צריך עיון > סדר שני > טבעת לגדם

טבעת לגדם

n_f_0011
הרב אהרן שטרן חוקר במכון הרטמן, מרצה וכותב.

אף אחד מאתנו אינו אוהב ניגודים ודיסהרמוניה. אלו גורמים לנו כאב, מצוקה ואי-נחת, וכדי לברוח מהם אנו מספרים לעצמנו סיפור גדול ויפה שמשתיק את כל מה שלא מתאים. אבל לפעמים, הסיפור הגדול נסדק, ואז אין מנוס אלא להיישיר פנים אל הכאב. ודווקא שם ניתן למצוא את היופי.

כ' אייר תש"פ

1982. אני חייל צעיר במלחמת לבנון הראשונה (מלחמת של"ג). הכוח נמצא בעיצומה של משימה, ולפתע נפתחת לעברנו אש אויב. אני ממהר לתפוס מחסה מאחורי גדר אבנים, ובעודי כורע תחתי, מבחין בכף יד קטועה על האדמה. וכך, רכון בדד, אני מביט נרעש בכף יד אנושית קטועה המונחת לנוכח פני, חפה מכל יומרה להשיג איזה ניצחון.

עד לאותה העת כבר הספקתי לחזות בלא מעט מחזות קשים, בגופות הרוגים שסועות ושרופות. אולם הדבקות במשימה לא הותירה למראות שחוויתי להשפיע עלי. הייתי חייל צעיר השש אלי קרב, ולכדי תודעת כאב וסבל אמתי לא באתי. הגדרת המטרה, וביותר הצדקתה, אפשרו לי לשמור על ריחוק ממראות המלחמה, ואלו נצבעו אצלי בגוונים רומנטיים, אולי אפילו ילדותיים, של צדקת הדרך. הנרטיב צבע את כל מראות המלחמה בצבעי אדום בוהק, ותופיה הרועשים הפכו את הזוועות לאקורדים של מארש צבאי. אבל כף היד הקטועה זעזעה אצלי משהו. בהיותי לבדי, ספגתי את כולה עמוק לתוכי. חוויתי מעין התגלות. מחרידה, אבל גם מלאת עוצמה. הייתי נרעש מבחירתה להטיח דווקא בי את עלבונה.

כף היד הקטועה זעזעה אצלי משהו. בהיותי לבדי, ספגתי את כולה עמוק לתוכי. חוויתי מעין התגלות. מחרידה, אבל גם מלאת עוצמה. הייתי נרעש מבחירתה להטיח דווקא בי את עלבונה.

קודם להתוועדות האינטימית עם כף היד הקטועה, היתה המלחמה עבורי עטופה בהילה. באמצעות 'הטוטאליות של המלחמה' ניתן לארוז הוד והדר, אבדנים והשפלות, הכל בקופסא אחת. טוטאליות זו כוחה רב בכיבוש ניגודים ובביטולם. הזוועות אינן נרפאות, אלא מותכות ומתבטלות לתוך אש הקרב. דווקא לנוכח כף היד הקטועה נקטעה 'שלמותי'. האריזה, ההצדקה המוחלטת, התערערה. הכסות הנפשית הטעונה ב'רק כך נכון' נסדקה, ובאחת נחשפתי אל מוראותיה ואל זוועותיה של המלחמה.

כשהיא מוטלת לפני, חפה מכל רצף והרמוניה, תבעה אותה כף יד קטועה את הרשות להתנגד למלחמה. זו העלובה, שלא תחובר עוד, קמה גם ניצבה למול "הסיפור הגדול" של מלחמות ואידאלים. מסיפור טוטאלי רועם הפכה המלחמה לסיפור של ניגודים. ניגודים מעוררים מועקה, סבל. שוב אין ביעדיה הנעלים של המלחמה כדי לחפות על המקבריות של הזוועות.

להפתעתי, דווקא הכרת הניגוד שיחררה אותי מן ה'כישוף' ועזרה לי לחבור עם הווייתי העצמית. ללא הכאב לא הייתי מתנתק מן הקיבעון המחשבתי ומן הקהות הרגשית שהייתי נתון בהם. התוודעתי למשהו שהסיפור הגדול ביקש להסתיר. אותה יד קטועה פירקה בי את סוג הרצף שטוטאליות מכוננת. שוב לא הסכמתי לוותר באופן גורף על דעתי. החשיפה לכיעור ולדחיה, לדיסהרמוניה ולעיוות, עוררה אותי לבחון מהי שלמות והאם ועד כמה היא נוכחת בחיי.

שלמות שטחית וחיצונית מאפשרת לעבור מלחמה ללא מודעות לכאב ולסבל. כאשר שוככים רעמי המלחמה, והנפש נפתחת להכיל עוד, היא מתוודעת למורכבות, לזוועה, לקושי ולדיסוננס. הפנמת הניגודים וההסכמה להכיל את הכאב יכולים להניע חיבור עמוק ופנימי יותר בין הניגודים

הסדק בהרמוניה של אידאת המלחמה לימדני כי קיימות שתי דרכים להתמודד עם הצרימות ועם הניגודים המלווים את חיינו. את הניגודים ניתן להטביע בתוך חזון אדיר וכולל כל, אידאל טוטאלי וגדול. אבל יש גם ניגון אחר, ניגון העולה כל אימת שאנו מוכנים לספוג אל תוכנו את ניגודי העולם וכאבו. ככל שדבר נתפס שלם יותר הוא חסר רחמים יותר. שלמות אינה מותירה מקום לחמלה. דווקא הניגון הזה, שאינו מנסה לבטל צרימות אלא להכילן, כוחו רב לרפא אותן, לייצר מהן הרמוניה עדינה יותר, המרכיבה מניגודים ומכאב תמונה מלאה כנות.

שלמות שטחית וחיצונית מאפשרת לעבור מלחמה ללא מודעות לכאב ולסבל. כאשר שוככים רעמי המלחמה, והנפש נפתחת להכיל עוד, היא מתוודעת למורכבות, לזוועה, לקושי ולדיסוננס. הפנמת הניגודים וההסכמה להכיל את הכאב יכולים להניע חיבור עמוק ופנימי יותר בין הניגודים.

דומני כי מסר זה יכול להאיר גם את דרכנו הציבורית, את דרכה של החברה הישראלית ואת דרכו של הציבור החרדי.

 

אסתטיקה וכיעור

בטבע העולם, אנשים אוהבים את היפה ונדחים מכיעור. היופי גורם לנו עונג, ואילו הכיעור מעורר בקרבנו אי-נוחות.

מדוע נמשכים אנשים אל היופי? היופי הוא תוצר של היכולת לקשר ולחבר. לאחדות הניגודים אנו קוראים 'הרמוניה', יצירת רצף וצירוף חלקים לשלם. חן ויופי הם ההרמוניה העולה כל אימת שניגודים משתלבים. שילוב של צבעים כהים ובהירים, של מרקמים חלקים ומחוספסים, מייצר יופי. ביישוב הניגודים אנו חווים רווחה. לעומת זאת, מום וכיעור מסבים לנו סבל. מקורו של סבל זה בקושי להכיל ניגודים, סתירות ופירודים. מכאן שהמשיכה אל האסתטי והדחיה מכיעור קשורים לממד המטפיזי שלהם. קשר, תואם ושייכות גורמים לנו עונג, ואילו הנחת העולם לניגודיו ולקלקוליו מדכאת את הנפש.

חן ויופי הם ההרמוניה העולה כל אימת שניגודים משתלבים. שילוב של צבעים כהים ובהירים, של מרקמים חלקים ומחוספסים, מייצר יופי. ביישוב הניגודים אנו חווים רווחה. לעומת זאת, מום וכיעור מסבים לנו סבל

כנגד אלה, יש שתי גישות באמנות, שכל אחת מהן מייצגת מבט שונה על החיים. הראשונה שואפת ליצור דברים יפים. השניה מבקשת לחשוף דווקא את כיעורה של המציאות. הראשונה מבקשת לשאת חן ושכל טוב בעיני רואיה בדרך של שילוב, ואילו השניה מטיחה בפנינו את המציאות כפי שהיא, על דלותה, כיעורה, מומיה, אכזריותה ושלל חסרונותיה. פורטרט עצמי של ואן-גוך כרות אוזן או של רמברנדט חושף מחלת עור נחשבים אמנות, אבל קשה לומר שהם אסתטיים.

הוויכוח שבין סוגי האמנות אינו מצטמצם להבדלים שבין אמנות ריאליסטית לאמנות 'הוליוודית', או לחילופין קלאסית, שבה מציגים תמונה הרמונית ויפה של העולם, תוך הסתרת פצעים וצלקות באמצעות מייק-אפ או פוטושופ. ההבדל מהותי הרבה יותר. פעמים רבות, אלו העוסקים בתיקון עולם מעוניינים גם הם להתעלם מניגודים, ואף נוקטים פעולות המיועדות להסתירם. אמנם הם אינם מזייפים תמונות נוסח הוליווד, אבל הם כן בוחרים להתעלם מעיוותים ומסתירות, ולצייר תמונה אחידה ויפה. די להביא דוגמא מרוסיה הסובייטית, שם ההתמכרות לשלמות האידאל הקומוניסטי לא בלבד שדחתה כל אפשרות לביקורת, אלא אף גרמה לאומה שלמה לפתח אובססיביות להשפלה.

במילים אחרות, מבקשי התיקון אינם מקבלים את השבר, ואף רואים בו איום. מנגד, הכוח המבקר מדגיש דווקא את הסדקים, את הצרימה ואת הדיסהרמוניה שבמציאות. וכך, שני סוגי האמנות מתקיימים במקביל: האחד בונה – אבל גם מחפה, והשני מבקר את הבניין וחושף את סדקיו – עד כדי התמכרות לשבירה.

 

הרמוניה ושברה

מדוע נחוצים לנו שני סוגי האמנות? משום שלמרות הוקרתנו את ההרמוניה, עדיין אבני הבנין של קיומנו הם הניגודים. עוני, מומים, חוסר מוסריות, עוולות חברתיות, הם והסבל הנובע מהם, למרות הדחיה, מהווים את אבני הבניין של קיומנו. כל דבר חלקי, קודם שבא לבנין, הרי הוא בבחינת אבני בנין. כל אותם ניגודים שמהם מורכב עולמנו, הם אבני הבנין לעשיה אנושית. נקודה זו חשוב להדגישה, היות שאין לדבר על תיקון מבלי להכיר בעובדה שניגודים הם בחינת הצרימה הקודמת לניגון, ובאמת תמיד הם יהיו חלק ממנו.

אם ננקוט לשון פיוטית נאמר שלכל דבר ניגון משלו, היינו הרצף והצירוף המיוחדים עבורו. וכמו שלכל דבר 'ניגון משלו', כך גם לכל דבר 'ניגוד משלו', ואין לך ניגון שאינו מכיל גם ניגודים שאינם נעימים לאוזן

אם ננקוט לשון פיוטית נאמר שלכל דבר ניגון משלו, היינו הרצף והצירוף המיוחדים עבורו. וכמו שלכל דבר 'ניגון משלו', כך גם לכל דבר 'ניגוד משלו', ואין לך ניגון שאינו מכיל גם ניגודים שאינם נעימים לאוזן. מוזיקה היא האמנות לשלב ניגודים וליצור רצף. לכל דבר מקצב משלו: להילוך, לדיבור, לתורה ולמוסר. בכל מערכת אנושית טמון ניגון, העולה כל אימת שבני אדם מצליחים לשלב בין הניגודים הקיימים בה.

יופי הוא הממד המטפיזי המתלווה לסדר שאנחנו נותנים למציאות, הוא העונג העולה משילוב דברים יחד. באופן יומיומי, ניתן לחוות עונג מניקיון הבית ועיצובו. השתלבות האדם במרחב מביאה תחושת שייכות וביתיות. "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה…" (ברכות נז, ב). ומנגד במשלי (כד, ל): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי… וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה." מקום שבו שולטת עזובה גורם לתחושת דחיה.

 

זיכרון: המנגינה של המנגינות

אסתטיקה ויופי העומדים לעצמם, ללא זיכרון, שלא בשירות תכלית גבוהה מהם, אינם אלא בבחינת "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי". היופי עתיד להתפרק והחן להעלם. רק כאשר יופיו של פרח קשור בסיפור גדול יותר – של הנצה, בגרות, ומעגל חיים גדול המכיל רגעי שיא ושפל – הוא יותיר רושם בנפשנו.

הזהות היהודית שלנו אינה סיפור פרטי. היא חלק מסיפור גדול, המתחיל באברהם אבינו, ביציאת מצרים ומתן תורה, עובר דרך חז"ל ומגיע לימינו. אנו חיים בתוך רצף של זיכרון שאינו רק היסטורי אלא הרמוני. זיכרון הוא אחד מן האופנים ליצירת רצף, וזה בתורו מכונן זהות. כל סיפור פרטי וכל אירוע המתחברים לסיפור הגדול הם חלק מן הזהות. מסיבה זו, חיים של תורה ומצוות הם חיים של זיכרון מתמיד – זכר ליציאת מצרים, זכר למקדש כהלל, זכר לחורבן, זכר למעשה בראשית. אבל לא רק המצוות, אלא גם המידות: תבונה, אחריות, ערכי מוסר וכיוצא בהם, הן כולן מלאכות העוסקות בחיבור. כולן עוסקות בייצור הרמוניה, בבחינת תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם.

תכלית משותפת מחברת בתוכה ניגודים. מבלי תכלית, פרטית או כללית, לא ניתן לכונן הרמוניה, היות שהציר המאחד חסר. כאשר חסר 'הסיפור הגדול', גם הדבר היפה ביותר עלול להתכער. הסכסוכים שקודם חורבן הבית הם עדות עגומה לעם שנעלמה אצלו התכלית המשותפת, וכך הפך ביתו למונומנט ריק. כך, למרות אינספור סיפורי גבורה ואחוות לוחמים, לא ניתן לגאול את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון מתוויות החרפה והמום שדבקו בן. מארש המלחמה לבדו לא היה מספיק ולא צלח במקום שחסר היה הסיפור הגדול.

לכולנו סיפורים קטנים ובינוניים: הסיפור האישי, המשפחתי, הקהילתי. אנחנו טווים לעצמנו סיפורים כל הזמן. עם זאת, ניכר חסרונה של מהות שתחבר הכל לדבר גדול. חיינו מלאים ניגודים

לכולנו סיפורים קטנים ובינוניים: הסיפור האישי, המשפחתי, הקהילתי. אנחנו טווים לעצמנו סיפורים כל הזמן. עם זאת, ניכר חסרונה של מהות שתחבר הכל לדבר גדול. חיינו מלאים ניגודים. לכל תנועה יש איזה אנטיכריסט משלה, לכל ציבור יש איזה אויב, לכל מפלגה יש מתחרה, ולכל אדם יש איזה שונא. תמיד יש פרטים המאיימים להרוס את הסיפור.

ישעיהו הנביא מתאר חזון שבו "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'", ואז יגור "זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם". עד אז, חיי הפרט וחיי הכלל שלנו חסרים 'דעה' ומלאים קונפליקטים. קונפליקטים אישיים, בין אדם לזולתו, בין בני זוג, בין חתכי אוכלוסיה; קונפליקטים בין מגזרים ותת-מגזרים; בין עמים וארצות.

 

שני סוגי ניגונים

גם כאשר מתקיימת תכלית משותפת, עדיין יש לעיין כיצד היא מתנגנת, ומהו הניגון שבאמצעותו היא מחברת. האם היא מכניעה ניגודים בדרך של כיבוש ואונס, או משלבתם יחד ברוך ובאהבה.

מארש המלחמה הוא ניגון מכניע וכובש. מקצב התופים מפיג את הפחדים ומבטל את הספקות, ומעניק תחושה של עוצמה המתעלה מעל הצרימות.

אפשר לעם לעבור מלחמה על מוראותיה באמצעות סיפורים נוראי הוד על מסירות, חברות ואידאל. סיפור גדול – 'הקרב על הבית' או 'מלחמת קוממיות' – מאפשר להאדיר אף את הנוראה שבמלחמות. 'מרד' גטו ורשא היה לסיפור אפי מעורר השראה, תוך מחיקת הנואשות, הפחד והאבדן.

ניגון עדין יותר אינו אונס הפכים לתוך קצב אחיד, אלא אורג מהם הרמוניה. הוא יוצר קשר תודעתי בין סיטואציות ועושה אותן לרצף בעל משמעות. על סיפור זה אכן ניתן לבסס זהות.

קצב בלבד אינו הרמוניה, הוא קריאת כיוון. בקצב אין סיפור, ואי אפשר לבסס עליו זהות. לכן המנגינה של המלחמה אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן. ניגונה אינו נוגע באמת בלב, ולסוף מופיעות כף יד גדומה או רגל המסרבת לצעוד בסך, והורסות את הקצב.

התכליות הגדולות מצליחות להדביק יחד את כל החלקים, אבל הן אינן נותנות מובן לניגודים. ללא מובן אין חיבור ועולה תחושה של אונס. קצב בלבד אינו הרמוניה, הוא קריאת כיוון. בקצב אין סיפור, ואי אפשר לבסס עליו זהות. לכן המנגינה של המלחמה אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן. ניגונה אינו נוגע באמת בלב, ולסוף מופיעות כף יד גדומה או רגל המסרבת לצעוד בסך, והורסות את הקצב.

לפעמים חברה אנושית מתפרדת לא בשל העדר תכלית משותפת, אלא בשל הצורה שבה אותה תכלית מתנגנת. מהלך התיקון מופיע לפעמים בעוצמה חזקה, בווליום גבוה הבולע את הניגודים. אבל חבילה זו עלולה להתפרק בקלות, כיוון שאין כאן מארג פנימי, אלא דחיקה יחדו לתוך קופסא. במילים אחרות, רב כוחה של אידאולוגיה לחבר, אבל החיבור עשוי להיות חסר את ההבחנה שבין אחדות ובין אחידות.

בתכליות ואידאלים טמון כוח רב לציור שלמות. הטוטאליות מכניעה ניגודים שאינם משתלבים בה כראוי. אל החתירה לשלמות מתלווה הכחשה עמוקה של כל מה שסותר לה, ובמקום של שלמות אין רחמים. רגילים אנו לחשוב שהאידאל מאוים מאידאלים מתנגדים. ההתייוונות מאיימת על היהדות, הפילוסופיה על האמונה, ההשכלה על חכמת התורה, הסוציאליזם על הכלכלה החופשית, הציונות על החרדיות. אולם תפיסה דיכוטומית מאיימת על האידאל עצמו עוד יותר. התמסרות לאידיאל יחיד דורשת מאתנו להסתיר ניגודים ומומים בתוך הקופסא, ולתת לה צבע אחיד.

ראוי מאוד אפוא להשתדל ולבטל ניגודים, אולם קודם לכן ראוי לספוג אל תוכנו את המציאות כפי שהיא, אף שאינה נעימה, אף שהיא מעוררת סבל. קודם שאתה בא לסדר ולעצב את ביתך ולהשכין בו שלוה, ראוי שתתבונן על עומק הניגודים ועל סיבתם. עד שלא תבין את מקורם, לא תדע לארוג סיפור שיחבר אותם יחדו, וייצר את הקשר העדין שאתה כמה אליו.

קודם שאתה בא לסדר ולעצב את ביתך ולהשכין בו שלוה, ראוי שתתבונן על עומק הניגודים ועל סיבתם. עד שלא תבין את מקורם, לא תדע לארוג סיפור שיחבר אותם יחדו, וייצר את הקשר העדין שאתה כמה אליו

כך שראשית ראוי להתוודע היטב אל הניגודים העמוקים הקיימים בתוכנו, לעמוד על טיבם ולבדוק את מקורם. להודות שלא תמיד ניתן לבטלם ומוכרחים לחיות עמהם. כן יש להתבונן על צורת ההלחנה, האם תואמת היא למקצבו של הדור, או כופה עליו לחן כובש וחסר עדינות.

פעמים מאחורי הטענה לשלמות מסתתרת אי היכולת להסכין עם ניגודים, להכיר שהם אבני בנין למבנה חדש והרמוני.

 

הסיפור הציוני

הקמת מדינת ישראל התאפיינה ביכולות כבירות של יהודים לשלב ידיים למטרה משותפת. בנין הארץ היה אידאה קדושה שדחתה אינטרסים פרטיים מפני כלליים. השנים שלאחר קום המדינה היו תקופת הזוהר של הציונות. האידאל הציוני השכיל לאסוף בני אדם יחד למטרה משותפת. אנשים מסרו את חייהם לתקומת הארץ, ורבים הקריבו את שלמות נפשם וגופם למענה. למרות העניות, החולי והמלחמות, למרות הכאב והשכול, השיג המפעל הציוני נצחון מהדהד.

אלא שלא ניתן להתעלם מרעם תופי מלחמה. הציונות הצטיינה בשביעות רצון עצמית המתלווה לתחושת ההכרה בצדקת הדרך. האידאה טשטשה ומחקה את הצרימות הרבות שלא התאימו לסיפור הגדול. היה זה ניגון חסר זיכרון, שגם לא התחבר נכון לרצף הסיפורי היהודי

אלא שלא ניתן להתעלם מרעם תופי מלחמה. הציונות הצטיינה בשביעות רצון עצמית המתלווה לתחושת ההכרה בצדקת הדרך. האידאה טשטשה ומחקה את הצרימות הרבות שלא התאימו לסיפור הגדול. היה זה ניגון חסר זיכרון, שגם לא התחבר נכון לרצף הסיפורי היהודי.

כל זה התמיד עד למלחמת יום כיפור. בעקבותיה נסתלק החן ובאה החרפה. ניגון כובש הוא ניגון קשה. לפתע פג הוד המלחמה ורעם תופיה לא ערב עוד כבעבר. אלפי ההרוגים נדמו קרבן שוא. נכים ופגועי נפש היו לנטל חברתי מאשים. משנסדק מיתוס הגבורה, צצו ועלו מכל עבר ניגודים, ומהם נבטו זרעי הקוטביות של החברה הישראלית היום.

במדינת ישראל היום מתקיימות שתי הבחינות. מצד אחד יש במדינה חן רב, פועל יוצא ממהלך כביר של בניה וצירוף. מצד שני מתקיימים בה ניגודים ודיסהרמוניות המאיימים על עצם קיומה. שתי סיבות עיקריות לכך, האחת – העדר החיבור לתכלית משותפת. השנית – חוסר הידיעה כיצד להלחין ניגון משלב. כעת אין די באויב משותף כדי לקרוא את כולם לדגל. אולם, מעבר לשאלת התכלית יש גם חשיבות לאופן שבו היא מתנגנת. חסרה לנו הקומפוזיציה העדינה, שתארוג את הניגודים לסיפור גדול, מורכב ורב ניואנסים.

 

הניגון של ציבור היראים

מהי המנגינה של הציבור שלנו? דומני כי גם אנו נמצאים במקום דומה לשל המדינה כולה. להתבססות הראשונית של מחנה שומרי התורה והמצוות סביב האידאל של לימוד תורה התלוותה נעימת מארש המלחמה.

לאחר מלחמת יום כיפור, עם נפילת הציונות, החל תור הזהב של העולם החרדי. לפתע הפכו החרדים שותפים רצויים לשלטון, מחוזרים ומשופעי תקציבים. מוסדות החינוך פרחו וישיבות וכוללים נפתחו לרוב. קרן התורה התנוססה לרום. "חיי תורה" הפכו למושא ערגה ו"בן תורה" היה לתואר מלא יוקרה. החברה החילונית המלקקת פצעיה תרמה מצדה את תנועת התשובה, והוסיפה לתחושת זקיפות הקומה ולאמונה בצדקת הדרך החרדית.

"חיים של תורה" ביטלו קשיים קיומיים והפכו אותם להרמוניה. ציבור שלם, החפץ להוכיח את צדקת דרכו, אימץ נימה דעתנית המתנגנת בקצב אחיד ומוחלט. שמחה לאיד החלה להתלוות לניגון, בוז כלפי החילוניים וכלפי כשלונם, בוז כלפי חוגים שדרכם שונה

"חיים של תורה" ביטלו קשיים קיומיים והפכו אותם להרמוניה. ציבור שלם, החפץ להוכיח את צדקת דרכו, אימץ נימה דעתנית המתנגנת בקצב אחיד ומוחלט. שמחה לאיד החלה להתלוות לניגון, בוז כלפי החילוניים וכלפי כשלונם, בוז כלפי חוגים שדרכם שונה. צמיחת האידאה החרדית התפשטה גם לזלזול כלפי אלו שתורתם אינה אומנותם, והלימוד בישיבה ובכולל היו לתכלית יחידה עבור דור שלם. הניגון התנגן בקצב מארש מלחמה, נגד החילונים, נגד המדינה ונגד כל מי שאינו מתאים את עצמו לנרטיב.

תור הזהב החרדי הולך ומסתיים. יש עולם של חסד ושל תורה ושל הישגים טובים ונפלאים, אולם מארש המלחמה הולך ונחלש. חסד ותורה אינם בהכרח מביאים עמם רחמים. ניגודים ישנים וגם חדשים צצים על פני השטח. בתוך המחנה פנימה מתעוררים סכסוכים אין ספור. מתגלעת חוסר סולידריות חברתית. מעסיקים חרדים מנצלים מצוקת תעסוקה. קיפוח עדתי חושף את פניו המכוערות. ולכל אלו מתלווה שבר אמוני, שאינו נענה אלא בהטחת עלבונות. הצורך לרצות את בעלי הסמכות, את החברה, את תקנון הסמינר, את מנהלי המוסדות, היה להעלאת קרבנות אדם.

לנגד עינינו מוטלת, עירומה וחפה מכל פוזה, 'כף היד הקטועה' שלנו.

שוב מופר המקצב הרועש, ורפה כוח האידאל לחפות על הניגודים הרוחשים מתחת לפני השטח.

מראה זה מעורר קושי, כאב וסבל. לא נעים לחזות בניגודים, בדיסהרמוניה, בכף היד הקטועה שבנו. אין הבור מתמלא מחולייתו, ממה שניטל ממנו, וחבל לנסות למחזר תכליות. אולם, למרות הקושי, למרות הסתירה ולמרות העצב על אבדן האידאל הגדול והמפואר – נפתח פתח חדש להקשבה. עלינו להקשיב לניגודינו, שכן רק הם מאפשרים יצירת רצף וחיבור מחדש.

אנו נקראים היום לייצר הרמוניה אחרת. למצוא את היופי והחן של חיי התורה תוך אריגת הניגודים לידי מנגינה עדינה ונוגעת. השחרור יעלה קולות לא נעימים של ביקורת, אבל דווקא הצפת אי השלמות תאפשר את הכנות שכה חסרה

אנו נקראים היום לייצר הרמוניה אחרת. למצוא את היופי והחן של חיי התורה תוך אריגת הניגודים לידי מנגינה עדינה ונוגעת. השחרור יעלה קולות לא נעימים של ביקורת, אבל דווקא הצפת אי השלמות תאפשר את הכנות שכה חסרה. זהו שילוב המרחיב דעתו של אדם, והמעניק תחושת ביתיות, שלא בדרך כליאה בסד של הסדרה חברתית ודתית.

כיצד ניתן להעניק טבעת לאישה שאצבעה נקטעה? רק אם אתה מאמין שתשוקתה ליופי היא פנימית ואימננטית. הגדם דורש מאתנו להיות יצירתיים יותר, פתוחים יותר, ולמצוא את הטבעת המתאימה, שתכיל עמה את הכאב העמוק על החסר. טבעת לגדם.

פעמים ששביעות הרצון העצמית של ציבור מחירה כאב וסבל. יש שלמויות הראויות לתואר "שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי", ויש ש'כף היד הקטועה', החפה מיומרה ומזיוף, היא בבחינת "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".

את הפסוק "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" קורא אני על החברה הישראלית השסועה והמפולגת. באופן שאולי ישמע מוזר, אעדיף את זמנינו אלה, על עליבותם ועל כיעורם, על פני תור הזהב של הציונות ושל העולם החרדי, שבהם נוגנו 'מארשים' בווליום גבוה וממסך. אני ורבים כמוני מבקשים להיות חלק ממארג רחב, שאינו עשוי שחור ולבן, שאינו מייצר אחידות באופן של כיבוש ואונס, אלא מקרבם באופן רך ומתרצה. בתוכנו ממתינים מקצבים חדשים, המכילים לא רק אידאות אלא גם כנות ובגרות, ובעיקר מקום לכאבים ולחולשות אנוש. אנו חשים כמה צורם הניגון, ומבקשים לעצמנו ניגון אחר. ניגון אמתי, היוצר הרמוניה מכל הניגודים. המניח טבעת על גדם.

Photo by Lucas Lenzi on Unsplash

 

5 תגובות על “טבעת לגדם

  • מדהים

  • מאמר נוגע, כנה, מעורר חשיבה, עמוק וחד
    מומלץ מאוד.

  • וואו, תודה לך על זה

  • נוגע ללב ואמיץ.
    האם לדעת הכותב יש קולות בעולם החרדי שמוכנים לשמוע לקריאת היד הקטועה? האם העסקנים והמאכערים לא בולעים ומסתירים אותה ממי שצריך לראותה? האם הציבור מוכן לחשיבה מורכבת יותר, שתאלץ אותו להתמודד עם המציאות כפי שהיא?
    ומה אפשר לעשות כדי שזה יקרה?

    • ככלל איני מאמין בלהאשים את המערכת היות ואין היא אלא הראי של הבעיה שבנו ולא עצם הבעיה
      המקום לשינוי הוא אישי ולא מערכתי ורק אחרי שתצטבר מסה אישית יכול שינוי רחב יותר
      תודה רבה על תגובתך

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל