באחד הימים, שמא תוך כדי מבצע "צוק איתן", חזר הביתה אחד מבני ממוסד לימודו ובפיו ציטוט מקומם במיוחד. "הצבא," כך ציטט מפי הרב, "הוא צבא של מתאבדים; חבל על כל חייל שנהרג." המלמד המשיך להסביר שלו היו כולם לומדים בישיבה, הרי שלא היה צורך בלחימה בכלל. חבל עליהם.
מדובר כמובן בדעה חריגה וקיצונית. אני רוצה להניח שהיא חריגה ביותר. אולם לאחרונה ראיתי הדהוד שלה במכתב שפורסם ביישוב חרדי גדול, והעובדה שבכלל ניתן להעלות אותה על הדעת (ואף ללמדה במוסד לימודים מן השורה) מצביעה על בעיה עמוקה. אין לנו מסורת ברורה בחשיבה על סוגיית הצבא, ובהינתן ואקום מחשבתי, אין להתפלא על כך שהבור הרעיוני יתמלא בנחשים ועקרבים.
להלן אבקש לומר דברים קצרים בסוגיה זו, המושתתים על אמרה קצרה של חז"ל בענייני "דרך ארץ". מתוכה אגזור שלושה מסרים בסיסיים הרלוונטיים למגוון רחב של תחומי חיים, כולל התחום הצבאי. חז"ל אמנם דיברו על המישור האישי, אך דומני שלעת הזאת דבריהם נחוצים וחיוניים אף בספרה הציבורית.
***
הגמרא במסכת נידה (ע, ב) מציינת שלושה "דברי דרך ארץ" שהורה רבי יהושע בתגובת לשאלת אנשי אלכסנדריה, שעניינם הצלחת האדם בתחומים שונים של ההתנהלות הארצית. אעתיק אחד מתוכם:
מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא, יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר: לי הכסף ולי הזהב (חגי ב, ח).
התחומים הנוספים המופיעים בסוגיה בסגנון זהה עוסקים בקניית חכמה ובהולדת ילדים. בכולם עלינו לעסוק בהשתדלות ארצית ולהוסיף עליה תפילה למי שהעושר, החכמה או הבנים שלו. אחרי כל אחד, הגמרא שואלת מה בא רבי יהושע ללמדנו, ומיד משיבה: "דהא בלא הא לא סגי." צריכים את שניהם.
מדברי הגמרא למדנו שלושה מסרים מרכזיים לחיים.
מי עושה את החיל?
המסר האחד הוא עקרון "דרך ארץ" במובן הפשוט ביותר. ראשית, אין פסול ברצון להתעשר. אכן, ב"מגן אברהם" (סימן רמח) כתב שיציאה לחו"ל, גם לצורך הרווחה מעבר למזונותיו הבסיסיים של האדם, נחשבת דבר מצוה. תובנה זו ראויה להרחבה במאמר נפרד, והיא קשורה למתח העמוק שבין החברה המודרנית־קפיטליסטית שיצרה את תרבות הצריכה והעושר לבין חברה צנועה ומסורתית שבמסגרתה הורה הרמב"ם כי יש לאדם "לעשות מלאכה כל יום מעט, כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו יעסוק בתורה" (הלכות תלמוד תורה ג, ט).
בנקודה נוספת היא כי הדרך אל העושר סלולה באבני עבודה ועסקים: ריבוי סחורה. בשם הרבי מסאטמר שמעתי שאת הסגולות לפרנסה אפשר לעשות רק עד השעה שמונה בבוקר, שאז על האדם לצאת לעבוד, וכך עולה מדברי חז"ל: על הרוצה להתעשר להוסיף שעות עבודה ועסקים, ולא להתמקד בסעודת "מלוה מלכה" או קריאת "פרשת המן". חשוב להתפלל כמובן, כפי שארחיב בהמשך. אך ראשית, צריך פשוט לעבוד יותר.
אנחנו נוהגים כדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש י), שכוונת הכתוב כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח, יח) אינה שהקב"ה הוא העושה את החיל, אלא שהקב"ה נותן לנו את הכוח לעשותו
כידוע למי שגדל בסביבה חרדית, יש המתנגדים להסתכלות הזו על המציאות. בספר "מסילת ישרים" העיר מדברי חכמים (ביצה טז, א) ש"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה", והסיק שהשתדלות האדם אינה מעלה ואינה מורידה ביחס למידת ההשתכרות:
וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם (בראשית ג, יט): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. […] לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו […] כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה, משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה. (מסילת ישרים, פרק כא)
על פי דברי הרמח"ל כתב הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל כי הסיבה היחידה שעלינו לעסוק במלאכה היא שלא תהא פרנסתנו בגדר נס ופלא, ולצורך כך יש לעשות את "הפחות שבהשתדלות". הרב זונדל מסלנט, כך מביא שם, היה קונה לשם כך כרטיס הגרלה והסתפק בכך, "כי הרי אם אזכה בגורל, אפשר לתלותו בדרך הטבע." הכלל, כלשונו, הוא כי "לעולם לא ירוויח יותר בשביל שישתדל יותר", וכפי שהרחיב: "אין בטבע ממש כלל ואינה אלא ניסיון לבד, מאשר שרצון השי"ת לבדו הוא פועל" (מכתב מאליהו, ח"א).
הקושי הגדול בדברים אלו הוא שאין איש הנוהג בדרך זו. הן תלמידת הסמינר השוקלת באיזה מסלול ללמוד והן מנהלת הסמינר הבאה לקבוע אילו מקצועות ילמדו מביאות בחשבון את מידת ההשתכרות במקצועות השונים; איש אינו סבור שבחירת המקצוע אינה מעלה או מורידה.[1] כשהכנסותינו אינן מספיקות לכלכלת המשפחה, נדאג כולנו להגדיל את ההכנסות על ידי הוספת שעות עבודה או על ידי הסבה למקצוע מניב יותר. אם גבר יטען שהוא אינו מוכן לעבוד יותר משעתיים ביום כדי לפרנס את ביתו, והבית במצב של קריסה כלכלית, ברור שבית הדין יחייב אותו לעבוד יותר (ר' תוספות כתובות סג, ב).
כלומר, בסוגיה זו כמו בסוגיות נוספות, אנחנו נוהגים כדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש י), שכוונת הכתוב "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח) אינה שהקב"ה הוא העושה את החיל, אלא שהקב"ה נותן לנו את הכוח לעשותו: "לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה תזכור נותן הכח ההוא ית'." אלו הם גם דברי רבי יהושע דלעיל: ריבוי הסחורה יוצר את החיל, אך לצד זאת חובה עלינו להכיר שהקב"ה הוא המאפשר לנו להרבות בסחורה. הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.
במילים אחרות, ר' יהושע מתנגד להכחשת החוש האנושי ומאשר את הידוע לנו: המרבה בסחורה ירבה עושרו ויזכה ליהנות מיגיע כפיו, בדיוק כפי שהמרבה בישיבה תרבה חכמתו. ההשתדלות האנושית אינה תנאי בלבד לקבלת השפע האלוקי, אלא היא הפועלת להשגתו, ולמעט מקרים יוצאי דופן, האדם יזכה בשפע לפי מידת השתדלותו. העולם, גם העולם היהודי, אינו חורג מדרך הטבע. ראוי לזכור זאת תמיד.
לשמוח במעשינו
מסר שני שעולה מתוך דברי הגמרא הוא כי כשאנחנו עוסקים בסחורה, עלינו לעשות זאת בדרך יהודית: "ישא ויתן באמונה". יתרה מזו, ההיצמדות לדרך התורה בענייני דרך ארץ היא חלק מהמתכון להצלחתנו הארצית: זוהי הדרך הראויה להתעשר, עוד לפני שהגענו לממד הרוחני של פנייה כלפי שמיא.
מצד אחד, התורה מורה לנו כיצד לחיות במסגרת של קשר עם הקב"ה: דרך של קדושה ועבודת ה'. אולם במקביל לכך מורה לנו התורה כיצד לזכות לחיים טובים במישור הארצי הפשוט
גם בכך יש עיקרון גדול ומרכזי בחיים. מצד אחד, התורה מורה לנו כיצד לחיות במסגרת של קשר עם הקב"ה: דרך של קדושה ועבודת ה'. אולם במקביל לכך מורה לנו התורה כיצד לזכות לחיים טובים במישור הארצי הפשוט. החיים על פי התורה הם חיים טובים – לא רק ברובד הרוחני, אלא אף ברובד הגשמי והארצי.
זהו המובן הבסיסי של דברי הכתוב, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח, ה). חוקי התורה ומשפטיה הם המתכון לחיים עצמם, חיים טובים עלי אדמות. כך הורה הרמב"ם בבארו שמצוות התורה הן "הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה" (יסודות התורה ד, יג). אכן, חלק מגדלות התורה הוא שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא (אבות ו, ז).
גם בעניין הזה יש מתנגדים. הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" הדגיש את משנת רבי יעקב: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד, טז). ככל שמקצינים בעמדה הזו, שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור המוביל לטרקלין, הרי שהעולם עצמו – החיים הארציים כשלעצמם – מאבד חשיבות. כל עניינה של הארציות היא להביאנו אל עולם הנצח; הא ותו לא.
מי שמקצין בגישה זו – יש לציין כי הרמח"ל, בספרים אחרים, מראה פנים אחרות בסוגיה – אינו רואה שום צורך להשקיע בארציות, שכן מי באמת ישקיע השקעה משמעותית בשיפוץ הפרוזדור? נדמה כי זו הסיבה, לפחות חלקית, לזלזול המופגן המצוי לעתים בנושאים ארציים כמו איכות הסביבה, שמירה על נהלי בטיחות, תכנון אורבני תקין, ואפילו שמירה על היגיינה אישית. כפי שנכתב בעלון "קול החינוך", החדרת נושאים של היגיינה אישית לתלמודי התורה (הדוגמאות שצוינו הן סדר וניקיון, תזונה בריאה ופעילות גופנית) היא סכנה חינוכית, שכן "כל אחד מאתנו מרגיש בלבו כי מדובר בדבר שנוגד את הרגש החרדי הבסיסי, חסר טעם וריח, הרחוק מרחק שנות אור מהניחוח היהודי השורשי עליו גדלנו" (קול החינוך, ג ניסן תשע"ז).
זוהי גם אחת הסיבות לפסיביות של היהדות השמרנית ביחס לענייני המדינה ולדרכי העולם. ההתנגדות לתנועה הציונית נוסחה כמובן בשפה דתית של חשש מחילון, שינוי אופיה של היהדות ואיסור של "עלייה בחומה", אך מאחוריה עמדה תנועה פנימית המתנגדת לעשייה הארצית באשר היא. עלינו להשקיע ברוח הנצחית ולא בארציות הזמנית, וחבל לבזבז משאבים יקרים על פיתוח תשתיות המדינה או על מלחמה בסרטן. שניהם כאחד זרים ל"רגש החרדי" שנזכר בעלון הנ"ל.
דברי ר' יהושע מכחישים עמדה זו. הם מלמדים אותנו שהתורה מכוונת אותו לחיים טובים, לא רק לחיי הנצח לעתיד לבוא אלא גם לחיינו הארציים של כאן ועכשו. אמנם יש צד של "העולם כפרוזדור", כפי שהדגיש ר' יעקב במשנה. אך פסוקים רבים מציגים דוקא את הצד של "העולם כמטרה" – עולם מתוקן המלא ברכת ה' בתור תכלית. הרב לייב מינצברג היה מציין את דברי הכתוב המתארים את האידאל שאליו אנו שואפים במונחים גשמיים: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים (מלכים א, ד, כ). וזהו פסוק אחד מני רבים.
מותר לאדם לשאוף לעושר. כמו שהקב"ה שמח במעשיו, כך ראוי שנשמח אף אנו במעשינו, וזהו חלק מרצון ה': טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' (תהלים לד, ט). הדרך לכך כרוכה בגרסה התורנית של איש העסקים: ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה.
ולצד זאת, עליו להתפלל.
שיתוף הקודש בחול
המסר השלישי של ר' יהושע הוא שלצד העשייה הארצית עלינו להתפלל – לפנות אל הקב"ה. בלעדי זה נותרת ההשתדלות האנושית חסרת בסיס. כפי שהניסיון האנושי מלמד, יש אינספור נסיבות העשויות לשים לאל כל השתדלות שבעולם. על מה אפוא יש לנו לסמוך? על אבינו שבשמים, על שיתוף הקב"ה במעשה ידינו.
מה יעזור לנו להפנים שאלמלא שהקב"ה בעזרנו, לא היינו יכולים לעשות מאומה? התפילה. על ידי התפילה אנו משתיתים את העשייה האנושית על יסוד אלוקי, וקובעים שהקב"ה הוא המעניק לנו את הכוח לעשות חיל
כפי שהתבאר לעיל, העשייה האנושית היא אמיתית, ואשרי מי שזוכה ליהנות מיגיע כפיו – יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (תהלים קכח, ב). דוקא משום כך, התורה מזהירה אותנו מפני הסכנה האורבת תמיד: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (דברים ח, יב־יד).
מה יזכיר לנו כי לא כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, כי אם הקב"ה הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (שם יז־יח)? מה יעזור לנו להפנים שאלמלא שהקב"ה בעזרנו, לא היינו יכולים לעשות מאומה? תפילה. על ידי התפילה אנו משתיתים את העשייה האנושית על יסוד אלוקי וקובעים שהקב"ה הוא המעניק לנו את הכוח לעשות חיל.
אכן, אין דרך לוודא את הצלחתנו בתחומים הארציים של החיים. גדול הלא־נודע על הנודע, והניסיון האנושי מלמד אותנו כי מה שנראה מבטיח עשוי בהחלט לאכזב. מדוע אפוא שנעשה? מדוע שניזום, שננסה לשפר את מצבנו ואת מצבה הארצי של אומתנו אם הכל עלול להסתיים במפח נפש? התשובה היא תפילה, המבטאת תקווה וביטחון בקב"ה שהוא בעל הטוב כולו והוא רוצה שנעשה ונצליח. לפעמים ניכשל. אבל הקב"ה נמצא אתנו גם בכשלונות, ודואג לכך שהם יהיו חלק מתוך תהליך מיטיב, חלק מדרך של צמיחה ועלייה.
על כך כותב הרמח"ל כי הביטחון האמיתי היחיד הוא ביטחון בהשגחת ה', "וְכָל שְׁאָר בִּטְחוֹנוֹת בַּהִשְׁתַּדְּלוּת, הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וּבִטָּחוֹן בַּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי'" (דרוש על הקיווי). ההשתדלות שלנו נושאת פרי רק כאשר אנחנו בוטחים בקב"ה וסומכים עליו שיצליח את דרכנו.
מצד אחד, העולם מתפקד על פי עקרונות ידועים של דרך ארץ. מצד שני, עלינו לשתף את הקודש בחול, את הנוכחות האלוקית במעשי ידינו. "הא בלא הא לא סגי."
והיה מחניך קדוש
ומכאן לנושא הצבאי. כמו בכל תחום ארצי אחר, גם בנושא הביטחון עלינו לנהוג במסלול של דרך ארץ. עלינו לדאוג לצבא חזק ולביטחון איתן, אם במדינה ואם בכל יישוב ויישוב. יש לתמוה על קולות שנשמעו במחוזות חרדיים שונים, שארגוני שמירה פנימיים דוקא מזיקים לבטחון היישובים בכך שהם מסירים מהם את השגחת ה'. פשוט שעלינו לעשות את ההשתדלות הנדרשת כדי לשמור על עצמנו מיד אויבינו הקמים עלינו.
אולם לצד צבא גדול וחזק יש להוסיף את שני המסרים הנוספים שלמדנו מדברי ר' יהושע. האחד, שעל הצבא להילחם מלחמה יהודית. התורה קובעת הוראות וערכים של לחימה. אחת ההוראות נוגעת לקדושת המחנה: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג, טו). הוראה אחרת קובעת שיש להקדים למלחמה מול האויב את הקריאה לשלום (דברים כ, י־יא). וכן, עלינו להילחם ללא מורא ופחד, ולדעת כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם (דברים ג, כב).
עלינו לצרף את ממד התפילה: לבקש מאת ה' שיהא עמנו בקרב ויסייע בעדנו להילחם את מלחמות ישראל – לדעת "שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה" (רמב"ם, הלכות מלחמה ז, א) וכי הוא המגן עלינו: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא
ערך נוסף מגולם בהוראת "עד רדתה": כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, יט־כ). יש להדק את המצור על העיר עד כניעתה. במערכת הנוכחית, לא יכולנו או לא רצינו לממש את היסוד ביחס לעזה החמאסית.
נוסף על כך, עלינו לצרף את ממד התפילה: לבקש מאת ה' שיהא עמנו בקרב ויסייע בעדנו להילחם את מלחמות ישראל – לדעת "שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה" (רמב"ם, הלכות מלחמה ז, א) וכי הוא המגן עלינו: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא (תהלים קטו, ט). ועל משקל דברי ר' יהושע: "מה תעשה המדינה ותנצח במלחמה? תרבה בכוח צבאי ובקדושת המחנה. הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא, תבקש ממי שהמלחמה שלו, שנאמר, ה' אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג), ונאמר, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ (דברים כג, טו).
***
אדם חרדי המשרת מאז שמחת תורה במחנה שורא סיפר לי לאחרונה סיפור קשה. ביציאה מירושלים עצר הלה לזוג חרדי שביקש טרמפ. אולם עם פתיחת דלת הרכב ראה הגבר את הנהג לבוש במדי צה"ל, והתחרט: "אמרו לי הרבנים שאין אתכם שמירה. אשתי בהריון, אנחנו צריכים שמירה, ולכן אני מוותר על הטרמפ." סיפור אמיתי. יהודי חרדי אינו מוכן לנסוע ברכב עם חייל שמאז שמחת תורה מוסר את נפשו למען העם היהודי, כי היותו חייל מסלק ממנו את שמירת ה'. מזעזע.
כמו הסיפור שפתחתי בו, מדובר במקרה קצה שאינו מייצג. ועדיין, הוא מעיד על מגמה. מעשים תמוהים כאלה, כמו גם שאלת הכרת הטוב כלפי חיילים ועוד, מעידים על החשיבות של תפיסות ודעות. בדברים דלעיל ביקשתי להדגיש את החשיבות של מעשה האדם בשיתוף עם התפילה. כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.
המאמר הזה כולו נכתב בדמע, בחזרה מעוד שתי הלוויית ביום אחד, של גבריאל בלום הי"ד ויקיר הכסטר הי"ד – שני לוחמים נפלאים שנפלו במערכה. יהיו הדברים לעילוי נשמתם, ולעילוי נשמת שאר הנופלים במערכות ישראל. בחסדי שמים, זכינו לחיילים יוצאי דופן הלוחמים בעוז וגבורה את מלחמת ה' באויבינו. אין ספק שכניסת הציבור החרדי לצבא – תהליך שניצניו ניכרים ושרק יגדל ויתחזק – ילך ויוסיף לעם ישראל קדושה ודרך ארץ.
[1] ראיתי בעניין הזה בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ד, סימן לו): "דאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו, שלכן צריך להתפלל למי שהעושר והנכסים שלו." לא הבנתי את דבריו, שכן הסיפא לקוחה מדברי ר' יהושע שיש לבקש ממי שהעושר שלו, ואילו הרישא קובעת שאין הבדל בין אומנות לאומנות, ואילו ר' יהושע דוקא קבע כי הרוצה להתעשר ירבה בסחורה, וודאי שבחירת המקצוע אף היא חלק מההשתדלות הארצית של "ירבה בסחורה".
לפני זמן קצר הגבתי למאמר "האם אנחנו צריכים צבא" באותו נושא.
התם הסגנון היה בכיוון הרגשי ללא מקורות הלכתיים ובא לענות על שאלה תמימה של ילדים, אולם הכא ישנו ניסיון לבסס את החשיבה ההגיונית והארצית בהלכה.
התשובה היא אותה תשובה כדלהלן;
" אני רק יכול להוסיף, בקשר לגוף המאמר, שישי קצת הבדל שלא הרבה מדברים עליו.
המצווה להשתדל בנושא פרנסה לא מובנת מאליה, היא נלמדת מהפסוק "וברכתיך בכל אשר תעשה" – מכאן שיש מצווה לעשות.
ולפי שיטת ר' ישמעאל במסכת ברכות מ"ואספת דגנך תירושך ויצהרך".
ההשתדלות בנושא רפואה נלמדת גם היא מהפסוק "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה הרשות לרופא לרפא אע"פ שהקב"ה הוא רופא כל בשר.
לא כן בנושא הצבא והתקומה.
המצווה של יהושע וכל התקופה ההיא עד החורבן הראשון לא המשיכה אחרי החורבן.
ישנם תנאים מאד מסוימים להיתר להקים ממשלה וצבא, ואף איסור שמפורש בגמרא ובמדרשים לכך.
מלחמת חנוכה מתוארת בתור אקט ספונטני של מסירות נפש כאשר המלחמה היא על עיקר האמונה.
להבדיל, במצור הרומאי על ירושלים, רבי יוחנן בן זכאי התנגד למאבק צבאי ופסק שהכיבוש הרומאי עדיף, וכשלא שמעו לו, התוצאות ידועות.
" ע"כ התגובה ההיא
עוד אפשר להוסיף שמאחר ובמאמר הובאו דבריו של הרבי מסאטמטר לגבי חובת ההשתדלות בנושא פרנסה הידועים. שכמו כן ידועה דעתו בנושא הצבא שנכתבה בין השאר בספרו "על הגאולה ועל התמורה" שיצא אחרי מלחמת ששת הימים ואכמ"ל.
לכן אין כאן לא גזירה שווה ולא במה מצינו ואין למעשה שום ראיה מלבד ההסתכלות הארצית והחשיבה שאנחנו עם ככל העמים ונגזר עלינו לחיות על חרבינו היל"ת.
(גם בנושא הפרנסה אפשר להוסיף שמעטים ניסו כמו רבי שמעון במחלוקתו עם רבי ישמעאל שמובאת בברכות ועלה בידם, כך שזה לא אבסולוטי)
אני מגיב רק בגלל חילול ה' שבדבר, כאשר עיוות התורה מוצג כתפיסה המקורית של התורה.
לגבי "המקור" של המצווה להשתדל עיין כאן https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=1737.
המקור האמיתי שאתה מתכוון אליו כנראה הוא מה שמובא בסוף מהספרי "וברכך ה' א-להיך. יכול אפילו עומד ובטל? תלמוד לומר בכל אשר תעשה". כלומר, המשמעות היא הפוכה לגמרי! לא למדו מכאן מצווה להשתדל. אלא אם מישהו מעוניין שיהיה לו ברכה בנכסיו (אחרי שהוא הפסיד עבד רוצים להרגיע אותו) זה יגיע רק על ידי הברכה של הקב"ה כלפיו. כלומר, רק אם תעשה השתדלות יהיה לך ברכה. אבל לא מצווה יש כאן, אלא מי שמעוניין בברכה בנכסיו צריך להשתדל, אחרת זה לא עובד. ההשתדלות עצמה היא זאת שגורמת לברכה.
אם יש מצווה לעבוד זה נלמד ממקומות אחרים. ניתן אולי לראות זאת לדוגמה מהמכילתא דרשב"י הבאה: ששת ימים תעבד'. רבי אומר: הרי זו גזירה [=מצווה] אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ, ט)
ניתן גם לראות סיבה אחרת למצווה לעבוד שמובאת באבות דרבי נתן:
רבי יהודה בן בתירא אומר: [אדם] שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ, ח) … (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח א, יא).
הסברא הפשוטה לצד החיובי של מלאכה מובא באבות דרבי נתן: רבי אומר: גדולה היא מלאכה שכל מי שהוא עוסק במלאכה אין ידו חסרה פרוטה לעולם (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).
לפי ר' ישמעאל בברכות באמת יוצא שיש חובה לעבוד מהפסוק שציינת. אבל שם זה סך הכל מול האידיאל של לימוד תורה, אין מדובר על הצורך העקרוני של אדם אם הוא רוצה להתפרנס האם הוא צריך לעבוד או לא. אלא זה רק נוגע לשאלה של וויתור על עבודה בשביל לימוד תורה.
לגבי הדרשה על הרופא. נאמרו בעניין זה דעות שונות בראשונים מה בדיוק הייתה ה"א ומה המסקנה, תראה באינטרנט תוצאות על הנושא. לענ"ד מספיק להביא לעניין זה של ההשתדלות את דבריו הברורים של הרמב"ם (פה"מ ד,ט): "וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י הסיר אותו וגנזו. ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הגרוע לולא שהיה מפורסם."
במילים אחרות, לא להתנהל בדרכי הטבע בגלל אמונה בקב"ה היא שטות, כמו אדם שלא יאכל. כמובן שגם כאן הסברא הפשוטה היא שצריך לצאת להילחם ולהגן על עם ישראל שבסכנה אבל בגלל מה שכתבת שיש איסור אז אביא בכל זאת מקורות.
ז"ל הרמב"ם בהלכות שבת(ב,כג): וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא וְלָצֵאת וְלַעֲזֹר לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת.
וכן פסק הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר נכללת במלחמות המצווה (אמנם הרמב"ם כותב שהמלך מוציא למלחמת מצווה אך הפשטות היא שזה אחד מתפקידיו של המלך ולא שזה תנאי מעכב בהיות המלחמה מלחמת מצווה. מה גם שפשטות לשון הרמב"ם בהלכות שבת משמע שכשיוצאים עליהם זה ממש מלחמה. המאירי כתב שמספיק באופן כללי מנהיג של עם ישראל במקרה כזה. זו הסברא הפשוטה ולולי דמיסתפינא הווא אמינה שגם הרמב"ם סובר ככה).
כנראה שהאמרה של האדמו"ר מסאטמר הובאה רק לתפארת המליצה ולא כי הוא מקור סמכותי. הבעיה היא שאתה מתעלם מהסברא הפשוטה.
רק לפרוטוקול, לא כתוב שמעטים עשו כרבי שמעון בן יוחאי ועלתה בידם, אם כי זה דיוק אפשרי.
החכמתני!
אני מודה לך על ההסבר הנפלא והתיקונים.
עדיין, עם כל האי דיוקים שחשפת, ואני מצר ע"כ שזה גרם לך להרגיש חילול ה'.
אני הבאתי דברים ששמעתי ואני חושב שבאופן עקרוני אין כאן סתירה אלא תיקון.
אתה מסכים בוודאי שלא לומדים מנושא אחד למשנהו והשתדלות בנושא פרנסה לא מלמדת על מלחמה עם או"ה.
מה שהבאת לגבי הצלת נפשות ע"י מלחמה זה הדבר באמת הכי קרוב לדעת המאמר, אך לא תמיד ניתן לעשות "העתק הדבק".
א"א להגיד שיש כאן איזשהו אידיאל להשתתף עם צבא של מדינה שהיא זאת שגורמת את כל הצרות ועוד הרבה אחרות.
ולכך התכוון הרבי מסאטמטר ב"על הגאולה", לא שצריך לעמוד דוממים כשבאים להרגנו, אלא שאלו שטוענים שהם המגינים, הם אלו שמחוללים את הצרות כמו שאפשר לראות.
ולא יעלה על הדעת, למי שחילול ה' חשוב בעיניו להודות בכך שהם אלו שמייצגים אותנו.
מצד אחד הם מתגרים (ר"ע עליה להר הבית) ובנוסף נותנים לרוצחים לגדול ולהתעצם ולבסוף גם מפקירים את האזרחים ואת הגבולות.
לכן חובה עלינו לפרסם את דעת התורה האמיתית ולהזהיר מפני הסכנה הגדולה שבכך שמי שמנהל את העניינים וטוען שהוא מייצג את היהדות אינו אלא מתחזה!
אז בוא נעמיד את דברי הרמב"ם במציאות של היום ובהשלכות שלה.
ונבדוק האם באופן כללי הצבא והמדינה לא מזיקים לצד זה שמצילים אחרי מעשה.
לו חכמו להשכיל ולשמוע לאנשים כמוך אז באמת לא היה חילול ה' כ"כ גדול בעולם.
בקשר לרבי מסאטמאר.
אני לא חושב שאפשר להגיד שהוא "לא מקור סמכותי".
לא כך אמר עליו הרב ש"ך, הבא סאלי ועוד הרבה אחריו כולל המתנגדים לשיטתו.
כמובן שאין בדברי השקלא וטריה שום הצדקה למעשים מנוכרים ומעליבים כמו שעשה אותו טרמפיסט אלא להסברה שמתקבלת על דעת שומעה.
לגבי כותב המאמר כיצד אתה מסביר את דברי מסילת ישרים?
האם אתה אומר שהוא טועה? זה לא אמירה חרדית.
—-
ומן הצד ההפוך, אם קיימים חוקי טבע אז מדוע שלא תכפור כבר בכל ההשגחה. והכל רק השתדלות ואין בלתה.
טוחנים קמח טחון. חוששני שבניגוד למה שכותב מחבר המאמר: "ובהינתן ואקום מחשבתי, אין להתפלא על כך שהבור הרעיוני יתמלא בנחשים ועקרבים" – למעשה אין ואקום מחשבתי, יש אידיאולוגיה המצדיקה צביעות וטפילות בעטיפה של יראת-שמיים מעוותת. אידיאולוגיה זו מצליחה יפה, כיוון שזו אידיאולוגיה משתלמת…
הדוגמא מ"קול החינוך" אכן מאירת-עיניים, והיא מאפיינת שמרנות קיצונית, אשר כבר אינה מרגיזה, אלא מעוררת רחמים. אני מקבל בקביעות את העלון הזה. אמנם יש בו לעיתים תלונות מוצדקות (למשל על הנחיות פדגוגיות מטופשות מטעם הפיקוח), אבל הוא בעצם סמן קיצוני, הלוחם בקנאות כנגד כל מאמץ סביר בכיוון של פרנסה, אקדמיה, ניקיון, התעמלות, זהירות בדרכים, צבא, לימודי ליבה וכדומה. זכורני כיצד העלון הזה השמיץ אפילו קהילה חסידית מסויימת, אשר בנותיה מגיעות לתעודת-בגרות ר"ל…
אתה צודק, אין ואקום מחשבתי בגמרות ומדרשים שהם אלו שמאירים את עינינו וכבודו לא טרח למצוא בהם מקור לדבריו אלא רק להאשים את הדוברים בשמם באינטרסנטיות ופרזיטיות כמו שאנחנו כבר רגילים…
וגם הוסיף לרשימה צביעות ויראת שמים מעוותת.
איני שואף להיות מחנך של אנשים בוגרים בגילם אך הייתי מצפה לשיח יותר אינטליגנטי ובונה ולא להטחת האשמות חברות בסיס.
לגופו של עניין, אני לא מרגיש שזה כ"כ משתלם לחברה להיות מטרה לחצים באופן בלתי פוסק כמו שכעת המדינה בה אנו חיים סופגת מאומות העולם שאף מאשימים אותה ב"רצח עם" כלשונם וכל זה בזכות האידאולוגיה ה"נפלאה" שהוציאה את ע"י מה"וואקום המחשבתי" של עם הדבק באמונתו למרות כל הסבל שהוא עובר בשל כך.
בכולנו יש את היצור הגשמי שאומר לנו שהרבה יותר טוב לנו להשתלב בחברה, ואף יש כאלו שרואים בכך מצווה, ואולי הם גם נגועים באינטרסנטיות…
אך מי שיש לו חוש עסקי מפותח יודע שהרבה יותר משתלם להיות 100% נאמן למסורת המקורית ולמה שמוכך ללא ספק מאשר לדרכים חדשות שרק משדרות ססמאות יפות אך אפשר לראות היום לאן הן מובילות…
נ.ב. איני מגיב בקשר לעלון קול החינוך אלא רק לסוגיה הצבאית עליה הגבתי קודם
תגובה קצרה ל- לא פשוט להיות פשוט:
מקורות מחשבתיים מהספה"ק כבר סופקו די והותר במאמר ובמאמרים קודמים רבים, ובספרים ובחוברות, אשר דשו בנושא.
אני בסה"כ סיפקתי דיאגנוזה בוטה וברורה, המבוססת על היכרות מעמיקה וארוכה עם העולם החרדי-אשכנזי-ליטאי/חסידי — היכרות גם עם נציגיו/נציגותיו (בכל הרמות) וגם עם מגוון כתביו האידיאולוגיים.
עכ"פ אני חוזר: טוחנים קמח טחון…
מה אתה מציע למעשה?לסגור את המדינה ואת הצבא ולחיות תחת החמס?
שוב חוזרים לדיונים הלא רלוונטיים האם לפני 120 שנה נכון היה להתחיל במאמץ להקים מדינה.
לא ראיתי איש מהחושבים שכל צרותינו הם מהציונות שיוזם קיום מצוות יישוב א"י בשטחי הרשות הפלסטינאית.
גם פרשת השבוע זה נושא שדשים בו ללא הפסקה בכל המגזרים, מה זה אומר?
פשוט נמאס לך ואתה מחפש אלטרנטיבה ואפשר להבין.
כשעסקנים פוליטיים ועיתונאים מנהלים את הציבור אז ככה זה נראה ולכן החוויה הלא טובה שלך ושל עוד הרבה אחרים.
הבעיה שאז כבר ההבחנה הדקה בין דוברי האמת לאלו שלוקחים ממנה חלקים ומרכיבים פאזל שמשרת את התועלת הריגעית שלהם ושל שומעיהם מיטשטשת וזה באמת נראה כמו קמח טחון.
כרגע רק אפשר להיות מודעים למצב ולאמת שמאחוריו ולא לחיות באשליות וזו כבר התחלה טובה.
לא תמיד יש פתרון בהישג יד כמי שלא היה במצרים וזה חלק מהעניין של הגלות.
אני למדתי להזהר ממי שמדבר בוודאות לגבי מצבים לא וודאיים ואני מעדיף את האמת הלא וודאית ע"ג אשליה של וודאות.
כמו למשל ההנחה ה"וודאית" שאם לא תהיה מדינה אזי נחיה תחת חמאס, מי אמר שאין עוד אפשרויות?
אולי אם לא תהיה מדינה אז גם לא יהיה חמאס כמו שלא היה כשלא היתה.
לי יש ניסיון עם כך שיש מי שמנהל את העולם ולו הפתרונות, רק צריך ללכת אחריו.
וכך כתוב בשה"ש רבה – "המתינו לי ואעשה אתכם כצבא של מעלה. ואם לא תמתינו לי אעשה אתכם כצבא של מטה"
ואני לא רואה סיבה לא להאמין! מה גם שלא מצאתי מקורות סותרים, אולי רק ב"כתבים אידאולוגיים" של עיתונאים ומעודדי העסקנות הלמדניים למיניהם.
תגובה אחרונה שלי ל– לא פשוט:
אפשר להסיק על מידת ההיגיון שבטענותיך, מתוך המשפט: "אולי אם לא תהיה מדינה אז גם לא יהיה חמאס כמו שלא היה כשלא היתה".
ננסה להבין: האם היית משדל את הבריטים, תומכי הערבים, להישאר כאן, למנוע עליית יהודים ע"י "ספר לבן" ולהגן עליך מפני אנשי חאג' אמין אל-חוסייני, אשר מידי כמה שנים קמו לטבוח ביהודים?
או אולי היית מעדיף את שלטון המלך עבדאללה הירדני (סבו של חוסיין), אשר עלול היה לקבוע שבני-ברק שייכת ליפו הערבית, שכונת מאה-שערים שייכת לרובע המוסלמי, קריית סערט-ויז'ניץ שייכת לחיפה הערבית, שלא לדבר על הקריות החרדיות שבאיסדוד (אשדוד) ובאל-פאלוג'ה (קרית-גת) הערביות?
או אולי מדינה דו-לאומית מוסלמית-יהודית, בדומה לפתרון שטוף-הדם של לבנון המוסלמית-נוצרית?
ואולי איחוד עם סוריה של משפחת אסאד, המתמחה בהשמדת המונים?
או פתרון נפלא "מחוץ לקופסה": להחזיר את השלטון העותומני של השולטן הטורקי, אשר יממן אברכים ע"י החזרת ה"חלוקה", שימנה "חכם באשי" (ספרדי!) שישפוט במחלוקות-דמים על ראשות-ישיבה ליטאית ועל ירושות אדמו"רים, יטפל בסכסוכי יהודים וערבים בסגנון טיפולו בכורדים, וכמובן יפטור חרדים מגיוס ויבנה להם דיור זול.
די לטחון מים. יש דברים יותר חשובים לעשות בתקופה נוראה זו, מלבד עיון במסך מחשב.
כשאתה כותב "כמו למשל ההנחה ה"וודאית" שאם לא תהיה מדינה אזי נחיה תחת חמאס, מי אמר שאין עוד אפשרויות" אז קודם כל אין ואף אחד לא אומר כיום שיש.
ואם אתה מתעקש על זה אתה צריך להציג אותם כי אין היום שום אפשרות אחרת אולי הרשות במקום חמאס ולפי האמנה של שניהם על כל היהודים להיזרק מכאן אין היום בעולם מדינות שיכולות לקבל את כמות היהודים שבא"י ובטח לא את החרדים שאין להם מקצועות חופשיים. וכשלא הייתה מדינה ולא היה חמאס היה את המופתי הירושלמי שרצה להקים כאן מחנה השמדה .
לך יש ניסיון עם מי שמנהל את העולם ולו הפתרונות אולי תשתף אותנו בניסינות שלך שאפשר להעתיק אותם לניהול עם ישראל ולא לזרוק באוויר סיסמאות.
יש הרבה סיבות למה לא להתגייס לצה"ל אבל השימוש במאמרי חז"ל כסיבה זאת עלבון לאינטלגנציה של הקוראים.
כל האפשרויות שציינת עדיפות מחילול ה' של היום שבו יהודים בכוונה תחילה מקימים שלטון עצמאי ומכריזים שאין חפצם בתורה אלא בחוקי אומות העולם. ומובילים אותנו בעצמם למ"ט שערי טומאה.
ומדינתנו הבטוחה בראשות הימין ה"שולט" היא זאת שתחזקה את שלטון החמאס ונתנה לו להתעצם לרמה שהוא היום יותר ממה שנתנו הבריטים או התורכים כך שיוכל לשלוח אלפי רקטות לכל הארץ ואלפי מחבלים לטבוח באלפי אזרחים.
ומי שנתן את המכה בפטיש" והתגרה להכעיס באופן נורא באיסור העליה להר הבית הוא אחד השרים בממשלה הנפלאה שכל ההמונים כ"כ חיכו לה, מה אכפת לו, הוא מאובטח 24×7×365 ויכול להרשות לעצמו "לא למצמץ אל מול החמאס".
עוד לא ראיתי בתגובות שלכם טיעון אחד מהמקורות שבאמת עונה על התגובה הראשונה אלא רק דימויים והטחות דברים כך שזה באמת מתאים לתיאורכם על מטחנת מים וקמח טחון.
אני מברך על המאמר ומסכים עם רובו.
הערה אחת –
במאמר נטען שהציבור החרדי נמנע מעיסוק בכל מיני תחומים בחיים (היגיינה, איכות הסביבה, השכלה, נקיון וכו') כתוצאה מהיות העולם הזה פרוזדור זמני שחבל להקשיע בו משאבים.
בפועל, נראה שהציבור החרדי דווקא כן יודע מתי הוא רוצה להשקיע בהשתדלות – בין אם זה רפואה לילדים, כספי מדינה לכויללים, המאבק להימנע מגיוס, בחירות וכו'.
כך שכלל לא בטוח שהסיבה לחוסר השקעה בתחומים חשובים אחרים – תשלום מסים, שירות צבאי, שירות לאומי וכו' – באמת נובעת מהיחס אל העולם הזה כאל פרוזדור. לצערי, נראה שהציבור החרדי – ברובו – דווקא כן יודע להשתדל בתחומי העולם הזה, אבל הוא רק עושה זאת בעניינים החשובים לו באמת.
אכן צבא של מתאבדים .
וכפי שאתה כותב בעצמך . חנק טוטלי של עזה . לא להכניס לשם כלום . היה גומר את המלחמה מהר מהר . גם לטובתם וגם לטובתנו .
לחימה יהודית ולא מקצועית פרוגרסיבית כפי שמכריז השכם והערב מנהיג הצבא הפרוגרסיבי . היתה מביאה לניצחון .
כל עוד זה לא קורה הצבא הוא צבא של מתאבדים .
הזכר נא בתולדות עמינו מה שאמר הנביא למלך ישראל . בהתחברך עם אחזיהו פרץ אלוהים את מעשיך.
אסור לנו להתחבר אל הרשעים .
גם אם יש לנו חובת השתדלות אבל זה רק בדברים המותרים. לפרוץ בנק זו לא השתדלות .
להתגייס לצבא שבראשו עומדים ומכוונים אנשים שלפי התורה מוגדרים מהרשעים הגדולים ביותר שקמו בעמינו . אנשים כופרים באלוהים ובתורה . מקדמים אגנדות של דור המבול . שונאים את עמם ואוהבים את האויב .
גרוע יותר מלפרוץ בנק .
הסיבה העיקרית לאי ביצוע חנק טוטלי אינה אג'נדה פרוגרסיבית אלא התלות הצבאית שלנו בארה"ב.
לאור כל הנאצות על הצבא ,אם חלילה תיקלע למתקפת מחבלים אני מבין שתזעיק את הקנאים לעזרה ולא את הצבא שהרי לפרוץ בנק זה לא השתדלות.
אם כך אז למה התכוון המשורר באומרו: "עם חופשי בארצנו"
לפי הפשט שלנו זה חופשי מן המצוות דומיא ד"חינם" של דור המדבר להבדיל.
אך לפי המורשת הציונית הכוונה חופשי מעול אומות העולם ובעיקר חופשי להלחם באויביו לפי שיקול דעתו כשטובת האזרחים ובטחונם הם לבד לנגד עיניו.
אך אין חדש תחת השמש ואת גזירת הגלות א"א לבטל אלא רק ליצור את האשליה שאנחנו "עצמאים" ובכך למשוך את לב העם לדרך המסוכנת מבחינה גשמית ובעיקר רוחנית ובינתיים עוד ועוד יהודים ואזרחים נהרגים וחיים בפחד מתמיד וחוסר וודאות.
ע"כ אנחנו מתפללים "השיבה שופטנו כבראשונה"
ואנחנו נמשיך ללחוש תפילות כי ה"שיר לשלום" חוסל כמו החלומות הרוויזיוניסטים ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים
'אדם חרדי המשרת מאז שמחת תורה במחנה שורא סיפר לי לאחרונה סיפור
קשה. ביציאה מירושלים, עצר הלה לזוג חרדי שביקש טרמפ. אולם, עם פתיחת
דלת הרכב, ראה הגבר את הנהג לבוש במדי צה"ל, והתחרט: "אמרו לי הרבנים
שאין אתכם שמירה. אשתי בהריון, אנחנו צריכים שמירה, ולכן אני מוותר על
הטרמפ". סיפור אמיתי. יהודי חרדי אינו מוכן לנסוע ברכב עם חייל שמאז שמחת
תורה מוסר את נפשו למען העם היהודי, כי היותו חייל מסלק ממנו את שמירת
ה'. מזעזע.'
הסיפור הזה, ועוד רבים שכמותו, הם אינם מקרי קצה ולא מלמדים כלל על מגמה. הם לא מייצגים כלל אפילו את הקצה של רוב הציבור החרדי השפוי. הבאתו של סיפור זה ועוד 'סיפורי קצה' שהכותב הנכבד מביא תדיר במאמריו המלומדים, הם הכפשה עקיפה של על הציבור החרדי, החוזרת שוב ושוב אצל הכותב במסווה של 'תיקון עולם'. חכמים הזהרו בדבריכם ואל תשתמשו בסיפורים הזויים של אנשים הזויים – כדי ללמד אנשים חרדים נורמלים מה ואיך לעשות. מדוע שלא תביא במאמרך את אלפי החרדים הנורמלים שמאז פרוץ המלחמה שותפים בצורות כאלה ואחרות במאמץ המלחמתי??? תמיד להצביע על השונה והחריג??
ראשית, תודה על התמונה שבראש הכתבה, היא של חיילי 'נצח יהודה' השוהים כעת בעזה, בני אחד מהם.
נתפלל שיבצעו את משימותיהם בהצלחה ויחזרו בשלום יחד עם כל החיילים והחטופים.
בנוגע למאמר, שתי נקודות פשוטות.
א. בכל מה שנוגע להשתדלות הראויה, אין בזה כלל אחיד מאחר וזהנתלוי במדת הבטחון של האדם, ככל שבטחונו בה' יותר גדול כך הצורך בהשתדלות יותר מצומצם.
ב. חובוח הלבבות, שהוא המקור הקדום ביותר מבין רבותינו הראשונים בנושאים אלו, מבאר שאדם צריך להאמין שהתוצאות מההשתדלות אינם קשורות להשתדלות באופן ישיר, כלומר האדם עושה השתדלות, והתוצאה היא אך ורק בידי הקב"ה.
לסיכום, בכל מה שנוגע לגיוס לצבא וההשתדלות הראויה, כל עוד שקובעי המדיניות אינם בני תורה, אין לנו שום אפשרות לסמוך עליהם שהם מחליטים את ההחלטות הנכונות על פי תורה, ולכן אין ולא יהיה שיתוף פעולה מצד גדולי הדור ובני הישיבות.
עם זאת, אותם חיילים המוסרים ומחרפים נפשם למען עם ישראל, ראויים לכל הכרת הטוב ובוודאי מקדשים שם שמים במעשיהם.
כשאתה פונה לרופא אתה פונה רק לבן תורה ?
יוסף היקר
אתה מציג מציאות כואבת
בעוד שאני מודה ומתוודה שאני לא נביא ולא בן נביא, אתה קובע באבסולוטיות שאין שום פתרון מלבד המדינה הנוכחית עם פתרונות שדרוג למיניהם.
אז קודם כל צריך להבין ולהפנים שהפתרון היחיד הוא קודם להצמד לאמונה, להלכה ולמסורת ואח"כ תשובה, תפילה וצדקה ולבסוף שיח מכובד וענייני בין גדולי החכמים ומעתיקים השמועה ע"ב התנאי הראשון, דוגמת בית הלל ובית שמאי כדי למצוא את הפתרון הנכון.
השניים הראשונים קיימים באופן חלקי ואילו האחרון אינו קיים כלל לצערנו הרב, וכמו שאפשר לראות בקלות בפורום זה, היהודים המאמינים, לא רק שונים בדעותיהם שזה לגיטימי, אלא מנותקים ללא שאיפה משותפת למצוא את דרך הישר שהיא בהכרח תחייב את מאמיניהם בה.
וזהו הוואקום המחשבתי שעליו דובר במאמר.
הבעיה היא שבמקום לקיים דיון ענייני ומועיל, עוברים להתקפות אישיות ותיאור המניעים של השני, דבר שאין יכולת כלל לדייק בו וגורם לסטייה רצינית מהמטרה.
תפקיד ניהול ע"י לא ניתן לי ע"י שום גורם ולא מצאתי אותו בין התרי"ג מצוות ולהבדיל, אני לא מנסה לקחת אותו לעצמי כמו אלו שכעת המליכו את עצמם והוליכו אותנו לאן שהגענו, אז לשיטתך אסור לנו גם לפצות את פינו כנגדם ועלינו לגלות נאמנות עיוורת לקברניטים שמנהלים את הספינה לים הסוער באמתלא של ביטחון ועוד פנטזיות וכמובן ש"מצווה" למסור את ילדינו לשליטתם הבלעדית.
צר לי עליך שאתה חוזר על טעות קודמיך לתגובה ולא מספק תגובת נגד מבוססת.
אני מביא את מאמרי חז"ל ע"פ דרך שמסורה לגדולי דור שהולכים על פיה ויש לי על מי לסמוך.
מה שהבאתי ממדרש רבה זו דוגמה קטנה ועניין 3 השבועות נידון גם בגמרא, ראשונים ואחרונים וממש לא עניין של מה בכך, אתה מוזמן לבדוק.
זו תגובה לכולנו, בגלל מה ששמעתי השבוע מכלי ראשון, המייצג מאות אנשים (כנראה כבר למעלה מאלף).
בזמן שאנו התווכחנו-מתווכחים כאן בלהט, בתוקף ובצדקנות (אולי עם כוס קפה, אך ודאי עם ביטול-תורה…), שריונרים קשישים בגילאי 40 ו-50, אשר שוחררו כבר מזמן מחובת מילואים, עשו-עושים משהו אחר:
התנדבות המונית של שריונרים כאלה, הקימה גדוד המשתמש בטנקים קשישים שיצאו מהשירות, ועדיין שמישים. התהליך ממשיך להרחבת הכוחות, והם כבר הוכיחו בגבול עזה, שבמס"נ ובס"ד, לוחמים קשישים בטנקים קשישים מסוגלים להשמיד מטרות במדוייק. ב"ה הם מצליחים יפה להושיע את ישראל מיד צר.
ובכן, הנה אנו חוזרים לדברי "אם הבנים שמחה" הי"ד (בסגנון חופשי ועכשווי): יש מי שמתעוררים, קמים ועושים גדולות, ויש מי (אנחנו כאן) ש"יושבים על הטריבונה", מתדיינים, מבקרים ומשמיצים, ואינם מנסים ליטול חלק כלשהו במאמץ (אפילו לא השתתפות מתוך התבדלות נחוצה). ובהמשך דבריו: מובן מאליו, שאין זה ראוי, שלאחר תום המשחק נרד כולנו מהטריבונה ונציב דרישות ונבקש הטבות ליושבי הטריבונה…
1. קפה זה לא בריא
2. ביטול תורה? זו בדיוק הבעיה, שנושא זה לא נידון ע"פ פרמטרים הלכתיים אלא כעין סוגיה חברתית אקדמית המבוססת על רגשות וחוויות אישיות ולכן זה נראה כמו ביטול תורה.
3. אם הבנים שמחה- במפגשים שלי עם הספר הנ"ל לא ראיתי כלל התייחסות לנושא 3 השבועות כך שהוא לא ממש מקיף את הסוגיה על כל היבטיה
4. אני מבין שהמושג "יושבים על הטריבונה" מתייחס ליושבים במשכן הכנסת ושולחיהם כי הם באמת קשרו את עצמם למשחק הדמים האכזרי הזה
5. מה הכוונה בביטוי "השתתפות מתוך התבדלות נחוצה"?
שכחתי להוסיף, שאני כבר ירדתי מהטריבונה – כעת מסדר תחמושת בנשקיה, תוך-כדי האזנה בנייד לדף היומי (תנאיו של יהושע בהנחלת הארץ, ותקנות עזרא). עכ"פ השארתי על הטריבונה בקבוקי קולה ושקיות במבה, כדי להקל על אלה המעדיפים להמשיך לשבת שם ולדוש בנושא…
התחלנו בקפה ועברנו לבמבה וקולה.
בע"ה שניהיה בריאים ונאכל רק דברים בריאים.
ומתוך כך נלמד שזה גם לא בריא לכעוס על הסביבה, במיוחד שאף אחד לא נגדך, סה"כ פועלים אחרת מתוך אמונה שכנראה באה לידי ביטוי בצורה שלא מוצאת חן בעיניך ואפשר להבין.
זכותך לפרגן למי שלדעתך פועל נכון ואני מאמין שגם המניעים שלו באים ממקום טוב.
אך צריך לחשוב טוב לפני שזורקים האשמות לאויר ולהבין גם את הצד השני.
כש"כ "האמת והשלום אהבו"
חשוב תמיד, ובודאי בעת הזאת, לדבר פחות ולעשות יותר – אפילו דבר פשוט, שיכול לבצע איש פשוט. כל מי שמטריח את עצמו לעשות הובלה דחופה, לסדר תחמושת בנשקיה, להחליף מורה, להחליף מוכר בחנות ואכמ"ל – משחרר בכך צעירים בעלי-יכולת לתפקידים חיוניים של אבטחה ופיטרול. יתר-על-כן, הוא יוכל לעסוק בתורה תוך-כדי התפקיד שנטל על עצמו, בדוק ומנוסה.
ד"ש ליושבי הטריבונה, ותו לא מידי.
זה הוא שדיברו גדולי הדורות האחרונים בדבר הסכנה בהתחברות לעם החופשי ב"ארצו".
ויהיו הסיבות אשר יהיו
הנה היהודי הישראלי כבר רם לבבו מאחיו עד כי קורא להם "יושבי טריבונות" משל היו מתעניינים בתחרויות ספורט תו"כ אכילת במבות ושתיית קולה.
זו ממש דוגמה חיה ומוחשית למה שקוראים בשפה הצבאית "מורעל".
הייתי מאוד שמח לראות יישובים על הסתירות שהוצגו במאמר. איך המסילת ישרים מתעמת מוול דברי הגמ', ובעיקר, איך הרמב"ם מתיישב איתם.
שלום. אם צריך להשתדל כמו שכתוב בגמרא בנדה שירבה בסחורה, אז אני לא מבין את המסילת ישרים איך מסבירים אותו? תודה.
אנחנו בסכנת חיים
המדינה בסכנה אמיתית קיומית
כל מי שיכול שיתגייס
כולנו מסכימים שיש אויב משותף שהולך ומתעצם ומתחכם
והוא מי שמאיים להחריב אותנו
אם נמשיך באינסוף דיונים על פרוזדור וטרקלין נמצא את עצמינו כולם בטרקלין
אנחנו בסכנה בגלל הדרך המסוכנת שהוליכו אותנו בה.
לפני שמנבאים את העתיד צריך לבדוק בעבר ולפחות להבין איפה הבעיה, אם לא נעשה זאת אז לא יעזור שום צבא כי זאת החובה הראשונה והבסיסית ואח"כ בע"ה יגיע גם הפתרון המעשי.
אין שום קיצורי דרך, כבר ראינו לאן הם מובילים…
בדיוק
חלק מהקונספציה הייתה שמספיק צבא קטן, השקעה בחיל האוויר וטכנולוגיה במקום שריון וחי"ר
חלק מהקונספציה הייתה שלא צריך גדודים שישמרו על הגבולות
עכשיו צריך גדודים בכל הגבולות ופשוט אין מספיק חיילים
אז השר פורום בחוצפתו דורש מבני המכינות שיקצרו את שנת ההכנה
בשנת ההכנה במכינות הקדם צבאיות לומדים תורה בין השאר ומקבלים חיזוק רוחני
אז החיזוק הרוחני והתורה שלהם פחות טובים משלנו? מה זאת הצביעות הזאת? איך הוא מעז לדרוש את זה?
נכון שצריך עוד בדיקה מה הוביל לתהום הזה, אבל החלק של המחסור בחיילי חי"ר ושריון כבר ברור ואפשר לתקן
משל למי שהפסיד כמעט את כל כספו בהימורים
ומבקש עוד הלוואה כי הוא רוצה לנסות קזינו אחר.
וזו באמת חוצפה מצד ה"נציגים" ה"חרדים" להתערב בדבר שאין להם שום שייכות ועוד להשתתף בכנסים ימניים שמרגיזים את או"ה כולל אלו שלא תומכים בארגוני טרור.
אז הימין שהיה כ"כ שמח וטוב לב בהצטרף האגודה להקמת הגוש שהיה בענייהם "אמשכתא דגאולתא" שלא יתלונן על "אמרי השפר" ומסרים מבולבלים שנשמעים מצדם כנראה כדי לגרוף עוד מנדטים בסיבוב הבא של הרולטה.
עם כל הכבוד לתקיעת אצבע בעין של הפוליטיקאים שכולם לוקים בה משמאל עד ימין
זה גבול חדש של חזירות
בקשה מפורשת להפלות בין הדם של מגזר אחד לשני
ובין הלימוד תורה של צד אחד לשני
מתי נבין שההתנהגות שלנו ושל המנהיגים שלנו בלתי נסבלת
איך נרגיש בפיגוע הבא בקרית ספר, ירושלים, אשדוד או בני ברק
כשאין לנו יכולת להגן על ילדינו
ואנחנו נדרשים לצהל שאנחנו יורקים עליו, כן, יורקים עליו, ממש ככה
יש לך טעות בחשבון
אין כאן שני מגזרים
יש שלשה.
1. ד"ל
2. חרדי
3. עסקנים נבובים שמנצלים את חוסר האונים של הציבור שטובע בים של בילבול וחובות כדי להטביע את עצמם ואת קרוביהם במשכורות, וכח.
אז טבעי שבמצב כזה הם יגיעו לעיוורון מוחלט, ניתוק מהאמת וחוסר טאקט משווע.
לא צריך להתרגש, עוד אחד לאוסף.
אם אני מדבר בשם חז"ל והתורה הקדושה, גם אם נראה למישהו שאני טועה, אז אני רוצה להבהיר שחבל לי אם מישהו יפרש זאת כ"יריקה".
עכ"פ יש מודעות לכך שהמניעים של מי שמשרת בצבא הם בד"כ טובים ושאסור לבזות יהודי או מי שכוונתו לעזור.
אך המרחק בין האמונה שלנו לבין התפיסה הציונית שלמעשה מייצגת כפירה והפקרות הוא כה גדול שלא ניתן כרגע לשתף פעולה אף לצורך הצלה.
ולמעשה יש עוד כמה דרכים להצלה שלפעמים בהיסטוריה גם עבדו.
מבחינה סטטיסטית קיום המדינה הנוכחית הקפיץ את כמות הנרצחים בארה"ק והגביר את רמת השעבוד הכלכלי לרמות פי כמה ממה שהיה לפני פרוץ המדינה.
אז כל הדיבורים על ביטחון וכלכלה משגשגת הם אשליות בעלמא.
יש כאן קשר של הון שלטון מגובה תקשורת שיחד עם חינוך מהונדס יצר שעבוד במסווה של גאולה וסכנה במסווה של ביטחון.
גם במחנינו יש התארגנות של עסקנים, עיתונאים ואנשי חצרות שמהנדסים ביחד דעת קהל שלמעשה לא יודע מה דעתו.
פעם מחלקים צ'ונט למפגינים פרובוקטיבים ב'זבוטינסקי ופעם מחרימים רשת שלימה בגלל מחאה מול פוניבז'.
למסקנה, הרציונל האמית נמצא בתורה הקדושה שבצירוף חשיבה ישרה ומנותקת מרגשות נסערים מאירה את עיני השכל להבין את המצב לאשורו
אני לא חושבת שמשמעות המושג ציונות והתנועה הציונית רלוונטיים לכאן, זה היסטוריה.
בוא נדבר תכלס על ההווה והעתיד
המגזרים החרדי והדתי הולכים להיות הרוב
מה אתה מציע? לחזור למנדט הבריטי? לעזוב את הארץ? לוותר על האזרחות?
אין אלטרנטיבה יותר טובה לדעתי ממדינה יהודית וצבא.
ובמקום שהפוליטיקאים שלנו יעשו חילול ה' נוראי אנחנו צריכים לעודד את מימוש התורה הקדושה במדינה, הכנסת הערכים של התורה למוסדות שלה וכו', נתחיל מהדיבר הכי בסיסי: לא תגנוב
אחריותינו לבחור פוליטיקאים שעושים קידוש ה'.
להמשיך לגור בארץ ולהיות אזרח של המדינה, להשתמש בשירותיה ולהינות מההגנה בלי להיות שותף זה יריקה וחילול ה'. וזה לא רק הפוליטיקאים, מה שאתה קורא לו המגזר השלישי, זה חלק גדול מהמגזר החרדי לצערי.
חשוב להיכנס לראש של הצד השני ולהבין כמה זה מקומם האפליה בין דם לדם. אין לזה תירוץ ואין לזה היתכנות.
אם יש לך רעיון יותר טוב, אשמח לשמוע. אם לא, האחריות שלך היא לרדת מהארץ או לבטל את האזרחות כמו נטורי הקרטא ולא לגרום לחילול ה' הזה.
1. העבר תמיד רלוונטי מפני שהוא שורש הדברים ומלמד גם על העתיד
2. גם אמרו על כוונות החמאס שהן היסטוריה ובאמת צדקו כי הם שברו שיאים היסטוריים של טירוף ואכזריות
כך שלא מדובר רק ברגשות וחשבונות על העבר אלא גם השלכות בהווה ובעתיד על המציאות והיכולת שלנו לבצע את תפקידנו ומטרת קיומנו בעולם שהוא פרסום האמונה ועבודת הבורא לפי הכללים המסורים בידנו, גם אם לא מבינים את ההיגיון שבהם וכש"כ אם כן.
השלב הראשון בפתרון הוא להבין איפה הבעיה, ומה המחויבות הראשונה והעליונה שלנו ומזה נגזר מה מותר לנו לעשות ומה לא.
זה ממש מפחיד לחשוב על רוב ימני ללא איזון משמאל בצירוף מעודדים חרדים שידרסו לגמרי את דעת התורה המסורה וימשיכו להתגרות באומות העולם ולהביא עלינו ח"ו עוד צרות יותר גדולות ע"י מעשי שטות כגון עליה להר הבית וקריאת "שמע ישראל" ברמקול המסגד היל"ת.
מה גם שראינו שהצד השמאלי בגיבוי אמריקאי לא יתן לדבר כזה לקרות גם במחיר של "גופות בירקון" (כדברי הרעם והזעם של אחד מראשי הממשלה לשעבר)
אז טרם הגענו לשלב של חיפוש אלטרנטיבות ואני בספק אם בכלל נדרש מאיתנו "לקחת גורלנו בידנו" כמו שניסו לפני כמה דורות והרי התוצאות…
אני מבין את הפחד מהלא ידוע אך לפי הניסיון מה שנראה ידוע ובטוח, לא באמת מוביל לשם ולא מצאתי התר להשתתף ולתמוך באיום רוחני כדי להנצל מאיום גשמי.
הברכה ה 19 בתפילה שלנו כוללת את כל מי שמנסה להפריד אותנו ואת אחינו מאמונתם ולכן בית המחוקקים שלהם נחשב למקום שאסור כלל להכנס אליו ונאמר על כך "כל באיה לא ישובון".
אז אם לא נשלח פוליטיקאים לשם כלל, הם לא יעשו חילול ה' וכל הקרקס הזה לפחות לא ייגרם על ידנו.
החזון של הכנסת ערכים דתיים למדינה הוא לא חדש וגם המזרחי פעם היו חרדים, זה פשוט שידור חוזר של הסחף אחרי הרוחות הקרירות שמטרתן לכבות לנו את האמונה הפשוטה ולמוטט את הגדרות ההכרחיות כדי לשמור עליה ומה לעשות שהתורה מצווה עלינו להתרחק במסירות נפש.
המדינה לא עושה לי טובה בכך שנותנת לי שרותים, אנחנו משועבדים למערכת מיסים שמחזיקה אותנו תמיד על הקצה כדי לשאוב את היכולות שלנו לטובת תל"ג ולקבל בזכותנו הכרה בעולם כמייצגים יהודים של השיטה הדמוקרטית.
לכן זה שאני שבוי כאן בצורה של בן מיעוטים במובן הרוחני של המילה זה לא חילול ה' מצידי אלא מצד מי שהשתלט כאן על המשאבים ומנסה לייצר יהדות חדשה. אני ממש לא רואה שזה היסטוריה אלא הגשמה של החזון ההיסטורי להקים תרבות חופשית בפוזה מערבית, אך עם מנטליות של העולם השלישי.
לכן יש לי זכות ואפילו חובה מוסרית להשמיע את הדברים בשם רבותי בתקווה לפחות להבנה.
ולא חייבים ללכת רחוק עד כדי ביטול האזרחות כמו חלק מנטורי קרתא, אפשר לאמץ את שיטת העדה החרדית, לפחות המיינסטרים שלהם, ולהתמודד עם המציאות בחכמה ובצורה שלא נראית כתמיכה.
(ובאמת חשוב להבין את הצד השני כדי לא לפגוע בו וליצור ריחוק)
יש פתרון שמגיע מצד החילונים שכדאי גם לחרדים להשתתף בו
חלוקה לקנטונים
העברת רוב המיסים והשירותים לרשויות המקומיות כולל החינוך, הבריאות, תשתיות, תרבות, דת ועוד
ולהשאיר שכבה דקה של שירות ברמה הפדרלית: ביטחון וחוץ
ככה כל ציבור מממן את מה שחשוב לו
החרדים את הישיבות והחילונים אל התאטרון
תהיה הרבה פחות שינאה
החילונים מאד רוצים את הכיוון הזה כדאי שגם נתרום למאמץ הזה הם רוצים שיתוף פעולה מהצד השני
ההצעה שלנו היא אחת:
ציפיה לגאולה שלמה ללא תחליפים
או"ה מצווים על הקמת מלכויות ובתי דינים בצורותיהן השונות אך אנו מחוייבים אך ורק לתורה שקיבלנו בסיני שנכפה עלינו כגיגית וכדאי שנקבל את זה באהבה בע"ה (עד פורים הקרוב)
אם אתה רוצה לחכות לגאולה, בבקשה תעשה זאת בחוץ לארץ בלי לגרום לחילול ה' ולפילוג העם.
ובהצלחה למצוא מדינה עם מיסוי יותר נמוך ושירותי רפואה כמו כאן, שלפי התגובה שלך אתה מזלזל בכל מה שהמדינה נותנת.
לא משנה כמה תגיד שלא התכוונת להעליב, החוסר שוויון בנטל מאד מאד מכעיס ופוגע.
האם זו תחיה של שיטת ה"טרסנפר מרצון" של כל מי שלא ציוני ותומך במדינה?
או שזו המניפולציה הידועה שמי שמעז להעביר ביקורת על "מדינת היהודים" הוא "עוכר ישראל" או "מחלל שם שמיים" או "אנטישמי" במקרה שהוא אינו יהודי.
לא משנה אלו שרותים המדינה תתן, היא לא תפצה על כל הדורות שחונכו לכפירה, לתרבות מקולקלת, לכוחניות ושנאה.
אני באמת לא מתכוון להעליב אך עדיין לא לוקח אחריות על מי שבוחר להעלב ולכעוס
מאז שמחת תורה האחרון אני מתבייש להיות חרדי. ההיענות הדלה בהתגייסות לכוחות הביטחון והאמירה "כוחי ועוצם ידי " אמירה שמצדיקה השתמטות שאין לה כלל הצדקה במקורות היהודיים דוחפת אותי להיות מחוץ למגזר החרדי. אנו עם קשה עורף שלא למד כלום מהשואה ומאלפיים שנות גלות.
בסופו של דבר לא ענית לשאלותיה של שפרה. הלכת סחור סחור. אך התחמקת מלתת מענה מה התוכנית שלך הלכה למעשה.
1. כבר כתבתי בכמה תגובות שאין לי פתרון בשלוף, אני לא מחוייב לספק פתרונות ואני גם לא מתיימר לקבוע שמצאתי כזה, וזה בדיוק העניין, שמי שטוען כך, לא רק שמכשיל את ע"י באיסורים אלא שגם ה"פתרון" שלו לא עובד ובמקרה הטוב הוא כמו אקמול שמרגיע בטווח הקצר ומזיק לטווח הארוך.
2. אם ישנו דיון על איסור והיתר אז בד"כ מי שטוען לאיסור לא צריך לספק תחליף לאותו איסור, כמו שמי שח"ו עובד בשבת, לא צריך למצוא לו עבודה אחרת כדי להגיד לו שזה אסור.
3. למעשה ניסו למצוא פתרונות בצורת הסכמי שלום או הסכמי שקט הדדי ובגלל שכ"כ פחדו ממדינה פלסטינית עם צבא מחומש, אז בנו מדינת חמאס קיצונית ומחומשת הרבה יותר ללא פיקוח בינ"ל, והלכו לישון בזמן שאלו ביצעו פעולות שגם תלמיד תיכון ממוצע היה מבין שמשהו לא טוב מתרחש, הכל בסדר, נכריז ססמאות של אחדות ונחזיק את כולם בגרון.
לסיכום: חלק מקבלת עלו מלכות שמיים זה קבלת גזירת הגלות וקבלת המציאות שגורלנו אינו בידינו ומי שאומר אחרת טועה ומטעה ולבסוף זה מתפוצץ לו בפנים לצערנו הרב.
אני גם לא רואה את הפתרון במלחמה שגובה מחיר יקר מיהודים בכל העולם וההשתתפות בה כרוך בשיתוף פעולה עם כופרים מוצהרים שייסדו מוסד רישמי שכופר בה' ובתורתו ומי שאומר "שמע ישראל" צריך לעמוד מאחורי מה שהוא אומר גם אם לא נעים לו שיגידו עליו שהוא "בוגד" או "עוכר ישראל" וכו'
לא סתם נכתב ספר ירמיה שזו דוגמא מצויינת לסכנת השקר המהונדס והמתוחכם.
קב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא ומשם כל ההוכחות
בשלמא עמלי תורה. אבל מי שאחר כמה שנים יוצא לעבודה למה שלא יעבור הכשרה לשאת נשק? למה שלא יהיה שותף? למה 9 בני וחתניי כן גוייסו למרות שבגלל זה עזרו את התורה וכן חלקם עזבו את עבודתם וסיכנו את חייהם?
במציאות היום כל מי שמתגייס או מגויס עושה זאת מבחירה
ויש יהודים שהבחירה שלהם היא אחרת ולא יעזור לבוא בתלונות ולחוקק חוקים כי ללא מוטיבציה אף אחד לא ישתף פעולה ולא בגלל הכשרה כזו או אחרת
לכן צריך לבדוק בשורש הדברים ולמצוא את הבעיות הרלוונטיות ואז לנסות לשכנע
אני כבר הצגתי אותן בתגובה הקודמת