גאולת האני: המסע אל העצמיות

חג הפסח מכונה בלשון חכמינו "זמן חירותנו". אנו חוגגים בו את גאולתנו ופדות נפשנו משעבוד מצרים. אולם, האם אנחנו באמת חופשיים?

אחד המניעים החזקים ביותר שלנו הוא רצון באישור חיצוני. ה"בחירה-חופשית" שלנו אינה באמת "חופשית", כיוון שבמקרים רבים, השיקול המרכזי שמכוון את בחירותינו בחיים הוא מה תגיד עלינו הסביבה. היכן לגור? באיזו דרך להתלבש? לאלו מוסדות לשלוח את הילדים? איך לעצב את הבית? איזה משלח יד לבחור? בכל השאלות הללו אנו עשויים למצוא כי איננו בוחרים באמת באופן חופשי. ישנו גורם נסתר, שלעיתים אינו נודע גם לנו, שאיננו מעלים בדעתנו להמרות את פיו. הוא מכוון לרצות את סביבתנו: בין אם אלו ההורים, הרבנים, ובעיקר – החברים. אנו רוצים לזכות בהכרה שלהם לכך שאנו עושים את מה שנחשב. במקרה כזה, מה שהופך אותנו לחשובים בעיני עצמנו, הוא העבודה שאנו עושים מה שחשוב בעיני חברינו.

אפילו השאלה האישית ביותר, עם מי להתחתן, עלולה להתקבל מתוך אותם שיקולים: איננו חושבים "מה אני רוצה?" אלא "האם החברה תאהב את זה?". לעיתים, אם אנו מחוברים דיינו לעצמנו, נוכל לחוות קונפליקט בין רצוננו האישי לבין רצון הסביבה. אולם במקרה השכיח יותר, רצוננו העצמי שלנו כלל לא יצוף: אנו נחשוב על עצמנו רק דרך עיני החברה. מעטים האנשים המסוגלים להתאהב במישהי או במישהו אותם החברה שלהם איננה מכבדת. קשה למצוא נשים כרחל, אשת רבי עקיבא.

באחד הקטעים המפתיעים ביותר בפנקסיו של הראי"ה קוק, הוא טוען כי אחד המסרים המרכזיים בתורה מבקש להוליך אותנו בנתיב אחר:

"ואני בתוך הגולה" (יחזקאל א', א), האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור… חטאנו עִם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואִבֵּד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "אַיֶּכָּה", מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו. בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את "אניותו" העצמית עזב, זנח ישראל טוב.

אליבא דהרב קוק, התורה, בספרה על הידרדרות העולם ושקיעתו בחטא, מספרת סיפור של התכחשות האדם לעצמיותו. יתר על כן: הוא דורש את הפניה ל"אל זר" ול"אלהי נכר" לא בתור זרות ונכריות לאלהי ישראל אלא בתור זרות לאני העצמי של האדם!

חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתוֹת, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות ו"קריירות". קִטרגה הירח, אִבּדָה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח […]

התרחקות זו של האדם מעצמו באה לידי ביטוי במחשבה "על דבר גורלות ו'קריירות'". העובדה שהאדם מוצא את מימושו העצמי בדברים חיצוניים לו: בקריירה, בהישגים בעולם החברתי היא הביטוי להתרחקות מהעצמי, החטא הקדמון האמיתי, חטא הארץ והלבנה, שקדמו לחטא האדם, בכך שהם שאפו להיות משהו מחוצה להם, להשיג איזו "תכלית" העומדת בפני עצמה.

בנקודה זו מגיעה האמירה המפתיעה ביותר, שאפילו "אני ה'" איננו משהו חיצוני לנו. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים…" משמעו כי ה"אני" הפנימי ביותר שלנו, הוא נתיב הגישה הקרוב ביותר לאלוקות:

[…] וכיון שאין אני, אין "הוא", וקל וחומר שאין "אתה". "רוח אפינו משיח ד'" (איכה ד', כ), זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, "וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'" (שמונה קבצים ג, כג).

ככל שאנו קרבים אל האני, ולזהות את עצמנו כישות שלמה ועצמית הבוחרת בחופשיות, ככל שאנו קרבים אל משיח ה' שהוא רוח אפינו ממש, נוכח בפנימיות העמוקה ביותר שלנו, כך אנו מתחילים לזהות ישויות אחרות בעולם. רק מתוך ההכרה הזו, באלוקות שיש בנו, שהיא היא אנחנו, אנו יכולים להכיר את ה"הוא", את החלקיות שלנו ביחס למציאות כולה. אם אני מכיר בעצמיות הבלתי תלויה של ה"אני", אני מסוגל לתפוס את העצמיות הבלתי תלויה של מי שחוצה לי, אחר ממני, איננו מוטמע בתוך ראייתי הצרה את העולם. ישנם בני אדם אחרים, בעלי רצון עצמאי ובחירה חופשית. בעלי דעות שונות מאיתנו ואורח חיים אחר. ואז אנו מסוגלים להתעלות עוד יותר ולהכיר את "אתה": אנו יכולים לפנות אל ה' ולומר לו "ברוך אתה", כביכול שווים, עומדים זקופים לפניו. אז אנו מסוגלים לפנות אל מי שלצידננו ולומר לו "אתה", להעניק לו, לשתף איתו את חיינו ואת תקוותינו, ולקבל ממנו, ולקחת חלק בחלומותיו ובתקוותיו.

דברים דומים כותב גם ר' צדוק הכהן, כי כאשר אדם פוגש באמת את עומק ה"אני" שלו, הוא פוגש את אלוקים, הנמצא בשורש הכל. הוא אחד עם אלוקים, עד כדי כך שהאלוקות מדברת דרכו – "אני ה' אלוקיכם":

ו"אני" הוא מדה האחרונה שהשם יתברך שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש, עד שהנביא יוכל לומר בפיו "אני ה'" כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך… (רסיסי לילה אות כ).

ואילו בנקודה שבה אנו מתרחקים מן האני, אנו מתחילים להשתעבד אל ה"הוא" המדומיין, זה שבתוך ראשינו: מה הוא חושב עליי; מה הוא אמר לי ומה ההוא רוצה ממני.

הרב קוק רואה אפוא את הגאולה כשחרור של ה"אני" מכבלי האישור החיצוני. גאולת מצרים כמו גם הגאולה העתידה, ששיאה יהיה כאשר כל אחד ואחד – וכלנו כעם – נכיר את ה"אני" שלנו, נכיר כיצד כל הטוב כבר מוטבע בו, כיצד להיות קרוב אל האני פירושו להיות קרוב אל ה'. זאת תורתו של המשיח.

 

להיות "אני" לפני הקדוש ברוך הוא

משאדם מכיר את האני שלו ומחובר אליו, הרי שהוא מכיר גם בערכו העצמי. הוא מכיר בערכו העצמי מתוכו, ואינו זקוק לאישור חיצוני. הוא הבוחר את פעולותיו והוא המאשר אותן. כך האדם הופך לעצמאי באמת, בהיותו בלתי תלוי באחר למען אישור, ערך או תחושת משמעות. הוא נקי לפגוש את האחר במקום בו הוא עומד, ללא חשש או היסוס, בלב פתוח ומלא סקרנות.

זהו סוג של ערך עצמי שניתן לכנות אותו: "ערך עצמי לפני ה'". האדם מכיר בערכו שלו ומתוך כך הוא עומד לפני ה', מתפלל ומתהלך לפניו. כי הכרה אמיתית של ה', של אינסופיות הקיום, שאינו מסתכם במה שנחשב או לא נחשב כתכלית, כמטרה וכבעל חשיבות במושגים הסופיים של העולם, יכול לנבוע רק מתוך ההכרה בעצמיותנו הבלתי מוגבלת. וכך מוסיף ר' צדוק וכותב:

ואני הוא מדה האחרונה… ומזה נמשך התפלה דלכן תקנו מקודם אד' שפתי תפתח וגו' ובשם האדנות דרצה לומר מדת אדנותו ומלכותו בתחתונים דאי אפשר להתפלל אלא כאשר השם יתברך פותח חדרי לבבו ופותח שפתיו בתפלה ולולי זה אין מציאות לתפלה באמת כלל (רסיסי לילה שם).

ועם זאת עלולים להופיע רגעי משבר או נפילה, בהם נדמה לנו כאילו הערך העצמי שלנו אובד. רגעים בהם אנו מאבדים את המשען החיצוני שלנו, את הסביבה התומכת או נחסמת לנו הגישה למשאבינו הפנימיים. רגעים בהם נדמה לנו שאנו חסרי ערך. ברגעים אלו, הפנייה אל ה' עצמה, עם אותה תחושת חיסרון והיזדקקות, מסוגלת להשיב לנו את הגישה אל העצמיות שאבדה. הוא הופך למשען שלנו, והוא גם המחזיר אותנו לעצמנו. דוד המלך מתאר בתהילים תחושה זו, של התרוקנות והתמלאות, היזדקקות ושיבה אל העצמיות, שוב ושוב: "עליך השלכתי מרחם, מבטן אמי אלי אתה" (תהילים כ"ב, יב); "אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשך אל תִקח ממני; השיבה לי שׂשׂון ישעֶך" (שם נ"א, יג-יד); "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו: הסֹלֵח לכל עוֹנֵכִי הרֹפֵא לכל תחלֻאָיכִי. הגואל משחת חיָיכִי המעטרֵכי חסד ורחמים. המשביע בטוב עדיֵך, תתחדש כנשר נעורָיכי" (שם ק"ג, ב-ה).

דווקא תחושת הנידחות, הרוח השפלה והנדכאת, הם שיש בכוחם להחזיר את האדם אל האני שלו. היא מחזירה לנו את הזיכרון שאבד: כמה אני יקר ואהוב לפני ה', כמה אני חד פעמי, עולם מלא: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך… שכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה).

לעיתים אנו עלולים לשכוח זאת, לתעות בדרכים לא דרכים, אך זוהי אמת שלעולם קיימת, וייחודיותנו הינה העדות על כך: נבראנו ייחודיים באופן שאינו דומה לאף אחד אחר, מפני שאנו עולם מלא, מפני שהעולם ממש אינו יכול להתקיים בלעדינו. התפילה – הדיבור עם ה', המקור שלנו – מחזיר לנו את הזיכרון הזה.

החיבור אל האני איננו עומד אפוא בסתירה לעבודת ה', אלא הוא עצמו קרבת אלוקים. הכרת ערכנו בעיני ה' היא הכרת האני הכי עמוקה שאנו מסוגלים לה. זוהי הדרך היחידה לעצמיות שאיננה תלויה במשהו חיצוני. אם ה' מעריך אותנו, מאמין בנו ומשקיע בנו, שוב אין אנו זקוקים לשום אישור חיצוני על עצם היותנו. לא נותר לנו אלא להתחבר להווייתנו, לבחור בטוב ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הייחודיות הגלומה בנו.

 

החשש מגאווה

אחד הדברים החוסמים אותנו מגילוי עצמיותנו – בייחוד כיהודים יראי שמים – הינו פרשנות שגויה של הגאווה השלילית. איננו רוצים ליחס לעצמנו חשיבות, או שאנו חוששים מן החלקים בתוכנו המסמלים בעינינו גאווה: בקשות לשלמות ולגדולה אישית. ישנם דברים רבים שאפשר לומר על כך. אני בוחר להתייחס לשתי נקודות.

הראשונה היא, שהתרחקות מעצמנו מובילה לתסכולים פנימיים גדולים, שבתורם מהווים את הקרקע הפורייה ביותר לצמיחתו של האגו. שכן בסופו של דבר עצמיותנו תובעת את שלה, ואם היא איננה מקבלת אותה באופן הנעלה יותר – דרך הקשבה למצפן הפנימי, דרך בחירות אמיצות, הרי שהיא באה לידי ביטוי בדרישה לחיבוק עצמי, לעיסוק יתר בעצמנו ובפגיעות מוגברת בפני הזולת.

כך יוצא, שאותו אדם המתאמץ לברוח מגאווה, נופל עמוק ברשת האגו והעיסוק העצמי. בוודאי אין לך גאווה גדולה מזו.

נקודה נוספת קשורה באופן עמוק לגאווה וענווה: אנו מוצאים שרבנו הקדוש, אומר פעמים רבות במשנה "אומר אני". סבו, הלל הזקן, אמר על עצמו "כשהיה שמח בשמחת השואבה: אם אני כאן – הכל כאן" (סוכה נג ע"א). ועלינו לתמוה: הלל הזקן ורבי יהודה הנשיא הינם שני חכמים שהתפרסמו בשל מידת הענווה שלהם (שבת לא ע"א; סוטה מט ע"ב), ודווקא הם מדברים כה רבות אודות ה"אני" שלהם. אלא שכפי שאמרתי למעלה, דווקא הכרת העדר התלות של האני באחרים, היא הענווה הגדולה ביותר. הגאווה היא תחושת החשיבות בעיני האחר, ולא תחושת העצמיות הבלתי תלויה, העצמיות לפני ה'.[1]

 

מקומם של המסרים מהסביבה

האם המסקנה אותה יש לגזור מדברים אלו הינה התעלמות מהסביבה וחוסר התחשבות במה שאחרים חושבים עלינו? אינני סבור כך. ההקשבה לקולנו הפנימי ומציאת ערכנו העצמי איננה שוללת את ההקשבה לסביבה. אדרבה, היא סוללת את הדרך להקשבה נקייה ומדויקת יותר לסביבה.

למסרים מהסביבה ישנו תפקיד חשוב, אלא שאנו משתמשים בהם שלא במקומם. אנו מאבדים את ערכם ומשמעותם בחיינו במקום לנצל אותם לטובה.

לסביבה יש הרבה מה לתרום לנו: ידע, מבט אובייקטיבי על פעולותינו, עצות טובות, אכפתיות לגורלנו, מראָה כיצד הדיבורים והפעולות שלנו נתפסים בעיני הסביבה או האחר. אולם כל זמן שאנו תלויים בה עבור ערכנו העצמי, איננו פנויים להקשיב לתוכן של דבריה. אנו פוגשים שיפוטיות, ביקורת, האשמה. אנו חוששים לשמוע מה יש להם להגיד כי אנו פוחדים שזה יחייב אותנו.

אולם לאחר שפגשנו את עצמנו ואת הערך העצום שלנו שלא ניתן לעמעמו. לאחר ששמענו את קולותינו הפנימיים, את מה שה"אני" שלנו מבקש, אנו פנויים להאזין לדעותיהם של אחרים, להצעות הייעול שלהם, ולבחור לפי הצורך להשתמש בהם כמראה וככלי לצמיחה.

לא כל דבר שחבר או בן משפחה אומר הוא בהכרח נכון; לא כל תגובה של הסביבה היא זווית המבט היחידה. אולם, תמיד יהיה לזווית המבט שלהם מה לתרום לנו. בין אם הם נאמרו בנימה מכבדת דיה ובין אם לא, בין אם הם היו במקומם ובין אם לא, אנו יכולים לקחת מדברי האחר את הדברים החשובים עבור התפתחותנו.

דווקא הענווה, הכרת האני העצמי שלנו, תוכל להביא אותנו למעלה הגדולה של אהבת התוכחות, כמאמר הכתוב (משלי י"ב, א): "אֹהֵב מוסר אֹהֵב דעת, ושנא תוכחת – בער".

ועל כך אמר רבינו הקדוש (תמיד כח ע"א) : "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם – נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם; שנאמר (משלי כ"ד, כה): "ולמוכיחים יִנְעָם ועליהם תבוא ברכת טוב…"

***

המסע אל האני עשוי להיות ארוך, מייגע, אך לאמיתו של דבר זהו מסע אל הקרוב מכל קרוב, אל מה שכבר קיים בתוכנו, אשר עלינו רק להקשיב לו. נוכל להתחיל לתרגל זאת באמצעות הקשבה אל הקולות הפנימיים שעולים בתוכנו בזמן אמת, במקום לסגת מהם. אנו חשים צביטה בלב? חשש? חרדה? במקום לנסות "לנפנף" אותם ולהמשיך הלאה, הבה נטה אוזן: ממה אנו חוששים? מה הקול הפנימי מבקש? ללא שיפוטיות, בהקשבה מלאה.

אנו עשויים להיות נדהמים מעוצמת הגילויים אודות עצמנו: כמה אנו רוצים רק בטוב, כמה עצמיותנו גדולה הרבה יותר ממה שאנו חווים אותה. כמה שלמות היא מבקשת. כמה "בצלם אלוקים" אנחנו.

ואז נוכל לגלות דבר גדול עוד יותר: את כח הבחירה. כן זהו הכח ההוא הדורש כנות, וויתורים ואומץ לב. שכן לעולם נצטרך לבחור בדרך אחת על פני רעותה, ולעולם יהיו לכך מחירים והשלכות. זוהי הגבורה לחירות, לבחירה. נלמד שיש בליבנו את הכוח לבחור בלב שלם, את היכולת לשחרר את מה שאין ביכולתנו לשנות, ואת האומץ לדבוק בבחירה גם לנוכח אתגרים, ספקות ומשברים. וכך נזכה לגאולה, הן בחיים הפרטיים שלנו והן בחיים הציבורים.

 

---

[1] בדרך זו ניתן גם להבין את מאמרו של רב יוסף בסוטה שם: "לא תתני ענוה דאיכא אנא". מאמר זה המחבר בין ענווה ל"אני" הינו בשם הרב יוסי בן ארזה.

 

Photo by Basil James on Unsplash