צריך עיון > סדר שני > קריירה > האם נשים חרדיות באמת יכולות הכל?

האם נשים חרדיות באמת יכולות הכל?

מעיין דויד
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

ברחוב החרדי רווח המיתוס לפיו האשה החרדית היא "סופר-וומן" המסוגלת להיות עקרת בית למופת לצד היותה עובדת במשרה מלאה, מבלי שאחד התפקידים ייפגע. המציאות בשטח שונה מאד. בפועל, במשקי בית חרדים רבים חלוקת התפקידים המסורתית של הגבר והאישה מתרככת או אפילו מתבטלת, כשהאחריות על לפחות חלק ממטלות הבית נופלת על הגבר. הפער בין המיתוס למציאות בשטח יוצר עומס נפשי ופיזי על האשה החרדית, וגורם לה תחושות אשם מול כישלון במילוי תפקידה. הגיע הזמן ליישר מבט למציאות ולהכיר בכך שאישה היא אשת חיל למופת גם אם מטלות הבית מתחלקות בינה לבין בעלה.

י' אדר א' תשע"ט
 

לא נדיר לפגוש בעולם החרדי תחומים שבהם המודל האידאלי שונה למדי מהמצב בשטח. למצב עניינים זה יש מעלות וחסרונות: המעלות קשורות לשאיפה מתמדת לאידאל גבוה וטהור, ואילו החסרונות נובעים מהמרחק, שלעתים רק הולך וגדל, בין הדיבור על המציאות לבין המציאות עצמה. אך גם בתוך השדה החרדי רווי הפערים בין הרטוריקה לשטח, קשה לחשוב על דוגמא קיצונית יותר מתפקידי האיש והאישה במשפחה – בתוך הבית ומחוצה לו.

לא נדיר לפגוש בעולם החרדי תחומים שבהם המודל האידאלי שונה למדי מהמצב בשטח… אך גם בתוך השדה החרדי רווי הפערים בין הרטוריקה לשטח, קשה לחשוב על דוגמא קיצונית יותר מתפקידי האיש והאישה במשפחה – בתוך הבית ומחוצה לו.

רוב בוגרי החינוך החרדי גדלו על מיתוס עקרת הבית הכל-יכולה. מי מאתנו לא שמע בילדותו את השיר: "אמא, איך את מסתדרת?", המתאר אם המנהלת ביד רמה בית של עשרה ילדים ועדיין מוצאת זמן לכל המשימות (ולכל הילדים)? בכל ספרי הילדות שלנו הופיעה האם הזו: היא מבשלת ומנקה, מכבסת ומגהצת, מארגנת בבוקר ומשכיבה לישון בערב, שולחת את הילדים לבית הספר ויוצאת אתם לגינת השעשועים. הבית שלה תמיד מצוחצח, וארוחת צהרים טריה וחמה מחכה בכל יום למשפחתה השבה הביתה. והאבות? הם מופיעים בספרי הילדים על תקן מבקרים, אם לעשות קידוש בשבת ואם לספק מענה לשאלה הלכתית. לאמא של ספרי הילדות יש בלעדיות על עבודות הבית ועל גידול הילדים.

האם היתה בכך אידאליזציה של המציאות? לא בהכרח. עד לפני עשרים שנה, נשים חרדיות רבות לא עבדו כלל ואכן היו פנויות לבית ולילדים. גם אלה שעבדו היו בדרך כלל מורות וגננות (שני המקצועות היחידים שנשים חרדיות יכלו ללמוד במוסדות חרדיים), החוזרות הביתה מוקדם ונהנות מחופשים ארוכים. בתנאים אלו אכן התקיימה חלוקת תפקידים ברורה: האם היתה מטפלת בכל צרכי הבית ודואגת לילדים, והאב היה פנוי ללימוד תורה (או לעיסוק בפרנסה).

 

מהפכה שוויונית?

בשנים האחרונות, נעשה המודל של אבות שאינם מעורבים כלל בגידול הילדים ובמטלות הבית נדיר יותר ויותר. אם לסבתותינו יש עדיין סיפורים על השכן שדפק על הדלת וביקש עזרה בהחלפת טיטול לתינוק כי אשתו טרם חזרה, הרי שקשה למצוא אב צעיר שמטלה זו זרה לו. אבות בני-זמננו מורגלים בהחלפת טיטולים ובשאר מטלות הבית, והם עושים זאת לא רק כשנשותיהם מתאחרות לחזור הביתה. באופן כללי, ניכר שהדור הצעיר של בעלים ואבות בישראל מעורב במטלות הבית ובגידול הילדים יותר מהוריו.

אם לסבתותינו יש עדיין סיפורים על השכן שדפק על הדלת וביקש עזרה בהחלפת טיטול לתינוק כי אשתו טרם חזרה, הרי שקשה למצוא אב צעיר שמטלה זו זרה לו. אבות בני-זמננו מורגלים בהחלפת טיטולים ובשאר מטלות הבית, והם עושים זאת לא רק כשנשותיהם מתאחרות לחזור הביתה

תופעה זו היא חלק ממגמת השוויון הכללית בעולם המערבי, שבו חלוקת התפקידים בין גברים ונשים הולכת ומתבטלת (ולכל הפחות מיטשטשת). העובדה המפתיעה היא שמבחינת ההשתתפות במטלות הבית, החברה החרדית מובילה במדד השוויון. בגיליון סוכות האחרון פרסם עיתון "משפחה" (שעבורו אני כותבת) סקר מקיף שהוזמן ממכון הסקרים "שילוב", שבדק את חלוקת נטל הפרנסה ועבודות משק הבית בין בני הזוג במגזר החרדי. מהסקר עלה כי רק ב-11% מהבתים החרדים אחראיות הנשים על כל עבודות הבית. ב-41% הן אחראיות על רוב עבודות הבית, וב-40% הנותרים מתקיימת חלוקה שווה של הנטל. התשובות על חלוקה שווה, יש לציין, הגיעו בעיקר ממשיבים צעירים יותר לסקר. סקר זה לא השווה בין החברה החרדית לחברה הכללית, אולם מסקרים אחרים עולה כי החברה החרדית אכן מובילה במדד השוויון בניהול משק הבית.[1]

התמונה של משק בית שוויוני מוכרת היטב לחרדים בשנות העשרים, השלושים, ואפילו הארבעים לחייהם. בין אם הגבר הוא אברך ובין אם הוא עובד, המציאות של "אמא עושה הכל בבית" נעשתה נדירה הרבה יותר, והיא קיימת כיום בעיקר בקרב משפחות שבהן הבעל עובד והאישה עקרת בית (או עובדת במשרה חלקית) – מציאות הרווחת יותר במגזר החסידי, ופחות במגזר הליטאי והחרדי-ספרדי (לפי נתוני סקר "משפחה"). בני העשרים והשלושים של ימינו עוד זוכרים אולי את המודל המשפחתי שבו אמא אחראית על כל ענייני הבית, אבל הם אינם ממשיכים אותו בבתיהם בדרך כלל.

העובדה המפתיעה היא שמבחינת ההשתתפות במטלות הבית, החברה החרדית מובילה במדד השוויון. בגיליון סוכות האחרון פרסם עיתון "משפחה" (שעבורו אני כותבת) סקר מקיף שהוזמן ממכון הסקרים "שילוב", שבדק את חלוקת נטל הפרנסה ועבודות משק הבית בין בני הזוג במגזר החרדי. מהסקר עלה כי רק ב-11% מהבתים החרדים אחראיות הנשים על כל עבודות הבית

כל מי שגר בשכונה חרדית רואה מדי בוקר את זרם האבות הצועדים עם עגלות בדרכם אל המעון, ואת האברכים השבים בצהרים וכמה זאטוטים עמם. גם על השותפות בעבודות הבית אין מה להתווכח: אם בקרב בני השבעים לא קשה למצוא את אלה שאינם יודעים להכין ארוחת צהרים בכוחות עצמם או להעמיד מכונת כביסה, אצל אברכים צעירים נדיר לגלות מישהו שידע זה חסר לו. בבתים רבים אחראי האב על חלק מבישולי השבת, על שטיפת הרצפה, על הדחת הכלים וכן הלאה.

בקיץ האחרון תיאר עיתון נשים חרדי לראשונה תופעה מרתקת: אבות הנשארים עם הילדים בתקופת "בין הזמנים", בעוד האמהות יוצאות לעבודה. מי שחי בציבור החרדי מכיר מציאות זו כבר שנים ארוכות: אברך שאשתו אינה עובדת הוראה נאלץ להפוך לצוות הווי ובידור של ילדיו למשך רוב ימי "בין הזמנים".

 

מחיר האברכות

ניתן למנות כמה סיבות להתמוססות חלוקת התפקידים המגדרית בבית החרדי – תופעה נדירה בקרב חברות שמרניות אחרות בישראל ובעולם, שבדרך כלל משמרות את חלוקת התפקידים המסורתית. ראשית, מספר הנשים החרדיות שאינן עובדות הצטמצם מאד. לא זו בלבד, אלא שבעקבות הרוויה השוררת זה שנים בשוק ההוראה, נשים חרדיות עובדות היום במגוון רחב של מקצועות. ברוב המקצעות הן נדרשות לעבוד שעות ארוכות הרבה יותר מאמותיהן. אם החוזרת הביתה בשעה ארבע או חמש אחר הצהרים היא כיום הסטנדרט החרדי, ולא יוצא הדופן.

במקרה (או שלא), יש בכוללים רבים הפסקה בין אחת לארבע בצהרים, המאפשרת לאברכים לאסוף את הילדים ולטפל בהם עד שובה של האם. באופן דומה, מתחיל הלימוד בכוללים בדרך כלל בתשע בבוקר – הרבה אחרי השעה שבה אמורה האישה להתייצב במשרד. מצב זה גוזר על אבות רבים את האחריות אף על פיזור הילדים למוסדות בבוקר

לצד זאת, בשנים הראשונות לאחר החתונה, לכל הפחות, רוב הגברים החרדיים ממשיכים ללמוד במסגרת "כולל אברכים", ונשותיהם הן המפרנסות הבלעדיות של משק הבית. האישה אינה יכולה לחזור הביתה לפני ארבע, בדרך כלל, בעוד מטפלות וגנים מסיימים את יום הלימודים באחת וחצי. צהרונים זולים אינם זמינים בכל מקום, ומחירה של שמרטפית פרטית לשעות הצהרים נמצא מעבר להישג ידן של מרבית המשפחות החרדיות הצעירות. במקרה (או שלא), יש בכוללים רבים הפסקה בין אחת לארבע בצהרים, המאפשרת לאברכים לאסוף את הילדים ולטפל בהם עד שובה של האם. באופן דומה, מתחיל הלימוד בכוללים בדרך כלל בתשע בבוקר – הרבה אחרי השעה שבה אמורה האישה להתייצב במשרד. מצב זה גוזר על אבות רבים את האחריות אף על פיזור הילדים למוסדות בבוקר. לעתים נראה כי תנאי השטח נתפרו באופן מיוחד כדי לאפשר לאבות החרדיים מעורבות גדולה יותר בגידול הילדים ובעבודות הבית.

מכל הנ"ל עולה באופן די ברור שהמציאות שונה מאד מכפי שהיתה בעבר. כעת עלינו לפנות אל האידאל: האם גם הוא השתנה?

 

נתק בין האידאל למציאות

קל לשער כי השינוי בחלוקת התפקידים המגדריים בחברה החרדית לא נעשה בשם אידאל השוויון. אין זוגות חרדיים רבים היושבים עם דף ועט ומחלקים ביניהם את עבודות הבית בשם עקרון השוויון המקודש. השינוי בחברה החרדית הוא בעיקר תוצר של כורח המציאות הנתקל בחוש פרגמטי מחודד. למשפחה כולה יש עניין מרכזי בשימור עבודתה של האם והתקדמותה בה. בן הזוג תורם לכך בהפחתת העול שעל כתפיה.

התופעה המרתקת היא שעל אף שהמצב בשטח השתנה באופן דרמטי, נראה לעתים כי הצגתה הציבורית של חלוקת התפקידים בין בני הזוג נותרה בדיוק כפי שהיתה. בספרי הילדים של ילדותי היתה האם דמות כל-יכולה בבית ובחיי הילדים. למרבה ההפתעה, בספרי הילדים בני דורנו, שאני מקריאה לילדי, הדמות כלל לא השתנתה

התופעה המרתקת היא שעל אף שהמצב בשטח השתנה באופן דרמטי, נראה לעתים כי הצגתה הציבורית של חלוקת התפקידים בין בני הזוג נותרה בדיוק כפי שהיתה. בספרי הילדים של ילדותי היתה האם דמות כל-יכולה בבית ובחיי הילדים. למרבה ההפתעה, בספרי הילדים בני דורנו, שאני מקריאה לילדי, הדמות כלל לא השתנתה. גם בספרים שיצאו לפני שנתיים או שלוש, נמצאת האמא תמיד בבית, לוקחת את הילדים לגן ומחזירתם, מבשלת ומשכיבה לישון, ומנקה לפסח בלי שום עזרה מבעלה. דוגמא קיצונית לכך היא ספר ילדים המתאר כיצד ילד קטן לומד לעזור לאמו לפסח. האם טורחת לבדה על נקיון הבית, לצד דאגתה לילדים הקטנים, והיא מגייסת את בן החמש כדי לסייע לה. בסוף הסיפור, כשסבא וסבתא מגיעים לסדר, האם מגלה להם שהפעם היא לא ניקתה לבד לגמרי – הילד עזר לה. האב, ראוי לציין, אינו מופיע בשום שלב של הספר. בספרי ילדים אחרים, האבא מופיע בהופעת אורח בתור מקור לעצות תורניות או חינוכיות, בהקשרים של קיום מצוות ושל לימוד תורה, או ביציאות מיוחדות (לאסוף את העופות בקניה השכונתית).

הספרות לגיל הרך אינה היחידה שמציירת כך את המציאות. בעיתונות החרדית ובספרות לגילים המבוגרים יותר מותר אמנם לאבות, לעתים, למלא תפקידים משמעותיים יותר בחיי ילדיהם, כולל הושטת יד בבית. אולם, הכותבות עדיין ידגישו כי הוא מתקשה להסתדר לבד – הוא אינו יודע למצוא בגדים לילדים בבוקר, חייב שאשתו העסוקה תגהץ לו את החולצות הלבנות, וכדומה.

חוקרת החברה החרדית, תמר אלאור, תיארה תופעה זו כבר לפני כמה שנים. בעולם הליברלי, אמרה, קיימת על פניו אידאולוגיה שוויונית, בעוד ההתנהגות בשטח מגלה כוחות אחרים הפועלים בניגוד לאידאל השוויון המוצהר. מנגד, בקהילה החרדית המצב הפוך:

המצב בקרב הקהילה החרדית שונה לחלוטין ואפילו הפוך. האידאולוגיה הגלויה מדברת על אי-שוויון מוצהר בין גברים לנשים, המוגדר כ"שונות" […] אולם, בחיי היום יום […] מתקיימת פעילות חברתית אינטנסיבית המעצבת מחדש את האידאולוגיה המוצהרת ויוצקת לתוכה תכנים והתנהגויות [שוויוניים].[2]

השאלה היא: מדוע קיימת סתירה כזו בין חיי היומיום של משפחה חרדית טיפוסית לבין השיח הפומבי בעניין זה? אם המציאות בשטח השתנתה והכל מודים בכך, מדוע ההצגה הציבורית של תפקידי שני בני הזוג לא השתנתה? הסטטיסטיקה מספרת לנו שרוב הילדים החרדיים גדלים היום בבית שבו האב מבלה אתם זמן משמעותי ביום, לוקח אותם לגן ומחזיר אותם מהגן באופן קבוע או מדי פעם, ובהחלט שולח את ידיו במלאכות הבית. איזו סיבה יש להדיר אותו מהתפקידים הללו בספרות החרדית, תוך הפיכת האב לדמות חסרת ישע בענייני הבית? חשוב מזה: מדוע אנחנו ממשיכים להקצות לנשים חרדיות רשימת תפקידים ארוכה שרק מעטות יכולות לעמוד בה, ודנים אותן בכך לרגשי אשמה ולאכזבה מעצמן?

 

מיתוס ה"סופר-וומן"

נדמה שהמגזר החרדי חושש להודות באופן רשמי שהוא נאלץ להתפשר. מעולם חונכנו – וכך מחנכים גם היום – שבמצב אידאלי פנויות האמהות לגמרי לגידול ילדיהן. במקביל לכך, באותו עולם אידאלי פנויים הגברים לגמרי ללימוד תורה. הבעיה היא שהמציאות בשטח אינה אידאלית. רחוק מכך. המצב כיום דורש התפשרות על שני האידאלים. כדי לאפשר לאב ללמוד תורה אין מנוס מעיסוק האם בעבודה מחוץ לבית; וכדי שהאם תוכל אכן לפרנס את הבית, אין האב יכול לעסוק בלימוד תורה ללא הפרעה, והוא נדרש להטות שכם בבית.

האסטרטגיה שנוקט הציבור כדי להתמודד עם המבוכה הכרוכה בהודאה בפשרה היא התכחשות. נמשיך לספר לילדים שהאבא לומד תורה כל היום ואינו מתערב בענייני הבית. נמשיך לספר להם על אמא עקרת בית כל-יכולה. נמשיך לדבר על הזוג החרדי הממוצע שבו מתקיימת חלוקת תפקידים ברורה: הגבר לומד והאישה אחראית על כל השאר. והמציאות? המציאות כבר תסתדר.

האסטרטגיה שנוקט הציבור כדי להתמודד עם המבוכה הכרוכה בהודאה בפשרה היא התכחשות. נמשיך לספר לילדים שהאבא לומד תורה כל היום ואינו מתערב בענייני הבית. נמשיך לספר להם על אמא עקרת בית כל-יכולה. נמשיך לדבר על הזוג החרדי הממוצע שבו מתקיימת חלוקת תפקידים ברורה: הגבר לומד והאישה אחראית על כל השאר. והמציאות? המציאות כבר תסתדר

מצב זה יוצר את מה שאני מכנה "מיתוס הסופר-וומן החרדית". בנות הסמינרים מתחנכות על כך שתפקיד האישה הוא "להסיר עול חשבונות רבים" מעל בעלה. בעיתונות ובספרות היא נתקלת רק במודלים זוגיים שבהם האישה והאם מטפלת בילדים בסבלנות ומנהלת את הבית ביד רמה. ברוב המקרים, לפחות עד העשור האחרון, זהו אכן המודל שראתה בבית ילדותה. וכך מתחילות נשים רבות את דרכן בתור בנות זוג ואמהות בציפיה מעצמן לתפקוד מושלם ועצמאי בתחום הבית ובתחום ההורות. נכון שהיא עובדת במשרה מלאה, או כמעט מלאה, אבל מה זה חשוב? הרי האישה החרדית אינה סתם אישה – היא "סופר-וומן".

המיתוס הזה אינו תלוש לגמרי מהמציאות. לפני עשרים ושלושים שנה היה המודל של נשים חרוצות שגידלו משפחות ברוכות ילדים ועשו לבדן או כמעט לבדן את כל עבודות הבית די מצוי. אלא שכיום אידאל זה הוא כמעט בלתי ניתן לביצוע. חוץ מההבדלים הנפשיים בין דור לדור, דור הנשים היום נדרש לעשות הרבה יותר.

נשים חרדיות בימינו אינן מופקדות רק על גידול משפחות ברוכות ילדים, אלא גם עובדות שעות ארוכות הרבה יותר (מעניין לחשוב בהקשר הזה על ירידת הילודה בציבור החרדי – נושא החורג כמובן ממסגרת מאמר זה). רבות מהן נדרשות לשעות עבודה נוספות או בכלל למשרה שניה בשעות הערב. מציאות זו נובעת לא רק מרוויה בשוק ההוראה: יוקר המחיה עלה, ולצדו גם רמת החיים המצופה עלתה מאוד ביחס לעבר. הציפיות בחיי הבית גם הן עלו. אמהות נדרשות להכין "שיעורי בית" מורכבים עם הבנות ולתזז ילדים בין חוגים שהחלו נפוצים במקומותינו, או בין טיפולים פרא-רפואיים שפשוט לא היו זמינים בעבר. גם ברמת הפיקוח על הילדים חל שינוי. אם דור האמהות שלנו שלח את הילדים לחצר כדי להוציא מרץ, היום מקובל שהוצאת המרץ מתרחשת בפיקוח הורי בתוך הבית (וטוב שכך). אלא שדבר זה מסתיים בפלישתם של אינספור המשחקים והצעצועים – שלא היו קיימים בימים עברו – אל כל פינות הבית.

גם אידאל נשגב ביותר יתקשה לעמוד במבחן השינויים מרחיקי הלכת שעברה המשפחה החרדית. כאן היתה מציאות ה"סופר-וומן" החרדית למיתוס ה"סופר-וומן" החרדית.

 

אידאל מסוכן

תוצאת השינוי במידת העומס ובתנאי החיים היא שרק נשים חרדיות מעטות שהתברכו בכוחות-על ובנסיבות המתאימות יכולות לחיות את האידאל: את המצב שבו יד האישה בכל והיא לעולם אינה נזקקת לעזרה. בפועל, רוב הנשים מוצאות את עצמן נזקקות לעזרת בן-זוגן בבית באופן קבוע. הבעיה היא שלצד אלה שחיות את המצב הזה בנחת ובשמחה, יש רבות המרגישות שהן אינן עומדות בציפיות. גרוע מכך, חלקן גם יחרפו את נפשן על שימור האידאל שעליו גדלו, ויגיעו למצבים פיזיים ונפשיים קשים, תוצאת מאמצים לא סבירים לרקוד על כל החתונות מבלי לערב את בן הזוג. טיפוח אידאל מנותק מהמציאות מסכן את הנשים החרדיות. במקום לעודד נשים להיות עקרות בית מופלאות, אידאל ה"סופר-וומן" פוגע בהן.

יש רבות המרגישות שהן אינן עומדות בציפיות. גרוע מכך, חלקן גם יחרפו את נפשן על שימור האידאל שעליו גדלו, ויגיעו למצבים פיזיים ונפשיים קשים, תוצאת מאמצים לא סבירים לרקוד על כל החתונות מבלי לערב את בן הזוג. טיפוח אידאל מנותק מהמציאות מסכן את הנשים החרדיות. במקום לעודד נשים להיות עקרות בית מופלאות, אידאל ה"סופר-וומן" פוגע בהן

נשים חרדיות מאמינות בתוך-תוכן שאשת חיל אמתית מסתדרת לבד – גם כשהן קורסות תחת העומס הפיזי, גם אם הן כמעט מתמוטטות נפשית. זה הרי המסר שהן מקבלות בכל הערוצים – מלבד ערוץ המציאות שבשטח. כך, באופן ציבורי לפחות, הפכו הנשים החרדיות מייצגות של האידאל הפמיניסטי: "נשים יכולות לעשות הכל". גם לעבוד וגם להתמסר לבית ולילדים; גם לפרנס באופן מלא וגם לגדל משפחה ברוכה.

כדי לבחון עד כמה פרדוקסלי המצב הזה, ניתן להשוות את הפער בין הציפיות למציאות בגזרת הנשים לפער המצוי בגזרת הגברים. ברוב הישיבות של ימינו, נדמה שהצוות זהיר מאד שלא לפתח בבחורים שאיפות שהם לא יוכלו להגשים. מחנכים מבינים כי התמדה קיצונית מדי, למשל, עלולה להביא תלמידים להזנחת הבריאות או להתנהגות חברתית בעייתית. כך, לצד חינוך להתמדה בתורה וטיפוח שאיפות רוחניות, יש הבנה (הולכת וגוברת) שחשוב לתת מקום גם לצרכי הגוף והנפש.

אצל הבנות, לעומת זאת, טרם התחולל השינוי. הן עדיין סופגות את המסר שלכל אישה יראת שמים יש כוחות-על המאפשרים לה, אם היא רק רוצה מספיק, להיות עקרת בית למופת ועובדת במשרה מלאה. בסמינר היא לא תשמע על הצמתים הרבים של חיי הנישואין שבהם תיאלץ לגייס את בעלה לעזרתה בתחומים "נשיים" מובהקים (לפי החינוך המקובל). כאשר היא תקרא באיזה ספר על בעל שנשאר בבית אחר הצהרים במקום ללכת לכולל, היא תגלה כי מדובר באם הסובלת לדאבון לב מדיכאון קשה אחר לידה (דוגמא אמתית מספר פרוזה חרדי).

 

נשים אינן יכולות הכל

ב-2012 פרסמה פרופסור אן מארי סלוטר, מומחית ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת פרינסטון, מאמר מהדהד במגזין "אטלנטיק" האמריקאי.[3] סלוטר מונתה על-ידי ממשל אובמה לתפקיד בכיר במשרד החוץ של הילרי קלינטון. היא היתה אחראית על תכנון מדיניות החוץ בבית הלבן: תפקיד חלומותיה. אולם, התפקיד גרם לה לבלות את כל השבוע בוושינגטון, עובדת שעות ארוכות, וחוזרת הביתה רק בסופי שבוע. על אף שהיו לה רק שני ילדים, על אף שהם היו כבר בחטיבת ביניים, ועל אף שבן זוגה, אקדמאי בעצמו, ארגן את הלו"ז שלו מחדש כדי להתמסר לחלוטין לבית ולילדים, תוך שנתיים בלבד היא נשברה. הילדים שלה הסתבכו בקשיים רגשיים ולימודיים הולכים וגוברים, והיא הגיעה למסקנה שמקומה בניו ג'רזי עם ילדיה, ולא בוושינגטון הבירה.

אולי הגיע הזמן להפסיק לייסר את מצפונן של בנותינו באמצעות הדגשת אידאל בלתי ניתן למימוש בנסיבות התקופה. אולי אפשר להפסיק להסתתר מאחורי הערצת הסופר-וומן החרדית כפי שהיא אמורה להיות, ולהעריך אותה כמות שהיא באמת: אישה אנושית מאד העושה כמיטב יכולתה – בעבודת צוות עם בן זוגה

את המסקנות שלה היא תיארה במאמר רחב-היקף, שביקר את האמירה הפמיניסטית הנפוצה "נשים יכולות הכל" (Women can have it all). סיסמא זו מתכוונת לקבוע שנשים יכולות להיות גם נשות משפחה למופת וגם להצליח בקריירה. כותרת מאמרה של סלוטר היתה "מדוע נשים עדיין אינן יכולות הכל". המאמר שלה, על 13,000 (!) המילים שבו, היה לאחד הנקראים בתולדות המגזין, ובסופו של דבר היא אף הרחיבה אותו לכדי ספר. סלוטר הדגימה במאמרה כיצד נשים מספרות לעצמן "חצאי אמיתות" כדי להשתכנע שהן יכולות להספיק ולהשיג את הכל. אחת מחצאי האמיתות הללו נשמעת מוכרת במיוחד: "זה אפשרי. את רק צריכה להיות מחויבת מספיק."

דגם האישה הכל-יכולה שסלוטר מתארת אינו זה המועלה על נס בציבור החרדי. היא מדברת על נשים קרייריסטיות במופגן, המתכננות את כל חייהן כדי להגיע לצמרת העסקית, האקדמית או הפוליטית. הן מצפות מבן זוגן להיות תומך ושוויוני, והן אינן מעלות בדעתן משפחה שיש בה יותר משני ילדים. למרות שינויים משמעותיים אלו, נראה כי דבריה רלוונטיים גם עבורנו. גם נשים חרדיות אינן יכולות הכל. הן לא יכולות להיות גם עקרות בית חרוצות ומתוקתקות ואמהות מושלמות, וגם לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית.

לציבור החרדי אין עדיין אן מארי סלוטר משלו. אין עדיין אישה מפורסמת ומוערכת ציבורית, המחויבת לדמות אשת החיל התומכת בכל נפשה ומאודה בלימוד התורה של בעלה, שתכתוב באריכות ובגילוי לב את האמת על חייה; שתודה שהיא אינה באמת כל-יכולה; שארונות הבגדים בביתה הפוכים תמיד; שלעתים קרובות היא נאלצת לבקש מבעלה לעזוב את לימודו לטובת הטיפול בבית ובילדים, ושהוא אף מבשל לשבת.

עם זאת, בציבור החרדי יש חוש בריא מאין כמוהו של פרגמטיזם. החוש הזה יצר את המצב שמתארת תמר אלאור: נשיאה בנטל שוויונית בבית, בעוד האידאל גורס אחרת. ומאחר שהפרגמטיות הזו כבר הגיעה לרוב בתי ישראל החרדיים, אולי הגיע הזמן לעשות את הצעד הבא. כן, אולי הגיע הזמן להפסיק לייסר את מצפונן של בנותינו באמצעות הדגשת אידאל בלתי ניתן למימוש בנסיבות התקופה. אולי אפשר להפסיק להסתתר מאחורי הערצת הסופר-וומן החרדית כפי שהיא אמורה להיות, ולהעריך אותה כמות שהיא באמת: אישה אנושית מאד העושה כמיטב יכולתה – בעבודת צוות עם בן זוגה.

 


[1] בסקר של משרד הכלכלה משנת 2015 עלו מספרים שונים, אולם גם באותו סקר היו משקי הבית החרדיים השוויוניים ביותר בחברה הישראלית. ראה: הריס-אולשק רונית, שילוב עבודה ומשפחה – חלוקת התפקידים במשק הבית, יולי 2015.

[2] אלאור, ת. (1992). משכילות ובורות; מעולמן של נשים חרדיות. תל אביב. עם עובד. 229-230.

[3] https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2012/07/why-women-still-cant-have-it-all/309020/


תמונה: Bigstock

29 תגובות על “האם נשים חרדיות באמת יכולות הכל?

  • מעולה! כעת אני מבין טוב יותר מאפוא מגיע המצפון הזוועתי הזה שמעיק על אשה נהדרת שעושה מעל ומעבר. מקווה שכעת יקל עליי לשכנע את אשתי שהיא בסדר גמור והרבה יותר מזה. תודה!

  • הרבי מליובוואיטש זי"ע ענה פעם לאשת ר' יצחק גינזבורג ע"ה כאשר שאלה אצלו ביחידות אודות הקשיים הרבים שנופלים בחלקה ע"י הצורך להיות בבית עם הילדים, הצורך הניהולי במוסד אותה ניהלה לבנות חוזרות בתשובה והצורך ההתנדבותי עם הקהילה היהודית אשר התישו את כוחה מאוד וחיפשה עצה לפתור את בעי' זו.
    תשובתו של הרבי היתה אז נחרצת אשר צריכה היא לעצור לתקופה את כל מה שמסביב ולהשאר בביתה ככל האפשרי, מאוחר יותר שיוקל הלחץ לחזור לעבודה ורק בהמשך הרחוק יותר לחזור לשאר הפעילויות.
    זהו המענה הראוי לדעתי לסוגיא זו אשר עלתה כאן לדיון-וישר כח על כתיבת הדברים. כל טוב.

  • תודה על מאמר בהיר ורהוט.
    חשוב לי לציין שעדיין, גם אחרי ההשתתפות הגברית בעול הבית, הנשים החרדיות הן סופר-וומניות.

    אולי בנוסף חשוב גם לערער מעט על התיאוריה הנוקשה של 'איך הוא יגדל ת"ח אם הוא יוריד את הפח'.
    כל ימיי גדלתי בין חכמים, ששטפו כלים, הלכו למכולת, שמרו על ילדים ונשאו בכל עול נדרש, ולא נפגם דבר מיכולת התמדתם או מכוח לימודם.

    • תקני אותי אם אני טועה: התיאוריה הזו ('איך הוא יגדל ת"ח אם הוא יוריד את הפח') היא של פלדמן מסמינר החדש.
      כבר כשלמדתי אצלה, אמרתי לה (ביחידות) שאני ממש חולקת ולא מסכימה איתה.
      אכן היום אני אישה עובדת במשרה כמעט מלאה, ואמא ל3 וחיה באידיאל בזוגיות שוויונית.
      הבית והילדים והזוגיות הם של שנינו ובאחריותינו. וכל אחד מאיתנו עושה כמיטב יכולתו וכשרונותיו.
      זה לא סותר, להפך מחזק את זה שבעלי אברך במיר ותלמיד חכם רציני.
      אני מזדהה עם מעיין דוד, כי אני מקבלת בלי סוף תגובות על הדעות 'מהאינטרנט' שלי (לא משנה שהם היו קודם) או על כך שאני פמיניסטית (שזה מילת גנאי במגזר החרדי).
      מעין דוד אומרת שאין עדין אישה חרדית מפורסמת שתודה בזה בפה מלא. אז צר לי שאני לא מפורסמת… כי אני אכן אומרת את זה בלי להתנצל, מתוך הכרה בכוחותי ובבריאות הנפש שלי של בעלי ושל ילדי.

  • כל מילה זהב!

  • חבל שאת מזלזלת ככה – מזלזלת בפוטנציאל, מורידה מוטיבציה, ומייאשת נשים שכן מסוגלות להיות סופר-וומן.
    אין דבר כזה לא יכולים, ומי שרוצה מספיקה גם להוריד פח, גם לנקות, גם ללמוד מוסר וגם להביא משכורת הביתה. צריך סדר עדיפויות נכון.
    מורות, סופרים ועיתונאים עושים עבודת קודש, ומציגים תמונת בית נאמן, בו העבודה טפל, והבית חשוב. בית מטופטפ, נוצץ, נעים, כל זה בדקות מספר. וללא קשר לעבודה ולקריירה.
    ואת באה לזלזל בכל אלו. אך, געגועים לפעם.
    — ציטוט של המורה עליזה בשיעור מוסר, כתה יא.

    • כנראה את לא עובדת במשרה מלאה.
      הכל לוקח כמה שניות אבל כשאת חוזרת אחרי יום עמוס אין לך כח לכלום במיוחד אם את יודעת שאת צריכה לעשות הכל לבד.
      ואם כולם יכולים לעשות הכל אזז זה כולל גם את בעלך.
      במקום לשבת על הספה ולראות איך את עובדת קשה הוא יכול להזיז את עצמו (הוא לא כל היום ב"כוילל").

    • חבל שאת טומנת את הראש מול מציאות נושכת.,
      הכותבת העלתה סוגיה חשובה גם אם לא מציבה מראה כ"כ חיובית.
      ואני מצטרפת לשרי שכתבה פה בעניין זוגיות שוויונית.
      בעלי אברך בשלשה סדרים, אני עובדת קשה ואנחנו בכל זאת מגדלים את ילדינו בשותפות מלאה כי כך חונכנו ב"ה.
      אולי איני מפורסמת אך מצהירה על כך בגאווה.

    • בטח שהמורה עליזה הרשתה לעצמה לדבר כך!
      הרי כבר ב13:30 היא היתה מחוץ לבית הספר ובדרך הביתה!!!!
      +חופשיי משרד החינוך בהם כי בטח הקפיאה הרבה מנות וכך הגיע מוכנה מראש לחגים השונים!!

  • המאמר מרתק, מציג באומץ את הקונפליקטים המצויים כיום בחייה של האישה החרדית ומסביר אותם לעומק.
    רק עכשו הבנתי כמה מיתוס הסופר-וומן הוא אכן מסוכן, והוא הוא העומד בבסיס רגשי האשמה ונקיפות המצפון הנצחיים שחולקות ביניהן רוב האמהות החרדיות שאני מכירה.
    כאם החרדית המתחלקת באופן שווה עם בן הזוג במטלות הבית וגידול הילדים (אפילו חופשת הלידה האחרונה התחלקה בינינו) אני עדיין חווה את ההרגשה הנלווית לחוסר היכולת ללהטט בין שלל המשימות והמטלות בבית ובעבודה. עכשו אני מבינה ממה זה נובע.

  • אכן נשים הן לא כל יכולות, הן זקוקות לעזרה ויש עליהן עול קשה מאד, ואני כגבר משתדל לקחת על עצמי מעול הבית כמה שניתן, וזו לדעתי ההתנהגות הראויה במצב שנוצר.
    ישנה נקודה אחת במאמר שאני מתנגד אליה. בין השורות נשמע כאילו ישנו ניסיון להשוות את התהליך שקורה בציבור החרדי למה שקורה היום בציבור הכללי. האם זו מגמה של שיוויון? האם אנו מתביישים לכתוב בספרים שהגבר יכול לקחת על עצמו תפקידים שבאופן מסורתי הם של אשה? וכדומה.
    הנקודה הזו חמורה מאד, כיון שישנו הבדל תהומי [כפי שכותבת המאמר מעלה כאפשרות אבל לא בהחלטיות] בינינו לבין הציבור הכללי. אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים להגדיל תורה, או כי אנחנו רוצים רמת חיים גבוהה במסגרת תורנית ובלי לוותר על ילודה ככל שניתן. התרבות המערבית עושה את זה בשם פמיניזם רדיקלי שמחקרים רבים מראים שהוא הסיבה להתמוטטות מבנה המשפחה הנורמלי בתרבות המערבית. נסיונות לטעון שאין הבדלים בין גבר לאשה וכדו' או המילה הכי מקודשת בתרבות המערבית "שיוויון" מובילים לכך שלאשה ולאיש אין מחוייבות הדדית והם חיים כשני אנשים בודדים שיותר נוח להם ביחד. וכשלא נוח להם… מפרקים את המשפחה. ואם לא נוח ללדת… לא יולדים וכן הלאה.
    הספרים שמציגים את דמות האשה המסורתית ואת דמות הגבר המסורתי, משמרים את הגישה שכך הוא האידיאל. אשה היא אשה וגבר הוא גבר. ואם נוצרו אילוצים שאשה הופכת להיות אשת קריירה חזקה ומצליחה, והבעל מחליף טיטולים, אין בכך כל רע כל עוד אנחנו מבינים מהי משפחה ומהי שותפות. בואו לא נערבב בין אילוץ שנובע מרצון לחזק את חיינו התורניים, לבין אידיאל חילוני שמוביל את עצמו לאבדון.

    • מחזקת דבריך.
      מחד, בעלי נושא בעול הבית ברובו וויתר על כולל אחה"צ לצורך כך,
      מאידך, מבינה דבר או שניים בפמיניזם…
      בקריאת מאמר זה בהחלט צרמה לי ההשוואה.
      תודה על דיוק הדברים.

    • העולם החילוני מממן את לימודי הבעל בכולל, ואז הוא מוותר על כולל צהרים ולומד רק חצי יום כי צריך לטפל בילדים?
      יוצא שהחילונים מתאימים את גודל המשפחה שלהם ליכולתם לפרנס ולגדל, אבל בעל כורחם מממנים משפחות חרדיות מרובות ילדים,שבדור הבא רק יגדילו את הנטל על המגזר החילוני.
      ולאות תודה עוד משמיצים אותם! מה אגיד לכם, החברה החרדית ממש חברת מופת…

    • השמצה מכוערת וחסרת בסיס.
      ניסית לומר שהחילונים מוותרים על ילדים בגלל כסף, ואז משלמים לחרדי שלומד בכולל והוא מגדל ילדים שהם לא אפשרו לעצמם.
      כמובן, שכחת לקחת בחשבון שאם הוא עזב את הכולל אחה"צ, הם כבר לא משלמים לו על הזמן הזה.
      אבל יש פה עוד כמה עיוותים שנובעים מבורות או משנאה.
      שקר ראשון:
      איך בדיוק מממן העולם החילוני את לימודי הציבור החרדי בכולל?
      מה היקף המימון הזה?
      מילגה של כמה מאות שקלים לחודש עבור יום לימודים שלם אינה מימון, היא לכל היותר תמיכה.
      סטודנט למדעי רוח באוניברסיטה נהנה מתקציב גדול יותר.
      שקר שני:
      האם משפחות חילוניות מתכננות את הילודה לפי אילוצי תקציב בלבד, או שיש להן שיקולים נוספים?
      לא רואה את אנשי העשירון העליון מוקפים במשפחות של עשרה ילדים.
      אז לגיטימי שיש לחילונים שיקולים נוספים בתכנון ילודה מעבר לשיקול הכלכלי.
      אותה לגיטימציה יש גם לחרדים.

  • כל הכתבה הזאת מתעלמת מהדבר החשוב ביותר והוא היכות החיים של הסופר אישה..מנסיוני גודל ההכנסה של אישתי היה יכול לפרנס אולי משפחת חתולים…וכל העזרה שלי בבית לא שינתה את המצב. לכן החלטנו להחליף תפקידים..אני אצא לעבוד והיא תטפל בבית ובילדים.קיבלתי הרבה תוכחות על עזיבת הכולל אך ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון.למזלי עבדתי בחברה קטנה שהבעלים רצה לצאת לפנסיה. למדתי את העסק וקניתי אותו ע`י משכון הדירה.היום העסק גדל ויש לי זמן ללמוד חצי יום,להשיג לאישתי עזרה בבית.אני רואה את ההבדל בפניה.היא לא הרוסה וממוטטת בסוף היום .יש לה אפשרות לעסוק במה שליבה חפץ עזרה לזולת.

  • שווה כניסה נקודה חזקה ועיקרית.
    על התחקיר הנפלא והאמתי הכל אמת ויציב על השינו בדורות האחרונים הצעירים וככל הנראה טבעי ומצדק.
    בכל זאת יש לאשה לדעת לחיות עם האמת והמציאות. שנכון שהאב בבית ממלא כהיום חלק מכובד מתיפקוד הבית מ"מ יש לבת הזוג לזכור את המוזכר כבר כאן בכתבה שהחלוקה הוא לא ע"ג נייר בדף ועט אלא בתורת מסייע לבת זוגו בעזרה, בניהול הבית, וכפי שהתחייב הבעל מכבר במפורשות ביום הנישואין ע"ג הכתובה. ופירושו הוא שבעצם האשה עומדת על ניהול הבית ודואגת שתעשה העבודה. והוא מתבטא במצב של חילופי אשמה לדוגמא קטטה שעליה להזכיר לבן הזוג שהיום תורו ועליו לקחת את הבן הביתה מבית הספר. ובוצרה זאת בעז"ה חוסכים בכפלים א. חילופי האשמה וכעסים ב. שאין סיבה מוצדקת לגרום לה תחושות אשם וכו שהרי בסופו של ענין הוא באמת מנהלת את הבית ואפילו בזמו שהוא לא חייבת לקרוס תחת עבודה במשרה מלאה/חצי ו"ניהול הבית".
    ויש גם לזכור את טבע הדברים שהאשה בנויה בכוחה לעמוד על הניהול ולזכור לא לשכוח על הפרטים הקטנים משא"כ הבעל.
    בעזרת נשים צדקניות עתידים אנו להיגאל במהרה. אמן. ואמן.

  • במאמר ניסית להוקיע תווית ציבורית והכללתה של האשה כסופר-וומן
    ובדיוק באותם כלים- את יצרת תווית חדשה והכללה-כחלוקה שוויונית.
    לא פותרים בעיה ע"י יצירת בעיה חדשה.
    האמת חמקמקה ועדינה הרבה יותר. בעבר היו כאלה אף כאלה,
    וגם היום יש כאלה וכאלה
    ואני מבטיחה לך שכך גם בעתיד.
    הפרגמטיזם- חשוב
    השאיפה- לא פחות
    וזה תפקידי כאשה ללהטט בין השניים.

  • המאמר כתוב ברהיטות ובבהירות ראויות לשבח. עם זאת ניסיוני הקליני מעלה בי צורך להבין את תחושת האנטגוניזם העולה מן הקריאה. האם יש בעיתיות בהצגת האופטימלי לילדים? הרי השאיפה היא כן לשמור על אימא במקומה המקובל והאותנטי. הצגת יכולותיה כ"סופר וומן" מוחקת את המציאות היהודית האמיתית של האישה והאם היהודיה. זהו מושג השמור לקולטורה חילונית קולנועית והשימוש בו אם הבנתי נכון מבקש להמחיש את גדלותיה ויכולותיה הבלתי נדלות של אשת המשפחה החרדית כפי שצוירי והוטמעו בנו עד היום. הכותבת טוענת שבסמינרים אין חשיפה לצמתי חיים קשים, שהספרות הילדית עדיין מציגה מוטיבים שכבר אינם תקפים. ובכן ספרות ילדים עיקר מטרתה היא המחשת רגשות לילדים ורק אחר כך הקניית יושגים. עצם זמינותה של אימא והיותה מכילה ומשפיעה ללא לאות מצייר בנפש הילד בטחון עצום שאין לו שיעור. תיווך נכון בשלב מאוחר יותר יעביר את הילד למצב בו אימא זמינה גם כשנוכחותה הפיזית פחות מורגשת. באשר לבנות סמינר, זכורה לי היטב בעית הרווקות שנחשפה בימי לימודי תואר ראשון בתחום הנפש לצמתמ חיים קשים בחיי משפחה, התוצאות הכואבות של רווקות המנתחות ודוחות כל פוטנציאל בגלל חרדת צמתמ חיים קשים הותירה שביל של רווקות מתאחרות וכן.. גם כמה גרושות ממש בשנות החיים הראשונות. ראויים הדברים להיכתב ומעבר לשאלת הלמה, והטענה כי הגיע הזמן להסיר את המיתוס, יש לחשוב את מי הוא משרת באמת.

  • מאמר מרתק שמציף את הפער הקיצוני בין הרצוי למצוי.
    לצערנו, מיתוס ה"אישה הכל יכולה" נוגע בעוד תחומים רבים ולא רק בצומת בית-עבודה-ילדים.
    מידי הרבה נשים נופלות לטוטאליות הזו ומשלמות אחר כך מחירים נפשיים וזוגיים לא פשוטים.
    אני דווקא כן סוברת שנכון לצייר לילדים את הדמות האמהית כנוכחת, מעורבת רגשית ומטפלת גם בצרכים הגשמיים. החינוך לוויתור על הטוטאליות הזו צריך להגיע בשלבים יותר מאוחרים, כשהמציאות טופחת לילדינו על פניהם, אז דרושה הכוונה מדויקת יותר וקשיבות לצרכים.

  • לפני שאגע בנקודה אותה העלית ביחס לנשים חרדיות נראה לי נכון לגעת בתופעת ההבדל בין הפרגמטיות והאידיאולוגיה בציבוריות החרדית . בציבור החרדי הליטאי יש רבים שעוזבים את הכולל והולכים לעבוד האם מצאנו אידיאליזציה של המציאות הזו? תלמידים רבים מבעבר מופנים לטיפולים על ידי אנשי מקצוע כאלו ואחרים כמה סיפורים מספרים על כך? (יש סיפור אחד אצל מוישה גוטמן). המציאות בציבור החרדי היא שיש הבדל גדול בתחומים רבים בין המציאות לבין האידיאולוגיה המדוברת. נשאר רק לבדוק האם התנהלות זו מזיקה יותר ממה שהיא מועילה? זה נכון שיש נשים עם קושי בעקבות החינוך בסמינר אך כמה נשים תחלטנה מלכתחילה שחיים כאלו אינם בשבילן ואז כמות האברכים תפחת? או אם נדבר על הלגיטמציה לצאת לעבוד נפתור בעיה לעובדים בהתמודדות עם ההרגשה הרעה שלהם אך כמה יעזבו מלכתחילה את הלימוד כיון שזה בסדר? אין לי תשובה בעניין. אך ברור לי שהציבוריות לא חייבת לשנות את עצמה כדי להוריד נקיפות מצפון כאלו ואחרות ממי שלא עומד באידיאולוגיה במאת האחוזים. בנוסף בחינוך ביתי ראוי ניתן מעט לכוון את האידיאולוגיה הנלמדת בסמינר ובישיבות לפרקטיות יומיומית.

    • בתכלס, אתה הטוקבק הכי נכון למאמר.
      זו התשובה.

  • מכירה הרבה חרדיות נשואות, במשפחתי, הגיע הזמן לאמר את האמת: הנשים מפרנסות, הגברים בכולל. העול נופל על הנשים. כתוב בכתובה שהגבר חייב בפרנסתה, כסותה ועונתה. אז למה הופכים את הכל על האשה? זו מציאות קשה בלתי מובנת, וחורגת ממצוות התורה הקדושה, שומר מצוות חייב לתורה ולא לאינטרס האישי שלו. ככה לצערי נראים פני הדברים – הנשים קורסות, הבית מלוכלך, הילדים די מוזנחים, ובלאגן שלם. האשה היא בסך הכל בן אדם. לדעתי זה ניצול נוראי, אפשר ללמוד תורה וגם לפרנס. העולם עומד על שלושה דברים, תורה ,עבודה! וגמילות חסדים. אין לישם רק דבר אחד. לנשים החרדיות אין ברירה, הן חיים יום יום את ההקרבה, ואוי לה למי שתחרוג מהכללים. לא נותר לי אלא לרחם עליהן, והשם יעזור להן, רוצה לדעת מה קורה לאשה שהיא בשמירת הריון, הרי פיקוח נפש דוחה אפילו שבת, ומה עושה הבעל? ברכה והצלכה לכל בית ישראל בס"ד!

  • מעין
    נהניתי מאוד מהאופן בו את מנגישה ומדברת מקולה ואת קולה של האשה/האמא החרדית והצורך להפריך את המיתוס של סופר-וומן במגזר החרדי, את הצורך לראותה ולהתחשב בה ואת התמורות והשינויים החלים לטובה במגזר החרדי בעיקר מכיוונם של גברים חרדים צעירים.
    בחרת לדבוק בדמות נשית מארי סלוטר אותה ציטטת ונשענת עליה כדמות המשקפת את מצבן של נשים הקרועות בין הרצון לחיי משפחה משמעותיים לבין הצורך במימוש עצמי.
    אני מצטט את דברייך:
    "לציבור החרדי אין עדיין אן מארי סלוטר משלו. אין עדיין אישה מפורסמת ומוערכת ציבורית, המחויבת לדמות אשת החיל התומכת בכל נפשה ומאודה בלימוד התורה של בעלה, שתכתוב באריכות ובגילוי לב את האמת על חייה; שתודה שהיא אינה באמת כל-יכולה; שארונות הבגדים בביתה הפוכים תמיד; שלעתים קרובות היא נאלצת לבקש מבעלה לעזוב את לימודו לטובת הטיפול בבית ובילדים, ושהוא אף מבשל לשבת".
    רציתי לשתף בנקודת מבט שונה מעט אך משמעותית לתפיסתי:
    כאשר באים לקיים שיח על יכולותיה של האשה החרדית בהשוואה לאשה מהמגזר הכללי תמיד נפגוש את השיח וההבדל בין לגדל משפחה בת שני ילדים לבין לגדל משפחה ברוכת ילדים והשלכותיה על האשה במגזרים השונים והצורך לשנות גישה במגזר החרדי, למען האשה החרדית ולהתאים עצמנו ולפעול על פי צרכיה.
    אך כאשר ננסה להפריד בין המטלות והעומס הרובץ על כתפיה של האשה החרדית לעומת האשה מהמגזר הכללי ונתמקד בתפקידו של הגבר במגזר החרדי נמצא שהשיח על 'סופר-וומן' הוא לא הגורם המרכזי בשיח הזה.
    כוונתי לכך, שבמקום לתת את הדגש ועיקר המשקל בשיח על כוחותיה של האשה החרדית לעומת האשה מהמגזר הכללי, נצטרך לדייק את השיח על תפקידו או ליתר דיוק ייעודו של הגבר במגזר החרדי ועל מה הוא נשען.
    כאשר נפנה את השיח לכיוון הגבר ייעודו ומהות תפקידו בחיי המשפחה החרדית, נמצא את התשובה להבדלים בין גברים הרואים עצמם שותפים וחלק משמעותי במטלות הבית השונות, לבין גברים התופסים בשכלם (מכורח נסיבות החינוך עליו גדלו וחונכו ובעיקר ראו) את עיקר תפקידם ככאלה האחראיים על החלק הרוחני בבית ופחות על הצדדים הפיזיים.
    בן או בת שחונכו וגדלו ובעיקר ראו בית שאמא הנה המוציא העיקרי לפועל של משק ומטלות הבית, ואבא שותף רוחני יגדלו על המודל הזה יפנימו אותו וכך ינהגו כנראה בעצמם בביתם. מבחינתם זו היא שותפות הוגנת ושווה, שכן כל אחד אמון על תפקידו, שכן זה ייעודם בעולם לפי תפיסת עולמם את הגבר והאשה בעולם היהודי תורני.
    לעומתם בן או בת שגדלו על אמא ואבא החולקים את העול בשותפות ומהווים עבורם מודל לחיקוי בכך שהנם שתופים גם במטלות הבית וגם בעול הרוחני, ימצאו מודל לחיקוי הנשענת והנגזרת מכך ששותפות לא מבוססת רק על היותך גבר או אשה החולקים ביניהם את תפקידם על פי ייעודם, אלא בני זוג הרואים את ייעודם הן במטלות הפיזיות והן במטלות הרוחניות, המטלות הפיזיות הנם חלק מייעוד הגבר בעולם לא פחות מאשר האשה ולהיפך: המטלות הרוחניות הנם חלק מייעודה של האשה לא פחות מאשר הגבר, סביר מאוד להניח שאף הם יפנימו את המודל וינהגו כך בביתם!
    בעיניי זו היא נקודת המוצא לשיח על שינוי במגזר החרדי, על תפקידו ל הגבר במשפחה החרדית. בכך שנדגיש כאמור: שהן המטלות הפיזיות והן המטלות הרוחניות הנם חלק בלתי נפרד הן מחיי הגבר והן מחיי האשה וייעודם טמון בתרומתו של כל אחד ואחת מהן למילוי היעד על פי ייחודיותו בעולם כגבר וכאשה אשר לכל אחד ואחת מהן ישנה את הדרך הייחודית לפעול בשני המישורים הן הפיזי והן הרוחני.
    זה מה שבעיניי יוביל לשינוי תפיסתי במגזר החרדי

  • מאמר רהוט, מענין ומעלה נקודה חשובה ביותר!

  • מפנה למחקר של ד"ר דבורה ווגנר מאוניברסיטת בר אילן על אבהות של אברכים חרדים

  • נהניתי מאוד לקרוא את המאמר, הרגשתי כאילו דיברת מגרוני.
    אני רוצה להוסיף ציטוט מהספר של חיה הרצברג, צומת הדרורים, שהוא ספר מאלף ומחכים.
    היא כותבת שם, שאנחנו חיים בדור ה"אמוראים" , דור שבו אנחנו חיים כל הזמן את מה שהיינו אמורים להיות, בכל התחומים, למען נפש בריאה צריכים להנמיך את הפער בין מה שאנחנו אמורים להיות לבין המציאות. כי הפער הזה מתסתכל מאוד.

  • המאמר יפה מאד.
    עיצה טובה מאד לאלו שלא מכירים בזה עדין, להביא עוזרת בית מידי שבוע. זה שווה מאד את ההוצאה הכספית, מכיוון שזה מביא הקלה לאשה ולבעל, וממעיט את השינוי עליו מדובר בכתבה.
    הרבה פעמים האשה מסרבת מתחילה מכיון שזה מציג את המציאות בפניה שהיא לא יכולה לבד. אבל כדאי לבעל לדחוף לנסות, ואח"כ כולם נהנים מזה מאד.

  • מאמר מעולה, יצא לי לעבוד עם נשים חרדיות במסגרות של ביטוי אישי, והן בכו ואפילו מיררו בבכי, על כך שאינן עומדות בדרישות המטורפות שהוטמעו בהן משחר ינקותן. גם למען הילדים, כדאי למצוא פתרונות למערכת הלחצים הזאת, כי גם הם מושפעים ולא לטובה.

  • מאמר מקסים.
    כדאי מאוד להעביר למורות בבית יעקב, ובסמינר. שיחנכו את הבנות , וילמדו אותן שאישה יש לה כוחות מוגבלים. והיא חייבת לחלוק את מטלות הבית עם בן זוגה. זה רק משפר את הזוגיות.
    ואם אפשר, גם להעביר לרבנים לבטל את מוסד ״כולל ערב״ שגוזל את האב בשעות קריטיות ממשפחתו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל