על ידי יחיד, כי יחיד שהוא עבד לציבור, אינו יכול להיות עבד ה'

אברהם אבינו מייצג רעיון זה. אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד). אברהם אבינו הצליח להכיר את בוראו דרך שמירת תכונת היחיד. היהדות היתה חייבת להיווצר על ידי יחיד, כי יחיד שהוא עבד לציבור, אינו יכול להיות עבד ה'. כיוצא בו, אדם הראשון נברא יחידי, שזהו חלק ממשמעות "צלם א-להים" לדעת המפרשים. כל המעלות שנאמרו בציבור, לא נאמרו אלא בציבור המורכב מיחידים בעלי עצמיות, ולא בציבור של יחידים המבטלים את עצמם וסוגדים לכלל.

 

הכניסה לארץ – הכניסה לבתים

במעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל קיבלו ישראל על עצמם משמעת של יחידים. כמו שדרשו רבותינו (סנהדרין מג, ב) על הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת": "מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן". ויש לשאול: מדוע נתחדשה ברית זו רק לאחר הכניסה לארץ ולא במתן תורה?

נראה כי התשובה לכך טמונה בהבדל משמעותי שבין היחיד לציבור. במתן תורה היו ישראל כאיש אחד, ובמדבר היה כל הילוכם סביב המשכן. בזמן זה לא היה אפשר להתייחס אליהם עדיין כאל יחידים. המחויבות של היחיד נכנסה לתוקף רק בכניסתם לארץ ישראל, בזמן שכל אחד בא אל ביתו ואל נחלתו.

כל עוד אין לכל אדם שער פרטי ובית אישי, אין מקום לדבר על אינדיבידואליות. בתקופת המדבר, כאשר ישראל שכנו למחנותם באוהלים זמניים סביב המשכן, כל הערכים והמצוות לא נגעו אליהם בתור אנשים פרטיים אלא  בתור חלק מציבור. אולם עם כניסת ישראל לארץ, כאשר הרחיב ה' את גבולם והציבור כבר לא נסוב סביב המשכן, כאשר כל אחד קיבל נחלה ובנה לעצמו בית וחצר, אז נהיו ישראל ליחידים.

המטרה של הפיכת ישראל לעם, לציבור, היא השלמות של היחיד ולא קיום הכלל. כניסת ישראל לארץ אפשרה לכל יחיד לבנות את עצמו באופן עצמאי, וללמוד את פנימיותו ואת סתרי לבו, ובכך להקים את דברי התורה הזאת ולעשות אותם באמת

מסיבה זו, הברית על הדברים שבסתר נערכת רק לאחר הכניסה לארץ. טרם כניסת ישראל לארץ ישראל, לא היתה בעבודת ה' בחינת סתר כלל, כיון שלא היה ליחיד מקום משל עצמו. אולם אחר הכניסה לארץ והתפלגות ישראל ליחידים, היה מקום להזהיר אותם על דברים שבסתר. ואכן, רוב הארורים בברית הר גריזים והר עיבל מתייחסים לדברים שבסתר, כמו מסיג גבול רעהו, שהוא סוג גזל שאינו ניכר לעין כל; וכמו משגה עור בדרך או מטה משפט גר יתום ואלמנה, הפוגעים באנשים חלשים שאין בהם כח לצעוק נגד המתנכל להם. כיוצא בהם, מכה רעהו בסתר ולוקח שוחד והעושה פסל ושם בסתר.

ההימנעות מעברות שבסתר מגלה על שלמות פנימית ואישית. מבחינה זו, ניתן לומר שהכניסה לארץ, שהיתה כמובן תכלית היציאה ממצרים והפיכת ישראל לעם, באה לצורך קניית שלמות אישית זו. המטרה של הפיכת ישראל לעם, לציבור, היא השלמות של היחיד ולא קיום הכלל. כניסת ישראל לארץ אפשרה לכל יחיד לבנות את עצמו באופן עצמאי, וללמוד את פנימיותו ואת סתרי לבו, ובכך להקים את דברי התורה הזאת ולעשות אותם באמת.

לאור זאת ניתן להבין את הציוויים שניתנו לישראל קודם יציאתם ממצרים. בראשית התהוות ישראל לאומה, טרם יצאו בפועל מארץ מצרים, היה על כל אחד ואחד להיות סגור לבדו בביתו כל הלילה עד בוקר. בשעת היציאה עצמה היו כל עם ישראל יחד, עברו את הים ביחד וקיבלו את התורה ביחד, כאיש אחד בלב אחד. אולם רגע אחד לפני כן, היה עליהם להיות סגורים בביתם, כל אחד לעצמו.

בראשית התהוות ישראל לאומה, טרם יצאו בפועל מארץ מצרים, היה על כל אחד ואחד להיות סגור לבדו בביתו כל הלילה עד בוקר. בשעת היציאה עצמה היו כל עם ישראל יחד, עברו את הים ביחד וקיבלו את התורה ביחד, כאיש אחד בלב אחד. אולם רגע אחד לפני כן, היה עליהם להיות סגורים בביתם, כל אחד לעצמו

יציאת ישראל ממצרים לא היתה יציאה גאוגרפית בלבד, אלא יציאה פנימית מעבדות לחירות שראשיתה בזמן שחיטת הפסח. חירות זו, החירות הפנימית, היא יצירת היחיד. רק על ידי הסתגרות בבית יכלו ישראל להתנתק מטומאת מצרים בצורה פנימית ולצאת לחירות. דווקא על ידי הניתוק מן הציבור, הם יצרו מחדש את הקשר העמוק עם הקב"ה. כל עוד הם היו מחוברים אל הכלל, לא יכלו להיות תלויים אך ורק בקב"ה. על כן, המונח "בית" חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשת הפסח, הן בדיני קרבן הפסח והן באיסור חמץ והשבתתו. הסיבה לכך היא מפני שאי אפשר לצאת לחירות ולהפוך לציבור של בני חורין ללא שהכלל נפרט ליחידים; ואי אפשר להיות יחיד ללא בית.

 

להתחבר אל עצמנו מחדש

תקופה זאת, שבה כל אחד מאתנו נמצא בביתו, היא הזדמנות מיוחדת להתחבר חזרה אל עצמנו, לחיות בהווי חיים נטול כל סוג של כפיה חברתית, ולקיים את המצוות בצורה פנימית יותר, מעמיקה יותר. תקופה זו יכולה להזכיר לנו כי הציבור נועד להיות כלי עזר ליחיד, וכי סוף דבר, החיבור בין אדם לבוראו נמצא אצל כל אחד בפני עצמו. תכליתנו לחזור למדרגת אדם הראשון שהיה יחיד בעולם.

לכל זמן ועת. ישנם זמנים שעל האדם להיות ביחידות עם עצמו, וישנם זמנים שעל היחיד להתכלל בציבור. האדם הוא יצור חברתי, ציבורי, אבל יש בו גם פנימיות אינדיבידואלית. לכל אחד מהיבטים אלו באישיות האדם מעלה וחסרון. בפן האינדיבידואליסטי שבאישיות שלנו יש כנות ואמת, אך הוא חסר את האיתנות של החלק הציבורי שבנו, והוא מועד לשינוי כדברי המהר"ל (כגון תפארת ישראל פרק יז, נצח ישראל פרק יא ועוד). הקיום של הציבור חזק ונצחי, וכמאמרם ז"ל "שאין הציבור מתים" (תמורה טו, ב). החיבור אל הציבור מעניק לנו עוצמה וקיום. עם זאת, כאמור, אם רשות הרבים פורצת לרשות היחיד והאדם מאבד את פנימיותו, עצם קיום הציבור נתון בסכנה.

עלינו למצוא איזון נכון בין בחינת היחיד שבנו לבחינת הציבור. כאשר אנו בבית בפנים, אל לנו לחיות את חיי החוץ, או גרוע מכך – להפוך את האינטימי לחיצוני, תופעה הפושה לאחרונה בעולם עם התרחבות הרשתות החברתיות. ובזמן שאנו בחוץ, עלינו להיות פתוחים וקשובים לחברה ולמגוון הדעות, אבל בלי לאבד את הסובייקטיביות שלנו. כאמור, ציבור בעל דעה אחידה אינו ציבור, אלא יחיד מוגדל המוחק את הפרטים ונעשה תחליף לא-ל. רק כאשר יש לכל יחיד בציבור מקום משלו, יכול הציבור להפוך לחברה של עובדי ה', שבה כל יחיד ויחיד מתחבר אל בוראו בדרכו הוא.

הזמן המיוחד שבו אנו נמצאים כיום, זמן שבו אין מעמדות ואין היררכיה, עשוי להיות הזדמנות לצאת לחירות מכבליה של החברה כדי לחזור אל שורשינו ואל ה"אני" שבנו, בלי אלמנטים חיצוניים ובלי עולם חברתי דמיוני. בואו ננצל זמן זה על מנת לחזק את הפרט וליצור לנו ציבור טוב יותר, בריא יותר.

הזמן המיוחד שבו אנו נמצאים כיום, זמן שבו אין מעמדות ואין היררכיה, עשוי להיות הזדמנות לצאת לחירות מכבליה של החברה כדי לחזור אל שורשינו ואל ה"אני" שבנו, בלי אלמנטים חיצוניים ובלי עולם חברתי דמיוני. בואו ננצל זמן זה על מנת לחזק את הפרט וליצור לנו ציבור טוב יותר, בריא יותר

נכון שלצערנו אין מניינים ואין קדיש ואין ספר תורה, אין ישיבות ואין כוללים. אבל אפשר לראות בתקופה זו מעין שמיני עצרת מורחב, שבו אנו נפרדים מן הלולב ומן הסוכה וחוזרים אל ביתנו, ומתחברים בקשר עמוק אל הקב"ה ללא אמצעי חיבור חיצוניים. זמן זה, שבו אנו סגורים בבתים ללא אפשרות לקיום מצוות ציבוריות, הוא אף הזדמנות ליצור חיבור עמוק ואינטימי יותר עם הקב"ה. דווקא באמצעות החזרה של כל יחיד אל עצמו, אל הבית, נוכל לצאת מחדש אל חברה מתוקנת יותר ואל ציבור שלם, שלכל יחיד שבו יש מקום. לא לחינם יעקב אבינו שמתייחד בבחינת ה"בית" (בראשית רבה סח, ט) הוא שזכה להבטחת הכתוב "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"; יעקב הוא הגשר בין היחיד לכלל.

על ידי שנשלים את עצמנו כל אחד לעצמו במידה פנימית, נזכה בע"ה לנחלת יעקב אבינו, נחלה בלי מצרים. יסיר ה' מאתנו כל מדווה וכל חולי, ויתקיים בנו הכתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

34 תגובות על “הזדמנות לחיזוק עבודת היחיד

  • כל מילה מיותרת… המחבר קלע לנקודות הצריכות חשבון נפש בציבור שלנו… יישר כח גדול

  • יפה מאד מלא מסר !
    ובכן תפילה בציבור רק מאפשרת תפילה בלי כוונה לעלות למעלה, אך עכשיו מבקשים מכל אחד מאיתנו לדבר אל ה' מעומק לבו ולהרבות בכוונה יתירה לכיוון הנכון…
    אני אישית הרגשתי קשר יותר השנה עם ההורים שלי שלא יכולתי לבקר בחג, שאז הערכתי את החיסרון, אבל מצד שני היבנתי את כל העניין של הכנות החג ולא סתם להגיע כמו מלך על שולחנו שהכל טורחים בעדו והוא לא יודע מה קרה מקדם…השנה כולם טיפלו בעצמם בכל עסקים הפרטיים ואף אחד לא יכול לסמוך על אחרים…זו הזדמנות עצומה בחיים !

    • מאמר חשוב ומרתק, נוגע בליבת העניין בלי דרכים עוקפות…
      אכן, הטשטוש בין רשות היחיד לרשות הרבים הוא בעייה מהותית שיש לתת עליה את הדעת, והתקופה האחרונה הסירה את הלוט מעליה.
      תודה רבה!

  • כל כך נכון ויפה
    מכתב מאוד עמוק
    אהבתי אותו מאוד
    ממש כל כבוד לרב מחבר

  • יישר כח על המאמר הנפלא
    הדברים ודאי נכונים ומדויקים

    • מאמר מעולה ישר כוח גדול מאוד!
      מכוון היטב לעבודת השם האמיתית והתמימה ולרצון השם יתברך
      מעורר לכמה וכמה בעיות של הדור
      יפה מאוד

  • מרשים ביותר!!

    • המאמר יפה מאוד אבל לדעתי ברעיון היסודי של הכותב הנכבד ישנם שני אפשרויות נוספות. הראשון היא הנותנת בגלל שלכל יחיד יש ייחודיות ומעלות מיוחדות רק לו. כשהוא נמצא בציבור הוא מקרין על הציבור ממכלול האישיות שלו. והאפשרות השנייה שיחיד יכול לקבל כח עצום מהציבור שסביבו גם בזמני ריפיון וחולשה אישיים יש בציבור כח מרפא עצום. (ולכן אחד מהסיבות שיש ביקור חולים וידוע שרבי יוחנן הושיט ידו והקים את חבירו החולה מחוליו המסוכן שהיה מצוי בשלב שלא יכול לעזור לעצמו. וניחום אבלים שלא נותנים לאבל לשקוע בצערו) ויתירה מכך הגמרא בר"ה אומרת שלציבור יש כוח לבטל גזר דין. לפעמים להיות יחיד יש בזה סכנה ותוחלת החיים הכי גבוהה בעולם קיימת בב"ב כנראה בכוח הציבור והקהילה ולא בגלל שהבני ברקים אינדבדואלים… וחוץ מזה כתוב שאיפה שיש עשרה אז שכינה שורה שזה ממש יכול לסתור את הבריח התיכון. אז המאמר המושקע והנחמד לעיל יש לו עוד זוויות נוספות. בכל מקרה חזק ואמץ.

  • יפה מאוד
    מלא תוכן, נימוקים, וחומר למחשבה
    סוף סוף יש מישהו שמעמיד את הדברים על דיוקם
    אני אישית הרגשתי ג"כ את אותו הדבר, ובמיוחד בתחום חינוך הילדים, הן בנושא התפילה שכבר אינו סתם ידיעה שאבא הולך לבהכ"נ, אלא רואים את האבא מניח תפילין ומתפלל, וזה כמובן מאוד מחייב את האבא, והן בנושא לימוד התורה, שאינו מסתכם בידיעה שאבא הולך לכולל וחוזר הביתה, אלא רואים את האבא לומד בבית ומביא את בית המדרש לתוך הבית, ועוד כהנה רבות.
    יישר כוחך, ושנזכה לעבוד את ד' באמת

  • כל הכבוד אבא!!! יפה מאוד!

  • כל הכבוד!

    דברים נכונים, קולעים למטרה, ממש תענוג לקרוא ולהתבונן בהם.
    בגדר "חכם מה הוא אומר" מה שאומר, זה מה שהוא.
    יישר כח ר' אריה!

  • נכון מאוד , אולי זה כוונת חזל ששרוי בלא אשה שרוי בלא תורה , שנראה במאמר שחוץ ממה שבלי אשה יש הרהורים כמו ההסבר הפשוט של המאמר נראה שהאמצעי לתורה הוא עי אשה . במובן של בית שאשה זה בית . צריך לראות את התקופה להסגר כאושר להכיר את הילדים האשה ועל ידי זה את עצמנו מה שההרגל לא נותן לנו מספיק במשך כל השנה . תודה לרב אריה על המסר
    בשביל להזכיר את הלחץ הציבורי המצוות אני רק יגיד הביטוי ששמעתי בשם הרב נתן שולמן שאם המצוות אתרוג הייתה בבית והחזרת שאוכלים בפסח ( שכל אחד מצמצם את הכזית לקולא ) הייתה בבית הכנסת אז היה שיקולים אחרים .

  • מאמר עוצמתי ממש, הרבה מבט ועומק, וניסוח זהב, ובעיקר קולע ונוקב.
    אמנם בגופו של ענין, אני לא מסכים עם הטיעון שקיום הציבור אינו תכלית בפני עצמו ואין בו אלא אצמעי לקרב את היחידים אל ה' בלבד.
    התורה היתה חייבת להינתן לכלל ככלל ולא לאוסף של פרטים, רבים ככל שיהיו, כי רק דרכו מתגלה האלוקות בעולם. והרב המחבר כ"כ צודק בטענה שציבור שלא מצליח להכיל יחידים (וכ"ש ככשואף למחוק כל זכר של שוני) אינו נחשב ציבור כלל, מזה הטעם גופא. שהרי הכח המיוחד והבלעדי של הכלל האמור, הוא בזה שעל אף ההבדלים בין הבודדים, כולם מכירים ומכוונים לדבר הגדול מהם, ואדרבה השוני הוא זה שמבליט את המשותף .
    יישר כח.

    • בסופו של דבר מדובר ב"רצוא ושוב"-תנועת נדנדה בין הפרט לכלל.
      דווקא בדורנו נושא הפרט-זכויותיו וכיו"ב מועצם מאוד . אולי זו הזדמנות לכל פרט לבחון מה חובותיו ולאו דווקא זכויותיו(עזרה בבית כבר אמרנו?)

    • תגובתך מאוד עניינית. אכן בכוונה לא נכנסתי לויכוח העתיק בין הקדמונים אם תכלית הבריאה הוא עבור היחיד או הציבור (ראה מורה נבוכים ח"ג כ"ז כי החברה נועדה על מנת שישיג היחיד את צרכיו ויהיה פנוי להגיע לשלימות), אפשר באמת לראות זאת בב' פנים. אני בהחלט מסכים כי מצד הכוונה הרצויה ממנו יתעלה הוא שיהא ציבור וכפי שציוה לאדה"ר פרו ורבו, ומלכות ה' מתקיימת יותר על העם וכאמרו "אין מלך בלא עם", או "ברוב עם הדרת מלך". וכמו"כ מבואר בחז"ל דכל שהציבור גדול, כך מדרגת השכינה גדולה. כל זה נכון. כוונתי במאמר היא מצד האדם, כלומר החיבור בין האדם לבורא הוא אישי בלבד, ואף כשהוא חלק אינטגרלי מהציבור, אסור לו לאבד את הסובייקטיביות שלו, שם נמצא דביקותו עם ה'. אבל בהחלט כפי ניתן לחקור כפי שפתחתי, אם היחיד נועד ליצור ציבור מושלם, אשר בכך התגלות ה' היא יותר גדולה, או שהציבור נועד להשלמת הפרט. וכמו ברוב הספיקות דומה ששניהם נכונים, ומשלימים זה את זה.

  • תודה רבה!!
    אבל תכלית אתה חייב לעדות כמה דברים לפי הציבור אפילו שאתה לא רוצה לדוגמא חסיד שגגל במשפחה וקהילה שבה לובשים שטריימל אבל הוא לכשעצמו לא אוהב את הלבוש הזה או שהוא מעדיף חליפה קצרה על פני בעגיטשע אם הוא ילביש ככה איך שהוא אוהב הוא יהיה משוגע אדרבה מישהוא יכול לעזור לי איך עושים את זה, זה כמו שאתה גר בבנין חרדי ואתה רוצה להוריד את הפח מצידי הייתי מוריד את זה אם פיג'מה אבל בגלל זה בנין חרדי אני לא יכול לצאת אפילו בחדר מדרגות עם פיג'מה והרשימה עוד ארוכה אז מה באמת עושים איך אפשר לחיות איך שאנו רוצים בלבוש וכדומה גם כיחיד ובמיוחד אם יש לך ילדים? אשמח לתשובה תודה

    • כוונתי במאמר זה אינה לכפור בציבוריות שהיא באמת דבר חשוב ונצרך. רק באתי לומר כי דרך העולם שבתוך הציבור הכללים גוברים המה על הערכים, מה שאצל היחיד הוא ערך נהפך אצל הציבור ככלל וכנורמה. וזו דבר טבעי מאחר וציבור אינו מונח סובייקטיבי. ואותם כללים הם חשובים באמת לשמירת הערכים, כפי שמצינו במצרים ששמרו על לבושם ועל שמם וכו', אבל סוף דבר הערך קיים במהותו אצל היחיד בלבד. ועל כן, בודאי מוטל על היחיד שלא לשנות ממנהג הכלל, כי אותם כללים אמורים לשאת רעיון פנימי. הבעיה מתחילה כאשר הופכים כללים אלו כתכלית בפני עצמו, ושוכחים את הערכים. וזהו הסיכון של הציבוריות שעליו עלינו לשים לב. ככל שהציבור גודל, עלולה הצורה לגבור על התוכן. בקיצור, במענה לשאלתך, בוודאי עלינו להתנהג כהכלל ולא לפרוש מן הציבור, כמובן עם גמישות מסויימת, אבל מצד שכלינו עלינו להישאר צלולים ואף ביקורתיים, במה יש תוכן ובמה אין. הצורה היא דבר נצרכת, רק היא צריכה להיות לבוש לתוכן פנימי.

  • בהמשך לפיסקא- "הכניסה לארץ-הכניסה לבתים"
    דווקא הכניסה לארץ מסמלת את הערבות ההדדית ולא את ההתפצלות ל"תת חברות"
    הדבר מועצם בקומה הנוספת של התפתחות האומה-בניין המקדש עת נאסרו הבמות.
    נכון שההתחברות לכלל עלולה לטשטש את האחריות העצמית.
    לסכנה זו, שאולי לה רמז המחבר, ראוי ורצוי להקדיש את "עונת הקורונה"!

  • המאמר יפה מאוד! יישר כחך. נהניתי מחידוד ההגדרה של הציבור האחיד כ"מוחק" את האינדיבידואל.
    לדעתי יש צורך להקדים בהגדרה מדוקדקת יותר של מה שנקרא עבודת ה'. מהו מקומן של הפרטיות והציבוריות במסגרת זו, ולמה אחידות הציבור מחליפה את האלוקים. כלומר, אם נתפוס את המושג עבודת ה' בפשטותו, ונאמר שהמבוקש בה הוא לקיים בפועל את המצוות ולהימנע מעבירות, מה להיבטים סוציאליים ולה? האדם, בין הציבורי ובין האינדיבידואלי, אם הוא ירא שמיים באמת, יקיים את המצוות וימנע מעבירות, ואם לאו לאו! בקיצור, דבריך מובנים מאוד ביחס לאישיותו של האדם, למצפונו, וליכולותיו וכוחותיו, כלומר, לכל היבטי החיים האנושיים והטבעיים. אך בנוגע לתחום הדתי (עבודת ה'), לא ברור לי איך הוא מושפע מנטיות הציבוריוּת והפרטיוּת.

    • אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה שלך למונח עבודת ה', כשמירת המצוות בלבד. תפיסה זו די מצמצמת את יעוד האדם. מתוך ספר דברים נראה יותר כי התכלית המכוון מאיתו יתברך הוא לדבקה בו וללכת בדרכיו. כלומר, קיום המצוות אמור ליצור בנו חיבור עמוק עם אלוקים. והבסיס לכך הוא החירות, הרי בלי שהאדם ברשות עצמו לא ניתן ליחס אליו שום ערך ומעלה. לא לחינם גזר עלינו ה' "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", כל עוד אנו עבדים לבשר ודם איך דרך להיות עבדי ה', וזו אף כשאר מקיימים מצוות. ובאותה מידה מי שעבד לציבור, נמנע ממנו להיות עבד לה'.
      מלבד זאת א"א להתעלם מה"כוונה" באותם מצוות, הרי מצוות אנשים מלומדה או שמתקיימות מתוך הוואי חברתי, אין בהם כל ערך, אפילו אם הם נעשות בהידור. וכאשר האדם תלוי מדי בציבוריות, כמעט ואין בידו לפעול בצורה פנימית. ומה כבר שווה קיום מצוות ללא פנימיות, אי"ז עבודת ה' כי אם תרבות גרידא. עבורי א"א להפריד את הדת מהחיים האנושים והטבעיים כפי הגדרתך.

  • תודה רבה על המאמר הנפלא!
    חבל שצריך את הקורונה בשביל להבין את הדברים.
    רבים מאוד הם החרדים שכבר שנים חשים את האמור במאמר זה אולם קולם לא נשמע מסיבות ידועות.
    שוב תודה על המאמר.

  • מה הבעיה לרדת עם פיג'מה, זה הכל בראש , צריך להפסיק לחשוב מה יגידו, הרי אין בזה שום עבירה ?!
    מה שכן לגבי חסיד שרוצה להתלבש כליטאי וכדומה זה באמת מורכב יותר

  • השינוי מתחיל מהעם. כוונת מאמר מהסוג הזה היא לייצר והפעיל אצל כל אחד מאיתנו את שכלו הישר וללמוד להחליט בעצמו על דרך חייו בעבודת ה'. עם תפישה זו כבר לא ימנע אדם עצמו מקוד לבוש מסוים מתוך בחינת עצמו בעיני הסביבה שלו, אלא יזכך לעצמו פנימה את דרכו כאינדווידואל.
    את הפחד החברתי הזה שמונע מהאדם פרטי מהקהילה לחיות בשלום ובפומבי לפי דרכו שלו, המאמר מנסה להפריך. ואין ספק, שככל שאנשים יקשיבו יותר לעצמם ופחות לסביבתם ויהיו ברורים עם הדרך האישית שלהם (הכוונה היא לדרך התורה והמצוות כמובן אך הבחירה האמורה היא בסוג הדרך) יחסי כבוד ואחווה אף יגדלו בין אחד לשני. אנשים ילמדו לכבד ולהוקיר את זולתם על אף ובגלל השוני.

  • מאד יתכן שהמגפה תיצור שינויים מבורכים בציבור החרדי. יותר חשיבה עצמית ופחות הסתמכות על מנהיגים רוחניים שהפכו להיות אלילים. יותר הבטה פנימה אל המהות, ופחות התחשבות בסממנים החיצונים ובנראות

  • יישר כח על המאמר, מאוד התחברתי עם התוכן שכתוב בשפה גבוהה ומדוייקת. רק אינני יודע על מה אתה מתבסס במה שאתה כותב שבזמן הילוכם במדבר לא היתה בהם בחינת היחיד, הרי אפילו בלעם מעיד "מה טובו אהליך יעקב וגו'", ומפרש רש"י על שראה שלא היו פתחיהן זה מול זה, ונשמע מזה שכן היתה אצלם צניעות ואינטימיות.

    • שאלה נכונה ומעניינת. אך מעולם לא התכוונתי שבתקופת המדבר היו לגמרי מעורבים זה עם זה בכל אורח חייהם, ורק שגם בפנים בתוך אהלם חיו את חיי החוץ. הרי תחשוב שעצם חנייתם היתה תלויה ועומדת כל רגע בעמידת המשכן. זה ברור שבחינת היחיד היתה קיימת כבר מזמן יציאת מצרים וכפי שכתבנו במאמר, אך לא באמת יכלו לבנות בפועל אישיות פנימית כל עוד חיי הכלל היה מרכז חייהם. דברי בלעם מורים יותר על היותם צנועים. לא כן בהגיעם ארצה, וכפי שמורה הפסוק כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקך וגו' וזבחת מבקרך וגו' (דברים יב כא), ופירשו חז"ל (לפי דיעה אחת) דבזמן זה הותר להם בשר ללא צורך להביא קרבן. והמכוון בזה, כי במקום להיות צמודים למשכן, עלינו להחדיר את המקדש אל תוך הבית, הקרבן כבר אינו תלוי בהבאתו למשכן אלא בחיים הטבעיים עצמם, בצורת האכילה בתוך הבית. במילים אחרות עלינו לתפוס מרחק מהציבוריות על מנת להפנים יותר את קדושת החיים.

  • מאמר נאה, הנוגע במאפיין יסוד שלילי של החברה החרדית בכ -50 השנה האחרונות: תהליך העלמתו והלאמתו של היחיד בידי ציבור ואידיאולוגיה שהפכו יותר ויותר מונוליטיים, יוניפורמיים, כפייניים ומאובנים, מצד אחד; ובמקביל – ירידה מתמשכת ביצירתיות והאותנטיות האמונית וההלכתית בעולם התורה. התוצאה המצטברת היא מלאכותיות הולכת ומחמירה של עולם התורה וחיי התורה אצל הפרט ואצל הציבור ואצל הציבור האמור לשאת את עולם הורה, גם יחד.
    באופן אישי התעוררתי לאבחנה הנ"ל במהלך תעמולת הבחירות לכנסת ה -12, ב נובמבר 1988 (תשמ"ט). אני זוכר רגע מעצב ומכונן אחד, כאשר פתחתי את עיתון "יתד נאמן" וראיתי מודעת בחירות, בה הופיעה תמונה של אברך צעיר עם משקפי "סאפילו", כשהוא רכון על סטנדר ובוחן במבט עמקני דף גמרא. מה שמשך את שתשומת לבי היה הכיתוב שהתנוסס מעל לתמונה, כהאי לישנא:
    "תפקידך לציית, אחרים חושבים בשבילך".
    ברגע אחד קלטתי את המשמעות, ועברתי הפיכת לב. מהרגע ההוא החלטתי שאקנה חירות אמיתית כיחיד בן תורה, ואשתדל שהקב"ה ותורתו השלמה והטהורה תהיה הבסיס לחיי, ולא שהחברה, המוסדות והמוסכמות החברתיות ינהלו את חיי ויעצבו את ערכי ודרכי בדמותם הפוליטית-חברתית על חשבון אמת התורה.
    לצערי, מצב החברה החרדית לא השתפר מאז, נהפוך הוא. ברור לי שכיום החרדיות הפכה כמעט לחלוטין מקטגוריה דתית לקטגוריה סוציולוגית – לאסונה, לאסון היחיד ולאסונה של התורה. המאמר לעיל משקף חלק מכך. ה' ירפאנו.

  • חטא העגל – הכמו כל ההיסטוריה מבריאת העולם היה וודאי חלק ממהלך אלוקי כעת מובן לי מדוע אהרון הכהן החליט לשתף פעולה ..זו הייתה הצלה הרע במיעוטו..אחרת היה העם משתגע ללא יכולת תקומה..עיקרון "וחי בהם " עיקרון הכי גדול ביהדות ..פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה..לא מרד לשם עבודה אחרת אלא לראות אלוקים .הגאולה מזמן יציאת מצרים היא תהליך של עליות ומורדות ובתהליך יש מציאות שאין דרך חזרה לאחר צריבת החויות בקולקטי והיחיד .חטא העגל זו הדרך היחידה להישאר שפויים ובכך קשורים לנותן האמת לחיים לעצם העצמיות של הנשמה הנצחית ..לא על השכל לבדו יחיה האדם על התביע הנפשית הרגשית התחושתית שמוכרחת גם להיות ממקור עליון..כאז גם היום זו אותה תחושה ..לא יכול להיות שה'ח נבזה מעשי ידיו..אפילו את המצרים הרשעים ה' חיבב במידת מה .ואפילו עמלק אינו נמחה אלא מתחת השמים ולמעלה זוכה לתיקון ..יתכן שדבר ה' לישראל אחרי קריאת ים סוף – מעשי ידי יודעים בים ואתם אומרים שירה?היא שנתנה לעם ישראל כח להבין שאפילו בדין הקשה ביותר אהבת ה' לברואיו יצירי כפיו אינה משה ולא נעלמת ..ובכל צרתם לו צר..יתכן שלא מבינים זמנים של חושך אפילה גדולה ואז כשלא רואים לא יודעים המשימה – להרגיש..כי אם נאבד תוך כדי עליה תחושה זו סכנה גדולה יותר – שריפה שה' לא חפץ בה כלל מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?? כאז כן היום אפשר לראות המטבע משני צדדיו.תלוי בנקודת המבט – – להגיד שחטא העגל הוא רמיסה ואפשר לומר רמיזה ..הצלה זמנית יתכן שאחר כך יגיע כעס על הטעות אך לא כעס גדול כעס מובן..אם נאבד לא עלינו את הנפש נאבד את הכלי גם תשובה לא נוכל לעשות בדומה למאבק הגוף לא עלינו ..הגיון ישר ..לכן דרך ארץ קדמה לתורה ועל ידה אפשר להגיע לכל התורה ולא הפוך.. לא לעסוק בחשבונאות- תמים תהיה עם ה' אלוקיך..וכגון זה נבין מדוע הנביא מוכיח את המלך שראה ברוח הקודש שילדו יהיה רשע ולכן נמנע מלהביא ילד לעולם ..וכן שרשב"י שורף בעיניו העוסקים בחיי שעה נדרש לשוב למערה..נצחוני בני..ובכך ה' מעוניין ..תהיה נורמלי..אין להתערב במהלך התקין והישר ..לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להוביל ממנה.= תעשה עד היכן שידך מגעת ולעיתים כפי שקראנו השבת המצורעים נדרשים למסירות נפש אך הם גם מבקרי הגאולה..המהלך התקין לא להתכחש לעצמי ליחיד ותחושותיו- ( כפי שגם עולה מרוח המאמר הזה )התורה ניתנה לבני אדם לא למלאכים כי ה' היה מואס בנו כך הוא רוצה אותנו כפי שברא ובורא כל רגע התאווה ה' שתהיה לו דירה בתחתונים….ואביתה תהילה אנו אומרים בפיוט ביום כיפור מזיו שונה מזוהר כבה מחסרי שכל..מחורשי רשע ..והיא תהילתך..( נוסח אשכנז)..גדולי דור בבחינת מנהיגי שעה שנים נפוץ לכל עבר עדיף במעט שרידי ההגיון לתלות ..שמא נאבד גם זאת..עדיף דל שעדיין קשור על אף שמדולדל מאשר רש ..שאין לו כל וקשה שיהפך לראש..לכן הראש שאלו גדולי ישראל בעלי ובכלל הציבור החלשים והמעונים מנהיגים דרך ואפילו היא הישרדותית בלבד וגם הם יודעים זאת( יודע צדיק נפש בהמתו ..)שתשמור על מה שיש שהעם לא ימות מבעלה וחרדת מוות וישתגע והכל ילך באבדון..מהיכרות קרובה חויתי וראיתי בעיני הכבוד לא משחק שם כלום רק אמת ומוכנים לשוב מכל עיון שהתברר כלא מדויק וזה הן הגדולים האשכנזים הספרדים והחסידים..ב"ה הקשורים גם לעולם החרדל"י ..הבן של הרב עובדיה יוסף אמר שגדולי דור עלולים לטעות אם לא הבינו מדויק כפי שדוד המלך בעניין מפיבושת חזר בו..שאלו את הרב אלישיב אם לעיתים שנותן פסק אחר בניגוד לקודמו טעה .אמר לא טעיתי פגשתי לפי מה שהובן לי באותו זמן .. וכעת עם המידע החדש המדויק אני פוסק ההפך..לעיתים בשעה מסויימת העניין הוא א' וזו הפסיקה ההלכתית ולאחר זמן שיכול להיות רגעים ספורים ה' כבר חידש אמת נעלית יותר בעולם והפסיקה היא ב' ..לכן מותר לבנות לסתור כך מתבררת האמת ..וככל שהיא הולכת היא רבה והולכת..ב"ה ..עלינו להתאחד סביב הצדיקים גדולי הדור ולא לפרוש מהציבור וחלילה מהם והמחכים את רבו ומכבדו וכ'ו תבוא תגיע אלייו הברכה ..

  • מייד כסגרו את הכוללים אמרתי.אוי מה יעשו כל האברכים עכשיו? עם מי יפטפטו כשהגמרא פתוחה לפניהם

    • ממש נבזה מה שאתה כותב. יש המון אברכים שלומדים בהתמדה ובמסירות, למה להסתכל על אלו שמפטפטים? תסתכל על הצד החיובי של אלו שמתמידים!

  • חן חן

  • מאמר נפלא, המתאר במילים מדויקות ונכונות אתגר מהותי שעומד בפנינו.
    בספרו 'חלומו של הכוזרי', מתייחס מיכה גודמן לרמיסת היחיד על ידי הקולקטיב וזה לשונו :
    "המאה שעברה הותירה צלקות קשות בתרבות המערבית, וכמובן גם ביהדות. זו היתה מאה שבה נפוצו אידאולוגיות המבטלות את האדם היחיד. מאה, שבה יותר מדי אנשי רוח ואנשי כוח קידמו רעיון שעל פיו היחיד מעוצב בידי כוחות גדולים ממנו: מעמדו, לפי ההשקפה הקומוניסטית; מוצאו הלאומי, לפי המחשבה הפשיסטית; גזעו, לפי עקרונות המפלגה הנאצית."
    ציבור חדגוני מהווה סכנה של ממש. זה מה שהיה בדור הפלגה כפי שמתאר מאמר זה, וגם מה שהיה בעבר הקרוב כפי שמתאר מיכה גודמן. רק ציבור רבגוני, המכבד את האינדיבידואליות, מחזיר את היחיד לעצמו ונקרא ציבור שלם.

  • מאמר חשוב, עמוק ומוגדר היטב. מה שכתבת לגבי הברית דערבות מואב שהתחדש בו בחינת היחיד, אפשר שזוהי כוונת חז"ל במגילה לא,ב כי קללות דפרשת בחוקותי בלשון רבים אמורות, ואילו של כי תבוא בלשון יחיד אמורות. ואולם המונח "יחיד" יכול להתפרש בשתי פנים, א' כל פרט ופרט, ב' הכלל המאוחד. וכמו"כ המונח "רבים" יכול להתפרש על הציבור כולו, או להיפך על כל פרט בפנ"ע שבסופו של דבר הם הרבה. ונדמה כי זהו ויכוח בין הגר"א לבין המהר"ל (הגר"א בכי תבוא והמהר"ל אינני זוכר איפה), איך לפרש כוונת התורה, האם יחיד פירושו הציבור שבעצם מחבר כל יחיד ויחיד לכלל אחד, או להיפך פירושו לכל יחיד בפני עצמו, ולהיפך לגבי המונח רבים. (אגב מהפסוק ספרתם לכם, לומדים שתהא ספירה על כל אחד ואחד. ומשמע דלשון רבים מורה על הפרט, ואכן זה אולי תלוי בביאור הפוסקים בכוונת לימוד זה ואכ"מ). ודומה כי יש כאן ויכוח עמוק שקשור לתוכן המאמר שלך, אפשר שיש כאן ב' מבטים איזה חשיבות לתת ליחיד, אם הוא מיועד לבנות ציבור, או שיש לו חשיבות עצמית. ואפשר ששתי הגישות משלימות זו את זו, ועל דרך שכתבת במאמר, כי רק ע"י חשיבותו של היחיד באופן עצמי ניתן לבנות ציבור מאוחד. נמצא שהיחיד של הציבור והיחיד של הפרט, תלויים זה בזה. במידה ואין חשיבות ליחיד, אזי גם הציבור אינו באמת אחד, אלא הוא אחיד בלבד.

  • מאמר אדיר ומעורר השראה
    הכותב אינו מתעלם מהכוח האדיר שיש לציבור, בפרט בדורנו שכמעט כל המערכות בנויות על כוח ציבורי, כל המידע, האפליקציות והרשת הכול מנוהל בכוח ציבור שכל יחיד נותן את חלקו ונוצרת מערכת חזקה ועצומה.

    אפי' פרסום מאמר זה לא יכול היה להגיע לכ"כ הרבה אנשים אילולא הכוח הציבורי הרחב הקיים היום
    מן הראוי ומן הנכון לרתום את הכוח הציבורי הזה לתורה ולמצוות וגם בזאת אנו עדים לתופעת הלימודים המקוונים וקווי הטלפונים הקורסים.

    אלא שככפי שכתבת ר' אריה במשפט המחץ "נראה כי עיקר הקרב של היהדות החרדית היום הוא על קיום הציבור במקום על קיום הדת", כוח הפרט נאבד והלכות בסיסיות אינם מקבלות את המשקל הראוי במידה ואינם משרתות את המערכות הכבירות בעל הכוח (ואפי' שכוונתן טובה) הקיימות כיום.

    המדהים ביותר הוא שרבים מאוד האנשים המתריעים על כך, למרות שהבעי' גלויה ומפורסמת מעיקה ומטרידה כמעט לכל אחד. ויחידי סגולה מעט מזעיר מעיזים ללכת בדרך נכונה כשהיא נוגדת אינטרסים ציבוריים.

    אתה מקווה שההתבודדות שנכפתה על הציבור תביא לשינוי, הלוואי, רק שגם אם כן זהו תהליך פנימי שקשה מאוד להבחין בו, אין לו יחצנות ובעצם היחצנות נוגדת את מהותו.
    ישנם מוסכמות רבות רבות בציבור שהוכחו שאין בהם צורך כלל ועיקר, (עי' ערך החתונות המפוארות) ומהם מוסכמות שרוב החרדים (איני יודע אם אצל אחינו הטועים או אצל הגויים זה שונה ואין כוונתי להתחשב בהם כלל) משועבדים להם כל ימי חייהם ובצער גדול כמו לדוגמא הצורך לגור בשכונות צפופות בסביבה חרדית במחירים מרקיעי שחקים שגם הם תוצאה של חובת ה'כמו כולם'.

    מי יתן והמשבר יוליד את השינוי שכולם מייחלים איליו והיה זה לטובה ומעז יצא מתוק.

    יישר כוח על המאמר המאלף

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל