כור ההיתוך של אחוות הברזל

״עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', השאלה הגדולה שנשאלה על ידי אלפי נשים חרדיות היתה "כיצד אפשר לתרום ולסייע?" בתוך כשלושים שעות הצטרפו ליוזמת 'אחיות מברזל' למעלה מ־1500 נשים מלאות מוטיבציה ורצון לתמוך ולהושיט יד.״ (מתוך אתר ״אחיות מברזל״)

המיזם ההתנדבותי ״אחיות מברזל״, הוקם על ידי נשים חרדיות שביקשו להירתם למען אחיותיהן שנפגעו מהמלחמה. המיזם, שבו מעל אלפיים מתנדבות, מספר על סולידריות יהודית של אלפי נשים חרדיות, שבחרו באופן יזום להיות חלק מן התמיכה שבעורף ובכך להצטרף לעם היושב בציון הנלחם על חייו. נוסף על אותו מיזם אפשר למצוא אינספור התארגנויות של נשים מהמגזר, שבחרו לסייע בצורות שונות, החל מסיירת הכובסות (התנדבות לעשות כביסה עבור המופנים מהדרום והצפון) ועד למי שקבעו את מקומן בהר הרצל תחת הערבה הבוכיה.

נוסף על הרצון הכן לסייע לעם ישראל בשעתו הקשה, ישנה גם המוטיבציה להיות חלק מהקולקטיב היהודי־ישראלי, המניעה את מעגלי התמיכה וההתנדבות

כל ניסיון לתת הסבר למקרה פרטי של מתנדבת כמו גם ליוזמה מאורגנת עלול לחטוא לאמת. טרם נמצא מגנומטר אנושי המסוגל לשקף את הגורמים המוטיבציוניים של האחר. עם זאת, בזהירות ובהסתייגות רבה אבקש לדון בתופעת המתנדבות החרדיות מבעד לחוויה האישית שלי או לחוויות אחרות שאליהן נחשפתי. בהמשך לכך אגזור הסבר סוציולוגי לתופעת המתנדבות, שאינו מתיימר לדבר את כולן אלא להשמיע קול מסוים, שדומני כי יש שתוכלנה להזדהות אתו ולמצוא בו עניין. אטען בהסתייגות, שנוסף על הרצון הכן לסייע לעם ישראל בשעתו הקשה, ישנה גם המוטיבציה להיות חלק מהקולקטיב היהודי־ישראלי, המניעה את מעגלי התמיכה וההתנדבות.

להיות חלק – אך חלק ממה?

המוטיבציה "להיות חלק" התעוררה אצלי כאשר באחד הימים הראשונים למלחמה נגשה אלי קולגה לעבודה ששום דבר לא היה רגיל אצלה, ושאלה אם אנחנו פשוט חיים ״רגיל״. בעלה היה בגזרה הצפונית והיא מטופלת בשני קטנים, ובצר לה מצאה מקלט זמני בבית הוריה. הרגשתי שהשאלה שלה קוראת אותי לסדר ודורשת ממני להיענות. דורשת ממני להחליט: האם להתגייס למערכה כדי להיות ראויה להיכלל בקולקטיב הנלחם למען רעיון גדול שבו אני מאמינה, או להסתייג? האם לבחור לסייע אך ורק ברמה הטכנית, או להוסיף על כך התגייסות ממקום עמוק ומחובר יותר?

המוטיבציה "להיות חלק" התעוררה אצלי כאשר באחד הימים הראשונים למלחמה נגשה אלי קולגה לעבודה ששום דבר לא היה רגיל אצלה, ושאלה אם אנחנו פשוט חיים ״רגיל״. בעלה היה בגזרה הצפונית והיא מטופלת בשני קטנים, ובצר לה מצאה מקלט זמני בבית הוריה

שאלות מסוג זה הפגישו אותי שוב ושוב עם שאלת האיזון הנדרש בין בדלנות להיטמעות. בין הרצון להיות חלק ממשהו גדול החורג מגבולות ההשתייכות המגזרית לבין הצורך להתבדל כדי להגן על מה שחשוב לי. בהמשך לכך שאלתי את עצמי אם תיתכן בכלל תפיסה המתבוננת במערכת היחסים של המגזר החרדי עם הציבוריות הישראלית אך ורק מבעד לעדשה אידאולוגית.

״איש את רעהו יעזורו״

כשמדברים עלינו, הנשים המתנדבות במלחמה האחרונה, אי אפשר לנתק את השיח מהלב החם שמאחורי כל יוזמה ויוזמה. אנחנו המחונכות לעשיית חסד נושאות בגאון את כתרה של רות שבחרה לשלם מחיר עבור עשיית חסד. ריבוי ארגוני החסד במגזר והרצון הכן לתרום יצרו אינספור חיבורים מרגשים. בנות סמינר המסיימות את השבוע בקייטנות של עזר מציון או במערך הדיור של עלי שיח הן מקרה שכיח מאד.

ההתנדבות המקובלת במגזר החרדי אינה נושאת גוון אזרחי כלשהו. היא מנותקת מהזירה הפוליטית, היא אינה ממוסדת ואינה מחייבת. מערך ההתנדבות מתקיים במקביל למערכת החינוך ואינו משתלב בתוכה. אופי ההתנדבות לא עוצב במסדרונות הכנסת וגם לא הובא לדיון בפני מנהיגי הציבור. ההתנדבות נתפסת תרומה חברתית ולא חובה אזרחית.

מכרה בעלת חסד, שאינה פועלת מתוך מערך התנדבות רשמי, סיפרה לי על המבוכה שהיא חשה כשהיא הולכת לנחם משפחות של נופלים. ״בסוף אני ישנה טוב מבלי לחשוש לגורלו של בעלי או של בני,״ כך היא שיתפה אותי מבלי להחזיק טובה לעצמה על מעשי החסד הרבים הנזקפים לזכותה

כיוון שכך, מי שלא השתבצה במערך התנדבותי כלשהו עלולה לשאת תחושה של ״חוב אזרחי״. פגשתי בזה כשמכרה בעלת חסד, שאינה פועלת מתוך מערך התנדבות רשמי, סיפרה לי על המבוכה שהיא חשה כשהיא הולכת לנחם משפחות של נופלים. ״בסוף אני ישנה טוב מבלי לחשוש לגורלו של בעלי או של בני,״ כך היא שיתפה אותי מבלי להחזיק טובה לעצמה על מעשי החסד הרבים הנזקפים לזכותה.

בהקשר הזה חשוב לציין שיש הלימה בין מידת השמרנות לבין תחושת החובה האזרחית. מערכת החינוך החרדית אינה מדברת במונחים של חובה אזרחית אלא במונחים של ערבות קהילתית. עקרון הבדלנות שהוא מאבני היסוד של החברה החרדית סותר במובן מסוים את החינוך למעורבות אזרחית. היות שכך, תחושת החובה האזרחית מתפתחת לרוב מחוץ לכותלי הסמינר. היא תלויה בגורמים רבים כמו החינוך הביתי ומידת המעורבות בזירה התעסוקתית.

אורח החיים הבדלני של האשה החרדית

על מידת המעורבות של הבנות בזירה התעסוקתית והשפעותיה על התפיסה הבדלנית הרחבתי בעבר במאמר ״המלכוד המוזר של החינוך בסמינר״. מצד אחד הבנות מחונכות לראות בבדלנות ערך טקטי שמטרתו להגן על ערכים היקרים לנו מאוד. מהצד האחר הן מכוונות לצאת לפרנס בעבודות החורגות מתחומי הקהילה. למעשה, נשים חרדיות כיום הן חלק בלתי נפרד ממנועי הצמיחה של הכלכלה הישראלית. תפגשו אותן בקמפוס של גוגל כמו גם במעבדות מחקר בהדסה. הן השתלבו באופן שכבר אינו דוקר בעין ואינו גורם לנו להרים גבה.

סיפרה לי חברה שבאחד מימי החנוכה פגשה קולגה בוכה בפינת הקפה. זו הסבירה לה שהיא עוברת את החג לבד, היות שבעלה לא שוחרר ואין לה משפחה בארץ. בעגה הצבאית, מדובר בחייל בודד ובאשה בודדה לא פחות. ״הסיטואציה הזו יצרה אצלי מבוכה רבה,״ שיתפה חברתי. ״במיוחד כשרגע קודם לכן עוד הייתי פעילה בקבוצה המשפחתית בדיון על מסיבת החנוכה. במשפחתי אין מגויסים והמסיבה תוכננה במתכונת רגילה. איזה פער מביך.״

מבוכה זו חושפת סדקים בתפיסה הבדלנית שיצרה המציאות של נשים חרדיות העובדות מחוץ לקהילה. כשמדובר בחברה לעבודה הכואבת את הבדידות שלה בשעה שאת מתרפקת על המשפחה המורחבת, קשה להתעלם מהשאלה של מידת המעורבות הנדרשת מכלל ישראל

מבוכה זו חושפת סדקים בתפיסה הבדלנית שיצרה המציאות של נשים חרדיות העובדות מחוץ לקהילה. כשמדובר בחברה לעבודה הכואבת את הבדידות שלה בשעה שאת מתרפקת על המשפחה המורחבת, קשה להתעלם מהשאלה של מידת המעורבות הנדרשת מכלל ישראל, כלל הגדול בהרבה מגבולות הקהילה החרדית.

אף שגם במרחב התעסוקתי מיושם עקרון הבדלנות במידת האפשר, המעורבות שלנו, הבנות, בזירה התעסוקתית, עשתה את המפגש עם הציבוריות הישראלית ועם מנגנוני המדינה לבלתי נמנע. אנחנו חולקות פינת קפה עם מצביעים של המפלגה היריבה, עובדות כתף לכתף עם מתיישבות מהשומרון ומנהלות צוותים מעורבים של תומכי הרפורמה ומתנגדיה. כל אלו מאפשרים מפגש כן וחשוף עם הציבוריות הישראלית, המציף מחדש את השאלות באשר למידת הניתוק המתבקשת מהקולקטיב – המדינה.

תעיד על כך ידידה שסיפרה לי על צורך נפשי שלה להפריש חלק נכבד מהמשכורת לטובת קולגה המטפלת לבדה בשני ילדיה שנאלצה לקצץ באחוזי המשרה. ״העובדה שרק היא מקריבה מעצמה למען המטרה המשותפת לנו נראתה לי אבסורדית. לשתינו החובה לראות את עצמנו חלק מהרעיון של הגנת הארץ.״ כי להיות מעורבת על מלא בעבודה מצד אחד ולהתנתק מהמנגנון האזרחי מצד שני, זה כמו להיות עם ולהרגיש בלי.

בחינה מחודשת של נשיאת ההפכים

כשדנים בעקרון הבדלנות חשוב לזכור שהוא לא נוצר בחלל ריק. הוא נשען על ראייה מפוכחת של המרחב שבו אנו חיים ובהמשך לכך נועד להבטיח שהיקר לנו מכל לא ייפגע. לצד זאת, אנחנו נאלצים לייצר שערים בחומת הבדלנות כדי לקיים חיים המתכתבים עם המציאות העכשווית. אם בתחילה הסתפקנו בשער צדדי ונידח, ככל שהזמן עובר אנחנו מציבים שערים נוספים.

בצורך שלנו הבנות להיות חלק מהקולקטיב במידה מסוימת כדאי לראות מגמה ולא אפיזודה חולפת. הדבר ידרוש התאמות ממערכת החינוך כמו גם מהקהילה

בהתייחס לבנות המגזר, אם בתחילה הקהילה עוד יכולה היתה לספק אפיקי התמקצעות ותעסוקה בתחומיה, היום המצב דורש התאמות. בנות יוצאות למכללות ולמסלולי הכשרה אקדמיים המותאמים למגזר החרדי, ועל עבודה בתוך הקהילה כמעט אין על מה לדבר. כל אלו הבשילו את התנאים לחידוד תחושת החיבור לקולקטיב וממילא לתחושת החובה האזרחית. לאו דוקא בגוף רשמי, אלא על הציר שבין סולידריות רגשית לשותפות מעשית.

בצורך שלנו הבנות להיות חלק מהקולקטיב במידה מסוימת כדאי לראות מגמה ולא אפיזודה חולפת. הדבר ידרוש התאמות ממערכת החינוך כמו גם מהקהילה. התעלמות בשלב שאנו נמצאים עלולה לגרום לנו לאבד את ההזדמנות לכונן מחדש באופן מבוקר ומפוכח את האיזון הנדרש בין בדלנות להיטמעות. איזון שיתחשב בצורך להיות חלק, לצד החובה להגן על מה שיקר לנו באמת.

יחד עם זאת, ככל שהקהילה תשקיע בעוגנים שיאפשרו חיבור של הנשים לקהילה, כך נוכל להבטיח שהמקום שממנו הבנות יוצאות ושאליו הן חוזרות ייתן מענה נכון לאתגרי השעה.