צריך עיון > סדר שני > "ביקורת תהיה" – בין חרדיות תורנית לתרבותית

"ביקורת תהיה" – בין חרדיות תורנית לתרבותית

--
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

הנטייה הבסיסית שלנו היא להגן אוטומטית על החרדיות מפני כל ביקורת, בין אם הביקורת מצודקת ובין אם לא. למרות שניתן להבין נטיה זו, היא עלולה לגרום לנו נזק פנימי ונזק תדמיתי. כדי לברר את דרכנו, עלינו להבחין בין מאפיינים קהילתיים ששורשם הרצון לשמור את דרך ה', ובין מאפיינים תרבותיים שדבקו בנו במשך הדורות, שחלקם אינם אלא הרגלים רעים שראוי לעקור ולשרש.

י"ב טבת תש"פ
 

מתיחת ביקורת על צדדים מסוימים בהתנהלותה של הקהילה החרדית גורמת לחרדים רבים לאי נוחות. כך כשפותחים את קופת השרצים של הגזענות; כשמדברים על המתח שבין לומדים לעובדים; כשדנים בזלזול בחוקי המדינה; או כשמתארים תופעות של השגחה בלתי מספקת על ילדים. במשך עשורים, ביקורת כזו פשוט לא יכלה להיכתב בריש גלי. גם היום, כאשר הצורך של החברה החרדית להציב תמונת עולם ורודה ופסטורלית התרכך קמעא, וכביסה מלוכלכת מסוימת הותרה לתלייה, ניתן עדיין להרגיש באווירת אי-הנוחות השוררת בקרב חרדים לנוכח ביקורת הרומזת לפגמים המצויים בקרבנו.

גם היום, כאשר הצורך של החברה החרדית להציב תמונת עולם ורודה ופסטורלית התרכך קמעא, וכביסה מלוכלכת מסוימת הותרה לתלייה, ניתן עדיין להרגיש באווירת אי-נוחות השוררת בקרב חרדים לנוכח ביקורת הרומזת לפגמים המצויים בקרבנו

הסיבה להסתייגות זו פשוטה: דרך החיים החרדית מזוהה עם קיום התורה והמצוות. התפיסה הרווחת היא, שלהיות חרדי, הוא לחיות את החיים בדרך הראויה ביותר – דרך שהתורה עצמה מתווה. משכך, כל ביקורת על בעיות ייחודיות לחברה החרדית מקוממת מעצם קיומה. אם החברה החרדית היא הגשמה של דרך ה', איך יתכן שיהיו בה רעות חולות שלעתים קיימות בשיעורים גבוהים יותר מבחברות הרחוקות מתורה ומצוות?

אם חרדים מבית מצליחים איכשהו לחיות עם דיסוננס זה, מתחזקים ובעלי תשובה מתקשים בכך הרבה יותר. הם אינם מצליחים להבין את הפער שבין החברה החרדית האידאלית כפי שהם מציירים אותה בדמיונם לבין ההיכרות הבלתי אמצעית אתה בפועל. נכון, הם מוצאים בעולם החרדי חסד ובטיחות ושבתות מרוממות וחיי משפחה מחממי לב, ואף לא מעט הקרבה למען ה' ותורתו. אבל הם מוצאים שם גם דברים מרנינים פחות. במידה רבה, התהפוכות שעבר עולם התשובה בשנים האחרונות הן נגזרת של הבנה זו. לא רק שבעלי התשובה מבינים שקליטה מלאה שלהם בתוך הקהילות החרדיות הוותיקות היא עניין מאתגר הרבה מעבר למה שחשבו; רבים מהם כבר כלל אינם רוצים עוד להשתלב במיינסטרים החרדי. הם מעריכים את החרדים, ואף יצביעו למפלגות חרדיות, אך הם פשוט אינם רוצים להשתייך לקהילה שיש בה אלמנטים כה קשים.

בשיח מול בעלי תשובה נפוצה הגישה של "שימו לב ליהדות, לא ליהודים". הגרעין של גישה זו נכון: התורה היא אמת, ולא משנה אילו עוולות מבצעים אנשים המתיימרים ללכת בדרכה. אבל תשובה זו היא גם כסות עיניים: הרי חזקה על התורה ש"המאור שבה מחזירם למוטב" (איכה רבה ב). מדוע אפוא מפגינה חברה הנאמנה לתורה, לצד מעלותיה הרבות, גם כמה פגמים משמעותיים, הבולטים במיוחד לעין שלא הורגלה בהם?

בציבור רווחות שלש דרכי התמודדות עם שאלה זו – הכחשה, פסילה גורפת ופשרה. דרך אחת היא הכחשה: זה לא קורה, ואם זה קורה – לא יותר מאשר במגזרים אחרים. גם אם קשה מאד להכחיש שמדובר בתופעה הרווחת דווקא בציבור החרדי (ראו ערך סלקציה בלתי עניינית בקבלה למוסדות חינוך), יעבוד המוח היהודי שעות נוספות כדי לייצר רציונליזציה המצדיקה את התופעה וממילא מסירה ממנה את הקלון. דרך ההתמודדות שנייה, הננקטת בדרך כלל על ידי צופים מבחוץ, היא שימוש בתופעות השליליות בתור ראיה לכך שאורח החיים החרדי מוטעה מעיקרו. אורח חיים המייצר תופעות חברתיות כאלה, מסיקים אותם צופים, אינו יכול להיות מוצדק. הדרך השלישית היא להודות בחומרת התופעות ובייחודיותן, אך להציג אותן כמעין "טרייד-אוֹף". בחברות אחרות יש ליקויים רבים עוד יותר, יטען החרדי. אלא מה, גם לחברה החרדית יש שלדים בארון? נו, טובים שלדים שאתה כבר מכיר בתוך חברה קהילתית, אכפתית ותורנית, מן הכאוס הגדול בחוץ. זהו מחיר ששווה לשלם.

הגישה השלישית מאפשרת לחרדים רבים לחיות בשלום עם התופעות החברתיות השליליות, אך היא אינה עונה על השאלה העקרונית. אם החברה החרדית אכן אידאלית, כיצד התפתחו בה ליקויים משמעותיים הייחודיים דווקא לה?

 

חרדיות תורנית וחרדיות תרבותית

המונח "חרדיות" אינו זוכה להעמקה רבה. הרי כולם יודעים מה הכוונה. עם זאת, לצרכי מאמר זה אבקש לצלול למעמקי המשמעויות הכרוכות בו. מהי חרדיות? ברור שאין מדובר רק בשמירת תורה ומצוות, שכן ישנם שומרי תורה ומצוות שאינם חרדים. היא אינה אדיקות נוסח אירופה, שכן רבים מהחרדים אינם יוצאי עדות אשכנז. מעל הכל, חרדיות איננה פשוט גרסה מהודרת של יהדות אורתודוקסית. המסע שהוביל ליצירת המושג "חרדיות" ולבניית הקודים של החברה החרדית התחיל אמנם בהגדרה העצמית של האורתודוקסיה, אי אז לפני כמאתיים שנה, אולם מדובר היום בשני מונחים נפרדים. יהדות אורתודוקסית (אם תרצו, דבקות בהלכה) לחוד וחרדיות לחוד. אולי רוב היהודים האורתודוקסים ביותר הם אכן חרדים, אך הגדרתם בתור אלה דורשת ערך מוסף שאינו כלול במקורות היהודיים הבסיסיים. היצמדות לשלחן ערוך והקפדה על כל סעיפיו אינן מספיקות כדי להפוך יהודי ל"יהודי חרדי". ובאותו מקום שבו צוויי השלחן הערוך מסתיימים ומתחיל יישומו של הקוד החרדי, באותו מקום ממש צומחים הנושאים הגורמים לספיקת הכפיים הנואשת: "היתכן כדבר הזה?"

החרדיות של ימינו, למעשה, היא הרכבה של שני אלמנטים. אלמנט אחד הוא חינוך ליראת שמים ולהקפדה מחמירה על תורה ומצוות. האלמנט השני הוא קודים קהילתיים: נספחים שהצטרפו לעגלת החרדיות עם השנים ומנהגים שהתפתחו עם הזמן

החרדיות של ימינו, למעשה, היא הרכבה של שני אלמנטים. אלמנט אחד הוא חינוך ליראת שמים ולהקפדה מחמירה על תורה ומצוות. האלמנט השני הוא קודים קהילתיים: נספחים שהצטרפו לעגלת החרדיות עם השנים ומנהגים שהתפתחו עם הזמן, על בסיס יסודות של התבדלות (חשש מחשיפה למה שבחוץ) ושמרנות (רתיעה משינויים ומהבלתי מוכר). עם השנים רכשו הקודים הקהילתיים מעמד כה מקודש, עד שלעתים הם אפילו גוברים על דעת ההלכה, רק משום שהם מזוהים עם חרדיות.

דוגמא אחת לדבר הוא חוסר האמון של החברה החרדית ברשויות. בימיה הראשונים של מדינת ישראל, סימלו הרשויות את הציונות – שההסתייגות ממנה היתה חלק חשוב מהגדרתה המקורית של היהדות החרדית. חוסר האמון במדינת ישראל אפשר לקהילה החרדית לשמור על סטנדרטים הלכתיים גבוהים בתחומים שונים ולתחזק מוסדות פנים-קהילתיים כגון בתי דין פרטיים. אולם במרוצת השנים לא נותר חוסר האמון הזה רק בתחום ההלכה או בסוגיות של דת ומדינה: הוא בא לידי ביטוי במגוון רחב של דרכים, מאי רצון לפנות למשטרה ועד זלזול נפוץ בחוקים מסוימים. הוא הפך לחלק מההגדרה העצמית של החרדיות, מבלי שיהיה לו דבר עם המוטיבציה המקורית שלו – הגנה על היקר ליהדות.

הדבקות בהתמסרות ללימוד תורה גם היא דוגמא למאפיין חרדי שעם השנים נוסף לו גוון קהילתי נטול מקור תורני. מספרם העצום של לומדי התורה, המציאות ההיסטורית החדשה שבה רוב הנשים החרדיות מקבלות על עצמן את עול הפרנסה (ולו לתקופת מה) כדי לאפשר לבעל להקדיש עצמו ללימוד תורה, וייקורם של תלמידי חכמים בעיני כל שכבות החברה – הם כולם תוצאות מכוונות של העמדת החשיבות של לימוד התורה בראש פירמידת הערכים החרדית. אבל בשמו של אותו עקרון יהודי הסתעפו – בהתפתחויות שהגיעו "מלמטה למעלה", מהציבור ולא מהמנהיגות הרוחנית – אף תוצרי לוואי, כמו התנשאות על יהודים כשרים העובדים לפרנסתם, לחץ חברתי להיוותר בחיי הכולל גם במחיר של סבל אישי, או הקרבת צרכים בסיסיים של הילדים למען הסטטוס החברתי הנחשק.

ניתן להמשיך בניתוח כיצד אינסטינקטים מוצדקים בבסיסם ועקרונות חיוביים שהם חלק מהותי מהגדרת החרדיות קיבלו פרשנות תרבותית וחברתית שקשה להצדיק, על בסיס יסודות יהודיים. עם זאת, השורה התחתונה היא אחת: החרדים אינם אך ורק קהילה של "שלומי אמוני ישראל", אף שבאופן רשמי (ולרוב גם מעשי) העיקרון המוביל של חייהם הוא שמירה מדוקדקת של התורה והמצוות. המאפיינים שנזקקו להם כדי לשמור על הרמה הרוחנית של הקהילה – מאפיינים כמו שמרנות, חשש מהאחר, התבדלות, זהות מגזרית חזקה, וכן הלאה – השיגו, לצד התוצאות הרצויות, גם תוצאות רצויות פחות. כפי שנראה בהמשך, תוצאות בלתי רצויות אלה אינן גורל שאי אפשר לחמוק ממנו; אולם יש צורך להיות מודעים להן. חשוב לדעת מתי אנו פועלים באופן "יהודי" חד-משמעי, ומתי אנו פועלים באופן "חרדי תרבותי" או "חרדי חברתי", שכל קשר בינו לבין היהדות מקרי בהחלט.

 

כשהלכות מתנגשת בחרדיות

מדוע חשוב לנתח את ההבדלים שבין המאפיינים התורניים של החרדיות לבין המאפיינים הקהילתיים שלה? נדמה כי בעשורים האחרונים חל בלבול מושגים קשה, ונאמני החרדיות מפגינים לעתים דבקות גדולה יותר במאפיינים תרבותיים וחברתיים של החרדיות מבעקרונות יהודיים הלכתיים. מצב זה (ברוב המקרים) לא נוצר בשל סולם ערכים מסולף במכוון, שבו גובר ה"ס'פאסט נישט" על דבר ההלכה עצמה. הוא בעיקר תוצאה של הבנה לקויה וחוסר חשיבה – לעתים גם האמונים על החינוך אינם עושים את המאמץ הדרוש כדי ליצור הפרדה בין דברו של השלחן ערוך לבין דבר הנורמות החרדיות.

זה קורה במיוחד כאשר נוצרות התנגשויות חזיתיות בין האמירה היהודית-הלכתית ובין האמירה החרדית. נדמה שתחום בין האדם לחברו הוא הפרוץ ביותר. מערכות היחסים בין קבוצות בתוך החברה החרדית, ובמיוחד היחס לכל מי שאינו "סטנדרטי", כמו משפחה חד-הורית או בעלי תשובה, טעונים שיפור רב. עם זאת, קשה לעשות בו שימוש להמחשת טענתי, כיוון שכל דוגמא לאפליה תיהדף בטענה כי היא לשם שמים. גם העושים מעשי זמרי דורשים, לעתים קרובות מדי, שכר כפנחס.

זה קורה במיוחד כאשר נוצרות התנגשויות חזיתיות בין האמירה היהודית-הלכתית ובין האמירה החרדית. נדמה שתחום בין האדם לחברו הוא הפרוץ ביותר. היחס לחלשים ולקבוצות מיעוט בחברה טעון שיפור רב

נושא אחר שבו גוברת התרבות החרדית לעתים קרובות על הפסיקה ההלכתית הוא שאלת ההונאה של רשויות המדינה. ידוע שהגרי"ש אלישיב זצ"ל – הפוסק הליטאי האחרון המקובל באופן גורף על כל הציבור החרדי הליטאי – פסק כי העיקרון של "דינא דמלכותא דינא" חל ללא פקפוק על כל חוקי מדינת ישראל שאינם סותרים את ההלכה. למרות פסק חד משמעי זה, ממשיכים חרדים רבים לטעון (או לנהוג) כי "לגנוב את המדינה זו מצוה". או לכל הפחות, זו בהחלט לא עברה. ודוק: לא מדובר באנשים ההולכים לפי רב הפוסק אחרת, מדובר בעיקר באלה שכלל אינם סבורים שיש לברר את הנושא מבחינה הלכתית.

סברה נפוצה זו באה לידי ביטוי במגוון דרכים. למרות הזהירות מגזל הרווחת בציבור, למשל, "עבודה בשחור" כלל אינה נחשבת להתנהלות לקויה. כשמגיע זמן ההרשמה למעונות יום של התמ"ת, מדברים חרדים רבים בגלוי על דרכים שונות "לשפץ את התלושים" כדי לקבל או להגדיל את ההנחה. כשהורים רוצים לקבל קצבת ביטוח לאומי עבור אחד הילדים, יומלץ להם לפנות לאיש ציבור חרדי המתמחה ב"העברת תדריכים" לילדים כך שיתנהגו וידברו באופן שיאלץ את הביטוח הלאומי להעניק קצבה. ועוד לא דיברנו על "תעשיית העבודות" (שחובה להגיש בהשתלמויות ובתכניות לימוד שונות) הרווחת אצלנו. תופעות אלה, חשוב להדגיש, אינן נובעות מזלזול בפסוק "מדבר שקר תרחק". הורים שייקחו את הילד שלהם ל"תדריך", תוך שהם מלמדים את לשונו דבר שקר, יזדעזעו עמוקות אם ישקר בנסיבות אחרות. הם פשוט ספגו את התפיסה התרבותית החרדית הרווחת, ששוד המדינה אינו שוד. הדבר כה ברור בעיניהם, שהם אף אינם רואים צורך לבדוק אותו מול סמכות הלכתית.

פרדוקס מסוג זה ניתן גם לראות במקום שבו פסק הלכה מסוים יוצא נגד נורמה תרבותית שקיבלה כמעט מעמד של "הלכה" בציבור החרדי. כך לדוגמא, כל בוגרת בית יעקב זוכרת דברי מוסר ששמעה בגנותו של לבוש ארוך, מאחר שהוא "רחובי". התפיסה הזו כל כך מושרשת בדי-אן-איי של כללי הלבוש החרדיים לנשים, שאפילו דמות כמו הגר"ח קנייבסקי אינה יכולה לערער עליה. כשהוא הוציא לפני מספר שנים פסק הקובע כי מדובר בלבוש מהודר שיש להקפיד עליו ברמה של לכתחילה, זכו הדברים להתעלמות רועמת. אמנם לגר"ח קנייבסקי יש פסיקות יוצאות דופן במספר נושאים (כגון לבישת שעון לגברים או בדיקות "דור ישרים"), אך במקרה הזה היה ניתן להתייחס לפסק שלו, למצער, בתור הגדרת הלבוש הארוך כלבוש הגון וראוי. זה לא קרה, והסיבה לכך פשוטה: הסמינרים כבר הקדימו וביססו את הנורמה הקהילתית שנשים "משלנו" אינן מתלבשות כך.

 

נורמות מקודשות

לעומת הפסקים וההלכות שנדחקו אל הצד, עומדות נורמות שקיבלו מעמד קרוב לזה של "הלכה למשה מסיני". דוגמא טובה לכך הן הזמנות לשמחות. על הזמנה רווחת בציבור החרדי ליטאי או ספרדי חתומים ההורים במתכונת "משה כהן ורעייתו". יש מהחסידים המגדילים עשה וחותמים "משה כהן ובני ביתו". נוהג זה התקבל כמובן מאליו אצל רוב הציבור.

אך כאשר בודקים הזמנות לחתונה של דורות קודמים, התמונה משתנה מעט. למשל, בספר "בית אמי" על חיי הרבנית קנייבסקי, לא נמנעו העורכים מלפרסם את צילום ההזמנה לחתונה של הגרי"ש אלישיב זצ"ל ורעייתו, ועל ההזמנה חתומים שני הצדדים בשמותיהם המלאים: הרב אברהם והרבנית חיה מושא אלישיב, והרב אריה והרבנית ציפורה חנה לוין.[1] אכן אכשר דרא, אבל עד כדי כך שגילינו הלכה שמשפחות תלמידי חכמים מופלגים כאלה לא הכירו? כמובן, אם נדחק את החרדי המצוי לקיר הוא יודה, שניסוח ההזמנות אינו עניין הלכתי. ועם זאת, מרבית המשפחות החרדיות לא יוותרו על הניסוח המקובל, גם במחיר של עמידה קשוחה מול הצד השני: כוחה של החרדיות התרבותית חזק מדי. במספר מקרים שהכרתי, כאשר צד אחד אכן היה "פתוח" יותר והתעקש על הופעת שמות שני ההורים, הודפסו שתי גרסאות של הזמנות, כדי שהצד ה"אדוק" יותר (בחרדיותו התרבותית) לא יובך בפני קרוביו ומיודעיו.

אין טעם לקטרג על הציבור, ולא ראוי לסדר רשימה חסרת תועלת של פגמיו. עם זאת, דומני שכל חרדי יכול להבין היטב את התופעה שעליה אני מצביעה: קידוש הנורמות החברתיות, גם כשברור שמדובר בהתנהגות שאינה נדרשת על-פי ההלכה, ולעתים אף אינה ראויה על-פיה

נורמה אחרת שהפכה לסטנדרט מקודש היא הימנעות מפרסום תמונות נשים. בציבור החרדי בישראל מקובל זה שנים לראות בתמונות נשים בל-ייראה-ובל-יימצא. הגישה בציבור הליטאי והספרדי עוד נחשבת מקלה יותר מן הגישה המקובלת בחלקים גדולים בציבור החסידי, אצלם גם איורים של נשים (או ילדות) אסורים בתכלית האיסור. שלא כטרנדים חרדיים ישראליים, הטרנד הזה אף זכה ליצוא מוצלח אל מעבר לים. כיום הוא מצוי במרכזו של פולמוס גדול ביהדות החרדית האמריקאית, שם מתלוננים על כך שאפילו בעיתונים המיועדים לנשים בלבד לא מתירים פרסום תמונות, ולו הקטנות והדיסקרטיות ביותר, של הנשים הצנועות ביותר. פולמוס זה טרם הגיע למדיית הפרינט החרדית בישראל, אבל הוא הגיע גם הגיע לעיתונות הדיגיטל. באתר קירוב מוכר, למשל, המדיניות היא לפרסם תמונות של נשים צנועות, לאחר ביקורת קפדנית. מדיניות זו מתבססת על פסק ספציפי שהתקבל מפוסק חרדי ידוע, שהיום כבר אינו בין החיים. למרות זאת, מנהלי האתר זוכים בקביעות לתלונות על תמונות הנשים המתפרסמות באתר, ועל "פריצת הגדר" ו"ההחטאה הנוראית" הכרוכה בכך. גם כשהם מקבלים את התשובה הפשוטה שהאתר קיבל היתר רבני לנוהג שלו, לא נחה דעתם של המגיבים. מה שעומד בבסיס הזעם שלהם אינו גדר הלכתי והחשש מפני פריצתו, אלא חטא מסוג אחר: הבגידה בנורמה החרדית.

וכמובן, איך אפשר לשכוח את נורמות הלבוש החרדיות? בריכוזים החרדיים הגדולים, גבר שלובש חולצה צבעונית, למשל, יישפט בחומרה ועלול לסכן את העתיד המוסדי של ילדיו. יתרה מזו: גם כשהשוני בלבוש נתפס לפי רוב הדעות ההלכתיות הידור, היחס עלול להיות חשדני עד ביקורתי ממש – אם זה גבר חרדי שהתחיל להטיל בציציותיו תכלת, ואם זו אישה חרדית (במיוחד מעדות אשכנז) שהחליפה את הפאה במטפחת. על אף שפסקים רבים של תלמידי חכמים המקובלים בציבור תומכים בצעדים הללו, המבט הנפוץ כלפי הנוקטים אותם לא ישקול את הצד ההלכתי אלא את הניואנסים התרבותיים שלהם.

אין טעם לקטרג על הציבור, ולא ראוי לסדר רשימה חסרת תועלת של פגמיו. עם זאת, דומני שכל חרדי מכיר היטב את התופעה שעליה אני מצביעה: קידוש הנורמות החברתיות, גם כשברור שמדובר בהתנהגות שאינה נדרשת על-פי ההלכה, ולעתים אף אינה ראויה על-פיה.

 

הזכות לשנות, החובה לשנות

האבחנה בין התורניות לקהילתיות עונה על השאלה שבה פתחתי: מדוע, בחברה שחרטה על דגלה את ההליכה בדרך ה', קיימות רעות חולות שאין בחברות אחרות. הסיבה לכך אינה פגם באידאלים שלה, חלילה, אלא קידוש אלמנטים קהילתיים שדבקו בה וחוסר יכולת להסיר אותם עקב חשדנות מובנית כלפי שינויים חברתיים.

מעבר להיותה תשובה למקטרגים על החרדיות, אבחנה זו חשובה במיוחד כדי שאנו עצמנו נדע איזו ביקורת יש בה ממש ואיזו ביקורת אינה אלא קנטרנות. הנטיה הבסיסית שלנו היא להגן אוטומטית על החרדיות מפני כל ביקורת. ניתן כאמור להבין את הגישה, ואת התועלת הגלומה בה. אך יש בה נזק – נזק שאסור להעלים עין ממנו. הדחייה האוטומטית של ביקורת נכונה עלולה לעורר חשד, אפילו בקרב חרדים מלידה: אם החברה החרדית נוהגת באפולוגטיות ביחס לבעיות אמתיות הקיימות בה, מי ערב לנו שהיא אינה אפולוגטית גם ביחס לעקרונות היסוד שלה? כתוצאה מכך, ישנם העשויים לאבד לחלוטין את האמון בדרך החרדית. אם איננו רוצים לעודד זאת, חובה עלינו ללמוד להבחין בין מתקפות בלתי מוצדקות על היהדות לבין ביקורת מוצדקת שאכן מצביעה על עשבים שוטים הגדלים בקרבנו תחת אצטלת החרדיות.

כשהציבור החרדי סופג ביקורת בשל גאוותו על ריבוי לומדי התורה שבו, למשל, הרי אין זה אלא גלגולו של האפיקורס התלמודי הרוטן: "מאי אהנו לן רבנן". ביקורת נגד הערך המהותי של לימוד תורה היא מתקפה על היהדות. אך מנגד, כשמישהו מעיר על הדבקות של החרדים בלבוש שהיה מקובל באירופה לפני מאה שנים, מדובר בהערה לגיטימית

ביקורת כלפי הציבור החרדי על ריבוי לומדי התורה שבו, למשל, אין היא אלא גלגולו של האפיקורס התלמודי הרוטן: "מאי אהנו לן רבנן". ביקורת נגד הערך המהותי של לימוד תורה היא מתקפה על היהדות. אך מנגד, ביקורת על ההצמדות של החרדים ללבוש שהיה מקובל באירופה לפני מאה שנים, היא ביקורת לגיטימית שניתן להעניק לה מענה לגיטימי לא פחות. אפשר בהחלט למצוא ללבוש החרדי צידוקים בשפת היהדות, אך לא ניתן לראות בחולקים עלינו בעניין זה את מתנגדי היהדות.

לעומת אלו, התהייה מדוע אברכים מסוימים מתעקשים לבנות לעצמם מוסדות ולהדיר מהם כל ילד שאביו עובד, היא ביקורת על קידוש הקהילתיות והפלגנות, ונתקשה למצוא לה "תשובה יהודית" המתקבלת על הדעת. באופן דומה, שמירת המסורת המשפחתית נוסח "אל תיטוש תורת אמך" היא עניין יהודי, ואילו אפליה עדתית היא עניין חברתי חרדי שאין לו ולא כלום עם היהדות הנאמנה. צניעות היא עניין יהודי, ואילו הגדרת נורמות לבוש ספציפיות (שלפעמים פוסלות דווקא הידורים הלכתיים, דוגמת מטפחת לכיסוי הראש או חצאית ארוכה) היא עניין קהילתי. תקוה לגדל ילדים תלמידי חכמים היא עניין יהודי, אך התעלמות מצרכיהם של ילדים בעלי אתגרים שאינם מאפשרים להם להשתקע בלימוד, היא עניין קהילתי.

ישאל השואל: אם הקיום של החברה החרדית מאפשר לה לטשטש גבולות בין הלכה ותרבות, ולהצמיח נורמות חברתיות שחלקן לקויות בהחלט, איך יכולים אנחנו להצדיק את קיומה? התשובה לכך פשוטה. אדם הזקוק נואשות לתרופה אינו מפסיק לקחת אותה בגלל תופעות לוואי. הוא כן אמור – אם יש שכל בקדקודו – לשים את לבו להוראות הרפואיות, לקחת את התרופה בדיוק לפי ההמלצות, להיות מודע לתופעות הלוואי ולנקוט אמצעים מוכחים כדי להקל עליהן. אין לי ספק שדרך החיים החרדית היא התרופה הטובה ביותר למציאות החיים של ימינו. החברה החרדית הצליחה ועודנה מצליחה לגדל בתוכה את המספר הרב ביותר של יהודים שתורה ומצוות הן מרכז הכובד של חייהם, שלא לדבר על המספר הרב ביותר של תלמידי חכמים. ההכרה בכך, עם זאת, אינה אמורה למנוע מאתנו לזהות את תופעות הלוואי שמהן אנו סובלים, ולנסות לצמצם אותן.

החדשות הטובות? יש לנו בהחלט סיבות לאופטימיות. אחרי הכל, ישנן קהילות חרדיות שבהן לא קיימות אותן רעות חולות המזוהות עם החרדיות התרבותית. יש גם תופעות שהיו נפוצות בציבור החרדי בעבר, וכיום הן הולכות ונעלמות

החדשות הטובות? יש לנו בהחלט סיבות לאופטימיות. אחרי הכל, ישנן קהילות חרדיות (בין בארץ, בין מחוצה לה) שבהן לא קיימות אותן רעות חולות המזוהות עם החרדיות התרבותית. יש גם תופעות שהיו נפוצות בציבור החרדי בעבר, וכיום הן הולכות ונעלמות. נושא מוגנות הילדים הוא אחד מהם. במקום צניעות בשיח ובמחשבה, ננקטה בעבר התעלמות מוחלטת מסכנות פוטנציאליות. מצבנו כיום טוב בהרבה. מוסדות חינוך שהם סמל לשמרנות מעבירים לתלמידיהם תכניות מוגנות, ופוגעים מורחקים מהקהילה ביעילות גבוהה יותר מבעבר. האם המצב בתחום מושלם? ודאי שלא. אבל ההתקדמות שהתרחשה בו מוכיחה שאין סיבה להתייאש מתופעות שליליות הצומחות אצלנו רק כי "ככה זה בחברה החרדית". כל עוד אין מדובר בתופעה יהודית והלכתית, יש לנו מלוא הזכות – ואף החובה – לפעול לשינוי.

לפני מספר חודשים פרסם עו"ד דובי וינרוט סיפור ששמע מידיד של אביו המנוח, עו"ד יעקב וינרוט. הידיד סיפר כי ניתח באוזני וינרוט המנוח את הפלגים השונים בחברה הדתית: "הליטאים הם כאלה, החסידים הם כאלה," וכן הלאה. עו"ד וינרוט היסה אותו באמרו: "תפסיק לספר לעצמך סיפורים. העולם הדתי מתחלק לשניים: אלה שהתורה היא החיים שלהם ואלה שהתורה אינה החיים שלהם. כל שאר החלוקות הן פיקטיביות."

המשיח יצטרך כנראה להגיע לפני שנחייה כולנו באקלים שבו החלוקה הרלוונטית היחידה היא זו שציין עו"ד וינרוט המנוח. עד אז, עם זאת, אפשר בהחלט להשתמש בתובנה שלו כדרך לבחון את מעשינו בתור חרדים: מתי אנחנו פועלים כי התורה בראש מעיינינו, ומתי אנו פועלים משיקולים חרדיים-תרבותיים גרידא. חשבון נפש כזה יכול להוביל אותנו למעשים מתוקנים יותר, לחברה בריאה יותר, ולמוכנות גדולה יותר לקבל ביקורת המבקשת לעשות אותנו, החרדים, עוד יותר יהודים.

 


[1] צביון ר', “בית אמי”, עמ' 64.

תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית, Kobi Gideon

 

20 תגובות על “"ביקורת תהיה" – בין חרדיות תורנית לתרבותית

  • מאמר משובח ויוצא דופן. אמנם קצת קשה לקריאה בשבילי כחרדי מבטן ומלידה, מנגנון ההגנה האינסטינקטיבית מתקוממת לנוכח הטענות המובאים במאמר, אבל טוב, זהו בדיוק האתגר, להישיר מבט ולא לפחד להסתכל לעצמנו במראה.
    רק על נקודה אחד אני רוצה לחלוק וזהו ענין תמונות הנשים בעיתונים, הענין הוא בפירוש ענין הלכתי, כמו שפוסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבהסתכלות בתמונה של אשה יש איסור דאבק ג"ע (מובן דמיירי במסתכל לשם הסתכלות כמו בכל עניני שמירת העיניים ואכמ"ל) רק מה לדאבונינו בעקבות המהפכה הדיגיטלית נחלש מאוד כל הזהירות בנושא של הסתכלות בתמונות נשים, עד שאצל רבים(ואני בתוכם) הדבר נעשה כהיתר, אבל אל לנו בעקבות זה לשכוח את ההלכה כפשוטה ואת ציווי התורה ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שבכלל האיסור הוא עצם ההסתכלות כמובא בפוסקים.
    ועד פעם תודה על המאמר.

    • כפי שנכתב בכתבה באשר לפרסום תמונות נשים, ההתייחסות היא ללקיחת העיקרון הזה עד מקום שבו גם בכתבי עת המיועדים בפירוש לנשים בלבד לא ניתן לפרסם ולו תמונות פרופיל קטנות וצנועות של נשים. ובאשר לפסק – כאמור, מכירה מהיכרות אישית אתר קירוב (שרוב קוראיו בפועל דתיים וחרדים) שקיבל פסק המתיר פרסום תמונות נשים צנועות מפוסק ידוע לא פחות. ככל שאדם הולך לפי הפוסק שלו אין שום טעם לבקר אותו, אבל התהייה היא על האופן בו מצופה באופן גורף מכל גווני הציבור ללכת לפי פסק כזה בכל סביבת פרינט ודיגיטל, לא משנה מי צרכניה. אגב, לפני מספר שבועות התפרסמה תמונה של עיתון המודיע מימי קום המדינה בו נראה החזון איש בוחן את תלמידות בית יעקב שבו ביקר… כמו במקרה של ההזמנות לחתונות, ייתכן שההקצנה היא משום הדור שלנו מרגיש בצדק חששות גדולים יותר סביב ענייני צניעות, אבל הוא לבטח לא מוסמך ליצור פסקי הלכה חדשים וגורפים ולנסות לכפות אותם כסטנדרט גם על הנשמעים לדעות אחרות, רק משום החששות הללו.

    • לא מאמין כלל לפסק הזה, מאחר ולא שייך בכלל גילוי עריות בתמונה. השאלה היחידה היא של איסור הרהור הנלמד מ"ונשמר מכל דבר רע", אבל מי שתמונה של אשה צנועה סטנדרטית בעיתון גורם לו להרהור, נמצא בבעיה קשה מאד בעצם היותו בעולם של שנות האלפיים, בו נשים עם סגנונות לבוש (או אי לבוש) רבים ומגוונים נמצאות בכל מקום.

    • להיפך, ככל הזכור לי בספר הליכות שלמה מובא בשם הגרש"ז אויערבאך שאין בתמונת אשה משום ערווה – לגבי קריאת שמע כנגדה.
      חכמים הזהרו בדבריכם

  • למען הגילוי הנאות אני בן ל'חרדי עובד' ועקב כך הנושא של אפליית ילדי חרדים עובדים במוסדות וכן הזלזול בחרדים עובדים הוא נושא רב פנים לדעתי ,קל להטיח בשנינות שזה חולי ונגע וכו' אולם מצד שני ברור לכל מי שעיניים בראשו שילדי החרדים העובדים -על פי רוב ,חשופים לעולם שמחוץ (ברמות משתנות) באחוזים גבוהים מילדי האברכים (אפילו "אברכי קפה" סליחה על הביטוי) וכן גדלים באווירה פחות תורנית מילדי אברכים ,למה? מכיון שנוצר מצב (שדורש דיון בנפרד) שרוב החרדים שיוצאים לעבוד משתייכים בדרך כלל לשכבה הפחות תורנית/איכותית ,טבעי ביותר שילדיהם יהיו כמותם ,הפתרון לסוגיה זאת היא שדווקא חרדים איכותיים ותורניים יכנסו למעגל העבודה ועל ידי כך 'חרדי עובד' יהיה פחות ופחות תואר גנאי

  • כמה הנחות שגויות שמניחה הכותבת הנכבדה
    1, אין ישות דמיונית שנקראת ישות חרדים.
    למה כל כך חשוב להדגיש את זה. כי שאת מדבר כלפי חרדים כישות, את מדברת אלי כפרט וכפרט את לא יכול להעביר עלי ביקורת בלי שתכירי אותי אישית.
    לדוגמא נושא בעלי התשובה שאת מזכירה. הרי אין עוול ונבלה כמו הביקורת שלך על פרטי החרדים שמסרו נפשם ואפי' החריבו את קן משפחתם בכדי לעזור לאנשים שברחו מהחילוניות ורצו לחזור לדת. כל פרט חרדי או משפחה חרדית באופן עצמאי בלי כסף ובלי תמיכה משום גורם, מדיני או חברתי או קהילתי, שהתגייסו לעזור להם בכל דרך על חשבון הקן המשפחתי שלהם עצמם (למשל אשתי הפסידה את כל ימי נעוריה כי הבית שלהם במאה שערים היית פתוחה לכל זר וזרה ככה שלא היה לה פינה פרטית בבית לנשום).
    זה לא איזה ישות שקיבל אותם או לא קיבל אותם נכון, ואת כביכול יכולה להעביר על הישות ביקורת.
    זה לא איזה מערכת ארגונית כמו מערכת מדינית וכדומה שאת יכולה להעביר עליה ביקורת.
    את מעבירה ביקורת עלי ועל אשתי אישית, את מעבירה ביקורת על חמותי ועל חמי אישית אפי' שהפקירו את ביתם ואת זרעם בשביל נערות ונערים זרים שחיפשו משמעות חיים ברוח ובנפש ואפי' בגשמיות.

    את מבינה את האבסורד ? את מדמיינת ישות דמיונית ובביקורת את פוגעת באנשים פרטים שמסרו נפשם בשביל הבעלי תשובה האלה.
    ואל תתחילי לומר שאת מבקרת רק את הרעים. כי במילה חרדים את מכנסת את כולם למפלצת דמיונית אחת. וזה "הבנליות של הרוע" הנודע של הנביאה הפוסט מודרנית "חנה ארנדט".
    אילו החרדים היו מאורגנים יחד כאירגון עם מערכת רובוטית כמו באומות שיש להם מערכת מדינית. אז עוד אפשר למחול את המבקר כי הוא מבקר את אלה שמפעילים או מנהלים את המערכת.
    לא כן היהודי זה אלפי דור שהוא עקרונית בן חורין ולכן הוא לא יכול להיות רובוט של איזה מערכת. ולכן אין שום צידוק לבקר דבר שלא קיים. ומצד שני המבקר נהפך לאנטישמי קלסי (ראי את יסודות הטוטליטריות של חנה ארנדט).
    הרי מה ואת מי הוא מבקר ?! איזה ישות דמיונית שהוא מדמיין לעצמו ונותן לו שם "יהודי" או "חרדי".
    הישות לא מגיב לו על הביקורת ואז הוא יוצא עם חרב וחנית ומוצא לו יהודי מסכן שלא יודע בדיוק מה אתה רוצה ממנו.

    שהיהודי או חרדי לא רוצים לקבל ביקורת זה לא משום הביקורת כשלעצמו. בשביל זה יש לו ספרי מוסר שהוא לומד כל יום ויש לו דרשות ושיעורים וכו' וכו'. הוא לא מקבל ביקורות שכאלה כי הוא יודע לאן זה מוביל לבסוף – לאנטישמיות.
    ראי מה קורה בארץ ישראל, ארץ היהודים. כל מדומיין חושב שהוא מדבר עם ישות דמיונית שהוא קורא לו חרדים במקום יהודים (כן, הקלישאה כאילו החרדי זה רק מאתיים שנה אפשר רק למכור לבורים ועמי ארצים. הרי תפתחי כל ספר יהודי מלפני אלף שנה ותאמרי לי אייך הוא מדבר כחרדי או כדתי לאומי או כחרדי לייט?! נוו באמת יש גבול לבורות) הוא מתמימות ובטיפשות מבקר את הישות, והישות לא עונה לו. הוא מנסה להכות בו בכל דרך והישות הדמיונית שלו לא עונה לו.
    ואז הוא יורד לשטח ומתנפל על ילד אוטיסט עם מכות רצח כאילו הוא האוטיסט הוא המפלצת המדוברת.
    הוא יורד לשטח ומונע כסף לחינוך מיוחד.
    לבסוף שהישות הדמיונית לא תענה לו כי היא פשוט לא קיימת כנ"ל, הוא המדומיין ייצא לציד כמו הנאצים.
    זה מה שנקרא "הבנליות של הרוע" ככה בדיוק נעשתה כל הרוע האנושית.

    שהמדומיינים מבחוץ רואים שהנה אפי' חרדית מעבירה את אותו ביקורות והישות הדמיונית לא עונה לה ולא שומעים לה ?! בוודאי שצריך להיכנס בהם !! את מבינה מה אני אומר לך ? זה הפחד שלנו מסוג ביקורות שכאלה.

    ביהדות אין סוג כזה של ביקורת. להפך כל ביקורת חייבת להיות אישית שאף אחד ח"ו לא ישמע שמה ההוא יפגע ויתבייש.
    יש לך ביקורת על מנהל בית ספר, זה אומר להיות פנים מול פנים. יש לך ביקורת מול רב קהילה, אותו דבר.
    שאדם מבקר אדם ברבים הוא שופך דמים. אפי' תמר שהובילו אותה להישרף אמרה רק ברמז שאף אחד לא יבין.

    אבל שאת מהעבירה ביקורת ברבים בעיתון את חייבת להפוך כל פרט יהודי לאיזה ישות מפלצתית, אחרת למי את מדברת ? את צריכה לנקוב בשם ובשם משפחה. ואין לך כזה, ואז מה את עושה לעומק ? נהפכת לאנטישמית קלסית.
    כל פרט יהודי או חרדי נכנס לאותו ישות דמיונית מפלצתית ואת מסיתה את ההמונים המדומיניים נגד יהודי מסכן שלא מבין בדיוק מה המשוגעים רוצים ממנו.

    לסיום: כל המאמר הוא קלאסיקה של אנטישמיות באיצטלה של ביקורת = "הבנליות של הרוע"

    נ.ב. הבטחתי עוד הנחות שגויות אבל התגובה כבר ארוכה מדי.

    • הכותבת מעבירה ביקורת על נורמות גרועות שקיימות בחברה החרדית.
      אני אחת מאותך הנערות הזרות שפתחו בפניהם אנשים חרדים(מקסימים!!!) את דלת ביתם. חלק מצורת ההתנהלות שלהם(ע"ע שקרים למשל) היא בעייתית ביותר בעייני. האם זה הופך אותם לאנשים גרועים? לדעתי לא. זה אומר עליהם שהם אנשים שחיים בתוך נורמה תרבותית הדורשת תיקון.בכל חברה ישנם נורמות הדורשות תיקון ומי שאינו מכיר בבעיה הזו הוא עיוור.
      נקודה נוספת שכדאי לך לחשוב עליה- כל האנשים (כולל מורות בסמינר למשל) שדאגו לשבח ולהלל את צעדי ההתקרבות וההכרה באמת שעשיתי בפני כל מי שהן רק יכלו,לעולם אבל לעולם לא היו נותנות לךי להתחתן עם הבן שלהן למשל ועוד דברים על הרעיון הזה. אם כן מדוע כל ההערכה?

    • אחת היקרה,

      אני טוען שאין דבר כזה "חברה חרדית". זה כל הוויכוח שלי עם אנשים שלעולם לא השתמשו עם השכל האלוהי שלהם. ועל זה בדיוק נזעקת הנביאה הפוסט מודרנית "חנה ארנדט" והיא קורא לזה "הבנליות של הרוע".

      בני אנוש הם פרטים ולא קולקטיב. כל "מודע" הוא בהכרח עצמאי. כל מודע שלא עצמאי הוא עבד\רובוט של איזה ישות דמיונית. היהודי הוא בן חורין ולא עבד של אף ישות דמיונית. הנאורות המטומטמת שלא הבינה למה היהודי תמיד לא מתארגן כישות דמיונית, כשלו במאה האחרונה והקימו ישות דמיונית שכזה והפכו את היהודי לילד בגן.

      והיות שכך – שכל יהודי הוא פרט ועצמאי ולא שייך לשום ישות דמיונית – אז זה שאת חושבת שמישהו אחר מזולתך צריך לתקן משהו, כדאי ללכת אליו ואולי הוא ישמע אותך ואולי להפך, את תשתכנעי שהוא נוהג נכון ואת הטועה.

      לדוגמא: למה לא ישתדך עם בעלי תשובה (אגב גם לא מדויק, יש הרבה עוסקים בתשובה שלקחו חוזרים בתשובה לילדיהם ולנכדיהם)?! כי הוא כבלזער חוסיד לא ישתדך עם גרער חוסיד ולא עם ויזניצער חוסיד.

      כלומר, זה רק בראש של המדמיינים ישויות דמיוניות. הוא חושב שזה שהוא לא משתדך עמי כי אני בעל תשובה או ספרדי או אשכנזי = זהות דמיונית. ואז את נזעקת שזה גזענות וכו' וכו' והישות החרדית צריכה לתקן את עצמה.

      וזה כנ"ל שטות מוחלטת. כי היהודי הנבון לא חושב ככה. הוא חושב נטו את טובת הבת או הבן שלו אישית ולא טובת "האלוהים הדמיוני" או "הלאום הדמיוני" או כל ישות דמיונית אחרת. היהודי לא מתחשב במה יאמרו הבריות הפנאטים שרואים ישויות דמיונית, ויחשבו שהוא גזען. הוא דואג אך ורק לטובת הבן או הבת שמגיע סוגיית השידוכים.

      תרוצי עם הדוגמא של השידוכים לכל תחום אחר כמו למשל "חינוך", כן לימודי ליבה או לא לימודי ליבה. השאלה והרלוונטיות של לימודי ליבה היא שאלה ישותית דמיונית – כמה מדינת ישראל תצמח ותשגשג? (כמדינה קפיטליסטית שזה אומר שעשירים יהיו יותר גדולים במדינת ישראל, הרי לא מדובר על מדינה סוציאליסטית ששם עוד אפשר לחשוב שהצמיחה תבוא לכולם). ליהודי הנבון לא מעניין כלום חוץ מחינוך זרעו. בוודאי לא מעניין אותו כמה הישות המדינית הדמיונית עשירה או עניה.

      ולכן שחכמי החלם של קובעי המדיניות אצל הנאורים הפנאטים רוצים לכפות לימודי ליבה על היהודי, הם לא מבינים שאין כאן ישות דמיונית שאפשר להילחם נגדם או נגד מנהלי הישות. הם צריכים להילחם עם כל הורה לחוד, וזה כולנו יודעים שזה בלתי אפשרי. מלחמות אפשר בין מנהלי ישויות דמיוניות שכל פרטיהם הם רובוטים וילדים בגן שלהם. אי אפשר להילחם נגד פרטים עצמאיים = היהודי הנצחי.

      לנאור הפנאט נוח לראות את פרטי החרדים כשיות דמיונית, ככה נדמה לו שהוא יכול לשלוט בהם. וכאן הכשל של כל אויבי היהודים בכל שנות ההיסטוריה.
      וזה הכשל של הנאורות במאות האחרונות. הם כפנאטים שלא למדו תורה מעולם, לא הבינו מהי סגולת היהודי ומה נותן לו את שרידותו הנצחית.
      הם חשבו בטעות שאם רק נתארגן כישות לאומית דמיונית, אז נהיה בני חורין. הם לא הבינו שזה בדיוק הבעיה ביסוד. כי ברגע שהאדם מתארגן בישות דמיונית, הוא הופך את כל בני החברה לרובוטים\ילדים בגן ואת המשטר למשטר טוטליטרית. הם לא הבינו שדווקא זה שכל יהודי ויהודי חיי אחרת מהיהודי השני, זה מראה על חירות. זה שכל עשרה יהודים יש להם בית כנסת אחר, זה מראה על בני חורין. זה שאין מצווה או הלכה מוסכמת על כולם (תמיד יש מ"ט טעמים לכאן ולכאן) זה מראה על בני חורין.

      באים אלה שיש להם עצירות מחשבתית ורואים בזה חולי. אתם החרדים גזענים וכו' וכו' – הם אומרים בקול גדול. הרי ספרדי לא ישתדך עם אשכנזי וההפך. לכי ספרי להם שהחרדי לא ישתדך אפי' עם רוב משפחות בתוך החסידות שלו ומתוך הקהילה שלו. ולכי ספרי להם שאפי' שההורים כבר מצאו את השידוך הטוב, הם עוד מוגבלים עם בדיקת דור ישרים. כלומר טובת הילד והילדה מעל הכל.

      לסיום:
      הנאורות כשלה במאה האחרונה אך ורק בגלל שלא למדו תורה ולא שמעו לחכמי תורה. והנה עוד מעט נולד להם הממזר שנקרא "מדינת ההלכה".

  • במחילה, הפוך לגמרי, הכל חברתיות ורק חברתיות, והדבק המחזיק את החברה הוא הזוטות ולא הדברים החשובים.

    ביום שאשמע על רב חרדי חשוב, שלכתחילה לקח לבתו חתן סרוג, תלמיד חכם וירא שמים, אחזור בי.

  • 1. המאמר הוא אמיתי ונכון. אבל ההתנהגות חברתית היא תופעה אנושית בלי קשר לחרדיות. כל חברת אנשים מפתחת קודים חברתיים, ואנשים אוהבים להרגיש חלק, אנשים אוהבים לעשות כמו כולם. זה לא מחמאה למין האנושי אבל זו עובדה. מן הסתם יש לזה תועלת, יתכן וזה מנגנון ששומר על בני אדם לבל יסטו.
    2. כל אפלייה אנושית מתחילה עם רקע אמיתי, ומשם גולשת להכללה כללית של קבוצה שלימה, ומעתה כל מי שמסומן כשייך לאותה קבוצה זוכה למעמד גבוה יותר מאלו שלא זכו להיות חלק ממנה. השורשיים הנפשיים של תופעה זו הם גאווה וכבוד, (אין צורך להשתמש במילים מורכבות מעבר לאלו. בדיוק כמו שיש כבוד להיות בנו של ראש הממשלה, כך יש כבוד לקהילה מסוימת שאחוז המשכילים בה גבוה יותר, או לחילופין המראה החיצוני שלהם נאה יותר).
    3. האליטזם הזה עומד בסתירה לשוויון זכויות שהוא הבסיס המוסרי של העולם בן ימינו. ומשום כך העולם הערכי בן זמנינו נוטה להתייחס לגזענות כאל אחת התופעות החמורות ביותר. הכלים להתמודד עם התופעה הם בעיקר באמצעות חוקים, (כל מי שלא יקבל תלמיד למוסד מחמת צבע עורו או מוצאו יענש ב..). בצורה זו הצליחו מדינות רבות להפחית את הפגיעה במגזרים חלשים. עם זאת התופעה עדיין קיימת, אבל אין ספק שמעמד המגזרים החלשים טוב יותר מבחינות מסוימות.
    4. ועתה נעבור לציבור החרדי. האם הציבור החרדי מודע לתופעות החברתיות השליליות שבו? התשובה היא כן. למשל אם נשאל רוב מוחלט מבני הציבור החרדי האם המגזר הספרדי סובל מאפלייה וקיפוח במוסדות החינוך הנשלטים ברובם על ידי אשכנזים, התשובה תהיה כן. הסיכוי של שני ילדים עם אותם כישורים ויראת שמים להתקבל למוסדות נחשקים שונה, קשה למצוא מי שיכחיש את העובדה הזו. קשה גם למצוא מי שיצדיק את התופעה, כמעט כולם מכירים ידידים/חברים שנפגעו מכך. רבים עוד זוכרים את הרב שך, שלחם בתופעה זו, עד שהכריח את הישיבות לקבל את המכסה הידועה וחולל מהפכה לא קטנה. (כמה לא נעים לדבר בשפה של מכסות). אז למה הציבור החרדי שהוא מוסרי לא פחות לא מצליח לשרש תופעה כגון אלו ממחנינו? לדעתי כמה תשובות בדבר. אקדים מראש התשובות שאכתוב אינם מצדיקות את המציאות אלא מסבירות מדוע מה שעובד יפה בעולם כולו לא יכול לעבוד אצלינו באותה מתכונת.
    5. ראשית כל, בשונה מהערכים המערביים בני ימינו, אשר מתחילים ונגמרים בשוויון זכויות, כל אדם זכאי לסל זכויות. הציבור החרדי מעריך מאד את ערך כבוד הזולת ואי הפגיעה בזולת, אבל בנוסף לאלו הציבור החרדי נושא עימו סל ערכים נוסף של שמירת תורה ומצוות ושמרנות על אורח חיים. בחינוך הדתי-חרדי מעבר לא דוגלים בערך מספר 1 חיה ותן לחיות, אלא דוגלים בחינוך האדם לעבודת ה' להתנהגות נאותה בין הבריות, להתרחקות מאנשים שליליים, ומשום כך נוצרים הרבה מצבים לא פשוטים. השמרנות החרדית מביאה חרדה רבה מפני השונה, חרדה מפני חששות שונים, (אני בעצמי נפגעתי בעבר כאשר בת השכנים אמרה לבתי שהוריה לא מסכימים לה להיכנס לביתנו מפני שיש לנו מחשב. ברגע הראשון נפגעתי. במחשבה שניה אני בהחלט מעריך את השכנים הללו. אולי הייתי מצפה לניסוח קצת יותר עדין, אבל בהחלט כל הכבוד להם שהם עומדים על הערכים שלהם גם כשזה יוצר אי נעימויות, ושתדעו שהשכנים הללו בכל פעם שהם צריכים מחשב או אינטרנט אז אנוכי משמש אותם בשמחה). אבל בציבור החילוני אין עוד ערכים מעבר לערך הבסיסי של שוויון זכויות על כל היבטיו שהם הכלת השונה, פמניזם, מניעת גזענות ופשעי שנאה. מעבר לכך כל אדם רשאי לעשות מה שבא לו. ואצלינו זה שונה, יש השקעה עצומה בחינוך האדם, שהאדם יהיה טוב יותר, טוב לבריות וטוב לשמים, והרבה פעמים יש מתחים. מי לא מכיר את התופעה של החרדי שקם כשאשה חילונית מתיישבת לידו, האם הוא עושה זאת מרוע לב? לא. הפוך בליבו הוא מאד מובך מהעובדה שהוא צריך לפגוע באדם, אבל מה לעשות וכך לדעתו צריך לעשות (ואולי הוא צודק ואולי הוא טועה. אבל הוא פועל לפי הבנתו).
    כפי שכבר נאמר כל אלטיזם מתפתח עם רקע מסוים, הרקע הזה הוא לרוב אמיתי. העולם המערבי חסר הערכים הנוספים מעבר לשוויון לא רואה כל בעיה להכיל גם קהלים שהאחוז בהם גבוה יותר. ואין לו בעיה לקבל כל אחד בכל צורה שהיא, וגם אם אותו קבוצה איננה מוצלחת ביותר ואולי אף רמתה המוסרית פחותה. אגב התחום היחיד שגם הם מבינים שהוא חשוב הוא ביטחון – שהרי חיים כולם רוצים – ופתאום שם יש אפליות. שהרי הכל יודעים שכאן במדינתינו מי שיש לו צבע פנים כהה יזכה במחסום למבט מחשיד יותר, זה בהחלט מרגיז אבל זו עובדה גם במדינות המפותחות ביותר, מדוע זה כך? כן, כי ביטחון חשוב גם להם, ולפעמים כשיש ערך חשוב אז ערכים אחרים סופגים פגיעה מסוימת, כמובן מנסים למזער את המקרים הלא צודקים, אבל לא תמיד בהצלחה רבתית. ויש אי נעימויות לפעמים.
    6. נקודה נוספת. הציבור החרדי עדיין עובד עם תרבות השטיבל. למען האמת הוא עדיין לא הפנים מספיק את העובדה שמדובר בכמה מאות אלפי נפשות. ובאמת אפשר לומר לשבח האתר הזה צריך עיון שהם קלטו את הענין שצריך איזו חשיבה על הדרך והכיוון במבט רוחב שתתווה מדיניות, כי אנחנו ציבור גדול בשביל להתנהג כמו משפחה אחת גדולה, כך תהיה חשיבה כללית לפתור תופעות יסוד שהשתרשו בצורה מאוזנת ומפוקחת, כי היום בדרך כלל רק פותרים בעיות ופחות יוזמים. בוודאי לא במערכת למעלה.
    7. ועוד הערה לגבי החרדים העובדים שחייבים להיות מוזכרים בכל מאמר בצריך עיון. אני מחפש כבר זמן רב את המאמר בצריך עיון שיעשה מחקר איזה חסימה לאינטרנט יש לרוב החרדים העובדים? כמה אחוז מהחרדים העובדים מחזיקים סמראטפון מוגן/מסונן/מושגח וכמה לא? כמה אחוז מהחרדים העובדים מסתובבים בקניונים חילוניים לחלוטין עם הילדים או בנמל תל אביב? כמה אחוז מהחרדים העובדים מסתובבים בפייסבוק ובאינסטגרם? והאמת אפשר לעשות מחקר כמה אחוז מהחרדים העובדים לומדים שעה!! ביום. ואז גם תהיה תשובה למהו הרקע שלעיתים קיים אצל משפחות עובדות, עם הנתונים בכל המדדים שצוינו היו 90 % כמו כל הציבור החרדי היה על מה להתלונן, אבל עם המדדים בכל מה שצוין לעיל עומד על 50% אז הרבה לפני שמתלוננים על הציבור החרדי, הציבור העובד צריך לעשות חשבון נפש דחוף קורה איתו.
    8. והאמת, סליחה על החוצפה שאני מעיז לכתוב בתוך אתר כנגד האתר. זו חוצפה ועזות פנים, אבל רוב האנשים כאשר מבקשים מהם סליחה תוך כדי החוצפה הם מוכנים לקבל זאת.

    • לגבי נקודה 7, אני סבורה שזה לא הוגן להתייחס לכל ציבור העובדים כמקשה אחת. העובדה שבקרב העובדים יש ציבור גדול שאצלו יציאה לעבודה של הגבר היא איתות על נטיות 'מודרניות' יותר, איננה סיבה לפסול אנשים שיצאו לעבוד פשוט כדי להביא פרנסה. 'חרדים עובדים' הם לא גוש מונוליטי של בעלי מקצועות חופשיים שמנסים להיראות כמה שפחות חרדים ומנהלים חשבונות אינסטגרם שמתחרים באלה של משפחת המלוכה הבריטית. יש בהם המוני אנשים שעובדים לפרנסתם כמגוון עצום של מקצועות: בעלי חנויות משפחתיות, משלבי ילדים, משגיחי כשרות, פקידים, וכן – גם בעלי מקצועות חופשיים. ואחוז משמעותי מתוכם מנהל בביתו אורח חיים שאינו שונה מאורח החיים של החרדים האברכים באותה קהילה, ועדיין מופלה אוטומטית במקומות רבים. בסופו של דבר, חייבים לזכור שאפילו לפי סטטיסטיקות רשמיות יותר מחמישים אחוזים מהגברים החרדים עובדים (נתון שנכון גם לציבור הליטאי, לפי סקר 'משפחה' לפני שנתיים), אז או שהתמונה שאתה מצייר (קניונים ואינסטגרם ולא לומדים תורה…) היא-היא תמונתו של הציבור החרדי ועם זה צריך לחיות, או שהפחדים מוגזמים ומידי הרבה פעמים משפחה לא נשפטת לפי אורח חייה אלא רק לפי מעמדו של הבעל כאברך/עובד.

  • אין הרבה טעם להתווכח על נתונים, אבל אני סבור שהמציאות לא כך. יש אמנם מעמד גבוה יותר ללומדי התורה או לכל מיני מיוחסים אחרים בצדק או שלא בצדק. (גם בנים של עסקנים זוכים למעמד מיוחד, ולא נראה שרוב החרדים רוצים לשבת בשמים ליד עסקנים שונים). אבל אין אפליה משמעותית לאלו שיצאו לעבוד ושומרים על אורח החיים החרדי הכולל שמרנות מעבר לשולחן ערוך, לא שהוספנו מצוות אלא חכמינו הבינו שכדי לשרוד כמיעוט חרדי בתוך רוב לא דתי עלינו לשמור על עצמינו יותר. הם לבושים בכובע וחליפה (אין בזה הרבה, אבל זה סימן וזה עוזר, ונכון שיש הרבה שרק זה מה שיש להם ומתחת למסכה מסתתר רשע לשמים ולבריות, אבל עדיין זה עוזר וזה שומר), וגם אין תמונות של נשים בעיתונות הנקראית על ידם, לא כי אסור להדפיס תמונה של אשה, אלא שהמציאות היא שגברים רבים קורים את עיתוני הנשים (ואגב, מדהים לראות את הדרדור בעיתונות הדתית שכמו הרבה גדרים חרדיים, לא עשתה עסק מכל תמונה של אשה, והנה תראו את עלוני השבת שלהם, לא עיתונים! עלונים בבית הכנסת!! תראו מה הולך שם).
    אבל כן יש אפליה משמעותית בין אלו שלא רק יצאו לעבוד אלא התקדמו עוד כמה צעדים, הם גולשים באינטרנט לא מסונן, מחזיקים סמראטפון לא מוגן, גולשים באתרים שרחוקים מאד מהאדם הדתי, ובסך הכל לא מאמינים בהרבה גבולות ושמרנות של החרדיים, מעבירים ביקורת רבה על כל מה שזז בציבור החרדי, ועדיין לא דיברנו על עגולי פינות במצוות שונות אצל חלקם, ולא על צניעות הנשים. רוב הציבור הזה, הם לא מלמדים בתלמודי תורה ולא משגיחי כשרות, גם לא סופרי סת"ם ולא אנשי מזכירות, ולכן אלו יסבלו הרבה פחות מאפליה. הרבה מהם למדו באקדמיה, חלקם במקומות לימוד מעורבים. אם הם היו מאד מתאמצים לשמר את אורח החיים החרדי מסתבר שהאפליה היתה הרבה פחות, וכבר כתבתי שכל אפליה נוצרת כאשר יש גרעין של אמת, כאן בסיפור יש הרבה יותר מגרעין של אמת. אז אמת שלצערינו סובלים מכך גם אלו שהם באמת יראי שמים, אבל זה כבר משנה את התמונה. חשוב להדגיש שכל האמור הוא בציבור הליטאי, שונים הדברים בציבור החסידי, אבל גם שם ניתן לראות שיש עובדים ויש עובדים.

    ועוד משהו למערכת צריך עיון, שמעודדת את העיסוק התדיר בחרדים העובדים המעונים והקדושים. אתם מנסים לבנות או לפחות לייצג קבוצה פתוחה יותר שלא רק בוחרת להסתגר בתוך עצמה אלא מנסה להיות שותפה לחיים הגדולים כאן במדינת ישראל. חברה שתורמת את חלקה לציבור מעבר לעובדה שהיא משמרת את הגרעין היהודי של מדינת ישראל. אתם שולחים רמזים עבים שאולי הגיע העת לחשוב מחדש על המודל של חיי האברכות, כי הרי החרדים חיים בעניות נוראה.. ילדיהם אומללים ונשותיהם עגונות והבעל שותה קפה בכולל, ובכלל עוד מעט אנחנו כאן רוב והמדינה תקרוס.. ועוד בכלל הרי כך עם ישראל חי כל הדורות. ואם כבר עובדים אז יאלה, אל תלך להיות מסכן בעבודת כפיים או משהו פשוט, בוא תהיה מתכנת בחברה בכירה, ותהיה שותף לדבר הבא שיעיף את העולם. רגע, והאשה תחזור להיות כמו פעם, אשת חיל שמגדלת את ילדיה לתורה ויראת שמים? (כי הרי כך היה כל הדורות) לא!! כי היא צריכה סיפוק.. ומה תעשה כל היום בבית בעידן הטכנולוגי שבו העוזרות הקוליות מחנכות את הילדים ונטפליקס מהוה בייביסיטר מעולה. ובכלל אולי כבר נלמד את הליבה, ונסגור את הפינה שחונקת אותנו מכל התקדמות בחיים האמיתיים? וגם נזכה לבנינים ראויים ומכובדים, ונגמור כבר אם הקרוואנים והחרדים האלה. רגע, ואיך נוכל להתעלם מחובתינו המוסרית לחברה בהגנה על המולדת, הנה יש מסלולים לחרדים שמשלבים גם מקצוע..
    אז נהיה ישראלים לתפארת. רגע, ומה עוד יש לנו ללמוד מהעולם שסביבנו, בואו נכניס גם את הפמניזם לסל, ונתקדם לעידן בו יהיה לנו סיום הש"ס גם לנשים, הרי הם צמאות לרוחניות.. והם יחליטו מה טוב עבורם, די כבר אם שלטון הגברים. (חבר דתי פוגש בבוקר חג השבועות את חבירו. נו, איך היה הלימוד בלילה? משיב החבר אני הייתי עייף הלכתי לישון, אבל דווקא אירית למדה עם דניאל חברותא ואמרה שהיה סבבה לגמרי). ועוד רגע.. הרי אנו חיים בעידן הפוסט מודרני, בואו נשמע מה יש לעידן החדש לומר על האמונה או על חינוך הילדים. ובתוך כל העסק הזה נעלמת אותה יראה טהורה, יראת שמים. יראת שמים ששמרה על אבותינו כל הדורות, יראת שמים שבדורות האחרונים אנחנו מתקשים לשמר אותה אל מול התרבות המערבית, ולכן נאצלים להיעזר גם באמצעים מלאכותיים כמו שמרנות וחיצוניות, כדי שעבודת ה' תהיה מרכז חיינו. לא שאתם טועים בהכל, יש הרבה אמת, בטענות ובטיעונים, ברעיונות ובתוכניות, אבל זה לא פשוט. אנו חיים במציאות מאד מורכבת, ואם המגמה תהיה בראש ובראשונה יראת שמים ושמירת תורה ומצוות, ורק אחריה יבואו כל היתר נבין שלא הכל פשוט כל כך, ולעתים יש מחירים, ואנחנו קבוצת קטנה בתוך קבוצה גדולה, וטבע האדם להיות מושפע מחברתו וסביבתו. והאמת בואו נלמד מאחינו הדת"ל שהקדימו אתכם בכמה דורות, והו הו כמה שהם שילמו, והתרומה הכי גדולה שהם תרמו לחברה החילונית היא רבבות הדתלשי"ם. אתם מוזמנים להריח את הגישה בהר המור או לחילופין בהר עציון, ולהבין לאן נוטה היום הציבור היותר ירא שמים, מה דעתם על שמרנות ופתיחות לתרבות המערבית. לא סתם הגרעין החזק דתית בדת"ל צועד יותר ויותר לכיוון החרד"ל. ראוי להאריך עוד, אבל כבר הגזמתי די לתגובה.

  • המאמר הזה ראוי לתליה בכל מוסד חינוך לתלמידים בוגרים.
    לאורך כל שנות התבגרותי הרגשתי בדיסוננס הזה שבין היהדות לבין התרבות החרדית, ומעולם לא ידע מישהו להסביר אותו. אל מסקנות המאמר הגעתי לצערי לאחר דרך קשה, ואף אחד לא יכל לנסח אותן טוב יותר!
    שאפו גדול, ותודה רבה!

  • החרדיות עצמה עניינה טענה אחת בלבד: שאי אפשר להיות בעת ובעונה אחת אדם מודרני וירא שמים, ולכן יש להישאר קדם מודרני ואזרח העולם השלישי על המשתמע מכך. ככול שטענה זאת תופרך באופן משכנע יותר כך יותר חרדים ייהפכו מודרניים ויושפעו מהטוב שיש לעולם המודרני להציע שאינו קיים בחברה החרדית, וממילא הנגעים החרדים הייחודים האלה יירפאו ובא לציון גואל. אין דרך אחרת.

    • אני חושב שההשקפה הרווחת בקרב החרדים המתונים (היינו, לא מודרנים ולא קנאים) היא שבהחלט אפשר להיות מודרני וירא שמים, אבל זה מאד קשה, מאחר והחשיפה לעולם המודרני מביאה איתה השפעה של ערכים מנוגדים ליהדות, וקשה מאד לרוב האנשים לקחת רק את הטוב ולדחות את הרע. משכך, עדיף לצמצם את החשיפה לעולם המודרני גם אם מפסידים כמה דברים בדרך, היות והנזק של החשיפה רב על התועלת. סבורני שהמציאות הלא מרנינה של רמת הדתיות הרווחת בחברה הדתית לאומית מוכיחה את נכונות טענה "חרדית" זו.
      מה שנכון הוא שיש רמה מסויימת של חשיפה שהתועלת שבה רבה והנזק שבה מועט, ואדרבה היא מחסנת את האדם כנגד ההשפעות השליליות של תרבות המערב. התופעות הלא רצויות המתוארות בכתבה רווחות בעיקר אצל אלו שסגורים לחלוטין מפני כל השפעה חיצונית, ואינם מרשים אפילו מינון נמוך של חשיפה לכל דבר מחוץ לחממה. הפתרון הוא התבצרות תרבותית אך עם חשיפה במינון נמוך ומבוקר, ואכן אצל אלו הנוהגים כך אפשר לראות שאין להם את החוליים הרעים המתוארים, בלי לוותר על המעלות של החרדיות ושמירת היהדות בצורה רצינית.

  • האבחנה בין הלכה ל"תרבות התנהגות חרדית" היא פשוטה ונכונה.
    הבעיה היא שפוסקי הדור הקודם (הרבנים אויערבך, פיינשטיין ויוסף) הבחינו היטב בין הלכה לתרבות. נדמה שבדור הנוכחי האבחנה הרבה פחות חדה

  • תודה על המאמר המאלף.

  • מספר הערות עובדתיות
    1. החוגים שמתירים לקחת מהמדינה, הם חוגים של "חזון אישניקים" או תלמידי "סלבודקא" או הרב גריינמן. וכמובן חוגים של סאטמאר ונטורי קרתא, השוללים את המדינה.
    2. לבוש ארוך כמו של מתנחלות הוא "זרוק", ונתפס כ"לבוש לא בפסון שלנו" בקרב "בית יעקב".
    אותו דבר ביחס לחולצות הצבעוניות. זה פשוט לא המדים שלנו. ולא יותר מזה. "זה לבוש של הקבוצה המתחרה".
    3. הבוז ביחס לבעלי בתים ולאלה שיצאו לעבוד, בזמנו היה "מלמעלה". בזמנו של הרב שך זצ"ל.

    • לדעתי לא ניתן להאשים את הרב שך ישירות במצב זה צריך לזכור שהוא פתח מדי שנה את ירחי כלה מסגרת לימוד לאנשים עובדים בפוניבז׳ ושאין שום התבטאות ישירה שלו נגד יציאה לעבודה מה שכן אווירת הנאר תיירה הקיצונית והאלימה שהוא יצר בדרכו לכונן את ציבור הבני תורה שכלי מרכזי באסטרטגיה הזו היה יתד נאמן שהקו המערכתי המרכזי שלו היה שנאה פסיכוטית לבעלבתים בהחלט אחראית למצב בו הציבור החרדי נמצא כיום.

  • היסוד הוא נכון. לא כל מה שחרדים עושים זה תורה. אבל חשוב לבדוק איך הגיעו למצב הזה, ולמה יגרום השינוי.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל