צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > החרדים והמדינה: לאן הולכים מכאן?

החרדים והמדינה: לאן הולכים מכאן?

שני מפעלים אנושיים כבירים קמו בעקבות השואה – מדינת ישראל והעולם החרדי. שניהם זכו להצלחה ושגשוג בדרך נס, אך כעת, הם אינם יכולים עוד להתקיים בנפרד. פתרון המתח ביניהם כרוך בהכרה עמוקה שמדובר בסיפור אחד. מהצד החרדי, דרכו של ר' חיים עוזר, המכיר בקיומה של רשות מדינית א-הלכתית, יכולה להיות הנתיב לכך.

ד' ניסן תשפ"ד

בימים שאחר השואה, כאשר העם היהודי התעורר מתוך עומק החושך לבוקר סגרירי, נפגשו בפלשתינה המנדטורית שניים ממנהיגי העולם הישן, אודים מוצלים מאש – הרב אברהם מרדכי אלתר (האדמו"ר מגור) והרב אהרן רוקח (האדמו"ר מבעלז). נפגשו, הסתכלו כל אחד בפני חברו, ופרצו בבכי מר על האבדה הבלתי נתפסת של העם היהודי.

האדמו"ר מבעלז פתח בשאלה. הגמרא מפרשת שכאשר יוסף ובנימין בכו יחדיו – וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו – בכה כל אחד על חורבן החלק במקדש שהיה עתיד להיות בנחלת אחיו. יוסף בכה על חורבן העתידי של חלקו של בנימין, ובנימין על חלקו של יוסף (מגילה טז, ב, כפי שהביא רש"י על הפסוק). מדוע, שאל האדמו"ר, בכו על חלקו של הזולת? וכי לא לגיטימי שכל אחד יבכה על חלקו שלו?

"בוכים," השיב האדמו"ר מגור, "על חלקם של אחרים. על החלק שלנו לא בוכים. בונים." וכך עשו.

מנהיגים דגולים של העם היהודי בקושי הספיקו לבכות. בקושי הצטנן אפר המיליונים והנה הוטלה על כתפיהם האחריות להמשיך הלאה, לחדש את הבנייה ולכתוב את הפרק הבא בסיפור של העם היהודי. הבנייה התפצלה לשני פרויקטים שונים, שהמשיכו שנים רבות בקווים מקבילים. אך עם הזמן, החלו הקווים לפגוש זה את זה – להיפגש ולהתנגש. במאמר הנוכחי אבקש להציע מסלול לטייב את המפגש.

 

מפעלי ארץ ישראל הגדולים

האדמו"רים מגור ובעלז, לצד יהדות החרדית המתחדשת בארץ ישראל, פעלו ללא לאות לבנות מחדש את הישן. כמו יצחק אבינו שחפר מחדש בארות אביו שנסתמו, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (בראשית כו, יח), נקראו גם הקהילות והמוסדות החדשים על שם קודמיהם שחרבו: גור, בעלז, צאנז, ערלוי, קרלין, בויאן, פוניבז', מיר, סלבודקה, גרודנה. עשרות ומאות קהילות, חצרות חסידיות וישיבות נקראו על שם העבר. קריאה זו אפיינה את המפעל כולו, שעניינו לכתוב פרק חדש בצלמם ובסגנונם של הפרקים הקודמים. הכלים אמנם חדשים, אך היין נשאר אותו יין.

בניגוד חריף לכך, הבנייה הציונית ביקשה להתנתק כליל מהישן. הפרויקט הבן־גוריוני של עִבְרוּתּ שמות משפחה היה קצה הקרחון של מפעל שלילת הגלות הציוני. כאשר רוז'קה קורצ'אק, ממנהיגי גטו ורשה, הגיעה לתל אביב לספר על זוועות ההשמדה, היא דיברה יידיש. בן גוריון שנכח במקום לא עמד בכך ורטן לסובביו: "אני שונא את הצליל של השפה הצורמת הזאת." הקנאות לעברית של היישוב החדש כללה אלימות ומעשי דיכוי נגד מי שדבקו בשפה המסורתית. היא שפעה בוז לישן והיתה נחושה לשרשו. במבט הציוני, על היהדות של הפרק החדש להיות עצמאית, זקופת קומה, וחילונית – טוויסט רדיקלי ומהפכני בעלילת הסיפור היהודי.

גורלו של העם היהודי הופקד אפוא בידי שני המפעלים גדולים אלו. שניהם זכו לברכת ה'.

בתקומתה, במלחמותיה, בקיבוץ בניה, בכלכלה היציבה, ובשגשוגה לאורך שנים בכל מובן של מדינה מודרנית, חרגה מדינת ישראל באופן בולט מטבעו של עולם. באופן אירוני, המתנגדים הגדולים למדינת ישראל מאששים זאת בעצם התנגדותם. טענתה של חסידות סאטמר כי התקומה המופלאה של המדינה היא "מעשה שטן" (כמבואר בספר "על הגאולה", עמ' כ) הבא לעכב את הגאולה ולנסות את העם היהודי היא למעשה הודאה בהצלחת המפעל הציוני.

מהצד השני, גם מפעל ההמשכיות של היהדות החרדית נחל הצלחה יוצאת דופן. על נפלאות עולם התורה העיד האדמו"ר מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, לפני למעלה מארבעים שנה:

התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו ששום בעל דמיון וחיזיון לא העז להעלות ברעיונו לפני שנות דור […] אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה הוא בהם ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלוא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שיהיה כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה?" ("ההרוגה עליך", עמ' 30).

שני הקווים, השימור והחידוש, הלכו והתעבו, הלכו והתעצמו. מתוך חלום וחזון ערטילאי הם הפכו לעובדות קבועות וקיימות. יש עליהם איומים מבחוץ מבפנים, ועל הספינות הגדולות לנווט את דרכן בתוך שדה מוקשים מורכב – אך הם כאן להישאר. הצלחתם הביאה לכדי התנגשות בלתי ניתנת לעצירה.

 

מה נעשה כשנהיה רוב?

השאלה הגדולה המרחפת כבר עשרות שנים על היהדות החרדית בארץ הקודש מנוסחת בדרך כלל בלשון עתידית: מה יעשו החרדים כשיהיו הרוב? כיצד תיראה המדינה תחת משטר חרדי?

"במדינה אחוזת פחדים קיומיים מסוגים שונים ומשונים," כתב הסופר אלי אשד, "אחד הפחדים הגדולים של הציבור החילוני הוא הפחד מכך שהציבור הדתי החרדי […] יהפוך לבסוף לרוב, ויהפוך את ישראל למדינת הלכה פנאטית, ממלכת ה' שתישלט באופן אבסולוטי בידי הרבנים." חשש זה זוכה לביטוי ספרותי בתת־ז'אנר דיסטופי המעניק תשובת אימים לשאלת הרוב החרדי. הדי בן עמר ("בשם שמים", 1998) סיפר על הפיכת הכנסת למוסד חדש, ה"סנהדרין", היודע לחוקק חוקים ברוח החדשה של מדינת ההלכה, כגון "חוק הבת המורדת":

לפי החוק הזה, כל בת שלא נישאה לאברך או לא השתייכה למשפחה של "מומרים", או שלא חזרה בתשובה מרצונה […] הוכרזה "בת מורדת", והמשרד לערכי דת ומסורת הוסמך לזמן אותה על פי צו לסמינר לחזרה בתשובה. […]  מכיוון שמוסד הבג"ץ בוטל כבר בשנת 2006, עתרה קבוצת נשים לבית הדין הרבני העליון נגד זכות המדינה לחייבן להתייצב בבתי האולפנה החדשים, אלא שהטוען הרבני מטעם המדינה הוכיח כי רובן נקראו בעבר מתוקף צו של המדינה לשרת בצבא או בשירות הלאומי, וכי הכירו אז בסמכות המדינה לעשות זאת. "על אחת כמה וכמה צו זה" – אמר הטוען מטעם המדינה – "שהוא צו בסמכות שהיא הרבה למעלה מסמכותה של המדינה, צו בסמכות העליונה ביותר, סמכות של תורה." המשטרה הוסמכה לבצע מעצרים בקרב הנשים והבנות שלא ייענו לצווי התייצבות.[1]

בדומה לכך, בנימין תמוז ("פונדקו של ירמיהו", 1984) מעניק תיאור מצמרר על גורלם של חילונים בעיר ירושלים, ש"רוב פעולותיהם היו בתחומי הטרור האישי מפני שלצאת למלחמה גלויה לא היו מסוגלים, מחמת נחיתותם המספרית". הגדיל לעשות דניאל דותן ("אנרכיה מותק", 1999), שסיפר על משטר חרדי המתנהל בדרכו של הטאליבן באפגניסטן ושולט במדינה בצורה אלימה ורצחנית, ומחתרת נשים פמיניסטיות אנרכיסטיות נאבקת בהם.[2]

כל אדם חרדי יסלוד מתיאורים אלה. ברור לנו שהם מעוותים ושקריים, משוללי אמת ונעדרי יסוד. אולם קשה לנו להציע אלטרנטיבה. מול השאלה הפשוטה של "מה אנחנו רוצים כאן?" אנו מתקשים לתת מענה כלשהו. נקודה זו הכתה בי כאשר שמעתי לפני מספר שנים את השר (דאז) יעקב ליצמן נשאל בראיון מה היה עושה לו המפלגות החרדיות היו זוכות לרוב מושבים בכנסת. "זה לא יהיה," השיב בפסקנות. "אנחנו לעולם נהיה מיעוט." המראיין ביקש מהשר לדמיין עתיד אחר, אך ליצמן עמד על שלו: "תמיד נהיה מיעוט." והוא צדק. אם עניינו של המפעל החרדי הוא שימור חיי הגלות, הרי שאין אפשרות אפילו לדמיין מצב של היותנו רוב. שלטון חרדי מדיני אינו עולה על הדעת.

כפי שנאמר שוב ושוב במאמרי מערכת של עיתון "יתד נאמן", החרדיות יודעת כיצד לפעול מול הפריץ בדרך המסורה לנו משנות הגולה: "כל מה שהתירו לנו זה להתייצב בעמדות שיש בהן להציל מהארי ומן הדוב […] בעניין צורכי היהדות הנאמנה והעמידה על משמר קודשי ישראל." אנחנו יודעים להציל מן הארי ומן הדוב; איננו יודעים ולא מעוניינים לדעת כיצד להיות הדוב עצמו. תפקידנו הפוליטי, כפי שנכתב בהזדמנות אחרת, היא "שתדלנות גרידא, כפי שעשו יהודים יקרים בכל הדורות בהתייצבם בפני אומות העולם ושונאי ישראל מובהקים." "כשנהיה רוב," אמר פעם עוזר פרלמנטרי חרדי באירוניה עבה, "נרים טלפון לנשיא טראמפ ונבקש להצטרף כמדינה ה־51 של ארה"ב."

הבעיה היא שאנחנו כבר "רוב" – אמנם לא רוב של 51%, אך חלק גדול דיו מהרוב היהודי במדינה. הדבר מחייב מענה מעבר להתחמקות ריקה. אז מה באמת אנחנו רוצים?

 

הגישה הפרגמטית

העובדה שכבר אין אפשרות להתחמק משאלה זו אינה גוזרת את זמינות התשובה. תורת המדינה החרדית לא נוסחה ולא נוסתה, וודאי שאין אפשרות לנסחה במאמר קצר. אולם שמא יש מקום לשרטט לה קווים גסים, על פי מכתבו הנודע של הרב חיים עוזר גרודזינסקי, זצ"ל.

בעקבות ועידת פיל שהתקיימה בשנת 1936 שיגר הרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל, מכתב לרב גרודזינסקי, שנחשב באותם ימים גדול רבני אירופה. במכתבו ביקש הרב הרצוג עצה כיצד לקיים במדינה המתעתדת את הכלל ההלכתי של "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך" – והרי המדינה תכלול גם שאינם יהודים. הוא הוסיף לשאול על ההתמודדות עם גנבים, שעונשם על פי התורה קל למדי. הרקע לשאלה היה מפעלו של הרב הרצוג. הוא עמל באותה העת על כתיבת הצעה לחוקה עבור מדינת ישראל שתתבסס על התורה אך בהתאם לאמות המידה של המשפט המודרני – מפעל שלימים יזכה לתואר "משפט עברי".

בתשובתו הפתיע ר' חיים עוזר את נמענו. במקום לגלות עניין במפעל, הוא הפנה אותו לדברי הר"ן בדרשותיו, שמהם משתמע שניתן לקיים הפרדה בין שתי רשויות מובחנות: רשות בית הדין שעניינה הצדק האלוקי, ורשות אזרחית שעניינה תיקון החברה. "כל אומה צריכה יישוב מדיני," כותב הר"ן, "וישראל צריכין זה כיתר האומות" – לשם כך נוסד משפט המלך. ר' חיים עוזר נקט אפוא גישה צנועה ביחס לכינון משפט יהודי־ישראלי: יש לשמר את המצב הקיים המאפשר את התיקון החברתי, על דרך שאר האומות. לצדו, כמובן, חובה לאפשר את האוטונומיה של בתי הדין הפוסקים על פי התורה.

הרב הרצוג עצמו לא קיבל את דעתו של גדול הפוסקים. "לא היתה כזאת בישראל," הוא כותב במקום אחד, "שתי סמכויות משפטיות, זו של הבית דין וזו של המלך" ("תורת האוהל", עמ' פה). הוא חלק על דבריו בביאור דברי הר"ן, תוך שהוא מצמצם מאד את תחולת "משפט המלך", ואף כינה את דברי ר' חיים עוזר "פליטת הקולמוס". אולם לא נראה שיש כאן מחלוקת מקומית בהבנת דברי הר"ן, ובוודאי אין כאן פליטת קולמוס, אלא מחלוקת יסודית בין שתי גישות למדינה המתהווה, הממשיכות להדהד בחלל המדינה עד היום.

הרב הרצוג משרטט גישה אידיאליסטית. תקומת העם בארצו מחייבת תקומה משפטית וחזרה למלכות ישראל המיוסדת כולה על דיני ישראל. כמובן, חזרה זו מעלה שאלות רבות ומגוונות: האם וכיצד עלינו ליישם את עונשי התורה במשפט הפלילי? האם ראוי לפסוק במציאות המודרנית ש"גרמא בנזיקין" פטור? האם ניתן לכונן "דיני תאגידים" על פי התורה? אולם הרב הרצוג רואה בשאלות אלו שאלות ספציפיות הזקוקות לתשובות מקומיות – כאמור, מכתבו עסק בשאלת מקומם של שאינם יהודים במשטר החדש ובשאלה הפרטית של טיפול בגנבים. ר' חיים עוזר מסרב להשיב לו באותה מטבע מקומית. הוא נותן תשובה מערכתית המציעה גישה שונה ביסודה משל הרב הרצוג.

ר' חיים עוזר מציע גישה פרגמטית. לגישה זו הוא מוצא סמך בדברי הר"ן. כפי שניתן לשער מהמשך ההתכתבות – הרב הרצוג השיב לר' חיים עוזר, ואילו הלה החליט שלא להמשיך את הדיון – לא דברי הר"ן עיקר, אלא הגישה הכללית התובעת "צניעות תורנית" ביחס למדינה המתהווה. הרב הרצוג היה חלק מהתנועה הציונית שתבעה כאמור לעיל את שלילת הגלות. כמובן, שלילת הגלות הבן־גוריונית שונה כליל משל הרב הרצוג, אך יש ביניהם מכנה משותף: חזרה ליהדות אחרת, אותנטית יותר וגלותית פחות.

בראיית הרב הרצוג, סבלנו מספיק בשנות גלותנו מתורת "שתי הרשויות", התורנית והמדינית; כעת הזמן לשוב לרשות אחת – רשות התורה, היא ואין בלתה. בהתאם לשאיפות הציונות, על הפרק החדש בתולדות ההלכה היהודית להיות שונה מהותית מהפרקים הקודמים. בניגוד אליו, ר' חיים עוזר מבקש לכתוב את הפרק הבא בתבניתם ובסגנונם של הפרקים הקודמים. הדרך לגאולה אינה סלולה במעשה רדיקלי של שלילת הגלות כי אם בהמשכיות של חיים יהודיים כפי שעוצבו במשך אלפי שנה, תוך התאמתם למציאות חדשה של ריבונות יהודית ועצמאות לאומית.

דומני שגישת ר' חיים עוזר יכולה לשמש תשתית ויסוד לתשובה החרדית לשאלת "מה אנחנו רוצים?". בראיה החרדית, המדינה היהודית אינה צריכה להיות מהפכנית – לא בכיוון החילוני־סוציאליסטי של מנהיגי הציונות (או של חלקם הגדול), ולא בכיוון התורני־אידיאליסטי של הרב הרצוג ותלמידיו (וחלקים מחוגי הרב קוק זצ"ל). אין בה חזרה לתנ"ך במובן החילוני ולא בניין המקדש במובן הדתי. אולם יש בה כינון של חברה יהודית במסגרת מדינית היוצרת גרסה חדשה של חיים יהודיים על דורותיהם.

לאור גישה זו, על מערכת המשפט להיות להיות פרגמטית, בהתאם למקובל אצל אומות העולם. אסור לה לשאוף למידת אידאליזם העשויה לערער את תפקודה הנאות. מנגד, עליה להיות ספוגה בתורניות. כפי שמודגש בדרשות הר"ן שציין ר' חיים עוזר, על המלך לשאת אתו תמיד את ספר התורה, באופן שגם משפטיו הפונקציונליים יהיו מכוונים תמיד על פי התורה. באופן דומה, על חוקי המדינה, גם חוקים שאינם שאובים ישירות מדיני התורה, להיות מותאמים לרוח התורה וערכיה. כפי שהתורה מנחה אותנו בכל תחומי החיים, כך על התורה להנחות את משפט המלך בדאגתו ליישוב המדינה.

בהקשר הזה זכורה לי שיחה עם פרופ' נחום רקובר. הוא כתב וערך ספרים רבים העוסקים בתפר שבין המשפט לבין ההלכה (וביניהם סדרת "חוק לישראל" התורמת עיון תורני בחוקי המדינה), הוא סיפר שנכנס לרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל עם אחד מספריו, והסביר כיצד יוכלו הספרים לסייע לשופטים בבתי המשפט לקרב את משפטם למשפט התורה. "לדעתי," השיב הרב, "חשוב לא פחות להביא את הספרים לדיינים בבתי הדין." על המדינה היהודית לחיות בשתי המערכות, האידאלית־תורנית והארצית־פרגמטית, ולדעת כיצד לשלב ביניהן.

מלאכה רבה נדרשת לליבון יישומי גישה זו בתחומי המדינה השונים – כלכלה, צבא וביטחון, ממשל, חברה ותרבות וכן הלאה – אך די בקווים הגסים הנ"ל כדי להרגיע את הנבואות הדיסטופיות הרווחות ביחס לעתיד החרדי. באופן פרדוקסלי, יתכן שדוקא הקו החרדי, המדגיש את ההמשכיות, יידע להכיל את האיזונים העדינים הנדרשים כדי לקיים את מדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית. מצד אחד יש בו צניעות: אין מטרה להחליף את משפט המדינה בכינונה של "מדינת הלכה". מצד שני יש בו שאיפה לראות את משפטי המדינה הולכים ברוח התורה ומייצגים את ערכיה. הוא מציע חיבור לתורה ולמורשת ישראל תוך פתרון מובנה של בעיית הכפייה המרחפת בחלל המדינה.

נדרש בדחיפות עיסוק במלאכה. יש להפנים שהקו החרדי כבר אינו יכול להישאר מנותק משאר קווי המדינה. על שני הקווים, החרדי והישראלי, לפעול יחדיו לשם עתידנו המשותף.

 

בין פורים לפסח

שני טקסטים מכוננים מלווים אותנו בחודשים אדר־ניסן, שני סיפורי גאולה שחכמינו הקפידו שנצמיד זה לזה. בכל אחד מהם יש דמות מרכזית שהושמטה כליל מתוך הטקסט, בהשקעה כבירה לכך שלא יהיה לה אף אזכור.

הטקסט האחד הוא מגילת אסתר. ממנה הושמט שמו של הקב"ה – שמו העיקרי, כינוייו השונים, וכל רמז שניתן לחלץ ממנו את נוכחותו בסיפור. בהשמטה זו הוקדש כאמור מאמץ כביר. וכי ניתן לדבר על הצום והזעקה בלי להזכיר לפני מי צמים ולמי זועקים? מי מבטיח שרווח והצלחה יעמדו ליהודים ממקום אחר, כפי שמרדכי מצהיר? והאם ניתן לתקן חג יהודי לדורות בלי להזכיר לפני מי אנו חוגגים? התשובה היא שכן. עובדה: שמו של הקב"ה הושמט כליל.

הטקסט השני הוא ההגדה של פסח. ממנה הושמט שמו של משה רבנו. גם כאן ניכר כי הושקע בכך מאמץ. ההגדה מציינת את פסוקי ספר יהושע (פרק כד), בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, עד שהקב"ה לקח את אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאולֵךְ אותו בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, ולבסוף וְיַעֲקב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. הפסוק הבא (ה) הוא כנראה החשוב מכולם: וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם – ודוקא הוא הושמט מהטקסט.

מה פשר השמטות אלו?

השמטת משה רבנו מהגדה של פסח מדגישה את העובדה שהקב"ה גאל את עמו בעצמו. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. יציאת מצרים היא הרגע המכונן של העם היהודי, לידתו של עם שכל עניינו ברית וקשר עם הקב"ה. עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיהו מג, כא). ברגע ההיווצרות, אסור שיהיה תיווך בינינו לבין הקב"ה. הקשר בינינו, קשר של אהבה ואינטימיות (כמתואר בשיר השירים), הוא ישיר ובלתי אמצעי.

הקב"ה אינו פועל בעולם ללא אמצעות אנושית: גם יציאת מצרים נעשתה בשליחותו של משה רבנו. ואולם בפסח, שעת הלידה של העם היהודי, אנו מדגישים את כינון הקשר על ידי הקב"ה בעצמו, ומעלימים את המעורבות של כל בן אנוש. בסיפור יציאת מצרים אסור להזכיר את שמו של משה.

בניגוד לדגש של הגדה של פסח במהות הקשר, בפורים עובר הדגש לתחזוק שלו. כמו בכל קשר אנושי, קיים פער גדול בין מהות הקשר – מהות של אהבה ורעות, של קרבה ואינטימיות – לבין תחזוק הקשר ברמה היומיומית. מלאכת התחזוק אינה קלה. היא דורשת השקעה ועבודה גם בזמנים שהמהות הנשגבה רחוקה מן העין.

זו הסיבה להשמטת שם ה' ממגילת אסתר. כפי שחכמינו מדגישים, מדובר בתקופה של הסתר פנים, תקופה של גלות, הרחק מהאופוריה של יציאת מצרים (חולין קלט, ב). כאן הקב"ה נפקד מהזירה, ומי שפועל למען תחזוק הברית הוא בן אדם – אסתר שבדרך לא דרך הגיעה למלכות וכעת מקריבה עת עצמה למען עמה.

הגיבור של ליל הסדר הוא אפוא הקב"ה לבדו. אין מקום לעשייה אנושית: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות יד, יד). נוכחותם של בני האדם, אפילו של משה רבנו, מושמת בצל. בניגוד מוחלט לכך, הגיבורים של פורים הם מרדכי ואסתר, בני תמותה הפועלים במסירות אינסופית למען העם היהודי ובריתו הנצחית עם הקב"ה. הקב"ה נוכח בצל.

אנו סומכים גאולה לגאולה, וחוגגים את נס הצלת פורים באדר שני, הסמוך לפסח בחודש ניסן. סמיכות זו מלמדת אותנו שלמרות השוני הגדול שבין הגאולות, יש ביניהן קשר אמיץ. הדרך המובילה לגאולה נסית, של כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו), סלולה בעשייה אנושית. כך הם כל ענייני הקדושה, כפי שמפרש הרמח"ל: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה" (מסילת ישרים פרק כו). וכך היא דרכו של העם היהודי.

שני מפעלים אנושיים כבירים קמו בעקבות השואה – מפעל המדינה והמפעל החרדי. שניהם זכו להצלחה ולשגשוג בדרך נס, והצלחתם הכבירה גוזרת עליהם אחדות: הם אינם יכולים עוד להתקיים בנפרד, והמתחים של תקופתנו יוכיחו. פתרונם כרוך בהכרה עמוקה שמדובר בסיפור אחד. כפי שציינתי במאמרים קודמים, זוהי ליבת הסוגיה של גיוס חרדים: כניסה משמעותית של חרדים לצבא, בלי קשר לשאלת לימוד תורה, מכריזה על תחילתה של שותפות עומק בין הקווים המקבילים של שני המפעלים. במאמר זה ניסיתי להראות, על פי דרכו של ר' חיים עוזר, שהקו החרדי יודע להכיל את המפעל של מדינת ישראל, ואין בו רצון להכניע או לנצח אותו. אני מקווה שהדבר נכון גם בצד השני של המתרס. עתידנו כרוך בכך.

בדרך זו נוכל בע"ה להתקדם במסע שבין פורים לפסח, עד לקיום הנאמר כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

 


[1] הדי בן עמר, בשם שמים (עם עובד, תל אביב 1998), עמ' 90.

[2] יש להזכיר גם את ספרו של יצחק בן נר, המלאכים באים, וספרו של דניאל גלרי, מלאכים בשמי יהודה.

Photo by Levi Meir Clancy on Unsplash

15 תגובות על “החרדים והמדינה: לאן הולכים מכאן?

  • ההצלחה של היהדות החרדית מאז 1948 לא היתה מתרחשת לולא הטמטום של הנהגת המדינה שאפשרה להם גם להשתמט משירות צבאי, גם לא לעבוד וגם לחיות על חשבון הציבור החילוני והדתי. החרדים בישראל הם בפירוש העתק מושלם של הגלות והגלותיות וזה בניגוד מוחלט למשפחתי החרדית מהישוב הישן בצפת. אתם יכולים רק להתבייש בכך שאחיכם נלחמים ואתם משתמטים. רק תנחשו מה דוד המלך היה עושה לכם….

    • תודה רבה על ההוכחה הניצחת שבאמת אין מקום באותה נקודה לשני הפכים.
      ראשי הציונות דאז לא היו מטומטמים כדבריך, הם ניצלו טוב מאד את השוחד שנתנו לעסקנים החרדים תמורת ההסכמה בשתיקה של היהדות החרדית לקיום אחד המפעלים ההרסניים ביותר ביהדות.
      שתיקה ששימשה כ"תעודת כשרות" לאו"ה ולהמון העם המבלובל והמפוחד.
      שעד היום בטוח שזו באמת שומרת עליו ולא שם לב לכך שהיא זו שגורמת את כל הצרות.

  • לדעתי יש כאן עיוות מסויים, האם באת לטעון שהגרח"ע ראה את "שתי הרשויות" כשוות ערך זו לזו?
    כתבת:
    "לצדו, כמובן, חובה לאפשר את האוטונומיה של בתי הדין הפוסקים על-פי התורה."
    לדעתי מדובר בשגיאה גסה בפרשנות דבריו של הגרח"ע, לא יעלה על הדעת שהוא יראה בחוקי ה"יישוב המדיני" שעליו מדבר הר"ן, מערכת חוקים שוות ערך לחוקי התורה חלילה!
    מה זה "לצדו?"
    לדעתי זה ברור שהגרח"ע ראה את החיים לפי חוקי התורה בתור עיקר, וחוקי היישוב המדיני נועדו לאפשר וליצור מצע נוח לקיום החיים בעולם הזה ("דרך ארץ")
    אם ניקח לדוגמה אדם שעוסק בעיסוק כלשהו כמו סטודנט או פרופסור, ואוכל שלוש ארוחות ביום ועושה כושר פעמיים בשבוע, האם האוכל והכושר מתקיימים "לצד" לימודיו ומחקריו? או שהם נועדו לאפשר לו לחיות בנחת כדי להגשים את לימודיו ומחקריו?
    כך גם אומה שרוצה לעבוד את ה' צריכה להסתדר בעולם הזה בצורה נורמלית אבל חוקי היישוב המדיני נועדו לאפשר ולספק מסגרת שבה נוכל לעבוד את ה' וזה העיקר
    חבל שעלתה כאן שגיאה גסה כזו!

    • ריקי, האם למדת את דרוש יא של דרשות הר"ן? האם קראת את מכתבו של הגרח"ע? הנושא שלהם, וכן הנושא כאן, אינו מה "יותר חשוב" אלא כיצד אנחנו אמורים לנהל את המדינה, כפי שהר"ן מאריך לבאר. תשובת הגרח"ע לשאלה זו – הוא מתייחס לדיני גניבה – הייתה על-פי המשפט הקיים, ולא כדין תורה, שלדבריו לא לפסוק על-פיו במשפט המדינה.

  • השאלה מה יותר חשוב משפיעה ישירות על השאלה כיצד אמורים לנהל את המדינה ובזה עוסק בין השאר המאמר לעיל.
    הכותב הנכבד הציג את הגישה הפרגמטית כפי שהיא נראית בעיניו לאור פרשנותו את דברי גדולינו שאותם ציטט.
    הצבעתי על עיוות בפרשנות זו הגורם לייחוס ערך שווה לחוקי התורה ולכללי ה"יישוב המדיני", בעוד שלמעשה כללי היישוב המדיני נועדו לספק את המסגרת בעוה"ז לקיום חיים לפי חוקי התורה.
    פסח כשר וכשר שיהיה

  • לפרסם ככתבו וכלשונו , או לא בכלל.
    כל הכתבה הזאת, בעניין החזון הפוליטי החרדי, מגלה טפח ומכסה טפחיים, ובעיקר מתעלמות מההקשר היחיד הרלוונטי לדיון בעניין הזה בעת הזו: התוצאות המחרידות של נסיון "הרפורמה החוקתית" בה צ"ע תמכה. בהנחה שמטרת ה"רפורמה" היתה קידום החזון הפולטי שעליו הכותב מדבר, לא ניכר שהפנים מה היו התוצאות שלה, ואם חזונו אחר אז לא ברור באיזה אופן הוא שונה.
    ובעניין האופן בו החרדיות הישראלית מוצגת כאן כסיפור הצלחה: אכן החרדיות הישראלית היא סיפור הצלחה, פוליטית-דמוגרפית, אבל לא בהכרח תרבותית או מוסרית. ה"חרדיות" אמנם נושאת מאפיינים מוסריים, חברתיים ותרבותיים מהותיים ומובחנים, גם לחיוב ולא רק לשלילה, אבל הם כשלעצמם אינם בהכרח הפקטור המרכזי המאפשר לה לשרוד ולהתשתרש. הפקטור המרכזי הוא פוליטי – שליטה פוליטית חרדית במערכת חינוך דוגמתי עד רמת אינדוקטרינציה, המהווה פס ייצור לחיילים וחיילות חדשים שימשיכו לציית לאותה מערכת פוליטית. מערכת חינוך הזו נשלטת ע"י קומיסרים, פוליטרוקים וצנזורה, אין בה מקום לדיון מדעי-היסטורי-פסיכולוגי-מדעי-מוסרי ביקורתי פתוח, ובכך היא זהה לחינוך טוטליטרי. לכן הממסד הרבני החרדי\חרדלי ודמוקרטיה הם דבר והיפוכו. תרבות דמוקרטית דורשת ספקנות, חקרנות, ליברליזם, כלומר סביבה "אקולוגית" זרה לחלוטין לממסדיות החרדית-חרדלית. אם אי פעם תצמח חרדיות אחרת (לדעתי זאת ממש לא מטרת צ"ע) היא חייבת להנתק מהממסד החרדי והפוליטיקה, למצוא את הנתיב משלה כחלק מהעולם הרחב בלי להבלע ולהטמע בו, ואינטגרציה כזו היא אתגר מורכב בהרבה מכל וורט שמצאתי כאן בקריאה בצ"ע. להבנתי, מטרת צ"ע היא שליטה פוליטית ולא שינוי תרבותי

    • ווואאוווו…….. אני לא מסכים אם אף מילה. אבל ההבחנה יפה וקשורה לחשכת ימי הביניים – בה פעלו אצולת העם יחד עם כהוני הדת למנוע זליגת מידע להמון הנבער מדעת, מזכיר את המלחמה של הממסד באינטרנט

  • מה נעשה כשנהיה רוב? מי זה נהיה? אתה ? העצניק? – אתם לא קשורים הרי אחד לשני
    היהדות החרדית מזמן כבר התפצלה לכמה זרמים.הזרם הישן והגלותי נשאר וישאר תמיד מיעוט.
    אני אגיד לך מה יהיה.הרוב החרדי ימשיך להיפתח לישראליות ולעולם בכלל.הוא גם יהיה עוד יותר לאומי כמו שאתה כבר שם לב
    וכן,כמו שללכת לעבוד הרבה הרבה חרדים מרגישים יותר בנוח היום ולא נתקעים בכולל בגלל מה יגידו ,זה גם ימשיך לצבא.החרדים ימלאו בדיוק כמו הציונות הדתית את הצבא.אבל תזכור שהמיעוט הישן תמיד ייישאר ואז למדינה כבר לא יהיה איכפת מהם כי הרי כבר המוני חרדים מתגייסים ויש שוויון בנטל.
    בן גוריון ממש הצליח במשימה של חוזה המדינה.להפוך את היהדות והיהודים לעם ככל העמים.
    אבל תמיד יישארו חלק קטן מהעם שלא יסכים עם זה ויתנגד לזה והוא זה שישמור על שארית עם ישראל(ממה שכבר נותר מהעם הזה)

  • כשנהיה רוב, אז אנחנו נהיה הבעלי בתים על ההשקפות ועל הכיוון, ורוב הבעיות של שירות לאומי וגיוס יעלמו.

    עיקר הבעיה מגיוס בני ישיבות אינו עצם הגיוס, והא ראיה שאין שום בעיה באברך שמתגייס לזק"א או לחברת הצלה.

    אז מה כן הבעיה? להיות תחת רשות חילונית עם השקפה מעוות ועם קצינים/מפקדים עם רוח ציוני או ליברלי ש'כלאחר היד' מסלף דעת הבחורים החרדים בצבא – להיות 'פתוח', ולא להיות זהיר בעניני קדושה כמו הפרדה מנשים בקפידא או חס ושלום לא להפחית חומרת משכב זכר, זלזול במסורה שלנו בטענה שזה קיצוני וכדומה.

    לחרדים אין בעיה עם שירות. יש בעיה עם שירות לאומי. ורוח ה'לאום' הזה נעקור מהשורש כשנהיה רוב בעזר השם.

    זה באופן כללי ובאופן פרטי איני יודע מה זה "כשנהיה רוב". מי יהיה רוב כל הכתבים פה באתר הם חלק מהרוב או כמה מהם – המודרניים – אינם מהרוב האמור. אם החרדי 'הפתוח' זה חלק מהרוב, אז נשאר אותו בעיה דהיינו שהחרדים אינם יכולים להיות תחת שליטה של השקפה שאינו חרדי מלא מלא. דהיינו ההשקפה דוגמת אדמור מבעלזא ורב דוב לאנדו.

    • ומתי זה יקרה שהצבא יחשב טוב דיו והחרדים רוב גדול דיו?
      בסוף להיכנס לצבא זה מאתגר, גם דתית, וגם, מה לעשות, פרקטית, ותמיד אפשר להגיד שהוא לא מספיק טוב.
      אז מתי כן יהיה אפשר להתגייס?
      כהחרדים יהיו רבע ממחזור הגיוס? (רמז: זה עוד שנייה)
      או רק כשיגיעו לחצי? מה אתה חושב שיקרה אז – פתאום הצבא ישנה את עורו והחרדים יהיו בשלים לצבא?
      זה תהליך שצריך להתחיל מתישהו..
      ואם החרדים לא יבינו את זה, אז בדיוק כמו במירון, וכמו מול חמאס ועזה – הבעיה הזאת תתפוצץ לכולנו בפרצוף

    • בינתיים מה שמתפוצץ לנו בפרצוף זה החלום הציוני שהופך לחלום בלהות

  • מאמר שהוא מופת לעיוורון. אנשים בשר ודם חיילים ואזרחים נהרגו, נרצחו ונטבחו. חיילים נהרגים באותו זמן בו הכותב מתפלפל על הדרך הראויה לחרדים לעשות טובה ולהתקרב למדינה הציונית, בה בעת שחרדי ממצוע לא כל שכן רב חרדי ממצוע ישחה בשאט נפש את הכתוב במאמר. זה לעג לרש ועוד הוכחה שאנחנו במלחמה כפולה עוד מלפני 7 באוקטובר, מבית ומחוץ. אני לא רואה תקומה לציבור חילוני ולציבור חרדי (וכן דתי לאומי משיחי לאומני אבל זה לפעם אחרת). זה או אנחנו או הם. על החרדים להשתלב בגיוס לצבא ביחידות מעורבות ובשירות לאומי לבנות. על החרדים לאפשר לימודי ליבה והוצאת הגזענות מתוכם. על החרדים לשלב מיסים. על תקציבי העתק לישיבות להתבטל אם הנ"ל לא מתקיים. אחר כך נוכל להתפלפל על הגישה הנכונה לא רגע לפני. פחחח

    • כן המפקד!!!!
      למזלנו יש מי שמנהל את העולם
      וזה לא אתה
      ד"א, לא ניכר מדבריך שאתה שוחר חופש…

  • כמובן שאין שום איזכור לכך שיותר מהאויב הערבי, הציוני הבולשביקי רואה בחרדי את האויב הגדול יותר. ואויב שכזה אם חס וחלילה הוא יהיה חמוש יהווה סכנה קיומית לבולשביק (החילוני). זאת הסיבה שאין חרדים בצבא ואין גם חרדים במשטרה — לא מפני שאין חרדים שרוצים להתגייס, אלא שאין בולשביקים שמוכנים לגייס וחמש את החרדי. זאת גם הסיבה שיש הרבה חרדים כלוחמי אש וכאנשי יזרה ראשונה, כי אלה לא חמושים אז מותר.

    השנאה של הבולשביק לדת והפחד ממנה לא מתבאטת רק בחרדים אלה בכל חובשי הכיפות. כדוגמא אפשר לראות את היחס המשפיל של הפיקוד הבולשביקי אל קצינים דתיים אשר מסולקים אחר כבוד אם הם מטפסים גבוה מדי

  • אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים
    בעולם הבא תוליך אותכם דבורה הנביאה לגהינום

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל