צריך עיון > סדר שני > מי אינו אוהב חתונות?

מי אינו אוהב חתונות?

whatsapp-image-2018-04-22-at-22-44-26
ישראל א. גרובייס סגן עורך בעיתון "משפחה"

מאחורי התלונות על הוצאות החתונה מסתתר חוסר נחת מהמתח בין האופי הקרנבלי שלה לבין אורח החיים הצנוע שאנו מחונכים עליו. אלא שאין פתרון קסם למתח זה. התנהלות מאוזנת סביב החתונה דורשת התחשבות והכרה בצורך של האדם לחגוג חגיגה המונית ומפוארת.

ז' אלול תש"פ

למשך שבועות ספורים בשנה החולפת השתעשע השיח החרדי במחשבה האופטימית שהנה-הנה, סוף כל סוף, משהו עומד להשתנות. מה שלא עשו עשרות תקנות ומאמרי מערכת, יעשה הנגיף הסיני. הקונספט של החתונות המאולצות והמצומצמות יהפוך לנורמה חברתית נרחבת, שתחסוך עשרות אלפי שקלים לכל משפחה.

אלא שאז חזרנו למציאות. האולמות נפתחו, יזמים זריזים המציאו אופנים חדשים להפגין ראוותנות, וההמונים ממשיכים לזרום לאירועים נוצצים – עם או בלי תקנות משרד הבריאות.

אפשר לכעוס ולרטון על כך שהעסקנים, הפוליטיקאים, הרבנים או העיתונאים לא עשו די, ואפשר גם לקנא בכמה חצרות חסידיות שהשכילו לצמצם מעט את העלויות. בעיקר, אפשר להתלונן שוב על "הדור שלנו" ולהמשיך להתרפק על העבר האצילי והצנוע של אבותינו, שבו "כל מה שהיה צריך כדי לשמוח היו כמה בורקסים ובקבוק 'לחיים'". אולם, אם נתבונן מעט בהיסטוריה היהודית, נראה שהניסיון לצמצם את חגיגות החתונה קדום מאוד. למעשה, נראה שמאז ומעולם התקיים מתח מתמיד בין הניסיון לצמצם את חגיגות החתונה לבין הנטייה האנושית לחרוג ולהגזים בהן. במשך הדורות ננקטו כבר כל הצעדים: חרמות, קנסות ותקנות. אך למרבה הפלא, החתונות עדיין כאן, תוססות, מפזזות וחוגגות כאילו אין מחר.

במשך הדורות ננקטו כבר כל הצעדים: חרמות, קנסות ותקנות. אך למרבה הפלא, החתונות עדיין כאן, תוססות, מפזזות וחוגגות כאילו אין מחר

מה יש בה, בחגיגת חתונה? מדוע אנשים מתעקשים להוציא עליה הון כה רב ומדוע הוצאה זו מעוררת כל כך הרבה התנגדות?

ככל שנעמיק בעניין נגלה שהפזרנות המוגזמת סביב החתונה היא רק היבט אחד במתח המוסרי-ערכי המלווה את חגיגותיה. מאחורי הטענות על העלויות הגבוהות, שנשמעו לאורך כל הדורות, מסתתר חוסר נחת מהותי יותר מעצם הקונספט של שמחת החתונה. הקובלים על הבזבזנות מסתייגים למעשה מהאווירה הקרנבלית שלובש האירוע, מהרעיון ששווה להוציא ממון על אירוע בעל אופי של נשף: ביגוד יקר, אוכל עשיר, שתייה כדת, תזמורת רועשת, ריקודים סוערים ובדיחות דעת. בשביל מה אנשים מכלים את ממונם על הוללות זו? הם שואלים. האם אין להם משהו ראוי יותר לעשות עם הכסף? אלא שלמרות הקובלנות החוזרות ונשנות, יש כנראה משהו חזק מכך בטבע האנושי. וכפי שחז"ל הבינו, אי אפשר וגם לא ראוי לבטל לגמרי את הרצון בחגיגה. אין זה אלא שראוי למתן את השמחה, ולתת לה סייגים מסוימים. לשבור כוס, לזכור את החורבן, ולדאוג שהשמחה לא תעבור את הגבול הראוי.

 

"למה תתראו"

בשנת תשכ"ו ("שויתי" לפ"ק) יצא לאור בבני ברק ספר ייחודי בשם "למה תתראו", "שבו מלוקטים תקנות הקדמונים ז"ל להעביר את רוע מדת מותרות לוקסוס אבי הדלות […] וכן פרטים מהי נקראת סעודת מצוה ועוד דברים מענין לענין באותו ענין, מוסר והתעוררות שלא מן המנין" – כלשון כותרת המשנה, הארוכה משהו, של ספר ססגוני זה. המחבר, שלום פרידמן – דמות ספרותית בפני עצמה – היה תלמיד חכם ממוצא הונגרי, שהתפרנס מבית דפוס בבעלותו. בבית הדפוס שברשותו הוא הוציא גם לא מעט קונטרסים וספרים מפרי עטו, בשלל מקצועות (לפי הנכתב על מצבת קברו הדפיס בחייו כמאה ועשרים קונטרסים). את רובם מכר במחיר סמלי או חילק בחינם לאברכים צעירים.

המחבר פותח את הקדמתו בביקורת כנגד הבזבזנות באירועים:

כאשר רבים נכשלים בעשיית השמחות של חגיגות בר מצוות, חתונות וארוחות הפאר וכו' וכו' – שהן מעבר ליכולתם של העושים אותן, ורבים מעורכי המסיבות הללו, שוקעים עצמם בחובות עצומים לכמה שנים, לאחר מכן הם מחפשים כל מיני דרכים איך לשלם חובתם, והגיעו הדברים למצב כזה אשר אין דעת התורה סובלתן, כי רק בגלל הבושה שאחד מתבייש מן השני, מוציאים הוצאות ראווה של אלפים רבים של לירות על עניינים של מה בכך, שאף אחד לא נהנה ממנו ואדרבה עוברים בזה גם על "בל תשחית", כי על פי רוב יותר מתפזר ממה שאוכלים.

הטיעונים מוכרים ולא השתנו הרבה מאז, אף שמשעשע לחשוב על כך שכבר לפני חמישים שנה מישהו מספר ש"למראה עינינו הולכת ומתפשטת מדה רעה זו עד לממדים מבהילים, אחד מחקה את השני והשני מתחרה עם השלישי וההתחרות מתלהטת, ועגל המותרות והבזבוז הולך ומסתחרר". כשקוראים את קולות הנהי על "הבזבזנות הנוראית של דורנו", אפשר לחשוב שהרעיון של חתונות פאר הומצא בדור האחרון. הנה עוד פנינה ברוח זו:

ולשם מה הסחיבה של כל כך הרבה מאות אורחים לחתונות? הרי זה עול גדול גם בשביל האורחים, כי הרי מצטברות הזמנות רבות, ומי זה יכול להרשות לעצמו ללכת לחמש חתונות ובר מצוות בשבוע או בחודש? והשמחה נהפכת לדאגה ולמשא.

נשמע אפוא שגם בדור של הסבא והסבתא שלנו, הדור שבו אירועים היו לכאורה "שמחה יהודית אמתית", לא היו הולכים לאירועים רק כדי לשמח את החתן והכלה…

הטיעונים הולכים ונפרטים בספר, ורבים מהם מוכרים מהמוכיחים בשער שבדורנו. לא נחזור על כולם – למרות יפי הניסוח – רק נגיע לסיום:

לכן מצוה על כל חכמי ישראל שבכל דור ודור לגדור גדרים וסייגים על הכלל כולו […] ולא יוכלו לטעון ידינו לא שפכו את הדמים, תרתי משמע – כי כבר היום ישנם הרבה אנשים שהיו שמחים לוותר על כל המותרות, אלא שעדיין הם מתביישים להתחיל כי מה יאמרו האנשים, אבל אם יצא קול קריאה מצד גדולי הדור הי"ו, שהוא יהיה פסק על פי התורה, ולא איש הישר בעיניו יעשה, אז יהיה להם על מי לסמוך, ותעצר המגפה לאט-לאט בלי שום לחץ.

בהמשך, יוצאת קריאה אל: "הר"מים וכן המשגיחים של כל הישיבות, להזהיר מאוד את התלמידים […] וכן צריך לחנך את הבנות בסמינרים כי שם יכולים להשפיע עליהן שלא יפריזו כל כך בדרישותיהן – ובעוונותינו הרבים חכמי הדור שיחיו מחשים, למה?!"

אומר ועושה. המחבר כיתת רגליו אל רבני דורו, ואסף מהם מספר מכובד של הסכמות נלהבות, שלמעשה מהוות חלק מהספר עצמו. שלא כמו ברוב הספרים, בהם ההסכמות מכוונות לשבח המחבר או ספרו, ב"למה תתראו" ההסכמות הן אסופת מכתבים מעניין הספר, כעין 'קול קורא' של שורת רבנים המבקשים מן הציבור לקרוא בספר, ובעיקר להפנים את המסר שלו. ואכן, כבר בכותרת המשנה של הספר מציין זאת הכותב: "וכן הנני מדפיס מכתבי גאוני וחכמי זמננו שליט"א המתריעים גם הם נגד מנהג פסול זה להרבות בהוצאות שלא לצורך."

רוב מנהיגי היהדות החרדית של אותם ימים – בעיקר מהרבנות הבני ברקית – צירפו מכתבים נלהבים לספר: ה'סטייפלר', רבי יחזקאל לוינשטיין, הגרא"מ שך, לצד ראשי העדה החרדית בירושלים – רבי פנחס עפשטיין ורבי דוד יונגרייז – רבה של בני ברק, רבי יעקב לנדא, רבי שמואל הלוי ואזנר ועוד רבנים ממוצא הונגרי.

אבל לא רק רבני הזמן גויסו למשימה. המחבר עושה בספרו עבודת איסוף היסטורית-הלכתית מרתקת ומרשימה. הוא יוצא למסע בספרות השו"ת והמנהג, ומוכיח כי לאורך כל הדורות נלחמו גדולי ישראל נגד הבזבוז על מותרות בחתונות. הוא מביא את התקנות הקדומות של קהילת פראג ושל "ועד ארבע ארצות", ותשובות רבות של חכמי ישראל שבכל דור, המנסות כולן למצוא מזור לרדיפה אחר חתונות היוקרה.

הנקודה המעניינת בספר היא שגם הערגה הנוסטלגית מופיעה כבר שם. קטע קצר המופיע בתחילת הספר, שבו הכותב עורג על העבר בדיוק באופן שעושים זאת הכותבים בדורנו, לכד את עיני:

מי אינו זוכר עוד חתונה יהודית מסורתית שהצטיינה מאז ומתמיד בחינה המיוחד, בהרגשת הידידות החמימה, לא כמו עתה שאין זו חתונה אלא אספות המוניות בשביל אכילה ושתיה בלי שום כוונה רצויה.

מעניין מאוד. מחבר ספר שמספר לנו על ההתמודדות עם תופעת חתונות היוקרה לכל אורך ההיסטוריה היהודית כמעט, עורג לחתונות היהודיות המסורתיות "שהצטיינו מאז ומתמיד" בחינניות חמימה.

הערגה אל "שמחה אמתית", אל צניעות ופשטות שיש בהם "כוונה רצויה" ולא סתם "אספות המוניות בשביל אכילה ושתיה", אינה היסטורית אלא מוסרית. המחבר מתגעגע למצב הראוי והנכון בעיניו, ומצב זה הוא מייחס למסורת

נראה אפוא שהערגה אל "שמחה אמתית", אל צניעות ופשטות שיש בהם "כוונה רצויה" ולא סתם "אספות המוניות בשביל אכילה ושתיה", אינה היסטורית אלא מוסרית. המחבר מתגעגע למצב הראוי והנכון בעיניו, ומצב זה הוא מייחס למסורת. גם אם במשך הדורות היו הרבה חריגות ממצב עניינים זה – כפי שהמחבר יודע היטב – אין זה משקף את הצורה האמתית של החתונה. החתונה האמתית, "היהודית", אין בה ראווה ומתירנות, אין בה חלילה חשש זלילה והתרת יצרים. היא אינה אלא אירוע תמים וטהור, ללא כל חשש זיוף וחוסר כנות.

קטע זה מצטרף למוטיבים נוספים שחוזרים שוב ושוב בספר, ובעיקר בהסכמות הרבנים. כולם מציינים אמנם את הפן הכלכלי, את הבזבוז, אך בכל מכתב מתפרצת מבין השורות קובלנה נוספת, עקרונית יותר. "חיי המותרות אשר הורס את החיים בגשמיות ורוחניות, ה' ישמרנו," כותב הסטייפלר. או בלשונו של רבי דוד יונגרייז "מותרות המזיק הגדול ברוחניות ובגשמיות". הגר"ש ואזנר מפרט יותר: "מדת מותרות לוקסוס הרע הזה, שמכלה כל חלקה טובה של בית ישראל: בני אדם באים לידי גזל ורמאות בטול תורה ועוד – כאשר כבר הרעיש על זה המהרש"א ז"ל ובסידור היעב"ץ."

מסתבר שאין כאן רק עניין כלכלי גרידא, עניין של "חושן משפט" אם תרצו, אלא עניין רוחני, מהותי הרבה יותר. בכך, לדעתי, טמון המפתח לדיון. הרוחניות שנפגעת בחתונות היוקרה.

 

פריצת המסגרת בחתונה

אם נתבונן במקורות התורניים, מימי חז"ל ועד היום, נבחין בתופעה מופלאה. מעמד החתונה זוכה ליחס מיוחד – בעיקר מבחינה מוסרית. הרבה דברים התירו בו במיוחד לצורך שמחת חתן וכלה. החתונה היא זמן שבו אופשרו, במידת מה, הנהגות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו בסתם יום של חולין.

חריגה משורת המוסר, כמו אמירת דבר שקר, הותרה לצורך שמחת חתן וכלה. לדעת בית הלל מותר ואף מצוה לשבח את הכלה יותר מכדי מדתה, למרות הציווי "מדבר שקר תרחק" (כתובות טז, ב; יז, א). כמו כן, מפורסמים דברי הגמרא במסכת כתובות (שם) על אמוראים שהפליגו בריקודים שונים ומיוחדים, חלקם היה בהם מידה של השתטות שאינה מתאימה לרב, וחלקם אף חרגו מכללי הצניעות המקובלים – כמו רב אחא שהיה מרכיב לכלה על כתפיו ומרקד. מפורסמת גם דעתו של רב שמואל בר נחמני בשם רב יונתן, ש"מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה", אף שלא נפסקה הלכה כמותו.

חז"ל הבינו ששמחה זו אינה שגרתית, וכי יש בה ממד של פריצת גבולות, אולם של הערך הרב שהם יחסו לשמחה זו, הם היו מוכנים להתיר דברים מסוימים האסורים ביומיום

אך יש גם איסורים מפורשים, כמו למשל איסור "בל תשחית", שהותר במיוחד לצורך חתן וכלה, כשהכשירו חז"ל את המנהג להשליך לפניהם אוכלים שבאים לידי הפסד (ברכות נ, ב). יתרה מזו מצינו בכתבי הפוסקים, שמכיוון שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי זמר, יש להתיר לגוי לנגן בחתונה בשבת בכלי שיר (ראבי"ה הלכות יו"ט סימן תשצ"ו). ויש שהתירו אף לומר לגוי לתקן כלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה (ונפסק כך ברמ"א או"ח סי' תקס, ג). עד כדי כך.

כל החריגות האלו הותרו בשם החשיבות הגדולה שחז"ל ראו במצוה של שמחת חתן וכלה. חז"ל הבינו ששמחה זו אינה שגרתית, וכי יש בה ממד של פריצת גבולות, אולם בשל הערך הרב שהם ייחסו לשמחה זו, הם היו מוכנים להתיר דברים מסוימים האסורים ביומיום. אלא שכידוע, רגע של התרת מחיצות הוא רגע של מתח גדול, משום שהלב לא תמיד יודע היכן נגמרת הכוונה לשם שמים ונכנסות כוונות זרות.

ואכן, אותו מתח – בין מצות השמחה, לבין היסחפות אחרי היצרים – מופיע עוד בחז"ל. כבר במשנה הראשונה בש"ס נוכל למצוא זכר להתרופפות מסגרות בעקבות חתונה: "מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה – ואמרו לו: לא קרינו את שמע." במסכת כתובות, אחרי התיאור על ריקודו של רב שמואל בר יצחק, שהיה מניף הדסים באוויר לפני הכלה, מציינת הגמרא את מורת הרוח של רב זירא, באמרו: "קא מכסיף לן סבא." הגמרא מספרת שרק בשעת פטירתו של רב שמואל ראו כולם שהוא צדק, כאשר הפסיק עמוד אש בין מיטתו לבין המלווים, והודה רב זירא שצדק במעשיו.

חז"ל היו מודעים היטב לכך שהאווירה העולצת של החתונה מועדת להוללות יתרה. במסכת ברכות (ל, ב) מובאות כמה מעשיות המשקפות זאת: מר בריה דרבינא ערך חתונה לבנו, ראה את החכמים שהם מבודחים טובא, הביא כוס יקרה בשווי ארבע מאות זוז, שברה לפניהם ונעצבו. רב אשי ערך חתונה לבנו וראה לרבנן שהם מבודחים יתר על המידה, הביא לפניהם כוס של זכוכית לבנה ושברה. בשבירת הכוס היקרה ובעצבות עליה יש גם ממד סמלי: ראו מה פריצת גבולות יכולה לעולל – היא יכולה להסתיים בשבירה של דברים יקרים ובמפח נפש.

סיפור נוסף ממחיש זאת באופן אחר: אמרו לו רבנן לרב המנונא זוטי בחתונת בנו של רבינא: "ישיר לנו מר." אמר להם: "וי לנו שאנו הולכים למיתה." אמרו לו" "מה נענה אחריך?" אמר להם: "הי תורה והי מצוה שיגנו עלינו."

גם ספרי המוסר של כל הדורות הרבו להזהיר מפני המתירנות הכרוכה בעקבי החתונות. בספר השל"ה, לדוגמא, בהתייחסו לאמוראים שריקדו לפני הכלה, הוא מוצא לנכון להדגיש שאין בכך משום היתר לקלות ראש: "ובודאי לא עשו החסידים האלו זה משום קלות ראש חס ושלום, אלא משום שמחת חתן וכלה שהיא מצוה גדולה. וקבלו שכר על זה" (מסכת סוכה, פרק נר מצוה, כח).

מתח זה מלווה את ספרות ההלכה והמוסר מני אז ועד היום, וכפי שהראה ר' שלום פרדימן, בעל "למה תתראו", בליקוטו המקיף. מצד אחד הבינו חכמי הדורות כי מצות שמחת חתן וכלה היא עניין בעל חשיבות עליונה שיש בו כדי להתיר התנהגויות שאינן מותרות בשגרה. מצד שני, היה צורך מתמיד בריסון של הציבור לנוכח פריצת הגבולות שהחתונות יצרו.

 

חתונות בימינו

כאן אני מבקש לחזור לראש דברי, ולהתבונן במצב החתונות בזמננו. ההיתרים ההלכתיים מוסדו כבר לפי עדות ומנהגים, וחתונות חרדיות פטורות בימינו מרוב המתחים ההלכתיים. גם במקומות שחוגגים "מצוה טאנץ", זכר לריקוד לפני הכלה, הרי שעושים זאת בדרך מהודרת לפי כללי ההלכה המחמירים ביותר.

ובכל זאת, כשנתבונן ונעמיק, נשים לב שעדיין נותר לפנינו המתח המוסרי בין צרכי הגוף לצרכי הנפש. אירוע החתונה הוא בסופו של דבר חגיגה לצרכי הגוף. צאו ובדקו בחייו של האדם החרדי בן זמננו, שחייו מעוצבים לפי השלחן ערוך ולפי אמות המידה המוסריות, מתי הוא יכול לשבת לסעודת יוקרה לקול צלילי תזמורת לבוש במיטב מחלצותיו? מתי הוא רשאי לרקוד ולפזז, לשמוע ולהשמיע הלצות, להעמיד את גופו בפוזה מרשימה כדי להצטלם – וכל זה עם חותמת כשרות של מצוה! כך גם האישה החרדית, שכל כבודה פנימה, רשאית להתקשט ולשמוח, לפזז ולעלוץ – על טהרת הקודש. לאדם חרדי, יושב אוהלים, אין שום לגיטימציה פנימית לעצור את סדר יומו הגדוש בתורה – או למצער, המחולק גם לעבודה "לצורך פרנסה" – ולהשתתף במאורע שיש בו חגיגה לגוף (ויש שיאמרו גם לנפש הבהמית).

לאדם חרדי, יושב אוהלים, אין שום לגיטימציה פנימית לעצור את סדר יומו הגדוש בתורה – או למצער, המחולק גם לעבודה "לצורך פרנסה" – ולהשתתף במאורע שיש בו חגיגה לגוף (ויש שיאמרו גם לנפש הבהמית)

ועדיין לא דיברנו על כמה צרכי נפש בסיסיים, שאין להם דרך לבא על סיפוקם ביומיום. מתי יכול אדם מן השורה לקבל כל כך הרבה כבוד? מאות ידידים ובני משפחה עושים את כל הדרך מהארץ ומהעולם כדי להשתתף בשמחתו, לרקוד עמו, לברך אותו ביום שמחת בנו או בתו. זהו בהחלט מאורע ייחודי בחייו של אדם. מאורע שקשה מאוד לגרום לו לוותר עליו,  גם אם עלותו גבוהה ביותר.

נכון, לא כולם זקוקים לכל הצרכים הללו. יש שיאמרו ובצדק שעם כל הכבוד למנעמים אלו, הם אינם מצדיקים את המחיר, ודאי כאשר מדובר במשפחה מרובת ילדים, שהוריה חגגו כבר כמה וכמה פעמים בחייהם ומיצו את החוויה. אולם כפי הנראה, רובנו זקוקים לכך, ובאופן די נואש. אנו מוכנים לבזבז כסף שאין לנו כדי להשיג תענוג זה.

***

העיסוק בעלויות הכלכליות בלבד של שמחות החתונה המקובלות כיום אינו הדרך הנכונה לשינוי הנורמה החברתית. ללא עיסוק רציני במניעים, בצרכי הנפש המתמלאים באירועי החתונה, ימשיך העולם לנהוג כמנהגו. אם אכן מדובר בצרכים שאינם ראויים לציבור תורני, הדגש צריך להיות בחינוך לפנימיות ובעידון הנפש, כך שלא תתאווה כל כך לדברים אלה.

ללא עיסוק רציני במניעים, בצרכי הנפש המתמלאים באירועי החתונה, ימשיך העולם לנהוג כמנהגו. אם אכן מדובר בצרכים שאינם ראויים לציבור תורני, הדגש צריך להיות בחינוך לפנימיות ובעידון הנפש, כך שלא תתאווה כל כך לדברים אלה

אם נחזור להסכמות הספר "למה תתראו" שבו פתחנו, נבחין בדבריו של איש המוסר רבי יחזקאל לוינשטיין. בדבריו נגד חתונות היוקרה הוא משתמש בטעם מוסרי, שלדעתי לא נשמע די הצורך בשיח על עלויות החתונה:

ובהגיענו לדון על כגון דא, מה חשוב ונחוץ הוא לעורר בכלל על השאיפה לחיי לוקסוס ומותרות בשטחים שונים של חיינו. הרוחות הזרות המנשבות בחוץ בדבר זה, מצאו להם מקום כניסה גם אצלנו. אין אדם יודע ומרגיש עד היכן הדברים מגיעים אם הוא נמשך אחרי חמדות העולם הזה ותאוותיו. וראוי לאחוז בדרכי התורה הנעימים שהם הספוק וההסתפקות לטוב לנו בזה ובבא.

הרב לוינשטיין, בעיניים של איש מוסר, מאבחן את הצורך העמוק הרוחש מתחת לחתונות היוקרה. הוא מבין שאין מדובר בלחץ חברתי גרידא, בצורך "להיות כמו כולם", אלא בשאלה "מה מקנה לאדם סיפוק". הבעיה בחתונות אלו, הוא אומר, היא ההימשכות אחרי "חמדות העולם הזה ותאוותיו", העובדה שהסיפוק של האדם מגיע מענייני החומר ולא מהעיסוק ברוח. ר' חצק'ל לא בא לבטל את מצות שמחת חתן וכלה, והוא בוודאי מבין שמדובר בעניין חשוב. אך הוא בא להזהיר מפני ההיסחפות אחרי החומר, והפיכת חגיגת הגוף שבאירוע כמו חתונה לתכלית הקיום, למה שמעניק לאדם סיפוק בחייו.

אין זה אומר כמובן שאין טעם בשיח הציבורי על הנושא. אדרבה, בכל דור ודור נדרשים אנשים שישברו את הכוס, אלו שיתריעו כשאנחנו יוצאים מאיזון, ויזכירו לנו שלא להיסחף ביותר. המתח הקבוע בין שמחה של מצוה לחגיגה מוגזמת איננו דבר חדש. וכך, דור דור והפרזותיו, קמו קולות תורניים שהתריעו, גינו ואסרו, ודאגו שהגשמיות לא תפרוץ גבולות בשם השמחה והמשפחתיות.

אולם, כל עוד שלא נבין את האתגר הגלום בכל שמחת חתונה ואת הצרכים שעמם אנחנו מתמודדים, נוכל רק לדבר בערגה על 'השמחות הצנועות והפשוטות של פעם' – בדיוק כפי שעשו אותם דורות שעליהם אנו מתרפקים.

15 תגובות על “מי אינו אוהב חתונות?

  • השתתפתי וירטואלית ולא וירטואלית בכמה שמחות 'קורונה', היה ממש נחמד.

    • במאמר כה מקיף ומחכים! הנקודה הזו לא הודגשה דיה.
      בסופו של דבר החתונות ה"מצומצמות" וה"פשוטות" מהנות ומשמחות לאין ערוך.
      הצמצום איננו חיצוני גרידא אלא מהווה זיקוק וריכוז של תמצית השמחה.
      תשומת הלב בעיקר ולא בטפל, באנשים שבאמת קרובים לליבך ולא ב"מחויבויות" חברתיות רחוקות, יוצרת חווית שמחה פנימית, עמוקה, איכותית ואף עוצמתית יותר.
      ולכן המסקנה החינוכית בסיפא של המאמר היא היא העיקר – מעבר לדיבור על הפחתת ראוותנות ובזבזנות, אכן יש להעלות לבמת הדיון את המניעים שיוצרים סיפוק הנאה ושמחה. מתן דגש על רוחניות איננו "ויתור" או החמצה אלא שאיפה למקום נעלה, איכותי ובסופו של דבר מהנה הרבה יותר.

  • מעורר מחשבה

  • מאמר חזק ביותר !!!
    אם לא יהיה שינוי פנימי לא יעזור כלום
    ואת האמת שצריך לקחת הכל בפורפורציות יש אנשים שעושים חתונות ראווה ויש אנשים שמסתפקים בחתונות פשוטות
    לא חושבת שיש עוד מה לצמצם בחתונה פשוטה באולם פשוט בבני ברק …
    (מי שישמע איזה פאר והדר)
    ולגבי ההוצאות על חתונות זה הכסף הקטן צריך להוקיע את המנהג המגונה הזה של דרישות כספיות בשידוכים שזה הכסף הגדול ועם זה אנשים פחות יכולים להתמודד…

    • אם היו כמה יהודים חשובים שהיו מחתנים את ילדיהם בצניעות כראוי, זו היתה דוגמא אישית למעשה שהיתה יכולה לעשות שינוי.

      כל עוד רבנים אדמורי"ם ת"ח גדולים ופוליטיקאים לא מקיימים את צו הפשיטות הנ'"ל, שאר העם לא ימצא את הכח לעמוד מול הלחץ/סחף החברתי ולעשות את השינוי המתבקש.

    • מי שמתחייב סכומים אגדיים שלא יכול לעמוד בהם בעיה שלו .
      בכל אופן לקנות דירה זה מטרה "קצת" יותר נעלה מלשלם 15 אלף שקל על שמלת כלה שהולכים איתה ערב אחד בשביל התמונות (שלא מסתכלים עליהם) ואח"כ מתלוננים כל החיים שהשמלה לא הייתה מספיק יפה

  • הקורונה הזאת הכל לטובה …יתרונותיה שאם יש מריבה או סכסוך משפחתי אז כאן תופסת מקומה של הקורונה שאפשר להזמין עד כמות מסויימת של מוזמנים לאירוע משפחתי ולברור ולבחור רק מי שבאמת נחוץ שיהיה נוכח בחתונה.

  • 1. הבעיה היא שכמעט אף אחד מהזוגות הצעירים לא מסכים להיות הראשון שמתחתן במתכונת מצומצמת.

    2. שמעתי ממחותנים שחיתנו במרחב הפתוח שלא חסכו כמעט כלום, כי משקיעים יותר בתפאורה, שינוע וכו' כדי לשוות למקום מראה של אולם. ול'פצות' את החתן כלה.

  • כבר חשבתי שנה יש כאן מחשבה הפוכה מהשיח המקובל והנטחן
    של מישהו שמעלה את הצד ההפוך
    עד כמה חשובה היא חתונה מיוחדת
    של – כן, לצאת מהשגרה הגופנית, ובעיקר הנפשית
    וכמו שצויין במאמר, שענין זה הוא ענין מרכזי שחוזר על עצמו, וכנראה שיש בו משהו עמוק בנפש
    אולם מסקנת המאמר אינה נראית כזו
    ואדגיש שאכן יש את הנקודה של הקושי הגדול מצד ההורים
    אולם מצד שני איני חושב שחתונה מכובדת היא 'לוקסוס'
    אם כי שזה לא אומר שצריך סתם לבזבז את הכסף, אלא לראות מה באמת נותן תחושה של ייחודיות

  • יש בעיה עם המנהיגות.
    לפני כעשרים שנה התקיימה אסיפה (במוצ"ש) של רבנים וראשי ישיבות בענין החתונות וסוכמו כללים לעשותן צנועות יותר.אחד הדברים שסוכמו זה הגבלת מספר הנגנים בחתונה.היה זה זמן מה אחרי חתונת בני.פגשתי את מנהל התזמורת שניגן בחתונה של בני ושאלתי אותו מה יהי עם הפרנסה שלו? הלה רכן לאוזני ואמר:"אל תדאג,למחרת הכנס התקשר אלי אחד מהרבנים שהיו נוכחים באותה אסיפה והזמין אותי לחתונת בנו/ביתו וביקש תשעה!!! נגנים".
    ללא דוגמה אישית,אין סיכוי לצמצום בחתונות,לצמצום הדרישות,ליציאה מחוץ ל"תחום המושב"(הגטאות) בב"ב וירושלים וכו'

  • מאמר מקסים

  • חתונת קורונה זה כמו יום גיבוש משפחתי בפארק רק בלי לדאוג מי ינפנף ועם בגדים יקרים עד אימה והרבה פחות ילדים . אה ותוסיפו עוד משפחה שלמה שצריך להיות סופר נחמדים אליה שבכל אופן הזוג יתחיל ברגל ימין. בקיצר יש מספיק עבודה אז בשביל מה צריך עוד איזה 400 אורחים על הראש?? איפה השכל?? רוצים עוד יום גיבוש עם כל האנשים שזזו לכם מול העניים בעשרים שנה האחרונות ואהבתם אותם?? אז תארגנו אחד כזה בנפרד . מה אתם רוצים מהחתן כלה הנרגשים?? צמצמו באורחים ואפשרו לחברים והחברות לבא ולרקוד עד כלות.

  • במקום לעלוז בשינוי המבורך שיכול היה להתהוות כאן(אמנם בכפיה),נעשינו שוב עבדים.במקום לבעלי אולמות הכופים עלינו מינימום 350 אורחים,השתנתה האדרת לאותה הגברת,והפעם אלו "מעצבי כסא כלה וחופה עם אפקטים מדהימים",ובעלי המגרשים והחצרות שמעזים לדרוש סכומי עתק על כמה מטר של אספלט,או בלטות ישנות.ואנו,נמשיך כמובן להרכין ראש בהכנעה,ולומר:"אין ברירה!".אז זהו שיש.למי שרוצה!! אני חיתנתי בת בקורונה. לא לקחתי בכלל כסא כלה! כבר חיסכון של 7000 ש"ח.תאמינו לי שהחתן הצליח לכסות את הכלה גם בלי פרחים מפלסטיק סביב לה.לא לקחתי מאפרת! שברוב חוצפתה דורשת 1000 ש"ח על מריחת קצת צבע על הפנים,כי אלו פני הכלה!!!!!! אז מרחנו לבד את הצבע,והכל היה תקין!פשששש…! וכן,שילמתי על שכירת חצר נחמדה,סך של 1000 ש"ח,ולא פרוטה אחת יותר. הוזמנו 80 איש לחתונה,והיה שמייייח! ועוד איך! וגם בסוף הערב יכולנו להמשיך ולשמוח.השקענו במה שבאמת נשאר,לא רק לערב אחד. מזל טןב!

  • לצערי הרב ואני אומר שוב לצערי הרב כשאני הייתי חתן לא עניין אותי כל השטויות האלו בכלל מצידי הייתי מוכן לענוד את הטבעת לאשתי לשמוע את הברכות לעשות סעודה קטנה וללכת הבייתה עם אשתי ולחיות אתה ביחד אבל ארוסתי אז דוקא כן רצתה חתונה מלכותית למרות שהיא באה מבית עשיר הצלחתי לשכנע אותה לעשות את החתונה באולם צנוע ותזמורת צנועה וב11 בלילה כבר היינו בבית מה שהכי מעניין שבועז ורות התחתנו במינין כולל בועז ונולדו להם צאצאים הלואי עלינו בן של שכני שהתחתן בקורונה אמרתי לו חד משמעית יש לך סיכוי שיוולדו לך צאצאים הרבה יותר מוצלחים מאלו שהתחתנו לפני תקופת הקורונה ולגופו של עניין לאנשים אין כח וזמן ללכת ל30 חתונות בלילה צריך להגביל מאוד את המוזמנים לקרובים מדרגה ראשונה מתפללי בית הכנסת ושכנים מקסימות שני בנינים ובבנין רב דיירים רק בנין אחד

  • קשה לשנות מוסכמות אצל הציבור הרחב!
    לך תשכנע ש…
    כמות המשתתפים לא מעידה על איכות המזמינים
    שהמחיר המפולפל לא מעיד על יחודיות
    שרעש המוזיקה לא מעיד על שמחה

    רק אלו שכבר משוכנעים הם אלו שהגיבו על המאמר בחיוב
    וכמה הם?
    בטלים במיעוט

    אני מתנצל על הפסימיות
    אבל כוונתי היא שהחינוך מגיל אפס צריך להיות על הפנימיות ולא על החיצוניות
    לצערי כאשר מגיל אפס מחנכים את הילדים להיראות יפה, מעירים להם על צניעות ומגיבים על ההתנהגות שתהיה תואמת למשפחה ולמעמד (לא לקלקל את השידוך כבר בגיל צעיר)
    ועכשיו בגיל שהשידוך נקבע בעקבות החיצוניות והמעמד
    וההופעה החיצונית נמדדת ונבדקת יום יום שעה שעה
    עכשיו אתם רוצים לחנך אותם לשמחה יהודית אמיתית ופנימית?
    טעיתם!
    אחרתם את המועד
    בעוד 20 שנה כשהם יחתנו אולי תצליחו אז לחנך אותם, אבל הסיכוי שהילדים שלהם עצמם, כבר ימנעו מהם גם אז את החינוך הטוב.
    וכך ממשיכה לה שרשרת הדורות
    לתפארה!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל