"והיא שעמדה לאבותינו ולנו": חשיבות הבטחת הגאולה לימינו

ימים טרופים בארצנו הקטנה – טילים מאיראן, חיילינו נלחמים להגן עלינו בעזה ובגבול הצפון, ואיננו יודעים מה יילד יום. בתוך המאמץ המלחמתי המתמשך מגיח פתאום חג הפסח, חג שבשנים אחרות תופס את את כל תשומת הלב שלנו ובשנה זו נראה שנפל עלינו מבלי שהתכוננו. אנו משתדלים אמנם לנקות ולהכשיר כראוי, אך הסיפור של יציאה מעבדות לחרות נראה כעת קצת רחוק, כאשר אנו נלחמים על הבית ועל המדינה שלנו. מה לנו וליוצאי מצרים?

במאמר זה ארצה להפנות את הזרקור אל מסר מרכזי בסיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מסופר בתורה וכפי שהוא מופיע בהגדה: שמירת הבטחת הקב"ה לישראל, לעשות אותם לעם מבורך ומשגשג. כמו שבני ישראל חיו בימים ההם בתקווה לקיום ההבטחה ונענו, כך גם עלינו לחיות בתקווה לקיום ההבטחה. ההבטחה להיות עם גדול ומבורך רלוונטית היום וקרובה למימוש יותר מאי פעם. עלינו לזכור אותה, להאמין בה, וכך לצלוח את הקושי בתקופה הנוכחית.

ההבטחה

בילדותי, כשהיינו מגיעים לחלק בהגדה בו אנו קוראים ושרים את ה"והיא שעמדה", היה אבי עוצר ושואל אותנו, הילדים הקטנים, מי זו "היא?" אנו היינו מביטים אחד על השני, מבולבלים. הרי הקדוש ברוך הוא שומר על ישראל, מי זו היא? האם זו התורה, היינו מנחשים. ניחוש טוב, אבל אבי היה מדגיש שזו ההבטחה המוזכרת בפסקה הקודמת. "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא… והיא שעמדה לאבותינו ולנו".

ההגדה מדגישה את סבלות עם ישראל במצרים: "וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה", ומפרטת בארוכה את צורות העינוי. כיוצא בו, המרור ומי המלח מזכירים לנו את הסבל והקושי במצרים. ואכן לממד זה של הסיפור – למימד ההצלה משלטון צר ומעינויי העבדות – הייתה השפעה גדולה על קוראי התנ"ך בכל הזמנים. הסיפור של ישועה מידי אדונים המענים את עבדיהם היה סמל לחרות מסבלות העבדות לאורך ההסטוריה, לא רק ליהודים. אחד השירים האהובים שליוו את העבדים השחורים בארצות הברית היה שיר המתאר את משה מגיע לפרעה ודורש את שחרורם של ישראל, כהשראה ותזכורת שגם אותם יושיע הקב"ה.

אולם ההגדה, בעקבות הפסוקים, מתארת את ההצלה ממצרים לא כהצלה מסבל בלבד אלא בעיקר כמימוש של הבטחה. עוד לפני שמתוארים סבלות מצרים בהגדה, ההגדה אומרת לנו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", ובכך מדגישה שלהצלה זו קדמה הבטחה. היציאה ממצרים אינה רק הצלה מקושי וסבל, אלא גם מימוש של הבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כפי שנאמר בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טוב, יג-יד).

מדוע מדגישה ההגדה שההצלה ממצרים הייתה קיום של הבטחה? מה מוסיפה עובדה זו לסיפור ההצלה?

קשה לחיות עם הבטחות

מסגור הישועה ממצרים כמימוש של הבטחה מלמד אותנו שעלינו לראות את ההצלה הספציפית הזו כביטוי להנהגה כללית של הקב"ה, שתחזור על עצמה במקרים רבים. הנהגה מרכזית של הקב"ה היא שהוא מקיים את הבטחותיו. הוא ישמור את הבטחותיו גם בתנאים שונים מאד מאלה שבהם ניתנה ההבטחה, לא רק במקרה של יציאת מצרים אלא באופן עקבי. לכן, גם מצדנו, הקשר שלנו אתו אינו מותנה בתנאים ספציפיים, אלא הוא ברית נצחית.

מה מיוחד בכך? קיום הבטחות הוא על פניו התנהגות מוסרית בסיסית. מדוע חשוב כל כך להדגיש שהקב"ה מקיים את הבטחותיו?

על פניו, כולנו מאמינים כי הבטחות יש לקיים. אולם בפועל, המונח "הבטחה" מצביע אצלנו על משהו שלא ניתן לתבוע את קיומו מהצד השני. אם יהיה קשה לקיים את ההבטחה, לא נוכל לבוא בתביעה למי שהבטיח לנו. זה ההבדל בין הבטחה לבין חוזה. לפיכך, ככל שקשה להאמין בקיום ההבטחה, יש צורך גדול יותר באמונה שהמבטיח אינו רק מבטיח אלא גם מקיים את הבטחותיו. אם אדם מבטיח לנו להגיע לפגישה, נקל להניח שהוא יקיים את ההבטחה. אולם, אם ההבטחה שניתנה דורשת השקעה מרובה, הרי שלא נופתע אם נגלה שהוא "הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים", כפי שאמר לוי אשכול. משפט זה מבטא משהו מוכר מאד בכל זירה פוליטית. קל להבטיח – קשה לממש.

החיים עם הבטחותיו של הקב"ה אינם חיים קלים. ההבטחה של הקב"ה היא לקיים משהו לטווח ארוך, משהו שלעתים קשה מאוד לראות אותו כאפשרי בסיטואצה הנוכחית. סיפורו של אברהם מלמד אותנו כמה קשה לחיות עם ההבטחה של הקב"ה. הקב"ה מבטיח לאברהם כי זרעו יהיה לגוי גדול וירש את הארץ. אך עוברות עשרות שנים ארוכות בהן אברהם ושרה מייחלים לבן ואינם מעמיד כל צאצא. ההבטחה של הקב"ה נראית בלתי אפשרית להשגה, לא קשורה למציאות בה חיים אברהם ושרה. למרות שהתורה אינה מספרת בדרך כלל את רגשותיהם של אנשים בפרוט רב, ניתן לשמוע את הכאב והמרירות בתשובתו של אברהם לקב"ה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר-ה' אֶל-אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר  אַל-תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר." אנחנו רק יכולים לדמיין את הקושי של שרה להאמין, משום שהיא עצמה לא שמעה את הבטחתו של הקב"ה אלא רק אולי שמעה עליה מאברהם עצמו.

אך למרות כל הקושי והצער שבשנים הארוכות של העקרות, אברהם עדין מצפה לכך שהקב"ה ישמור את הבטחתו ויתן לו בן. אנו רואים שאברהם אינו נושא אישה אחרת, עד ששרה עצמה מביאה את הגר לביתו. אברהם ממשיך לקרא בשם ה' והוא ממשיך לחיות בארץ אותה הבטיח לו הקב"ה. כך אברהם ממשיך לפעול כפי שפעל מתחילת דרכו לארץ, שומר את חלקו בברית בציפיה שגם הקב"ה ימלא את חלקו. הוא מאמין שה' שומר הבטחתו, למרות שהמציאות נראית רחוקה מאוד ממה שהקב"ה הבטיח לו.

חיים של אמונה בהבטחה

במערכת יחסים זו, אי אפשר להסתפק בכך שהקב"ה שומר את הבטחתו. צריך גם שהאדם יאמין בכך ויצפה לקיום ההבטחה. כיוון שאברהם מאמין ומחכה למימוש ההבטחה, הוא שומר על הנישואין שלו עם שרה ונאחז בארץ באמונה שזרעו יירש אותה. אם לא היה מאמין, ולא היה ממשיך בדרך זו, לא היה הקב"ה יכול לתת לו ולשרה בן ולא היה יכול יצחק לרשת את דרך אביו. האמונה שלו אינה איזו עובדה שהוא מוכן להצהיר עליה אלא דרך חיים.

בצורה דומה, אני מציעה, צריך לקרא את התיאור של ישראל במצרים. המדרש מספר שישראל לא שינו שמותם ולשונם במצרים. לכאורה אין כל בסיס לזה בפסוקים. אך הסיפורים הראשונים של פרשת שמות מתארים את מעשיהם של ישראל במצרים, ומראים שישראל אכן שימרו את דרכו של אברהם בכך שהאמינו וחיו על פי אמונתם שה' ישמור הבטחתו. אנו לא שומעים שהם שמרו מצוות – אין להם חוקים משלהם, אשר אותם הם יכולים לשמר. אך ישראל משמרים את האמונה שהמציאות שהם רואים סביבם, המציאות של סבל וחולי ורעב ועבודה קשה, אינה חייבת להמשך ושהם יגאלו ממנה. ובכך שהם זוכרים את ההבטחה, הם גם חיים בצורה שתאפשר את מימושה.

כאשר אדם מאבד כל תקווה שהעולם יכול להשתפר, אין לו רצון להביא ילדים לתוך סבל. אולם, בני ישראל מאמינים שהסבל הזה יכול להסתיים ולכן הם דבקים בחיים ומצלחים להתנגד אפילו לציוויו של פרעה. עם אחר, שהיה מדוכא כך עד עפר, לא היה ממשיך לפרוץ ולהביא ילדים, ולא היה מורד בציווי המרושע של המלך כדי להחיות אותם. דבקותם של ישראל בחיים, גם בחשכת מצרים, מראה שעם ישראל האמין בהבטחה – האמין שהמציאות של העבדות יכולה להשתנות והוא יכול לצאת ממנה. והוא הצליח – נגד כל הסיכויים – לקיים חיי זוגיות, משפחה ולהביא ילדים חדשים לעולם, מתוך אמונה שה' ישמור הבטחתו ויגאל אותם.

ההבטחה הפוליטית

וכאן אנו חוזרים לשאלה בה פתחתי, מה לנו וליוצאי מצרים. ההגדה אומרת שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, משום שאם לא היו יוצאים אבותינו גם אנו עדין היינו עבדים לפרעה במצרים. אבל קשה מאוד לראות איך יש איזשהו דמיון בין המצב שלנו היום – כאשר עם ישראל ריבון בארצו – ובין העבדים במצרים. אני רוצה להציע שאכן יש דמיון, משום שגם אנו מחכים לקיום הבטחתו של הקב"ה.

כאשר ממסגרים את יציאת מצרים בתור קיום של הבטחה, זה מזכיר לנו את ההבטחה הראשונה שהובטחה לאברהם אבינו, ההבטחה לעשות את ישראל לגוי גדול שיירש את ארצו. כאשר שולח הקב"ה את אברהם לארץ כנען הוא מבטיח לו: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

סיפור יציאת מצרים אינו רק מימוש של הבטחה להציל את ישראל (ברית בין הבתרים), אלא שלב במימוש ההבטחה הרחבה יותר, הבטחה לעזור לישראל לרשת את הארץ ולהפוך אותם לגוי גדול שיהיה ברכה לעמים אחרים. ההבטחה שעמדה לישראל במצרים ועומדת לישראל בכל דור ודור אינה רק הבטחה להצלה אלא הבטחה למעמד פוליטי מסוים. לא מובטח לישראל שלטון בעמים אחרים, ואכן לא ברור שישראל רוצה בכך. אך הקב"ה מבטיח לאברהם שעם ישראל ירש את ארץ ישראל, יהיה ריבון בה, יהיה בעל מעמד של השפעה על העמים האחרים, וישתמש בהשפעה זו לטובה.

ההבנה שהקב"ה מקיים את הבטחותיו מחייבת אותנו לראות את החזרה של עם ישראל לארצו בדורות האחרונים כמימוש הבטחתו. יתכן שעם ישראל היום שונה מאוד ממה שהיה כאשר יצאו ממצרים. יתכן שעם ישראל לא ראוי למימוש ההבטחה. אך זוהי גדולת הקדוש ברוך, שהבטחתו מתקיימת למרות השינויים בעולם, בבני אדם, בעמים ובעם ישראל עצמו. לאחר אלפי שנים, ולמרות כל התמורות הגיאו-פוליטיות בעולם, עם ישראל ירש את ארץ ישראל וקיבל בה ריבונות, בדיוק כפי שהובטח לאברהם. זהו דבר בלתי נתפס – רק הקב"ה יכול לקיים הבטחה שניתנה לפני אלפי שנים ולממש אותה!

קל לנו להסתכל על ההבטחה שכבר התממשה, שדורשת מאיתנו הכרת טובה אך אינה דורשת מאתנו אמונה. קל לנו להתרכז במלחמות, בכלכלה, בלמוד התורה, ולא לחשוב על ההבטחה שעדין לא התממשה, ההבטחה שעם ישראל יהיה עם גדול וברכה לגויים. בדיוק כפי שההבטחה לגאולה נראתה רחוקה מאוד לבני ישראל בעבדות מצרים, כך ההבטחה לגדלות והשפעה נראית לנו היום רחוקה מאוד. ישראל מבוזה ושנואה, הזכות שלנו על הארץ מאותגרת, ונראה לנו שמצבינו דורש רק השרדות והתמדה במה שיש לנו.

אך עלינו ללמוד מאבותינו במצרים לראות מעבר למציאות הנוכחית, ולזכור את ההבטחה של הקב"ה. ההבטחה מאפשרת לנו לראות מעבר למציאות העשווית ומציבה לנו את המטרות אליהן עלינו לשאוף. אם נזכור את ההבטחה נוכל לחיות על פיה ולהיות ראויים לה. במצרים היו צריכים בני ישראל הנדכאים לדבוק בחיים ולהתנגד לעריצות, כדי להיות ראויים ליציאה מעבדות לחרות. היום, איננו חיים תחת משטר עריץ. אך ישראל היא מדינה קטנה, אשר קל לה להסחף אחרי אחרים. ברמה הצבאית והכלכלית, נראה שכרגע אין לנו ברירה אלא להיות תלויים באחרים. אך ישראל אינה חייבת להסחף אחרי מעצמות העולם מבחינה תרבותית. כדי להיות אור לגויים אנו חייבים להיות מודעים למה שקורה בעולם, ולהאמין שהקב"ה נתן לנו את הכח להיות דוגמא לאחרים.