תפקידה החברתי של הקנאות

בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל לשנה הזו (תשפ"ג) נכחתי בטקס חרדי שנערך על ידי עמותת "נצח יהודה" שבה אני מכהן כחבר הנהלה. סביבי ישבו דמויות חרדיות רבות, ביניהן רבנים בעלי שיעור קומה (הרב שלמה עמאר שליט"א, הרב דוד יוסף שליט"א, הרב אליהו שלזינגר שליט"א, לצד רבני העמותה ואחרים) ואנשי ציבור מוכרים, בעיקר ממפלגת ש"ס. בתום הטקס נעמד הציבור כולו לשירת "אני מאמין" ו"התקוה" כמסורת גדוד נצח יהודה זה כמה שנים. בסמוך אלי עמד הרב יצחק בר־חיים, מוותיקי הרבנים, ושר בדבקות את מילות ההמנון בשינוי הרגיל שלו: "להיות עם קדוש בארצנו, ארץ ציון וירושלים."

אולם "היכל שלמה" היה מלא עד אפס מקום. רבים מהחיילים שהגיעו לטקס, כמאתיים במספר, נאלצו לצפות בטקס מחוץ לאולם. לפי הדיווחים בתקשורת נכחו במקום כ־1,200 איש ואשה. הטקס אף שודר בשידור חי בתחנת הרדיו "קול חי".

לצד עוצמת הרגש האופיינית ליום הזיכרון, יגון ואבל המהולים בתקוה, הנוכחות בטקס העלתה בלבי מחשבות. אך לפני שש או שבע שנים הוזמנתי לראשונה בחיי לטקס חרדי לרגל יום הזיכרון שהתקיים בבני ברק. נכחו בו אולי עשרים איש. למיטב ידיעתי, זה היה הטקס החרדי היחיד שהתקיים באותה שנה, ומובן מאליו שהוא לא זכה להד תקשורתי כלשהו. והנה, תוך שנים ספורות השתנתה המציאות באופן קיצוני ומתקיים טקס מרכזי בנוכחות רבנית בולטת, לצד טקסים חרדיים נוספים העוסקים באבל וזיכרון ובהכרת טובה לנופלים שבמותם נתנו לנו חיים.

ואני שואל: מִי שָׁמַע כָּזֹאת? מִי רָאָה כָּאֵלֶּה? כיצד נגרם שינוי כה משמעותי בקרב הציבור, ובפרק זמן כה קצר? מהו המנגנון שאפשר אותו ומה הוא מבשר לשנים הבאות?

במאמר זה אבקש להציע מקור תורני לעשייה חברתית מהסוג שאליו התוודעתי: הלכת "קנאים פוגעים בו". אטען כי הלכה זו היא מקור השראה לעשייה חברתית חיובית וחיונית, וכי יש למצוא בכך אופק ותקוה לאתגרים החברתיים הגדולים המדירים שינה מעיניהם של רבים.

 

האישור החסר

מה היה קורה אילו היה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל נוטל עצה מרבני הדור בנוגע להקמת מדינת ישראל? כמובן, אין ביכולת איש לענות על שאלה היפותטית זו. אולם בהתאם לכתבי הרבנים שפורסמו בראשית המאה ה־20, לא נראה שהתשובה המתקבלת היתה נלהבת במיוחד. באחד מהם נאמר כי "יודעים הם המתעים בעצמם, שהתישבות יהודים לאלפי רבבה בארץ ישראל בין שארי אומות ששרויים בתוכה, ומכל שכן לייסד מדינת יהודים ומקלט בטוח בתוכה ברשיון כל הממשלות, הוא דבר שאי אפשר להתקבל על הדעת" ("דעת רבנים", 1902).

סביר להניח כי רב מצוי של אותן שנים (בהכללה כמובן) היה עונה להרצל בסגנון "עזוב, שום דבר טוב לא יצא מזה". ואמנם, לאחד מבני ביתו שטען כי מובא בספרי קבלה שקודם לביאת הגואל תקום מדינה ישראלית, השיב הרב מבריסק (סמוך לקום המדינה) כי ‏"אף אם כתוב כך אין זה משנה כלום מן האיסור שיש בכך" (קובץ הוספות, הגדה של פסח "מבית לוי").

הדבר נכון לא רק ביחס למדינת ישראל, אלא גם למגוון יוזמות נוספות, ובתוכן יוזמות שהן בשר מבשרה של החברה החרדית. דוגמא אחת לכך היא תנועת "בית יעקב", שהצילה רבבות בנות ישראל מתנועות הנוער האירופיות ומהחילון שטמנו בחובן. גם כאן קשה לראות דמות אורתודוקסית בתחילת המאה ה־20 מעניקה גיבוי להקמת בתי הספר. רק בדיעבד, אחר המעשה, זכתה ה"מהפכה בשם המסורת" (כשם ספרה של פרופ' נעמי זיידמן העוסק בנושא) שהובילה שרה שנירר לגיבוי של ה"חפץ חיים" זצ"ל ורבנים אחרים – והסכמה זו סללה את הדרך לפיתוחה ולהרחבתה עד לממדים האדירים של היום.

לא מעט מהאירועים המכוננים בעם היהודי התרחשו בצורה הזו. החסידות שכבשה בסערה את יהדות אירופה עלתה מתוך התנגדות עזה מצד הממסד הדתי, וגם הגירתם המאסיבית של יהודי אירופה לארה"ב (שעם השנים התברר שהיתה הצלה רבתי ושימשה נדבך חיוני בהקמת מדינת ישראל) לא הוכוונה 'מלמעלה'. בעבר הקדום יותר, יפתח הגלעדי התמנה לשופט והושיע את ישראל אף שלא היתה בו נבואה ולא נבחר מן השמים, "ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים" (ראש השנה כה, ב, וראו שם במהרש"א). אפילו חזרת העם היהודי לארץ ישראל מגלות בבל ובניין הבית השני נעשו תוך מתח עמוק עם גדולי האומה שנשארו בבבל (יומא ט, ב). עזרא הסופר היה צריך להסתמך על דלת העם, מחללי שבת ונושאי נשים נכריות (ראו נחמיה יג).

אכן, יד ההשגחה פועלת בדרכים שלעתים אינן מובנות לנו. די בעיון בשושלת מלכות דוד המלך, הכוללת את מעשה לוט ובנותיו ומעשה רות ובועז, כדי להיוודע לכך. ועדיין, יש לחתור ולחפש מסגרת תורנית היודעת להכיל את עשייתם של פעילים אלו, הקמים בכל דור ודור למען ה' ולמען עמו. האם יש היתכנות לפעילות מכוננת והיסטורית הנעשית מחוץ לממסד היהודי? את התשובה לכך נמצא בהלכת "קנאים פוגעים בו".

 

קנאים פוגעים בו

בסוף פרק ט במסכת סנהדרין מופיעים דברי המשנה בעניין "קנאים פוגעים בו": "הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה, וְהַמְּקַלֵּל בְּקוֹסֵם, וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ" (סנהדרין פרק ט, משנה ו). לצד הלכה זו מוסיפה המשנה הלכה הנוגעת לכהונה: "כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין" (שם).

משנת "קנאים פוגעים בו" (וכן הוראת "פרחי כהונה") קובעת הלכה ייחודית ויוצאת דופן. אילו היה הקנאי מגיע לבית הדין ושואל את הדיינים כיצד לפעול, לא היתה להם יכולת להורות על הפעולה (סנהדרין פב, א). כך נפסק בדברי הרמב"ם: "ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה" (הלכות סנהדרין פרק יב, הלכה ה). יתרה מזו, מבואר בדברי הגמרא והרמב"ם (שם) שהעבריין אף רשאי להגן על עצמו מפני הקנאי: "ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו."

כלומר, הכלל ההלכתי השגור הוא שבכל פעולה ופעולה יש להיוועץ בסמכות ההלכתית המקובלת – בית הדין – ולפעול על פיה. אולם יש תחומים שההלכה מאפשרת פעולה החורגת מתחום הפסיקה של בית הדין. אילו היה הקנאי שואל את פי הרבנים, היה מקבל תשובה שלילית: אין לבצע את המעשה. יתרה מזו, בירושלמי נאמר כי פנחס עשה "שלא ברצון חכמים", ואף ביקשו להחרימו (סנהדרין פרק ט, הלכה ז).

קנאים, מטבע הדברים, אינם חביבי הממסד. הם מאתגרים את המערכת. אולם בעניינים ספציפיים מפקיעה ההלכה עצמה את הסמכות מידי דייני בית הדין ומפקידה אותה בידי הקנאים. זוהי שעתם היפה של הפועלים נגד הזרם ובלי ליטול רשות, שבדרך כלל חשים קושי מול המערכת. כאן יש לשאול: מתי ובאילו נסיבות מחליט בית הדין לסגור את שעריו ולהפקיד את הסמכות בידי גורם חיצוני – הקנאי? מה מייחד את המקרים שמביאה המשנה, ואיזה כלל ניתן לחלץ מהם?

העברות המנויות במשנה אינן כרוכות בעונש מוות בידי אדם. ניתן אפוא להציע שמחמת חומרתן, בית הדין מעביר את הסמכות לאחרים כדי "לטפל בעבריינים". אולם הסבר זה אינו מתיישב על הלב. המשנה הקודמת במסכת סנהדרין קובעת שמי שהורג ללא עדים (באופן שלא ניתן להרשיע אותו לפי סדרי הדין הקבועים) "מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ" (סנהדרין ט, ה). כלומר, גם כאשר עולה צורך לחרוג מדין תורה, בית הדין אינו מוותר על סמכותו אלא מוצא דרך אלטרנטיבית להרוג את הרוצח. במה נשתנה אפוא מעשה הבועל ארמית ושאר עברות שנאמר בהן "קנאים פוגעים בו"?

התשובה היא שיש נושאים שאינם מתאימים לטיפול של בית הדין; הלכת "קנאים פוגעים בו" היא דוגמא מובהקת לכך. הפגיעה בבועל ארמית אינה עונש בהתאם לחומרת המעשה. בניגוד לשאר עברות שבתורה, ברגע שפורש החוטא מן האיסור שוב אינו נענש, ואסור לכל אדם לפגוע בו. הריגתו אינה גמול על מעשיו, אלא תגובה לחילול שם שמים נורא הגלום בהם. כפי שהר"ן מבאר (סנהדרין, שם), זו הסיבה שדין "קנאים פוגעים בו" קיים רק בעברה המתבצעת בפרהסיה, באופן הגורם חילול השם. מול עברה זו נדרשת פעולה מידית ואלימה הקוטעת את המעשה ומונעת את חילול שם שמים הטמון בו – פעולה שאינה נחלתו של בית הדין.

בית הדין הוא מקום המשפט שבו שופטים את האדם על מעשיו, מבררים את העונש הראוי ואף מבצעים את הענישה. גם במקרים שאינם מתאימים לכללי השפיטה המקובלים יש אפשרות של חריגה: "מכין ועונשין שלא כדין" (רמב"ם, הלכות ממרים פרק ב, הלכה ד). אולם כאשר התיקון החברתי דורש מעשה ספונטני שלא מן הדין, כמו במקרים של "קנאים פוגעים בו", אזי נעשה בית הדין חסר אונים. טחנות הצדק חייבות לטחון לאט, ולא – הן מפסיקות לייצג את הערך הנשגב של הצדק והמשפט. ברוח זו המשנה קובעת כי אסור לסנהדרין להצטייר "חובלנית" – לדעת רבי אלעזר בן עזריה אין ראוי לה להרוג אפילו אחת לשבעים שנה. ברור שאסור לה להתעסק בפעולה האלימה והספונטנית של הריגת הבועל ארמית.

לשם כך, על הקנאים להיכנס לפעולה.

 

קנאות חברתית

הגרסה המודרנית לקנאי המקראי היא הפעיל החברתי, הפועל במסגרת אזרחית מחוץ לממסד הפוליטי הרשמי. כמו אצל הקנאי, מסגרת הפעולה של הפעיל החברתי היא דברי המשנה בפרקי אבות: וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ (ב, ה). הפעיל החברתי מבין שיש תחומים שהממסד מתקשה לפעול בהם, והוא פועל לתיקון המצב בכלים העומדים לרשותו. הפעולה החברתית דומה למעשה הקנאי בשני מאפיינים בסיסיים: הסיכון הגבוה והתמיכה הציבורית.

הקנאי פועל במסגרת של סיכון גבוה. זמרי היה יכול לקום ולהרוג את פנחס, ובמסגרת ההגנה העצמית הוא לא היה נושא עליו חטא. בגמרא אף נאמר כי פנחס היה זקוק לששה נסים כדי שמעשיו יצליחו (סנהדרין פב, ב). יתרה מזו, מתוך שלא היה יודע שיזכה לסיוע אלוקי, פנחס הוזקק לבוא בתחבולות. לפי דברי חז"ל, הוא המתין עד שתשש כוחו של זמרי, ורק אז בא והרגו (סנהדרין, שם), כפי שביאר רש"י: "פנחס לא היה יודע שהקדוש ב"ה ששמו 'מלך אלקום' עמו, שלא היה צריך להמתין שיתשש כחו."

כשהוא פועל לבד או בקבוצה קטנה, הקנאי אף אינו זוכה לאהדה ציבורית, ולעתים הציבור מבקר אותו קשות על מעשיו. כך נאמר בנוגע לפנחס: "התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה [צאצא של יתרו] שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל" (שם). הקב"ה היה צריך להתערב לטובת פנחס בכך שהוא קבע את ייחוסו בתורה: "בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן."

הפעיל החברתי מבקש לעשות צדק – צדק מוסרי, צדק חברתי. כך מתאר הפסוק את פעולת הקנאי: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה (תהלים קו, ל). וביאר המלבים (שם): "מענין ונתן בפלילים, שהוא המשפט בענין גדול." כמו הקנאי, הפעיל החברתי מזהה תחום של חוסר צדק – צרכים של קבוצה כלשהי שאינם זוכים למענה הולם, התנהלות לא ראויה שפשתה בקרב הציבור – והוא מבקש לכך תיקון.

המילה "תיקון", ובפרט צמד המילים "תיקון עולם", הן אמנם ביטויים החביבים על הזרמים הליברליים של היהדות, אך בל נשכח כי מקורם בקודש, בשאיפה לתקן עולם במלכות ש־די. אלתר חיים לבינסון, פעיל בולט של מפלגת אגודת ישראל בראשית המאה ה־20, כינה את חיבוריו (משנת 1932) המטיפים להצטרפות ל"אגודה" בשם "תיקון עולם", וחוברת (1936) מטעם האדמו"ר ממונקאטש התוקפת את הציונות, את המזרחי ואת אגודת ישראל כונתה אף היא "תיקון עולם". הפעיל החברתי, כמו הקנאי, שואף לתיקון ומבקש את שכרו של פנחס: וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם (שם, לא).

אילו תחומים ראויים לעיסוק אזרחי החורג מגבולות הממסד הרשמי? התשובה לכך תשתנה מחברה לחברה. לא הרי חברה חילונית כהרי חברה דתית, וגם בתוך החברה הדתית יש הבדלים משמעותיים בין תת־חברות שונות – דתית־לאומית, ליטאית, חסידית, מזרחית וכך הלאה. הכלל, מנגד, שווה לכל חברה באשר היא: הממסד עצמו מסתמך על עשייה אזרחית ענפה הנחוצה לכינון חברה מתוקנת. אין הכרח שממסד נתון יפעל כדי להגשים את חזון העשייה האזרחית של אלקסיס דה־טוקוויל, "אמריקנים בכל הגילים, כל המעמדות וכל סוגי הנטיות יוצרים איגודים ללא הרף". אולם כל ממסד זקוק לה.

בהקשר החרדי, לא חסרות דוגמאות לפעילות מהסוג הזה. העשייה האזרחית החרדית כוללת ארגוני בריאות והצלה רבים ("איחוד הצלה", "יד שרה", זק"א, "יד אליעזר" ועוד), ישיבות ל"בחורים נושרים", עשייה רחבה בשדה הפסיכולוגי והטיפולי (שבשנים האחרונות חדרה עמוקות לכל שדרות החברה), ארגוני החזרה בתשובה במגוון סגנונות, פעילות תרבות ופנאי מסוגים שונים, הקמת "האקדמיה החרדית" ותכניות ללימודי מקצוע המונות עשרות אלפי תלמידים, יצירת קהילות, מוסדות ובתי מדרש לחרדים עובדים וכן הלאה.

לא כולם ייכנסו לתוך המסגרת של "קנאים פוגעים בו" שתוארה לעיל, הכרוכה בסיכון עצמי ובמתח מול הממסד: לא הרי הקמת ארגון חסד או קהילת "שמורה במבול" (שמטרתה להגן על נשים חרדיות בצאתן למקומות עבודה) כהרי עיסוק בתחומים הרגישים של פגיעות מיניות ואלימות בתוך המשפחה. עם זאת, הצד השווה שבהם הוא שמדובר בעשייה אזרחית־חרדית שאינה יוזמת הממסד. מעבר לתועלת של היוזמות השונות, דומה שיש בה גם ערך חינוכי עמוק.

 

הקנאות של שבט לוי

פנחס הוא בן לשבט לוי. ולא בכדי. כבר מראשיתו, לוי מייצג את מידת הקנאות, תכונת אופי של פעולה מחוץ למסגרת למען קדושת המטרה. המקרה המכונן הוא הריגת העיר שכם, מעשה שבוצע על ידי שמעון ולוי בעילה המוסרית של הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ (בראשית לד, לא). יעקב אבינו לא הסכים למעשה, ועומק התנגדותו התברר בדברים החריפים ששמר לשמעון ולוי בברכות שלפני מותו: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (בראשית מט, ה). מכאן נגזר עליהם פירוד ופיזור בישראל: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (מט, ז).

העובדה שבניגוד לשאר השבטים אין לשבט לוי חלק ונחלה בקרב ארץ ישראל, מורה על היותו מחוץ לסדר הכללי של העם – מחוץ לממסד. לוי זכה לתקן את מידת הקנאות שלו כאשר ניתב אותה לטובה, אם בהריגת איש את אחיו בעקבות חטא העגל ואם במעשה הקנאות של פנחס (ומאוחר יותר בגבורת החשמונאים). הוא זכה אפוא לברכה נפלאה מאת משה רבנו, אך המתאימה למידתו המקורית. שבט לוי נשאר מודר מנחלת הארץ ומהשתתפות בממסד השלטוני של העם היהודי. במקום זאת הוא זכה למעמד רוחני – עבודת המקדש, ולתפקיד חינוכי: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג, י).

בתרגום לעולם המודרני, בחירתו המפתיעה של שבט לוי הקנאי להיות המחנך הלאומי מקבילה לעיקרון של "חופש אקדמי" – רוח הנושבת במפרשי מוסדות אקדמיים (וכך גם בבתי מדרש מפוארים), השומרת על מרחב למידה שאינו מוגבל בידי גורמים חיצוניים. שבט לוי אינו כפוף לממסד. נדמה שמשום כך מסוגלות ערי הלוויים לקלוט את הרוצח בשגגה – את מי שסטה מהסדר הראוי והפר את האיזון בין חיים לחיים – ולהחזירו למוטב. ומאותה הסיבה ראויים הם בני לוי ללמד תורה באופן בלתי תלוי, שאינו משרת את האינטרס של הממסד. בהיותם נעדרי קרקע, בני לוי מאותגרים בקיום הוראת חכמים לאהוב את המלאכה; מנגד, הם בהחלט מקיימים בעצמם את שנאת הרבנות – השררה הממסדית (אבות א, י). מידה זו חיונית ללימוד תורה שאינו כפוף לסדרי שלטון כלשהם – תורה בתפארתה.

שבט לוי אף מלמד אותנו כיצד עשייה מחוץ לסדרים הקבועים יכולה להתקיים לצד הממסד ולא בהתרסה כלפיו. זהו כנראה ההבדל המשמעותי שבין שמעון ללוי: זמרי, משבט שמעון, המשיך לאחוז בצד המתריס של מידת הקנאות כאשר קירב את המדיינית לעיני משה והעם; גם אם היה צד של אמת בדבריו, כפי שמבואר בספרי הקבלה (ומפורסם בגרסה קיצונית בספר "מי השילוח"), מעשיו היו התנגשות חזיתית עם משה רבנו. בניגוד לכך, לוי אמנם לא זנח את מידתו אך ידע לכוון אותה לטובה: לפעולה היודעת להשתלב. משום כך, אף שבברכת יעקב נמנעה הברכה משני השבטים, בברכת משה נזכר לוי לברכה.

הקנאות, ולעניינו העשייה החברתית הצומחת מתוך השטח, חייבת להיעשות לצד הממסד ולא בהתרסה כלפיו. הקו בין השניים עשוי להיות דק וחמקמק, והוא מצטרף לסכנות האורבות להולכים בדרכו של פנחס. עם זאת, עשייה זו החורגת מהסדר הרגיל נחוצה וחיונית לכל חברה אנושית, והחברה היהודית על גווניה השונים בכלל. שמא היא אף נרמזת בדברי הרמב"ם, המסיים את הלכות שמיטה ויובל בקביעה שכל אדם רשאי להצטרף לשבט לוי, להיבדל מסדרי העולם ("ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם") ולעסוק בעבודת ה'. הרמב"ם, בדרך הפשט, מתכוון לעבודת ה' בדרך של עיון במציאות ה' וידיעתו: "לדעה את ה'". לפי דרכנו, העיקרון יכול לכלול גם את ההצטרפות למידת הקנאות של שבט לוי.

כל אדם אשר מלאו לבו רשאי להיות קנאי.

 

בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב

הפסוק מצווה על עשיית הטוב בצירוף ביטחון בה': בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים לז, ג).

עשיית הטוב דורשת אומץ ונכונות לשלם מחירים. לעתים היא כרוכה בסיכון משמעותי. הצירוף של מחירים וסיכון מזכיר את אסתר המלכה, שהיתה מוכנה לסכן את חייה כדי להציל את עמה. היא הצליחה בכך בשל הביטחון שלה בקב"ה. מרדכי ראה אותה מהססת ודרבן אותה לפעולה: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת (אסתר ד, יד). כלומר, עזרת הקב"ה לבניו עוברת דרך עשייה אנושית, וכעת נפלה לידך הזדמנות להצטרף למעטים הזוכים ליטול בה חלק.

כאשר נשאל דיוויד פרידמן אם הוא בטוח שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא תוביל להתפרצות אלימות בעולם, הוא ענה בפשטות שלא – הוא לא ידע זאת בוודאות: "אבל האמנתי שאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה ושאנו מקיימים את רצון האל." לאחרים הדבר היה פחות מובן מאליו, אבל פרידמן ידע שהוא עושה את המעשה הנכון. הלוואי שנדע גם אנו להצהיר על מוכנות לדבוק בעשיית הטוב והישר, ולהתחזק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ, בביטחון שה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (שמואל ב י, יב).

תמונה: Kobi Gideon, לע"מ