שש תעניות ציבור יש בשנה, אחת מן התורה (יום כיפור), ארבע מתקנת נביאים (י"ז בתמוז, ט' באב, צום גדליה ועשרה בטבת) ואחת ממנהג חכמים (תענית אסתר). מפני מה מתענים? הטעם מבואר בדברי רמב"ם:
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם" (תענית, ה,א).
אנחנו רגילים להשתמש בשני מונחים לתאר ימים אלו, צום ותענית. כל אחד ממונחים אלו מתייחס להיבט שונה של היום. המילה "תענית" מתייחסת להימנעות מאכילה, והמילה "צום" מתייחסת לקיבוץ האנשים יחד ביום התענית (מלבי"ם ישעיהו, נח). קל להבין כיצד ההתכנסות משרתת את מטרת היום, כפי שמתאר הרמב"ם: "בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר… ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו" (תענית, א,יז). אולם, כיצד הימנעות מאכילה מקדמת את המטרה שמגדיר הרמב"ם? מה הקשר בין התעוררות לתשובה לעינוי הגוף? האם יש להסיק מכך שהגוף עומד בסתירה לרוחניות ולכן יש להחלישו לעיתים?
מטרת התענית אינה סבל
מקור המונח "תענית" הוא האמור בתורה לגבי יום כיפור, "תענו את נפשותכם". תענית לשון "עינוי". חז"ל שואלים אולי הכוונה לשבת במקום חם או קר מידי? ומשיבים שמדרשות הפסוקים לומדים ש'עינוי נפש' הכוונה עינוי שיש בו 'אובדן נפש', כלומר הימנעות מאכילה שגורמת לחסר בגוף.[1] את הדברים מסכם רש"ר הירש: "[עינוי נפש], פירושו המילולי להביא עוני לנפש, למנוע ממנה את אמצעי קיומה, לא גרימת כאב וייסורים" (ויקרא טז, כט). אך עדיין יש לשאול, אם המטרה אינה גרימת צער, כיצד מניעת אמצעי הקיום של הגוף מקדמת את מטרת הצום?
ספר כד הקמח לרבנו בחיי תלמיד הרשב"א, מסביר את תכלית עינוי הנפש כך:
וזה עיקר כונת התורה הן בתפלות בתעניות ובצדקות הכל להכניע הנפש הבהמית ולהמשך אחר הנפש השכלית… ודברי רז"ל: 'מאה ועשרים תעניות עשה משה בהר ולא הניח גדר ולא מחיצה שלא קרעה'. הגדר והמחיצה אין להבין אותו ברקיע אלא בחומר הגוף, והכונה שהגביר שכלו על גופו והיה נכון לקבל המושכלות ולא היה חומרו מעכב ההשגה כי החומר הוא הגדר והמחיצה והמסך המונע את האדם מן ההשגה (תענית, ד,א).
רבנו בחיי שם אפוא את הדגש על הכנעת "הנפש הבהמית" לצורך עלייה רוחנית. בספר שני לוחות הברית (של"ה) ניתן הסבר שונה מעט, שמדגיש את התועלת החברתית של עינוי הנפש:
תענית אותיות ת"ת ענ"י, וזהו ענין מה שאמרו רז"ל 'אגרא דתעניתא צדקתא'. הפירוש הוא, כשאדם מתענה, אז הוא חסר לחם שאינו אוכל וכואב לו, אז מרגיש צער העני שתמיד הוא חסר לחם איך הוא בצער ובכאב ומרחם עליו (תענית, נר מצווה, מ).
כד הקמח והשל"ה שמים את כובד המשקל על "התענית" כאשר הם מסבירי כי ההימנעות מאכילה ושתייה גורמת לאדם להיות רגיש יותר להשגה רוחנית או למחסורו של הזולת. הסבר נוסף מופיע בדברי הרש"ר הירש (במעגלי שנה, ב, פב ואילך) המבהיר כי מטרת התענית אינה "לטפח בו [בעם] את רוח היאוש והרפיון הצער והכאב, שברון הלב והביטול העצמי, למען יכשיר עצמו על ידי כך להיות ראוי לגורל טוב יותר בעתיד". חלילה מכך. "אין לך דבר רחוק יותר מן האמת מאשר תפיסה זו". תמורת זאת מדגיש רש"ר הירש את בחינת ה"צום", ההתאספות וההתכנסות פנימה:
ימי הצומות […באים] להורות לנו את הדרך לעלות […] לקראת הכרה והערכה עצמית נאותה, לקראת התרעננות והתעוררות של שמחה ושגשוג […] השורש "צום" נגזר מן המלים אסף, התקבץ, הצטמצם, התכווץ […] ימי הצום נועדו לכנס אותנו, לקבץ את כל שברירי אישיותנו אל מרכז ההכרה היהודית.
שלשת הסברים אלו שוללים את הרעיון שיש מעלה עצמית בהכנעת הגוף. אולם, עדיין יש לשאול, האם הגוף הוא סוג של "יצר הרע" שיש להחלישו מעת לעת כדי להיות רגיש לרוחניות, לזולת ולמרכז ההכרה? לפחות לפי דעת כמה מחכמי ישראל, הסבר זה אינו נכון:
אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא… 'וכפר עליו (על הנזיר) מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין… לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו (ואסור להחליש את הגוף), שנאמר בקרבך קדוש (תענית, יא. וכן דעת הרמב"ם, ראה לחם משנה, דעות, ג, א).
הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, הוא תכנן את הגוף כך שיקדם את המטרות של האדם בעולם. הרוחניות והגשמיות עולות בקנה אחד, כפי שהתורה אומרת: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ". נכון אמנם שטרדות הגוף עלולות להסיט את האדם מהמטרה הנכונה, אך יש גם טרדות נפשיות שעלולות לגרום לכך: צער, יאוש, דיכאון או לחילופין, זחיחות וגאווה. הגוף והנפש אינם חופפים למושגים רע וטוב. אלו כוחות שונים שעומדים לרשות האדם, ובידו הבחירה האם להשתמש בהם לטוב או למוטב. אם כן, מדוע תכלית התענית מושגת על ידי החסרת מזון מהגוף?
תענית: חיזוק הנתינה והעצמת הנזקקות
הרב אליהו דסלר מלמד כי האדם מורכב משתי נטיות הפוכות: נתינה ולקיחה. "שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים" (מכתב מאליהו, א, קונטרס החסד, 32). האכילה מדגישה את הצורך של האדם לקחת, להישען על מה שמחוץ לו כדי להתקיים. הנטייה של האדם לקחת עלולה להשפיל את הפוטנציאל האנושי הטמון בו, ולהוריד אותו למדרגת בהמה, כלשונו של הרמב"ם בהקדמתו לפירוש השמנה: "כְּשֶׁיִּהְיֶה רוֹדֵף תַּאֲווֹת וּמַגְבִּיר הַמֻּרְגָּשׁוֹת עַל הַמֻּשְׂכָּלוֹת וּמַעֲבִיד שִׂכְלוֹ לְתַאֲווֹתָיו עַד שֶׁיַּחְזר לִהְיוֹת כִּבְהֵמָה אֲשֶׁר לא תְּצַיֵּר לְנַפְשָׁהּ אֶלָּא הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה וְהַתַּשְׁמִישׁ".[2]
לאור זאת, היה ניתן לחשוב כי מטרת הצום היא חיזוק יסוד הנתינה. בשעה שאדם נמנע מאכילה ושתיה הוא עוצר ממרוץ הלקיחה וממילא מתגבר אצלו יסוד הנתינה – העצמאות והעדר התלות. למשך יום אחד, האדם מתקיים בלי לקחת מזון מהסביבה. הוא מעין "משק אוטרקי" שקיים מיניה וביה בלי להיזדקק לאחרים.
ההיגיון של התענית, לפי דרך זו, הוא לתת לאדם "תזכורת" להיותו נותן, על ידי פעולה פיזית ונפשית של התכנסות פנימה והימנעות מלקיחה -אכילה ושתייה. כך הנקודה הפנימית של הנותן שבו תשוב ותבליח ביתר שאת. מטרת הצום אינה להחליש את הגוף כדי לחזק את הנפש, אדרבא הגוף והנפש יחד מתכנסים פנימה אל תוך עצמם. שניהם מתקיימים באופן עצמאי עם פחות הישענות על לקיחה מבחוץ. ההתכנסות פנימה אל תכונת הנתינה נעשית הן בגוף (התכווצות וצמצום פיזי), הן בנפש (עצירה ממרוץ הלקיחה) והן במישור הציבורי (התכנסות יחד למטרה מוגדרת). זהו מסע משותף של הגוף והנפש יחד, המייצר את הבסיס הנדרש לרגישות רוחנית (כד הקמח), רגישות לזולת (של"ה) והתכנסות למרכז ההכרה הפנימי (רש"ר הירש).
אולם, דומני שהעמדת הצום על יסוד הנתינה בלבד מתעלמת מחווית האדם המתענה. בשעת התענית, האדם חווה דווקא את הרעב – כלומר את הנזקקות שלו – בצורה עוצמתית יותר. התענית לא הופכת את האדם לנותן בלבד, אלא דווקא מזכירה לו עד כמה הוא נזקק. התענית יוצרת אפוא מצב פרדוקסלי שמחדד ומבליט את הפרדוקס הקיומי של האדם בחייו בכלל. שהרי בשגרת חייו האדם גם עצמאי וגם תלוי, גם צלם אלוקים וגם עפר מהאדמה, גם נותן וגם מקבל.
צום ללא בחירה כגוף ללא נשמה
נראה שיהיה מדויק יותר לומר שהצום פועל באמצעות העצמת הפרדוקס הקיומי של האדם: דרכו האדם הופך עירני יותר למגמות המנוגדות שקיימות בו. מטרת הצום היא העלאת ניגוד זה למודעות, כדי לאפשרלו בחירה. בשעת השגרה, האדם כסוס שוטף במרוצתו. הוא לוקח בלי לשים לב לכך שהוא נזקק, ונותן בלי לשים לב שיש לו פנימיות.
הצום מחזיר את הנתינה והקבלה למודעות האדם ומביא אותם לבחירתו. הוא יכול לנתב את הרעב – התשוקה להיות תלוי, מקבל – לכיוון ההקשבה למצוקתו של הזולת, ואת השאיפה להיות עצמאי ונותן – להתעלות רוחנית ודאגה לזולת. מאידך, אין הכרח שהצום יהפוך את האדם לטוב יותר. אם האדם לא בוחר בטוב, הצום יכול ללכת לכיוון הפוך, להפנות את ה"מקבל" שבו כלפי עצמו ואת ה"נותן" כלפי הזולת (למשל להיות תובעני ועצבני יותר, כמתואר בספר חסידים, תריז, א).
הבנה זו מאירה מחדש את הביקורת המפורסמת של הנביא ישעיהו על הצומות (אותה אנו קוראים בהפטרת יום כיפור):
הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע […] הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (ישעיהו נח).
הנביא מדגיש כי הצום כשלעצמו יכול להוביל דווקא לחיזוק התכונות הרעות של האדם: "לריב ולמצה תצומו ולהכות באגרוף רשע". כדי שהצום יביא לתוצאה טובה, האדם צריך לבחור לתקן את דרכיו. הצום מאפשר את הבחירה הזו אך אינו מכריח אותה. הוא מחדד את המתח בין "נותן" ל"מקבל", אך האדם נדרש לבחור להיכן לנתב את כל אחד מהכוחות היסוד שפועלים בו – הנתינה והקבלה.
לפי האמור, מובן מדוע תענית דורשת תשובה והתכוננות. חז"ל הגדירו תענית שאינה מתוכננת מראש כ"בלון נפוח" (תענית, יב), כלומר כמעשה חיצוני נטול משמעות פנימית, "גוף בלי נשמה". רק אם האדם משתמש בתענית על מנת לכוון את כוחות הקבלה והנתינה שלו למקום טוב יותר יש בה טעם, אך ללא זה, במקרה הטוב היא מיותרת, ובמקרה הגרוע – מזיקה.
[1] "עינוי שהוא אבידת הנפש בתוך חלל הגוף" (רש"י יומא, עד). פעמים שהמילה "נפש" מתייחסת לגוף, כמו הביטוי "פיקוח נפש" שבא מפיקוח גל של אבנים שנפל על אדם, (יומא, ח,ז). במדרש (איכ"ר, ג,טז) מסופר שרבי יהודה בן בתירא הלך לעיר נציבין בערב יום כיפור, שם ישב גם ראש הגולה. כשסיים רבי יהודה סעודה מפסקת, נודע לראש הגולה שרבי יהודה בא לעיר, והוא הפציר בו לבוא לאכול איתו שוב פעם סעודה מפסקת. לבסוף נעתר רבי יהודה, ולמרות שהיה שבע מאוד, הוא טעם ממגוון המאכלים והמשקאות שהוגשו בסעודתו של ראש הגולה. כשתמה ראש הגולה, "כיצד הצלחת לאכול כל כך הרבה אחרי שכבר היית שבע?", השיבו רבי יהודה: "וכי לחינם קורין לגוף – נפש? מפני (שיש לגוף את תכונת הנפש) שכל מה שנותנים לה היא גדולה ורבה עליהם ומתרחבת לקבל כל מה שנותנים לה" (עץ יוסף). פירוש הדברים, המילה "גוף" מתארת סגירה וצמצום – כמו להגיף תריסים, או "מגופת החבית" – החומר שסוגר את החבית. לעומת זאת, המילה "נפש" מתארת התרחבות והתפשטות, (עפ"י הכתב והקבלה, שמות כג יב). למרות ההבדל המהותי בין הגוף לנפש, העובדה שהם כרוכים יחד גורמת לכך שהגוף מאמץ תכונות "נפש", ולכן המילה נפש משמשת גם לתיאור הגוף.
[2] הקדמת פירוש המשנה לרמב"ם. הרמב"ם מדייק ומציין שאין הבעייה עם עצם הגוף וצרכיו, אלא בבחירת האדם להיות להוט אחריהם יתר על המידה.
Photo by 21 swan on Unsplash
חשוב לציין שבזמנינו ארבעת הצומות הם מנהג בלבד . וידוע דעת הבריסקרב שלא לצום בזמנינו . מכיון שהיום מצוי שמתעללים בנפש ולא מספקים לה את צרכיה ולא להיפך . ולכן היא נהיית מושפלת שבורה וחולה . וצום רק יזיק לה יותר.
היום בצום אדם נהייה עצבני ולא נותן. ולכן חשוב להזכיר את דעתו של הבריסקרב.
יש להוסיף שצום תענית אסתר לא מוזכר בגמרא וכן חלק מהראשונים לא הזכירוהו .
יש בו חובה מצד מנהג בלבד .
וידוע שמנהג שמביא לתקלה מדין הגמרא דינו ליבטל .
ולכן אם הצום עושה את האנשים עצבניים . האם לא ראוי לחשוב מה באמת רוצה ה’ מאיתנו . האם לצום . להיות עצבני . לכעוס על האשה והילדים . לשבור את הנפש . או לעבודת ה’ מתוך שמחה .