לשם מה צריכים את ההלכה?

תורתנו הקדושה מצווה אותנו ציוויים רבים. תרי"ג במספר הם הכללים, והפרטים רבים מספור. פעולות מחויבות ופעולות נמנעות, אמונות ודעות, מידות טובות ורעות, חלקן בציווי ואזהרה וחלקן לא. שאלת היחס בין חובות הלבבות לחובות האיברים היא עתיקת יומין ומעסיקה את גדולי הוגי הדעות ביהדות. מחברי ספרי היראה והמוסר התקוממו נגד מרכזיות העיסוק בחובות האיברים לפרטי פרטים, לעומת עיסוק מצומצם יחסית בחובות הלבבות, אם אמונות והשקפות ואם תיקון המידות. האריך בכך רבנו בחיי בהקדמתו לספרו "חובות הלבבות", וכן הרמח"ל בהקדמת "מסילת ישרים", ועוד רבים.

אם "רחמנא ליבא בעי" ו"בלבד שיכוון את לבו לשמים", הלכה זו המדקדקת בכל פרט עד לקוצו של יוד, עד לשיעורו של טרומיט ולחוטמו של אתרוג, מה טיבה?

ירח האיתנים, חודש תשרי, עמוס ברגשי קודש, ואינו מסתפק בהטלת חובות איברים מעשיות. אם בכל מצוות התורה, בכל מעגלי החיים, תופס הרגש מקום חשוב, דומה שבחגי תשרי יש משקל יתר לחובות הלבבות. מקום יש עמנו להרחיב את המבט ולהעמיק את העיון בסוגיית רגש מול פורמליות בעבודת ה'. הסוגיה היא שאלת מקומה של החוויה בעבודת האדם מול הבורא יתברך, ומשקלה של ההלכה הפורמלית מאידך גיסא.

אין הלכה בלי רגש

אפשר להציג את הדילמה האמורה בשני אופנים. הראשון מפריד את המצוות לשתי קבוצות: מצוות שקיומן בלב כאמונה, יראה ואהבה, איסורי לא תחמוד ולא תשנא, לעומת מצוות שקיומן במעשה כתפילין, ציצית ומזוזה, ואיסורי אכילה ועריות. מהו היחס בין שתי הקבוצות הללו, והאם יש בהן 'מצוות ליבה' שהן מטרת עבודתנו, ומצוות שהן מעין אמצעי?

השני אינו מפריד את המצוות לקבוצות, אלא מבדיל בין הכוונה והטעם שבמצוות המעשיות לבין חובת האיברים שבהן. אם הנחת תפילין נועדה להזכיר לנו נושאים אחדים באופן תדיר, כלשון התורה: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, מה היחס בין פעולת ההנחה ה'יבשה' של אדם שאינו בהכרח יודע מה טמון בתוככי התפילין שלו, ובין המטרה האמורה? כך בשביתת שבת שהיא זכר למעשה בראשית, באכילת מצה שהיא זכר ליציאת מצרים, ובמצוות רבות אחרות שנאמר בפירוש בתורה כי הן מכוונות לתכלית שמעבר לעצם הציות. המצוות הללו באות להזכיר לנו משהו, ליישר את דעותינו ואת מחשבותינו, אולם הפעולות עומדות בפני עצמן. אפשר להזהר בהלכות שבת לכל דקדוקיהן מבלי שהן יזכירו לנו לרגע את מעשה בראשית או את יציאת מצרים. מה אם כן העיקר מבין המעשה והלב, וכיצד מכלכלים את היחס ביניהם? לשון אחר, אם הרעיון עמוק וחשוב, מה תפקידו של המעשה?

בהקשר של חגי תשרי, לא נמצא כמעט אדם שיבטל לגמרי את אחד מהקטבים. גם מי שרוממות הציות המעשי בגרונו, ומרגלא בפומיה שאין לו אלא ד' חלקי השו"ע, ירגיש מאד לא בנוח אם ישמע תקיעת שופר בדקדוק הלכה מופלג אבל לא יתעוררו בקרבו כל רגשי קודש

ניתן להמחיש את שני פניה של הדילמה באמצעות מבט לעבר חודש תשרי שבפתח. אנו מתכוננים לקיום מצות שופר, ולומדים את הלכות התקיעות לכל פרטיהן ודקדוקיהן: כמה קולות יש לתקוע, מה אורכו ואופיו של כל צליל, כמה דעות יש בדבר, איך ניתן לצאת ידי חובת כל השיטות. גם דיני סוכה מרובים הם, ודקדוקי ארבעת המינים מעסיקים מורי הוראה רבים. אך האם די בכך? האם המטרה היא לשמוע קול שופר בלבד, לנענע לולב ולשבת בצל סוכה, או שמא תוכן רוחני יש במצוות, חובות הלבבות? ואם כן, מה היחס בין הקיום המעשי למילוי הנפש באותם תכנים?

דומה שבהקשר של חגי תשרי לא נמצא כמעט אדם שיבטל לגמרי את אחד מהקטבים. גם מי שרוממות הציות המעשי בגרונו ומרגלא בפומיה שאין לו אלא ד' חלקי השו"ע, ירגיש מאד לא בנוח אם ישמע תקיעת שופר בדקדוק הלכה מופלג אבל לא יתעוררו בקרבו כל רגשי קודש. אם ראש השנה יהיה לו כמו כל יום אחר בשנה, רק בתוספת מצוות אחדות שצריך 'לצאת בהן ידי חובה', הוא יחוש שהוא החמיץ משהו. לגבי יום כיפור הדבר בולט אפילו יותר. אי אפשר "לצאת ידי חובת וידוי" רק בהבנת המילים, מבלי לעורר בקרבנו רגשות בושה וחרטה. אפילו גדריה ההלכתיים של מצות התשובה חסרים באופן זה. האדם מוכרח לחרוג מהפורמליזם היבש, ולהודות שהוא נדרש להרגיש משהו. כיוצא בו, נענועי הלולב כדת וכהלכה ומחיצות שלמות בסוכה לא יביאו את האדם לקיום מצות "ושמחת בחגך", אם מצב רוחו בימי החג יהיה כבשגרה.

מצד שני, לא נמצא גם יהודי שומר מצוות שיעמיד ימים אלו על קוטב הרגש בלבד. בעל הרגש שיעצים בקרבו יראת א-להים מרגע התקדש ראש השנה ועד תום תפילת נעילה, או יתרגש לקראת זמן שמחתנו וישמח ויעלוץ עד מאוד במשך שמונת ימי החג, אולם לא יקיים את מצוות הימים בדקדוק ההלכה כראוי – לא יצא ידי חובתו, ועליו להביא קרבן עולה לכפר על ביטול מצוות עשה. כל יהודי שומר מצוות יסכים שאי אפשר להסתפק ברגשי יראה נעלים בראש השנה, או בשמחה פורצת גבולות בחג הסוכות; יש צורך גם במצוות המעשיות. חובה לשמוע שופר, לשבת בסוכה וליטול ארבעה מינים כהלכה.

האם אנו נעים כאן בין שני קטבים בעבודת האדם? האם החובה היא לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידנו, או שמא יש כאן שלמות אחת בעבודה, גוף ונשמה, כמות ואיכות? ואם אכן כך הוא, כיצד משלימים הדברים זה את זה? לשון אחר, אם "רחמנא ליבא בעי" ו"בלבד שיכוון את לבו לשמים", הלכה זו המדקדקת בכל פרט עד לקוצו של יוד, עד לשיעורו של טרומיט ולחוטמו של אתרוג, מה טיבה?

תפקיד המצוות המעשיות

התשובה שאציג לשאלה זו מניחה שהתכלית הסופית של האדם היא זיכוך הנפש וקרבת א-להים. כלומר, רוב המצוות המעשיות אינן תכלית לעצמן, וגם אין תכליתן ציות בלבד. תכלית המצוות היא להכשיר את הנפש ולקרב את האדם אל הקב"ה (זו באופן כללי עמדתם של הרמב"ם, הרמב"ן והחינוך, על ההבדלים שביניהם). לפיכך, ברור למדי שהשדה המחשבתי מתאים לכך יותר מן הפעולה ההלכתית הפורמלית. שפת הנפש היא שפת הרעיון, והגוף ואיבריו הם מעשיים-מכניים מעצם אופיים וטבעם. מה אפוא מקומו של המעשה בחיי היהודי?

התשובה לכך היא שהאדם אינו יכול לזנוח את הגוף ולעסוק במושכלות בלבד ועל ידי כך להדבק בה'. לו יכול היה האדם להתנתק מהגוף, אכן לא היה לו צורך במעשים, אך האדם חי בארץ, בגוף, ואין לו מנוס מלהטמיע כל רעיון באמצעות ריטואלים מעשיים ופעולות יבשות חוזרות ונשנות. המצוות המעשיות נועדו להביא לידי מימוש את הרעיונות הגדולים ולהגשים את כוחות הנפש כראוי – אם בתרגול הנפש למידות נכונות ורגשות נאותים, שכן על ידי הפעולות נמשכים הלבבות, ואם בנתינת ממדים, מידות ושיעורים פורמליים, להכיל את הרעיונות, התכונות והרגשות, הפועמים בלבו של עובד א-להים.

לו יכול היה האדם להתנתק מהגוף, אכן לא היה לו צורך במעשים, אך האדם חי בארץ, בגוף, ואין לו מנוס מלהטמיע כל רעיון באמצעות ריטואלים מעשיים ופעולות יבשות חוזרות ונשנות

אדם מבקש לירא מא-להיו בימי הדין. מה יהיה טיבה של יראתו? האם תהיה יותר מאשר נקיפה קלה לרגע כמימריה? רוצה האדם לשמוח לפני ה' בחג הסוכות, כיצד ייצא ידי חובתו? בחיוך, ברגע של נחת רוח? המצוות המעשיות נועדו לשרטט את הקו מנקודה לנקודה, לתת מפת דרכים שעל פיה יצעד האדם אל יעודו ויגיע אל תכליתו.

לא זו בלבד שההלכה מסמנת לאדם את המסלול שבו יגיע אל תכליתו, ומטמיעה בו את הדעות והמידות הנכונות בדרך הילוכה, היא משמשת גם מצפן המכוון אותו בדרכו. גם אם רגשות האדם קדושים, נפשו מטוהרה והכוח המניע אותו נעלה ורצוי, הוא עדיין עלול לתעות בדרך. המעשים המצווים בתורה ואלה שמהם הוזהרנו, הם ורק הם קובעים אם האדם הולך בדרך ישרה או שמא במסלול מקביל שרק דומה לה. לעתים התועה בדרכו מתקשה להבחין בטעותו יותר ממי שאינו צועד כלל, שיודע לפחות שהוא עומד על מקומו.

כלפי מה הדברים אמורים? האיש הישראלי כי יבוא לרקוד ולשמוח לפני ה' א-להיו בשמחת הרגל אך מרוב רגשת קודש ייסחף ויחלל את השבת, הרי חטא והתרחק מבוראו והוא נצרך לכפרה כדי לשוב למצער למצבו הקודם. שמחת הרגל היא דבר חשוב ושמירת השבת היא דבר חשוב – מי מפיס מה חשוב ממה? לשם כך נועדה ההלכה. ההלכה ורק ההלכה היא הקובעת אם המעשה ראוי וישר או פסול ואסור. ללא ההלכה, אין לנו מצפן ליישר לפיו את אורחותינו.

מפת הדרכים של ההלכה אינה מותאמת אישית. גם אדם פרטי, הסבור כי הוא כבר קנה בנפשו מדרגות רוחניות, ובמקרים מסוימים הוא חש שהוא אינו זקוק יותר להכוונת ההלכה, עדיין חייב לקיים כל הלכה והלכה, מפני שתועלתן רבה עבור העם כולו, ולמעשה גם עבורו, אולי לא בסיטואציה הספציפית שבה הוא נמצא, אך עבור יום המחר, היום שבו יפוגו מעט רגשי הקודש והוא ימצא את עצמו אובד דרך. ערעור ולו הקל ביותר, גם אם לצורך התעלות אישית ומקומית, נזקו רב ועצום על תועלתו. זוהי תורת "עברה לשמה" על רגל אחת, כמו שכתב הגר"ח מוולוז'ין (נפש החיים שער א פכ"ב ושער ג פ"ז). אם לפני מתן תורה היה מקום לשיקול דעת במקרי קצה, לחרוג מהמנהג הנוהג בקרב יראי ה' כדי לעשות את רצונו יתברך, לאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה אין עוד מקום לשיקול כזה. הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כאמור, טעמו הפשוט של הדבר הוא שיקול של נזק מול תועלת, הן לאדם עצמו והן לכלל ישראל, בהווה ובעתיד. מבט על התועלת ארוכת הטווח של הכלל מחייב לשלם מחירים לטובת שימור מערכת החוק, שבלעדיה אין שום יכולת להחזיק את הערכים ואת האידאלים הנשגבים לאורך זמן.

עבודת ה' על בסיס רעיונות ואידאלים בלבד היא בגדר 'תורת כל אחד בידו' […] אין סיכוי לרצף בין דורי של עבודת ה' מקיפת חיים, ואף עובד ה' עצמו יתקשה להיות עקבי בעבודתו ללא שפת החוק והמשפט – הלא היא ההלכה.

עבודת ה' על בסיס רעיונות ואידאלים בלבד היא בגדר 'תורת כל אחד בידו', ואף זאת בצורה חמקמקה ובלתי מחייבת. לא זו בלבד שאין שום יכולת ליישר קו ציבורי אחיד, אף האדם עצמו נתון למצבי רוחו המתחלפים, היום כך ומחר אחרת. אין סיכוי לרצף בין דורי של עבודת ה' מקיפת חיים, ואף עובד ה' עצמו יתקשה להיות עקבי בעבודתו ללא שפת החוק והמשפט – הלא היא ההלכה.

כמו בחוק, גם בהלכה חשובים הפרטים הקטנטנים וה'טרחניים' עד מאוד כדי ליצור את אותה עקביות, ולשמש עוגן יציב לרעיונות ולחובות הלבבות. אמת נכון הדבר, שגם מי שישמע תקיעות קצרות מעט יותר יוכל להגיע לדרגת יראה ראויה כמו מי ששמע את התקיעה באורך הנכון. בהחלט מסתבר שלולב של שלושה טפחים ומחצה אינו בהכרח פחות משמח מלולב של ארבעה טפחים שלמים. אולם לאורך זמן ולרוחב הציבור כולו, אין דרך אחרת לעגן ולקבע את התכנים כראוי, אלא על ידי הזדקקות לפרטי הפרטים. על כך שנינו (מנחות יב, מד): "כל מדות חכמים כן. בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן." זוהי שפת החוק – ההלכה, טכנית יבשה וחסרת פשרות. רק בכלים אלה ניתן להכיל את התכנים הגבוהים, ולמנוע את איבודם דרך נקבים של מוציא משקה שאינם ניכרים לשעתם, אך נזקם המצטבר הוא ריקון הכלי מכל מימיו.

עם זאת, פרספקטיבה זו מלמדת שכל האומר אין לי אלא הלכה, אפילו הלכה אין לו. ההלכה לבדה אינה יכולה לקבוע במסמרות על כל מעשה אם טוב הוא ואם רע, ולא אחת היא תענה בנימה מסופקת, אדישה במקצת או שנויה במחלוקת. ההלכה היא מצפן שיכול לכוון את האדם שלבו לשמים, אך אם האדם לא רואה בה מצפן אלא גדר בלבד, הוא כבר ימצא בה פרצות לברוח דרכן. למרות זאת, השפה של ההלכה היא שפת החוק והסדר, ומי שמביט בה ביושר לבב ובחיפוש האמת, יצליח להגדיר באמצעותה דברים בצורה ברורה ולא רעיונית-אמורפית.

מה ה' דורש ממך

ממוצא הדבר אנו יכולים ללמוד שההלכה אינה התכלית עצמה. אדם אינו יכול להסתפק בקיום פורמלי של הכתוב, ולחשוב שבכך הוא יצא ידי חובתו. רחמנא ליבא בעי. המצוות המעשיות הן רק אמצעי לכך.

מי שאינו מבין זאת, לא רק שהוא מתרחק מתכליתו באופן אישי, אלא הוא אף מסכן את סביבתו. גם בשדה ההלכתי, שמטבעו הוא מוגדר וברור, יש לא מעט מעשים שהם בתחום האפור וניתן לגלות 'פרצות בחוק'. אם אדם אינו מכוון להגיע אל התכלית שאליה מבקשת ההלכה להוביל אותו, הוא עלול להפוך ל"נבל ברשות התורה". ההלכה לבדה אינה מעניקה אמת מידה חד משמעית. אין מנוס מלהיות כנים עם עצמנו ולדרוש את ה' ביושר לבב, לא רק על ידי ההלכה הברורה, אלא גם על ידי הבנת המטרה שההלכה מכוונת אליה.

גם בשדה ההלכתי שמטבעו הוא מוגדר וברור, יש לא מעט מעשים שהם בתחום האפור, וניתן לגלות 'פרצות בחוק'. אם אדם אינו מכוון להגיע אל התכלית שאליה מבקשת ההלכה להוביל אותו, הוא עלול להפוך ל"נבל ברשות התורה"

כללו של דבר, שלמות עבודת ה' מתקבלת על ידי רצוא ושוב בין כוונה ובין מעשה. ראשית, צריך האדם לכוון את לבו לשמים, ולהפנים כי העיקר הוא עבודת הלב ולא עבודת האיברים. בשלב שני עליו להבין כי אי אפשר להסתפק בכוונה בלבד, אלא יש צורך במעשים שיעזרו לו לטהר את לבו ולבטא את רגשותיו, וישמרו עליו שלא יסטה מן הדרך. לבסוף, חשוב לסייג שוב את ההלכה עצמה, ולהבין שאסור ואי אפשר להסתמך עליה לבדה, אלא חובה לזכור את כוונתה הסופית.

על מנת להמחיש דיאלקטיקה זו, אתייחס לפולמוס נוקב שהתקיים מעל במה זו בין אליהו לוי לר' יהושע פפר בשאלת היחס להילולת רשב"י במירון. לוי טען שהחוויה גובלת בשורשה ברגשי ע"ז, בפולחן שבטי אקסטטי, ואין בינה ובין קדושה ולא כלום, גם אם הרגש דומה לרגש קודש של עבודת ה'. כך הרגיש גם עובד המולך כאשר הקריב את בנו לפני האליל, ואין הדבר מורה כלל על טהרת הרגש. הר' פפר הזדעק למולו ומחה על חילול הקודש. טענתו היתה כי עובדתית, המעפיל להר מירון אל ההילולה חש כי הוא מתעלה ומתרומם וחווה קדושה וקרבת ה'.

אני מבקש לטעון כי אף שאין לי כלל ספק בעדותו של הרב פפר על עצמו, עדיין אין בכך כדי לשלול את טענתו של לוי שמא סך התופעה הוא אקסטזה רגשית אישית וקולקטיבית, שהטפל שבה מאפיל על ניצוצי הקדושה, וכי אפשר שמדובר בסופו של עניין בתופעה שלילית. הרגש הוא אלמנט חשוב מאוד בעבודת ה', אך הוא אינו המדד להבחין בין טוב לרע. זהו כאמור תפקידה של ההלכה, ויש לעמוד למשפטה כאשר אנו מבקשים לבחון אם מעשה מסוים ראוי או פסול. מאידך גיסא, גם אם לא נמצא התייחסות מפורשת בשו"ע לחיוב או לשלילה, ומבחינה פורמלית גרידא נוכל להתיר את הדבר, חובה עלינו לבדוק ממה מבקשות להרחיק אותנו ההלכות הנוגעות לעבודה זרה, ולא להשאר בגדרים הטכניים בלבד.

חטא עבודה זרה ממחיש באופן החד ביותר את הצורך בדינמיקה עדינה בין כוונה ובין מעשה. עבודה זרה היא דוגמא לריטואל שבו עלולים רגשות הקודש להחטיא את המטרה, ונדרשת ההגבלה ההלכתית הפורמלית כדי לכוון את האדם אל הדרך הנכונה

חטא עבודה זרה ממחיש באופן החד ביותר את הצורך בדינמיקה עדינה בין כוונה ובין מעשה. עבודה זרה היא דוגמא לריטואל שבו עלולים רגשות הקודש להחטיא את המטרה, ונדרשת ההגבלה ההלכתית הפורמלית כדי לכוון את האדם אל הדרך הנכונה. אולם היא גם ממחישה את מגבלת ההלכה הפורמלית לבדה, אם האדם אינו שם אל לבו את התכלית המבוקשת בה.

ההיסטוריה היהודית מציגה שוב ושוב אירועים שבהם הרצון הקדוש בקרבת א-להים הסתיים באופן טרגי. נתחיל במעשה נדב ואביהוא בני אהרן שהקריבו אש זרה לפני ה' ומתו בקרבתם לפני ה'. שני הגדולים שנועדו למלא את מקומם של משה ואהרן בבוא העת פעלו מתוך רצון ושאיפה עזה וטהורה לקרבת א-להים. אולם אש יצאה מלפני ה' ואכלה אותם. התורה מתארת זאת כחטא ועונשו – חטא הקרבה אל ה' אשר לא כדת. הדעות השונות בחז"ל מצביעות על חטא במישור הפורמלי: ראשם היה בשמי מרומים, אלא שהם טעו בקיום ההלכה.

חטא העגל שקדם לכך היה גם הוא דוגמא לתשוקה מעין זו, והאריכו גדולי הראשונים (הכוזרי והרמב"ן) לדון, אם כוונתם היתה לע"ז, או שמא לשמים, ורק טעו וחטאו בהתקשרות לאמצעי שלא כדין. כך גם בעגלי הזהב של ירבעם בן נבט, שהחטיא והזנה את שבטי ישראל אחריהם כתחליף לעבודת המקדש. ירבעם לא קרא תיגר על עצם האמונה בה' ועל החובה לעבדו, אלא השתמש באופני פולחן אסורים. גם כאן הסטייה היא בעיקר במישור הפורמלי, ואילו הרעיון אינו רחוק מאוד מן המקור. וכי מה בין הכרובים אשר במשכן ובין העגל אשר במחנה? אלא שזה נעשה על פי הציווי וזה מנוגד לציווי. כיוצא באלו, אפשר להוסיף גם את חטא הבמות בימי מלכי יהודה ואת עגלי ירבעם. בכולם, הבעיה של אותם אנשים לא היתה חיסרון ברגש, אלא סטייה מקו ההלכה, שהביאה לכך שהרצון הטהור בקרבת ה' רק הרחיק את האדם מרצונו יתברך.

רגשי הקודש של קרבת א-להים הם כאמור תכלית האדם. התורה תיעלה את הרגשות הללו, ותחמה אותם בציוויים ובאזהרות. כשנחצים הגבולות ששמה התורה, אנו נתונים בסיכון.

אולם, כאמור לעיל, איננו יכולים לפטור את עצמנו בגישה של "מה חובתי ואעשנה" – לזכות את עצמנו בכך שלא עברנו על שום סעיף בשו"ע, ולכן אנו בוודאי צדיקים. ההלכה מציבה נקודת ציון שיש לכוון אליה, ולא רק גדר פורמלית שאפשר למצוא דרכים לחמוק ממנה. התייחסותו של החתם סופר לחגיגות ל"ג בעומר במירון (שו"ת יורה דעה סי' רלג), מביאה לידי ביטוי מתח זה. ברור לחלוטין שמי שנוסע למירון אינו עובר להדיא על סעיף מפורש בשלחן ערוך, ועם זאת אין זה אומר שהוא אינו חורג מהכיוון שאליו מורה ההלכה. כך הוא כותב:

אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין, אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה. כי כבר כמה כרכורים כרכר בפר"ח או"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים י"ט ביום שנעשה להם נס […] ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק"ק פפד"מ העושים פורים ביום כ' אדר א' ומנהג מצרי' ביום כ"ג אדר… אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא […] מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהי' תל תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן.

החת"ס מונה שם כמה חסרונות: קביעת מועד שלא הוזכר בש"ס, קביעת מועד שלא נעשה בו דבר נס, ובהמשך גם הבעייתיות בקביעת מקום לעליה לרגל שאינו בית המקדש. זאת, אף שברור לו שכוונתם לשמים וכי הם אינם עוברים על הלכה מפורשת. השפה היא הלכתית, אך אין באמת חטא פורמלי ברור. תחושת אי נוחות חזקה מאוד משתקפת כאן מתוך בסיס הלכתי, הגובר בעיניו על רגשי הקודש שהוא מזהה בעניין. נראה כי הן הן דברינו, וכי כך עולה מתורתו של אחד הגדולים אשר בארץ, שהקיף את ההלכה ואת הדרש, את הפשט את הרמז ואת הסוד, ובמאזני המשקל העלה את שהעלה. זוהי סוגיה בפני עצמה, וגם דוגמא לכלל דברינו.

לסיכום: עבודת האדם – עבודת המוח והלב היא. תיקון הדעות והמידות הוא מטרת ציוויי התורה. שפת ההלכה היא שפת חוק ומשפט, ותפקידה לנסח את התכנים ואת הרעיונות בדרך מעשית, ככפיפה שיש לה אוזניים ואינה חומקת לה מבלי משים. איש ההלכה הוא עובד ה' בגופו; רק אם הוא זוכה להיות גם איש האמונה, אזי לבו ואיבריו שווים לטובה.