מצווה עלינו לזכור את הנופלים

מפרוץ המלחמה אני עסוקה במסגרת עבודתי בסיפורי הנופלים וגבורתם. דמויות ההוד שאליהן נחשפתי, מעשי הגבורה האציליים, מסירות הנפש, גבורת הרוח של הלוחמים וצידוק הדין של בני המשפחה מותירים אותי נדהמת ודומעת פעם אחר פעם.

השבוע, לאחר שעות של בכי והתפעמות מהנשמות הגדולות של העם הזה, מן הגודל הבלתי נתפס של גיבוריו, מן העוצמה הרוחנית שפעמה בלבבות שנדמו, הבנתי שלא רק את כאב האבדן אני בוכה ולא רק את כאב ההתפעלות, בנוסף אליהם יש בבכי שלי תסכול גדול וכאב עמוק – כיצד יתכן שגיבורים אלו, שגבורתם מגלה עוצמה נושנה מן הדי־אן־איי היהודי לדורותיו, שעוז רוחם ועדינותם, שנחישותם ורגישותם, שאהבתם וערבותם לזולת, מסירותם ועקדתם על קדושת השם הם הם הסיפור היהודי – כיצד יתכן שהם עדיין ממשיכים להיות גיבורים של ציבור אחד בלבד?

כיצד יתכן שבהיכלי הישיבות, בבתי הוועד לחכמים, בבתי המדרש החסידיים לא נשמע סיפורם? כיצד יתכן שדמויות הפלא של אחינו בית ישראל הנאהבים והנעימים, מנשרים קלו מאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם, לא יזכו לשם ולתהילה שהם ראויים להם? וכאבי אינו קנאה לכבודם של החללים, הנמצאים כבר בעולם האמת ונהנים מזיו השכינה, ואפילו לא על בני משפחותיהם, שבוודאי מגיע להם שיזכרו את יקיריהם. כואב לי בעיקר עלינו. אנחנו חלק מסיפור יהודי גדול, וגיבורים של ממש שחיו בינינו עד כה יכולים לתת לנו כיוון והשראה, כח וגבורה. סיפורם יכול להוציא אותנו מקטנות היומיום ולבשר לנו כי יש לנו כנפי רוח! לא סיפורים מן העבר הרחוק יש כאן, לא מודלים מנותקים שאינם שייכים עוד לעולמנו – סיפורי חיים שאנו יכולים לשאוב מהם תעצומות רוח, השראה ודרך.

האם שמירת עולם התורה מצדיקה התעלמות?

יהיה מי שיאמר – היא הנותנת. דוקא הידיעה כי סיפורים אלו עוצמתיים כל כך היא המאיימת עלינו. אנו חוששים לתת מקום של כבוד לדרכו של ציבור אחר והדבר גורם לנו להתעלם, להכחיש, לאטום אזנינו ולעצום עינינו. הפחד הגדול שמא בקראנו על דקדוק ההלכה ויראת השמים, על אהבת ה' ואהבת התורה, על קידוש החיים ועל דבקות בקודש יטה לבבנו להרגיש כי אולי יש אמת גם בדרך השונה מדרכנו, ואולי אף יש לנו מה ללמוד ומה לקחת לחיינו אנו, גורם לנו לקחת צעד אחורנית ולהמשיך בשגרת חיינו. שלא לדבר על האתוס הצבאי – אחוות הלוחמים, גבורת הגוף ועוז הנפש, האמונה בחשיבותו של עולם המעשה והכשרת הגוף לשעת קרב, שאינם הערכים שלהם אנו מחנכים את בנינו. כל אלו רחוקים עד מאד מעולמנו וניתן לומר כי לעתים אף מנוגדים לתפיסתנו. הנה כי כן, נסתגר לנו בדל"ת אמותינו ולא נאתגר את עצמנו בידיעה שיש אנשים אחרים, בעלי דרך שונה משלנו, העושים דברים נאצלים ומרשימים הראויים להערכתנו.

אולם באופן אישי, קשה לי להסכים לעמדה זו. התורה של בית המדרש לא תוכל להפיח חיים בעם אם תישאר מבוצרת במגדלי השן שבהם עולם כמנהגו נוהג. התורה של בית המדרש אינה יכולה להשאר רעננה ורלוונטית אם אינה עוסקת בהוויתו הקיומית של עם ישראל. התורה של בית המדרש אינה יכולה להיות זכה ונקיה אם כדי להעפיל אליה צריך לאטום את הלב מלהרגיש בצרת אחינו ואחיותינו. היא אינה יכולה להביא בשורה וחזון אם היא מתכחשת למצבנו הבטחוני המעורער וממשיכה ברוטינה חסרת הקשבה לפעימת החיים המשתנה. היא גם אינה יכולה להיות מונעת מפחד ומהימנעות, מהסתגרות שמחיריה הרוחניים כבדים מנשוא, ומאדישות אל מול הגודל הרוחני המתגלה בעם ישראל.

על משה רבנו מספרת התורה "וירא בסבלותם", ומפרש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם." הקדוש ברוך הוא נגלה אל משה בסנה דוקא, מתוך שיח קוצני ונמוך, מפני "עמו אנכי בצרה", ובמעמד הברית אנו פוגשים את לבנת הספיר שמטרתה כביכול להזכיר בשמים את לבנת השעבוד. הקדוש ברוך הוא מצר בצרתם של ישראל: "אנכי ארדה עמך מצרימה", "ובכל צרתם לו צר". משה רבנו הולך בדרכיו של ה', ובכך ראוי הוא ולא אחר לקבל תורה מפי הגבורה ולהעביר אותה הלאה לבני ישראל. להיות נושאים בעול הוא חובתנו הבסיסית כיהודים: מה הוא רחום אף אתה רחום, קל וחומר כאשר מדובר בצרת רבים, צרתו של כלל ישראל.

המשנה בסנהדרין מביאה את דברי רבי מאיר: "אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים." בימים אלו, דמם של צדיקים רבים נשפך, צדיקים המוסרים את נפשם למעננו. גם אם נניח שיש לנו כל הסיבות הטובות להימנע מגיוס, האם הדבר מתיר לנו להתעלם מדמם של אותם צדיקים?!

כאשר ייפתחו הלבבות ונישא בעול באמת עם אחינו כל בית ישראל, נרגיש את עולמם וכאבם, נבין את פחדם ודאגתם, נזדהה עם סבלם, נעריך את מסירותם, נפגוש את אמונתם הזוהרת, נלמד מהם צורת חיים של ערבות ואכפתיות ומסירות, ונהיה באמת ובתמים מקבלין דין מן דין, תהיה תורתנו תורה אחרת – חיה, מחוברת, פועמת, תורה הנובעת מתהומות הקיום ונוסקת אלי שמים.

תורה הצומחת מתוך הדחק

ועוד הערה בנוגע לכך. התקופות הפוריות ביותר של היצירה התורנית נולדו מתוך משבר. הרמב"ם, רבי יצחק סאבע, רש"ר הירש, האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, הרב קוק, הרב שג"ר, הם דוגמאות בולטות לדמויות שמשבר אישי או ציבורי היה זרז ליצירה הרוחנית המיוחדת שלהן. ההגות התורנית חווה קפיצות גדילה משמעותיות דוקא בתקופות של שפל ומשברים גשמיים או רוחניים. שיאה של התופעה הוא כמובן בספרות חז"ל המתפתחת על רקע חורבן בית שני והיציאה לגלות, אך משם הולכת התורה ומתפשטת אל קצווי תבל כשמשברים בכלל ומשברים לאומיים בפרט משמשים אפשרות קפיצה אל הקומה הבאה שלה.

גדולי ישראל בכל הדורות הספונים בעולמה של תורה פתחו יכולת הקשבה דקה עד מאד למקומו האמיתי של הדור, לתעוקותיו ולקשייו, לאתגריו ולכוחותיו. הדי פוגרומים ופרעות, גזרות וגירושים, עלו לא רק בספרות השו"ת אלא בכלל הספרות – פרשנות, הגות ומוסר. לא יתכן שיושב גדול בישראל בזמן שבני עמו בצרה וצוקה והדבר אינו נוגע לו, ממשיך הוא בלימוד התורה כתמול שלשום. התורה היא האפשרות היחידה שלנו לפגוש בעולם החשוך את ה' יתברך ואת רצונו מאתנו, ואם תלמידי החכמים והעוסקים בתורה לא יהיו במקום נמצא העם, במקום שמונח לבבם, כיצד יכולה התורה לשמש עבורם מענה, להתוות עבורם דרך?

בכתבי האדמו"ר מפיאסצנה משתקפת שואה איומה ושאלות על הסבל ועל הסתר הפנים מקבלות בהם מענה. הרמב"ם כותב בתקופה של פרעות וגירושים מצד אחד, והוא מתעמת עם רוח הפילוסופיה הרווחת בעולם מצד שני. בפרשנות האברבנאל לתנ"ך נזעק כאב הגירוש האיום מספרד ומפורטוגל והסיפור של העם היהודי מול רדיפות הנצרות. הכלי יקר מתמודד עם סוגיות חברתיות העולות בדורו, והאדמו"ר הזקן מתייחס לרוחות הזמן. תורת בית המדרש החזיקה בתוכה תמיד שתי תנועות הפוכות: מצד אחד המקום היציב שאינו בר־שינוי גם מול רוחות זמן סוערות המאיימות לעקור נטוע, ומנגד תורה המחוברת לחיים, בעלת שבעים פנים, שכל אחד מהם מתגלה בעת שזקוקים לו.

הטרגדיה הגדולה שחווה עמנו בשמחת תורה, הדם והאש ותמרות העשן, עם גבורת הלוחמים והמלחמה שעדיין משתוללת, החזיתות העומדות הכן ותחושת ה"עומדים עלינו לכלותנו" רח"ל, צריכות למצוא ביטוי עמוק בתוככי בית המדרש. האם יתכן שבעת שמתמודדות עשרות אלמנות צעירות ואלפי הורים עם כאב השכול, מאות יתומים עם כאב היתמות ומאות אחרים עם דאגה קיומית לגורל יקיריהם שבשביה הנוראה בציפורני אויב אכזר – לא ירעדו אמות הספים בבתי המדרש? האם יתכן שבשעה שנודדת שנת אמהות ורעיות בלילות וטרופה נפשן מדאגה ליקיריהן שבחזית, בשעה שמאות פצועים נאנקים בכאבי גוף ונפש, שעולמם הקודם נקטע וצריכים הם להתחיל חיים חדשים של נכות ותלות – תמשיך שגרת בת המדרש כהרגלה ונוע לא תנוע?

לא על הוספת שעות לימוד אני מדברת (אם כי דבר גדול הוא), וגם לא על הוספת פרקי תהלים לאחר התפילה, מכוונת אני אל הרוח – רוח של נשיאה בעול, של אכפתיות, של תחושה אמיתית של "את אחי אנכי מבקש", של חיבור לגודל השעה והתרוממות אליה. בית המדרש אינו יכול להישאר אפאתי ואדיש לתמורות הגורל המתרחשות בעם היהודי, להפך – הוא המקום הראשון שממנו אמורים לצאת אמירה אל העם, תחושת ערבות ובהירות, חזון ובשורה.

תמונה: הלוויותו של הקדוש ארי יחיאל זנילמן הי"ד. קרדיט: יעקב, CC0, via Wikimedia Commons