במאמרו "רווק לנפשו" תיאר אליהו פולק את חווית הרווקות המאוחרת של בחור העוזב את הישיבה ויוצא ללימודים אקדמיים או לעבודה. בדבריו הוא התייחס למסלול החיים של גבר בעולם החרדי ולתנאים המיוחדים שלו. בהמשך לכך ארצה להתייחס לרווקות המאוחרת מפרספקטיבה נשית, כדי להבהיר את האתגרים הייחודיים שאתם מתמודדת הרווקה החרדית.
המסגרת המארגנת של בנות ונשים חרדיות מגדירה עבורן מסלול חיים שגולת הכותרת שלו היא נישואין ואימהות. הנישואין, ובמובן רחב יותר היות האישה לרעיה ואם – עקרת בית – משמשים אמצעי למימוש הייעוד של בת חרדית ולהגדרת המשבצת שהיא תופסת בחברה
יש הרבה מהמשותף בחוויית הרווקות המאוחרת אצל בחורים ובחורות חרדיים. בשניהם ניתן למצוא מתאם חיובי בין אימוץ אורח חיים מודרני לגיל הנישואים המאמיר. נכון אמנם שברמה האישית עשוי כל אחד לחוות את הרווקות המאוחרת באופן שונה: יש שיראו בה מנוף צמיחה, ויש שיראו בה מסלול התרסקות. אך כך או כך, הרווקות המאוחרת מעמתת אותנו עם הכמיהה לקשר קרוב ועם הרצון "לעלות חזרה על המסלול" – כלומר, להקים משפחה כדרך כל הארץ. תהליך זה מביא פעמים רבות לפיתוח זהות אינדיבידואלית מובחנת ולהיחלשות הזיקה הקהילתית. לצד זה, ישנם הבדלים משמעותיים בין מסלול החיים של נערים לבין מסלול החיים של נערות בחברה החרדית. שוני זה גורם לכך שחווית הרווקות של בחורות שונה משל בחורים.
הרווקה החרדית
המסגרת המארגנת של בנות ונשים חרדיות מגדירה עבורן מסלול חיים שגולת הכותרת שלו היא נישואין ואימהות. הנישואין, ובמובן רחב יותר היות האישה לרעיה ואם – עקרת בית – משמשים אמצעי למימוש הייעוד של בת חרדית ולהגדרת המשבצת שהיא תופסת בחברה.
תהליך זה מתחיל בשלב הראשון של התבגרותה עם סיום בית הספר היסודי. בגיל זה, אזור גיל ה-14, שאיפתה הראשונה של הבת, המתחילה לפתח רצון עצמאי, היא להתקבל ל"סמינר טוב". מבחינתה, הסמינר, שנתפס שחקן מרכזי בשוק השידוכים, הוא שיקבע את סיכוייה להשתדך עם בחור נחשב ממשפחה מכובדת. בסמינר מקבלות הבנות חינוך מקצועי לצד חינוך השקפתי. שיעורי השקפה נסובים סביב מודל האישה האידאלית: שבין השאר מתחתנת עם סיום הלימודים, יולדת ילדים, מחנכת אותם לחיי תורה ומפרנסת את משפחתה. עם סיום לימודיהן נכנסות הבנות לזירת השידוכים במקביל ליציאה לעולם העבודה.
כשהכל הולך כשורה, תצליח הבת למצוא את זיווגה זמן קצר לאחר סיום לימודיה. אולם, במקרים שהמציאות הסוררת מסרבת ליישר קו עם התוואי שהמסגרת מכתיבה, הולך הסיפור ומסתבך. כשמסיבה זו או אחרת מתארכת תקופת הרווקות מעבר לצפוי (ולרצוי), מתחיל להיווצר סדק בתמונת עולמה של הבחורה הרווקה. היא מרגישה שהיא מחמיצה את יעודה, ושההצדקה העיקרית לקיומה עומדת לפתע בסימן שאלה
כשהכל הולך כשורה, תצליח הבת למצוא את זיווגה זמן קצר לאחר סיום לימודיה. אולם, במקרים שהמציאות הסוררת מסרבת ליישר קו עם התוואי שהמסגרת מכתיבה, הולך הסיפור ומסתבך. כשמסיבה זו או אחרת מתארכת תקופת הרווקות מעבר לצפוי (ולרצוי), מתחיל להיווצר סדק בתמונת עולמה של הבחורה הרווקה. היא מרגישה שהיא מחמיצה את יעודה, ושההצדקה העיקרית לקיומה עומדת לפתע בסימן שאלה.
בתחילה, הפער שנוצר בין ציפיות המסגרת לאילוצי המציאות נראה כמו משהו שניתן לגשר עליו במהרה. התחושה היא שהנה זה כבר קורה: כל הצעת שידוך נתפסת כהזדמנות העשויה לסגור את הפער שנצבר מול קבוצת השווים. הציפייה של הבחורה לתפוס חזרה את מקומה ב"שטאנץ החברתי" עשויה להביא בעקבותיה תקופה אינטנסיבית ומסחררת, שמתאפיינת בתחושת דחיפות. שידוך רודף שידוך, והחיפוש אחר מועמד ראוי דומה מעט לחיפוש אחר עבריין נמלט – רשימה של קווי אופי, תיאורי פרופיל מפורטים, וחקירות צולבות של כל החשודים בזיקה אל הנידון. תקופה זו מגיעה אל סיומה במקרה הטוב עם מציאת הזיווג הראוי, ובמקרה הפחות טוב עם הפנמת הסטטוס החדש של רווקות מאוחרת.
לרוב, יש צורך בטריגר מסוים שיגרום להבנה המודחקת לצוף אל המודעות. הטריגר יכול להיות מפגש מחזור, יום הולדת, חג או כל אירוע אחר. כך או כך, תודעת הרווקות תופסת אותנו לא מוכנים. אצל בנות רבות, תודעת הרווקות המאוחרת אינה מתגבשת בשלבים. היא מגיחה לתודעה בדומה לאופן שחוק הציפה הבזיק במוחו של ארכימדס היווני: ברגע אחד – רגע שבו אנו מוצאות את עצמנו גולות אל מחוץ לגבולות המסגרת שהיינו נאמנות לה.
תודעת הרווקות תופסת אותנו לא מוכנים. אצל בנות רבות, תודעת הרווקות המאוחרת אינה מתגבשת בשלבים. היא מגיחה לתודעה בדומה לאופן שחוק הציפה הבזיק במוחו של ארכימדס היווני: ברגע אחד – רגע שבו אנו מוצאות את עצמנו גולות אל מחוץ לגבולות המסגרת שהיינו נאמנות לה
השלב הראשון, המגיע בעקבות אותה תודעת רווקות מאוחרת, הוא מעין תקופה של אבל: אבל אישי על חלום ושברו, על הניתוק מקבוצת השווים ועל הפער שככל הנראה כבר לעולם לא יצטמצם. השלב השני הוא שלב ההפנמה. אם מכוח ההרגל ואם מבחירה מושכלת, אנחנו שבות לחיות חיים אותנטיים ומלאים תוך שתודעת חסר מהדהדת כל הזמן ברקע.
מימוש עצמי בקרב רווקות
באופן מסורתי, נשים זוהו תמיד עם הורות ואימהות. החברה החרדית מייעדת אמנם את האישה לחיי עבודה בתור מפרנסת עיקרית, אך תפקיד משני זה נועד לאפשר את לימוד התורה של הבעל ולשרת אותו. ישנן אמנם מגמות של ״פמיניזם חרדי״ שקמו בשנים האחרונות, המבקשות לערער על התפיסות המסורתיות של מעמד האישה, אך החינוך החרדי עדיין אמון על תפיסת ה״עזר כנגדו״. המימוש העצמי של האישה מתבטא בעיקר בבית: ביכולת שלה לפרנס, לגדל את הילדים ולשמש רעיה למופת. מודל האישה האידאלית כרוך בתפקידיה במסגרת הנישואין.
ומה קורה בהיעדר מסגרת זו? מה קורה כשהמגרש הביתי, שבתחומיו אמורה האישה לממש את עצמה, פשוט לא קיים?
האופן שבו החברה קושרת בין מימוש עצמי לתא המשפחתי, פוגע בבטן הרכה של רווקה מתבגרת טיפוסית. בעוד שגבר חרדי יכול לממש את עצמו בלימוד תורה, במנותק מחובתו להקים בית, אצל נשים מתכנס המימוש העצמי לתוך גבולות הבית. רווקה חרדית שהפנימה את החינוך שקיבלה, רואה ברווקות תקופת מעבר חסרת משמעות משל עצמה – בהגדרה. הרווקות נחווית כבלם רב-עוצמה, קיר בלתי עביר, המונע ממנה לממש את עצמה כפי שחונכה. היא מונעת ממנה לפרנס בית, להיות רעיה תומכת, לערסל תינוק ולחנך את ילדיה
האופן שבו החברה קושרת בין מימוש עצמי לתא המשפחתי, פוגע בבטן הרכה של רווקה מתבגרת טיפוסית. בעוד שגבר חרדי יכול לממש את עצמו בלימוד תורה, במנותק מחובתו להקים בית, אצל נשים מתכנס המימוש העצמי לתוך גבולות הבית. רווקה חרדית שהפנימה את החינוך שקיבלה, רואה ברווקות תקופת מעבר חסרת משמעות משל עצמה – בהגדרה. הרווקות נחווית כבלם רב-עוצמה, קיר בלתי עביר, המונע ממנה לממש את עצמה כפי שחונכה. היא מונעת ממנה לפרנס בית, להיות רעיה תומכת, לערסל תינוק ולחנך את ילדיה.
בצל חוויה כזו, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחוות חיים אותנטיים ומלאים. אי אפשר לשחק לאורך זמן את תפקיד הקרון החונה המצפה לקטר הגואל. מתוך כך, רווקות רבות מחפשות אפיקים אחרים למימוש עצמי. אלו נוטים להיות אפיקים אינדיבידואליים, שבהם המימוש תלוי במקורות פנימיים. המימוש של הרווקה הופך אפוא להיות תלוי פחות בקהילה, במשפחה ובנישואין, ויותר בחוויות אינדיבידואליות שניתן לבטא ולממש במסגרת הרווקות. דוגמאות לכך הן התנדבות משמעותית, חיפוש אחר פרויקטים מאתגרים בעבודה, או כל פרויקט ויוזמה אחרים שיעניקו חוויה של מלאות. תופעה מעניינת בהקשר הזה היא הבחירה של לא מעט רווקות לערוך הסבה למקצוע מתחום החינוך או הטיפול. אני נוטה לחשוב שמקצועות אלו, המספקים הזדמנות להקרין אהבה והכלה, הם סובלימציה (חיובית כמובן) של אימהות.
המסגרת המשפחתית
אחת ההשלכות העיקריות של התהליך שעוברת הרווקה הוא היחלשות הקשר למשפחה. במסורת היהודית מקובל שאישה נמצאת ברשות אביה או ברשות בעלה – נורמה המשתקפת גם בהלכה, כפי שניתן לראות בפרשת נדרים (במדבר פרק ל). מתוך תפיסה זו, מגורים עצמאיים של בנות רווקות היו ועודם טאבו. בעוד שרבים מהבנים במגזר עוזבים את הקן המשפחתי כבר בתחילת שנות העשרה לטובת מגורים בישיבה, אצל הבנות העניין שונה בתכלית. הן גדלות במסגרת התא המשפחתי, ולימודים לצד מגורים בפנימייה הם לרוב אילוץ ולא בחירה מושכלת. הציבור החרדי מאמין ש"כבודה בת מלך פנימה", כלשון המליצה, ועל כן הביתיות היא מאפיין מובהק של הנערה החרדית.
כל עוד מדובר בילדה או בנערה, החממה משפחתית היא אכן בית הגידול האידאלי עבורה. מתכונת המגורים הביתית מספקת לה מעטפת מגנה ומכילה הדואגת לצרכיה הנפשיים והרוחניים. אולם, כשמדובר ברווקה מתבגרת, המגורים בחיק המשפחה הגרעינית עשויים לקבל גוון מעט שונה. מגורים בבית כרוכים בטבורם באתוס של האישה הביתית: הרעיון שהאישה מגשימה את עצמה במסגרת הבית מוצא את ביטויו הראשון במגורי האישה בבית הוריה
כל עוד מדובר בילדה או בנערה, החממה משפחתית היא אכן בית הגידול האידאלי עבורה. מתכונת המגורים הביתית מספקת לה מעטפת מגנה ומכילה הדואגת לצרכיה הנפשיים והרוחניים. אולם, כשמדובר ברווקה מתבגרת, המגורים בחיק המשפחה הגרעינית עשויים לקבל גוון מעט שונה. מגורים בבית כרוכים בטבורם באתוס של האישה הביתית: הרעיון שהאישה מגשימה את עצמה במסגרת הבית מוצא את ביטויו הראשון במגורי האישה בבית הוריה. לפי גישה זו, המימוש העצמי המלא שלה מתקיים כשהיא מקימה בית משלה, עוברת מביתה המקורי לבית שלה, ומגשימה את ייעודה דרכו.
אלא שתפיסה זו, לצד הציפיות שהיא מכתיבה, עומדת בסתירה לתהליך גיבוש הזהות האינדיבידואלית, שאינה קושרת את המימוש העצמי למרחב הביתי. באופן טבעי, הבית החמים על האווירה המשפחתית שהוא מקרין יהיה מתאים פחות לרווקה המבקשת מרחב ניטרלי כדי לבטא את המאוויים האינדיבידואליים החדשים שלה.
קושי נוסף שטומנים המגורים בבית נובע מהקיטוב שבין המשפחתיות הביתית לתחושת החסר. המגורים בבית מנכיחים את הציפייה מהרווקה להתחתן. המסגרת הביתית, שלא במכוון, מדגישה את תחושת הכישלון שברווקות. רווקים ורווקות רבים מדווחים על תחושת בדידות המועצמת באירועים משפחתיים, בחגים ובשבתות.
כל אלו סוללים את דרכן של הרווקות החוצה, לעבר מגורים עצמאיים.
מגורים עצמאיים
רווקות חרדיות המחליטות למתוח את הגבולות ולעזוב את הבית גם במחיר של סטייה מהתלם, נחשפות למספר אתגרים. בראש ובראשונה, מדובר באתגר רגשי. בנות מטבען קשורות לבית. המעטפת המשפחתית מספקת לבת חום ותמיכה שחסרונם מורגש מאוד הן בשלב המעבר והן לאחריו. הבחירה לעזוב את הבית מלווה בתנועות נפש סותרות: הגעגוע העמוק לקן הביתי מחד גיסא, וההכרה במחיר שהמגורים בבית גובים מאידך גיסא. באופן כללי, חסרונו של אופק המימוש המשפחתי נחווה אצל מרבית הבנות שבר ולא אידאל.
נוסף על כך יש אתגרים טכניים, שאף להם השלכות משמעותיות. דירות לבנות בהרכב חרדי מבוקשות מאוד, והביקוש גדול מההיצע. בנסיבות אלה יכולה האלטרנטיבה להיות מגורים לבד או עם שותפות מהמגזר הדתי-לאומי. האופציה השנייה דורשת במובן מסוים יציאה מאזור הנוחות. החיכוך בנורמות מגזריות אחרות מייצר מתח בין תפיסות תרבותיות ודתיות שונות.
בסופו של דבר, בין שהושגו מגורים עצמאיים ובין שלא, הצורך האלמנטרי בעצמאות עובר דרך מספר אתגרים המשפיעים על תפיסת העצמי ועל הזיקה לקהילה. הדילמות שעומדות בפני רווקה המבקשת עצמאות מזמינות עימות בלתי נמנע בין הצורך בעצמאות לרצון לשמר נורמות חברתיות הנותנות העדפה למגורים בחיק המשפחה
לצד זאת, היות שמגורים עצמאיים של בנות רווקות נתפסים מנוגדים לערכי הליבה של החברה, הבחירה לעזוב את הבית מלווה בדילמה לא פשוטה. מצד אחד קיים רצון שלא לפגוע ברגשות המשפחה והחברה, ואילו מהצד השני קיימת כמיהה לטריטוריה עצמאית ולמגורים בחיק קבוצת שווים. העולם החרדי רואה בבית מרחב שנועד להגן, לעטוף ולשמור, והוא אכן מספק לבנות חרדיות ביטחון רב כל עוד הן נמצאות במסלול המקובל. הבעיה היא, כאמור, שישנן בנות שהמסגרת הביתית אינה מתאימה להן יותר. כיוון שכך, יש הבוחרות לעזוב את הבית בשקט, מבלי לעורר הדים מיותרים. הן חוששות מהסטיגמה השלילית שיש לבחירה זו ומהתדמית שתידבק בהן ואף במשפחתן.
בסופו של דבר, בין שהושגו מגורים עצמאיים ובין שלא, הצורך האלמנטרי בעצמאות עובר דרך מספר אתגרים המשפיעים על תפיסת העצמי ועל הזיקה לקהילה. הדילמות שעומדות בפני רווקה המבקשת עצמאות מזמינות עימות בלתי נמנע בין הצורך בעצמאות לרצון לשמר נורמות חברתיות הנותנות העדפה למגורים בחיק המשפחה.
ואקום קהילתי
הרווקה החרדית דומה בעיני לנרקיס ביצה ללא שורשים עמוקים. אם אצל רווק חרדי ניתן למצוא עוגנים קהילתיים הנטועים במרחב החברתי – לימוד תורה, תפילה במניין, אפילו אכילת טשולנט במפגש חברתי ב"ליל שישי" – הרי שאצל רווקה חרדית, ברירת המחדל היא ואקום קהילתי. אין עוגנים המובנים בתרבות או בדת, המחברים את האישה אל הקהילה. לא תפילה בבית הכנסת בימי חול, שבתות וחגים, לא לימוד בבית המדרש, וגם לא בחירת רב ומורה דרך. אמת, גם לא כל רווק בוחר לאמץ אחד או יותר מהעוגנים שמניתי, אך לכל הפחות האפשרות לחבור לקהילה קיימת ומושרשת היטב בתרבות. עוגנים אלה מקנים לבחור שעוזב את הבית בגיל צעיר יחסית תחושת שייכות וקהילתיות. עבור בנות, לעומת זאת, החברה אינה מספקת עוגנים קהילתיים; ההנחה היא שהעוגן המשפחתי אמור למלא צורך זה.
אם אצל רווק חרדי ניתן למצוא עוגנים קהילתיים הנטועים במרחב החברתי – לימוד תורה, תפילה במניין, אפילו אכילת טשולנט במפגש חברתי ב"ליל שישי" – הרי שאצל רווקה חרדית ברירת המחדל היא ואקום קהילתי. אין עוגנים המובנים בתרבות או בדת המחברים את האישה אל הקהילה. לא תפילה בבית הכנסת בימי חול, שבתות וחגים, לא לימוד בבית המדרש וגם לא בחירת רב ומורה דרך
לא אכחיש: הוואקום הקהילתי מביא אתו גם תחושת שחרור, אפילו שכרון חושים; לעתים הוא מגיע אחרי שנים שבהן הנורמות הקהילתיות נחוו כמכבש לחצים דוחק. שמיטת החובות החברתיות חושפת מציאות חדשה נטולת גבולות והגבלות קהילתיות. אולם, לכל הטוב הזה יש מחיר. אם לא נגדור בעצמנו את אותו מרחב פתוח, המחיר עשוי להיות גבוה מכפי שהסכמנו לשלם.
בהיעדר קשרים קהילתיים מחייבים, אין מניעה מעריכת שינויים מרחיקי לכת בסגנון ובאורחות החיים. אין קהילה שתשמש מראה לשיקוף השינויים המתחוללים בתוכנו; אין קנה מידה שביחס אליו אנחנו מעצבות את הרעיונות והתפיסות שלנו; אין אפילו ביקור שבועי בבית הכנסת, פגישה עם אורחים בבית, או חברותא בשעות הערב. אם לא נקבע לו גבולות גזרה ברורים מאוד משלנו, אותו ואקום קהילתי עשוי להיות מדרון קרח – חלקלק, קר, חד ומוביל להתרסקות. מדרון זה יכול להביא אותנו לידי שינויים מרחיקי לכת מבלי שהתכוונו לכך.
הקהילה הדורשת מחבריה הליכה בתלם, מעניקה בתמורה רשת חברתית תומכת, עולם של תוכן וערכים ותחושת לכידות ושייכות. יתרה מזו, הערך שהחברה רואה במוסד המשפחה מבטיח את ההמשכיות הבין-דורית – שאין להקל בו ראש. הניתוק מהקהילה והגילוי האינדיבידואלי יכולים להעניק לנו הזדמנות ליהנות מפריחה מרהיבה בסביבה נוצצת, אולם ללא שורשים עמוקים נתקשה להתקיים זמן רב.
מצד שני, וכפי שסיקרתי לעיל, אין מנוס מלהכיר בכך שההתארגנות סביב מבנה המשפחה פוגעת ברווקים – ולענייננו, ברווקות – ישירות בלב, והקשה מכל היא תחושת הבדידות. בלתי נמנע שרווקה חרדית מתבגרת תחווה בדידות כל עוד היא בוחרת להמשיך לקשור את עצמה לבית ולקהילה. הקהילה המאורגנת סביב משפחות אינה מותירה מקום לסוליסטים. מתוך כך, ניתן להבין ללבן של כל אותן רווקות הבוחרות להתנתק מהקהילה, על מנת לבנות לעצמן זהות אישית המתקיימת בנפרד מהזהות הקהילתית. זה לא אידאלי בכלל, אבל בהחלט יכול לשמש מפלט.
בקרב רווקות אפשר למצוא אפוא קליקות ומעגלים חברתיים הנוצרים על רקע מכנה משותף. זה יכול להיות גיל, תחום התמחות, מוסד לימודים או כל מכנה משותף אחר התורם ללכידות הקבוצתית. קבוצות אלו מעניקות בעיקר תחושת שייכות וחיי חברה עשירים ופוריים שאבדו בשל הריחוק מהמשפחה ומהקהילה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתחושת החסר שלמרות הכל אינה מקבלת מענה. הכמיהה לקשר אינטימי וקרוב אינה מסופקת וממשיכה לפעפע.
מה יכולה החברה לעשות?
במאמרו מנה אליהו פולק מספר פרקטיקות שמטרתן לסייע לקהילת הרווקים. אולם, הוא בעיקר הפנה אצבע מאשימה כלפי החברה החרדית וקבל על התעלמותה מן הרווקים. לדבריו, הפתרון למצוקת הרווקים תלוי ביוזמה של הקהילה. עליה לקבל בתוכה את הרווקים, על אף מצבם ה"חריג". מדובר אמנם ביוזמות יפות, אך אני בספק אם צריך לצפות דווקא מהחברה שתפעל לקדם אותן. יוזמה שתצמח מתוך קהילת הרווקים, תוך נטילת אחריות על עצמה, תהיה משופעת במוטיבציה גבוהה יותר. החברה החרדית אינה אשמה ברווקות שלי, וגם לא של אחרים וטובים. הרווקות היא חלק בלתי נפרד מתצרף מדהים המרכיב תמונה שלמה שטרם נחשפנו אליה. לדעתי, מהחברה נדרש לשחק תפקיד אחר.
הפסיכואנליטיקאי והתאורטיקן אריק אריקסון טבע את המונח "מורטוריום" (במקורו: ארכה, עיכוב או השהיה של פעילות), המתאר תהליך של "שמיטת חובות" בדרך לגיבוש הזהות העצמית. לדבריו, כדי לפתח זהות עצמאית, על הנער לעבור שלב שבו החברה פוטרת אותו מהחובות החברתיים והקהילתיים. חוסר השיפוטיות של החברה מאפשר את גיבוש הזהות העצמית שלו. החברה נותנת למתבגר ארכה להתנסות בתפקידים שונים. היא נותנת לגיטימציה להתנסויות מגוונות, הגוררות בעקבותיהן גם טעויות ומעשים בלתי אחראיים. החברה נוצרת את השיפוטיות שלה, כדי לאפשר למתבגר לבחון את עצמו עד שיגבש זהות יציבה וקוהרנטית. אף שהמונח משמש את אריקסון כדי לאפיין את התגבשות הזהות אצל בני נוער, אני רוצה לרתום אותו כדי להסביר את תהליך הבניית הזהות מחדש אצל בחורה רווקה.
על החברה להכיר בצורך שלנו בגיבוש הזהות מחדש, להתייחס לכך בסלחנות, ולנצור את האשמה והשיפוטיות. היא נדרשת לפקוח את העיניים והלב ולתת מקום להתארגנות מחדש של הזהות האישית, הזהות המשפחתית והזהות הקהילתית, ולהבין כיצד ההתרחקות הבלתי נמנעת מהחברה משפיעה על הצורך בהבניית הזהות. כן, עליה להפנים את העובדה שהרווקות המאוחרת דורשת מורטוריום, ארכה – זמן להתנסויות שונות בדרך לגיבוש הזהות העצמית מחדש
לאורך המאמר ניסיתי להסביר בכלים שלי מה עומד מאחורי הצורך בהבניה מחדש של הזהות העצמית בקרב רווקות מתבגרות. ניתן להטיל ספק בכך שדברי אכן מסבירים את התופעה, אולם דומני שבין אם נסכים להם ובין אם לא, הם מתארים חוויה אישית שאִתה יכולות להזדהות מספר לא מועט של רווקות מתבגרות.
על החברה להכיר בצורך שלנו בגיבוש הזהות מחדש, להתייחס לכך בסלחנות, ולנצור את האשמה והשיפוטיות. היא נדרשת לפקוח את העיניים והלב ולתת מקום להתארגנות מחדש של הזהות האישית, הזהות המשפחתית והזהות הקהילתית, ולהבין כיצד ההתרחקות הבלתי נמנעת מהחברה משפיעה על הצורך בהבניית הזהות. כן, עליה הפנים את העובדה שהרווקות המאוחרת דורשת מורטוריום, ארכה – זמן להתנסויות שונות בדרך לגיבוש הזהות העצמית מחדש.
במאמר זה בחנתי את הזהות האישית, המשפחתית והקהילתית של רווקה מתבגרת בצל הרווקות. תיארתי את האופן שרווקות מאוחרת בחברה החרדית משפיעה על הצורך להבנות מחדש את אותם מרכיבים בזהות. הזהות החדשה נותנת פחות מקום למשפחה ולקהילה, ולפיכך החברה החרדית השמרנית מתקשה לתת לה לגיטימציה. עם כל ההבנה לקושי זה, אני סבורה שיש להתגבר עליו. הגישה הנדרשת מאתנו בחברה החרדית, רווקים ונשואים כאחד, היא הבנה של הצורך לשמר את ערכי החברה ואת הנורמות המתקיימות בה, לצד ההכלה של תופעות פריפריאליות על כל המשתמע מכך. גישה זו תביא ברכה מרובה לשני הצדדים.
תמונה: Bigstock
המאמר כתוב יפה מאוד.
מסקנתו הינה נכונה מאוד, של "לקחת את ההגה לידיים", תקפה גם היא לרעות חולות אחרות במגזר, כמו בעיית האברכות שהועלתה בחודש שעבר, ובעיקר בתגובות של מגיבים רבים ושלי, שאין לנו להסתמך על המערכת שתדאג לבעיות, היות ומבחינתם המצב הנוכחי טוב עבורם, ובפרט מצב הרווקות, שככל שיהיה להן יותר גרוע, יצטרכו "להתפשר" ולמצוא בעל, וכדברי הפסוק שתמצאנה מנוחה אשה בית אישה.
בתקווה שאכן יקומו יוזמות "מן השטח".
מאמר נפלא המתאר את מצב הפנויה החרדית באופן מושלם, עדין, בהיר מוגדר היטב עד כדי שגורם לכל אחד שיקרא אותו להזדהות עם התופעה עם כל לבו ולהתעוררות אמפתיה עמוקה בקרבו והבנה שכלית ורגשית למצבן הטראגי (אבל שבסופו של דבר פותח שערים חדשים לחיים אותנטיים וחיוביים) של אותן בנות ישראל הטהורות והעדינות!!! ה' איתן ועם כל מי ש'הלכה כמותן'
רק תודה מכל הלב על המאמר הנפלא ומאיר עיניים!!!
הלוואי שנבין ונפנים את המאמר היטב
ככה זה שבאים עם כלים אקדמאים לחקור את היהודים, כמו שמכונאי יבוא עם כלים ממדעי הרוח לבחון את המכונית. יש הבדל בין מזרח למערב, בין החשיבה האקדמית לבין חשיבת היהודית. ככה זה טעות טרגית לבחון בעיות עם המשקפיים הלא נכונות.
כמה הבדלים קריטיים בכלים בין היהודי לאומות.
כותבת המאמר הנכבדה, שספגה כנראה מהאקדמיה עם חוסר הבנה ביהדות (מחילה), חושבת שהרווקה היהודית מיועדת לקהילה וזה המימוש העצמי שלה. ואם רח"ל לא מתגשמת היעוד שלה, היא נהפכת לאידיבידואלית שמחפשת מימוש עצמית בחוץ. וגם מרמזת על פמיניזם חרדית ככה שזה לא רע בכלל להיות אינדיבידואלי מול חובות הקהילה המדומיינת. (אפרופו פמיניזם חרדית: חרדית אמרה לי פעם שקודם היא אישה ורק אחר כך חרדית\יהודית. אמרתי לה: קודם את אדם ואחר כך אישה וזה היהדות כולה על רגל אחת)
ובכן, בדיוק ההפך הנכון: ביהדות כל אדם חייב להיות אינדיבידואל, "כל אדם חייב לומר שכל העולם נבראה בשבילי" כלומר ה"חייב" בא לומר שאין לו פריבילגיה בכלל לטעון אחרת, אסור לו למשל לטעון שהוא שייך לאיזה ישות או זהות דמיונית. על פי הפשט של התורה לא רווק ולא רווקה חייבים מהחוק להתחתן. ולכן כתוב איש "כי" יקח אישה, ולא כתוב תיקח כציווי.
על פי ההלכה שיש כבר שם חובה על הרווק להתחתן, אין חובה לבחורה להתחתן. כלומר בחורה רווקה לא צריכה בכלל להתחתן. אלא מה? כמימוש עצמית אינדיבידואלית היא בוחרת להתחתן כי זה מה שאדם כאדם רוצה = לשרוד לדורי דורות = עולם הבא היהודית = נצחיות האדם כאדם על ידי זרעו פלוס התפתחות התבונה והמוסר והערכים מדור לדור. זה לעומק מסמלת ארון הברית עם הכרובים בקודש הקודשים.
עד כאן אין הבדל בין הרווק לרווקה. שניהם כאדם שקודמת למיניות שלהם, רוצים לשרוד, ורוצים בעיקר מחוק הטוב להיטיב, ליצור חיים נצחיים. כלומר, מבחינת היהדות היצירה הכי נעלה שהאדם יכול להגיע (מול אמנות או טכנולוגיות וכדומה שהם כולם בשביל החיים בהווה) זה יצירת חיים כשלעצמם. יצירת חיים לא נגמרת בהולדה עצמה, את זה עושים כל האורגניזמים הפשוטים והפנאטיים. יצירת אדם ערכי כטבע שני, זה היצירה הנעלה ביותר שהאדם יכול להגיע. זה המימוש העצמי הנעלה ביותר שהאדם (לפני המיניות שלו) יכול להשיג. ואת התובנות האלה היהדות נותנת לכל אדם. מבחינת תובנות היהדות כל אדם שלא מוליד הוא אפוא בכרת אישית = עונש כרת = נכרת מעולמו האישית. (ביהדות הטהור אין עולמות דמיוניות אחרי המוות. יש רק את צאצאיך לדורי דורות פלוס התפתחות המוסר והערכים מדור לדור. ברגע שאדם מוותר על כך, הוא נכרת מעולמו = כרת = עונש כרת רח"ל. רבי יהושע לא הלך לנחם אבלים שיש להם צאצאים כי הם לא מתו)
אז אם מישהו דואג לזולתו, אז דבר ראשון צריך לדואג לו על ידי תובנות היהדות שלא ילך לאבדון = כרת = למות בלי זרע.
כל זה, זה המימוש העצמי הראשוני שאף אדם (עוד קודם למיניות שלו) לא אמור להפסיד. ועוד לטובת מימוש עצמי דמיוני כמו קריירה ?! ועוד קריירה שכביכול בא להיטיב לחיים ?! הרי אין לך בעצמך חיים אז מה לך קריירה בשביל החיים בחוץ ?! איפה החלומות האלה של מימוש עצמי של קריירה רלוונטיות ? איפה שבני אנוש רואים את עצמם חלק של זהות דמיונית, ואז הן רוצות לממש את עצמן עם קריירה מכובדת. אבל ביהדות כנ"ל אין ישויות דמיוניות או זהויות דמיוניות, כל אדם אינדיבידואלי יחידי שנולד יחיד וחייב לומר שכל העולם נבראה בשבילי.
איפה נראה את ההבדל בחשיבה ובהתנהגות של פרטי החברה בין האומות ליהודים? בדיוק בחוקי המשפחה. שבן אנוש ששיך לאיזה זהות או ישות דמיונית, אז אין שום סיבה לחוקי המשפחה, רק להפך, עדיף אומר אפלטון להתיר עריות ככה ייוולדו ילדים לישות הדמיונית שנקרא מדינה. וזה גם הסיבה העמוקה שהמשטרים שהם ההורה העליון שלך ושל צאצאיך, נותנים לעבדיה חופש מיני. כי במילא הילדים לא שלך. הרי למה ביהדות יש חוקי המשפחה ? כי על פי היהדות כל אדם חייב להיוולד בן חורין. וכל אדם חייב לשרוד לחיי נצח על ידי צאצאיו. ואייך נבטיח את זה? הרי תמיד זכר לא בטוח בצאצאיו, מה שאין כן נקבה בדור הראשון בטוחה בצאצאיה. כאן להבטיח לזכר שיש לו ילד משלו, הומצאה חוקי המשפחה. שזה אומר אישה מבטיחה לגבר שהיא רק שלו. ככה הגבר בטוח בצאצאיו.
ככך זה ביהדות: כל אינדיבידואל חייב לחיות לנצח על ידי זרעו (שזה כאמור לעיל המימוש העצמי הראשוני והבסיסי שקודמת למיניות שלו). אבל באומות ששם מרוב בורות ופנאטיות יש רק ישויות דמיוניות כמו מין האנושי או מדינה חברה לאום קהילה דת וכדומה, אז בשביל מה חוקי המשפחה ? הרי כולם מולידים לישות הדמיונית ?!
כאן בדיוק צץ הפמיניזם. כי אם כל בני אנוש שייכים לאיזה ישות דמיונית למה שהשוביניזם ישלטו? תנו גם לאישה לשלוט וכו' וכו'. אבל ביהדות לא יכולה להיות פמיניזם\שוביניזם, זה פשוט סתירה ובורות לשמה. ביהדות קודם אתה אדם, ורק אחר כך טכנית אתה גבר או אישה. כאדם אתה רוצה לשרוד לנצח = חיי נצח. ולכן אתה מקיים את חוקי המשפחה כמימוש בסיסי ראשונית שקודמת לכל.
ולכן רווק ורווקה ביהדות היא תמיד זמנית. אצל מי שזה לא זמנית, הוא פשוט נכרת, מה הטעם לדבר עליו בכלל? כלומר אתה באמת לא יכול לעזור לו. העזרה היחידה שאפשר, זה להשיג לו שידוך כמה שיותר מהר וזה אגב חובה חברתית כי אחרת כל הנישואין של כולנו לא קבילים על פי הצוו של הלל התלמודי ועל פי הצוו הקטגורי.
לסיום:
מימוש אינדיבידואלית הראשונית, זה זרע של קימא שמושגת על ידי חוקי המשפחה. ולכן כל הדיון על רווקים ועל רווקות צריך להיות יותר בכיוון להסביר את האחריות של כל פרט בכל משפחה וקהילה כלפיהם, שזה אומר על כל אדם יש חובה מדאורייתא להשיג לחברו שידוך. (לעומק בלעדיו, הוא חיי עם אשתו בלי קידושין קבילים על פי הצוו הקטגורי. והוא צריך לקדש אותה מחדש.) מי שרוצה גם מימוש עצמי מודרני כמו קריירה וכדומה. יכול לעשות את זה בלי לוותר לעצמו על חיי הנצח האישים שלו (יש לרבי מורי אחות שבגיל ארבעים הלכה ללמוד ולומדת כבר על תואר שני וכל זה באמצע לחתן את צאצאיה. כלומר הספיקה להקים משפחה לתפארת ולחתן כבר כמה מהם, והנה היא הולכת להגשים את עצמה גם בשביל לעזור לאחרים), זה נכון לגברים ולנשים באותו מידה.
כאמור פמיניזם חרדי בלתי אפשרית, זה כמו לומר זנו* חרדית. כלומר, כמו שזה לא אפשרי ככה זה לא אפשרי. כי מצד היהדות אישה וגבר זה רק טכנית. מצד היהדות קודם כל אנו בני אדם שצריכים לשרוד ולחיות חיי נצח. שררה פסול גם לגבר וגם לאישה ככה שאין מקום לשוביניזם\פמיניזם ביהדות. בחברה חופשית כמו היהודים שאין להם משטר וגננת ואין להם ישויות דמיוניות, אין זכויות ולכן אי אפשר לדרוש זכויות פמיניסטיות או זכויות שוביניסטיות. אין זכויות הגבר ואין זכויות האישה כי פשוט שניהם בני חורין.
ולכן לעומק כל מימוש של גבר ואישה ביהדות חוץ מהמימוש הבסיסי כנ"ל. היא מימוש המשך לדאוג שכל בני אנוש יהיו בני חורין (לא בני חורין בתוך מסגרת דמיונית ואז נוצרים הבדלי מגדר כנ"ל). מכאן כל הצדקניות של היהדות בכל הדורות. מכאן כל הענקים ביהדות בכל הדורות. הם לא רצו שררה, רק להפך עשו הכל שכל נולד יהודי ייוולד אינדיבידואלי בן חורין מכל המשטרים הריבוניים שהם חושבים לעצמן שהם ההורה העליון והם נותנים לנו זכות לנשום.
הנשים כתבו לנו את הלכות דת יהודית, הגברים כתבו לנו את ספרות ההלכה. משלושה מנהיגי מצרים, אחת הייתה אישה = מרים. בכל הדורות הייתה לנו נביאות ועסקניות.
בחברה חופשית תמיד כל אדם בלי הבדל מגדר שפועל לטובת כולם, זוכה לתהילה לנצח (אם כי אף פעם לא דרשו תהילה). מצד שני כל אדם שפועל למען ישות דמיונית כמו אחאב ואיזבל?! הם באים להרוג את כל הנביאים והנביאות שבכל הדורות. כי הנביאים\הנביאות באים לשחרר את האדם מעול הריבון הדמיוני, והם באים לשעבד את האדם לריבון הדמיוני. עם כל מיני דמיונות כמו חופש ואינדיבידואליות דמיונית ומימוש עצמי דמיוני. הם בעצם מתעצלים להוליד חיים, ולכן מחפשים לגזול את עמלם של אחרים. ואייך עושים את זה? הופכים את היוצרות. ואומרים בני המשטרים שאפי' צאצאיהם לא שלהם ואין להן זכות לנשום בלי הריבון, הם בנות חורין ויכולות להגשים את עצמן. ואלה הבנות חורין באמת ביהדות ?! הן סתם פנאטיות שעושות מה שהקהילה מכתיבה להם.
בקיצור, חכמי חלם אוהבים לספר לעצמן סיפורים דמיוניים שכאלה וככה חושבות לגזול את עמלם של אחרים לטובת הריבון הדמיוני.
(אגב: המאמר שלך ושל קודמך דנים על מצב זמני (רווקות הם תמיד זמנית) ודורשים הכרה בהם כאילו זה מצב תמידי. ולא רק זה, הופכים את הבעיה לבעיה תמידית. ולא רק זה, מדרבנים את המצב כאילו זה אידיאלי לגמרי להיות רווק לעולם. אין לי אגב בעיה עם זה בכלל. זכותו של כל אחד לעשות מה שבא לו אפי' להתאבד תרתי משמע. אבל כייעוץ או כ"צריך עיון" אתה לא מדרבן אדם לאבדון במחשבה תחילה)
ברשותכם את העיקר מהספר לא אמרתי מרוב שהייתי עסוק להסביר את ההבדלים בינינו לאומות, בינינו לאקדמיה.
ובכן כאמור לעיל, כל הולדה היא בכפיה, ולכן הזכות המוסרית של ההורים להוליד היא רק בתנאי שהנולד יכול לומר "חייב כל אדם לומר שכל העולם נברא בשבילי" שזה אומר אסור להורים להעביר את צאצאיהם למולך או תחת כל סמכות אחרת שזה בעצם אלוהים אחרים.
אמרנו גם, שיצירת חיים זה נצחיות ההורים, שבא מחוק הטוב להיטיב. (אם לדוגמא האל יצר אחד, וכולם מרגישים חייבים לו, ההורים יוצרים ממוצע שבע עד 15. ככה שאפי' האל מוריד בשביל האימהות והאבות את הכובע. ק"ו אנו כבנים וכבנות צריכים להוריד בשביל הורינו את הכובע).
הסברנו גם שלא ההולדה עצמה העיקר (את זה עושים כל האורגניזמים הפשוטים) , העיקר להעמיד את החיים על הרגלים (כלומר להבטיח לנולד חיי נצח לעצמו) שזה אומר ההורים חייבים כתנאי לעצם ההולדה בכפיה, להביא את הנולד עד החופה ועד לידת הנכד. כלומר יצירה של חיי נצח לא מספיקה היצירה והחינוך עצמה, רק מחייבת את ההורים להביא אותם תחת החופה ולהמשיך לדאוג עד הולדת הנכד. מכאן החובה ההלכתית לשידוך היא דבר ראשון על ההורים לדאוג לצאצאיהם לחתונה. מההורים החובה עוברת למשפחה המורחבת ורק אחר כך לבית דין כלומר חובה חברתית קולקטיבית. כפי שהסברנו לעיל.
בלי קיום החובה הזה על ידי ההורים, בדיעבד לא היה להם זכות להוליד אותו או אותה.
ולכן, מערכת החינוך היהודית, היא לא מערכת כללית ולא מערכת רבנית ושאר הבלי האקדמיה, כי החובה לחינוך היא על ההורים ולא על החברה. מכאן החופש ביהדות בחינוך הילדים, מכאן הקהילות הנפרדות בחברה חופשית כמו החברה היהודית החופשית.
מכאן שאם יש סמינר מסוג כלשהי, בדרך כלשהי, זה לא מערכת ולא זהות ולא ישות, זה פשוט ההורים הספציפיים של אותו בית ספר. אם סמינר כלשהי בקהילה כלשהי לא יספק את ההורים, הם ההורים יקימו סמינר חופשית אחרת.
למה זה כל כך חשוב להבין. כי אם החובה של החינוך זה על ההורים (בניגוד באומות שהחובה על הריבון) ואם החובה של ההורים הוא להביא את הנולד עד החופה ועד הנכד (שיש שאומרים שלא מקיימים פרו ורבו עד שרואים נכד מאותו סיבה עמוקה), כל זה מביא את דרישות ההורים מבתי חינוך לסוג חינוך מסוים שתבטיח את דרכם של ההורים.
עכשיו אולי תבינו, למה היהודים החרדים לדבר השם, כל כך רגישים לכל רוח מבחוץ בחינוך הילדים.
אני מקווה שאחרי כל המלל שלי הבנתם לעומק מה עומד מול מה ולמה תמיד המסורת שלנו צודקת מול כל הרוחות הרפאים הנושפים מבחוץ.
לא מדובר על הישגים חינוכיים וכדומה שאולי יאמר אדם שלבני האומות יש הישגיים כלכליים יותר טובים מהחינוך של הוריו. זה לא מה שעומד כאן על הפרק. על הפרק עומד כאן או נצחיותך על ידי צאצאיך\עמלך, או אבדון בטוח.
כלומר אנו חייבים להבין שחינוך ביהדות זה לא אמצעי ובוודאי לא אמצעי כלכלי. חינוך ביהדות זה עיצוב הילד כטבע שני לכל מה שתביא אותו לחיי נצח ראויים טובים וערכיים ומוסריים.
ואמרנו שהזכות המוסרית להוליד בכפיה, היא אך ורק שאתה מבטיח לו חיי נצח.
אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם את הנקודה החשובה כאן.
טענו חיטים והודה לו בשעורים.
הסברים ומילים ארוכים מיני ים
לא מעלים ולא מורידים כלום לחיי הרגש של הרווקה ביום יום.
הכתבה הינה על הרווקה החרדית -בהדגשה החרדית- ואתה שופך ים של מילים לא קשורות על הפילוסופיה היהודית(לטעמך)
טענו חיטים והודה לו בשעורים.
התגובה יפה ומעניינת אבל-
היא מתייחסת אל הפנימיות היהודית של הנושא. ואני מסכים עם הכתוב.
המאמר כאן מתייחס ליחס החברה אל הרווקות. וחברה לא מבררת לעומק את המהות של הדבר לפנישהיא שופטת…
נכון שבמאמר מדברים רק על הרווקות ונשמע מכך שאכן זה מצב לגיטימי. אבל אין זה כך. הכותבת במאמר זה והמאמר הקודם רוצים לחשוף לנושא. להעלות למודעות את הענין שיכירו בו. יבינו את הקשיים שבו והדילמות הניצבות בפניו. לכן זה נשמע כך. אין המאמרים באים לדון בכל נופח היקף הענין מכל הצדדים אלא רק מצד הרווקים והרווקות
מקס טקסט היקר:
בתגובה הראשונה:
"לא מתגשמת היעוד" – "לא מתגשם היעוד"
"העולם נבראה בשבילי" טכנית צ"ל – "העולם נברא בשבילי" [טעות כפולה בתגובה] בלי קשר שסירסת את כל המשפט של חז"ל
"עולם הבא היהודית" – "עולם הבא היהודי"
"מסמלת ארון הברית" אולי הכוונה – "מה שמסמל ארון הברית"
"כאדם שקודמת למיניות" – "כאדם קודם למיניות"
"ביהדות הטהור" – "ביהדות הטהורה"
"הומצאה חוקי" – "הומצאו חוקי"
"ואייך עושים" – "ואיך עושים" [טעות נפוצה אצלך]
בתגובה השניה:
"סמינר חופשית" – "סמינר חופשי"
"הרוחות רפאים הנושפים" צ"ל – "הנושפות" או אפילו "הנושבות" או שאתה ממש עמוק והתכוונת שהרפאים נושפים
יש עוד המון טעויות קטנות אבל זה ממש ארוך.
אני ימליץ שוב.
לעבור פעם שניה ושלישית על תגובותיך.
ללחוץ הרבה על מקש המחיקה.
ולקצר עוד ועוד.
אפתח ואומר כי אני כה שמח על המאמר הזה ועל כך שדווקא הוא שיקף זווית שלא הייתי יכול להביא, יישר כוחה של הכותבת – השלמת את הצד השני של המשוואה בטוב טעם ודעת.
אעיר רק שאינני יודע מדוע – אם כי בפח זה נפלו רבים ומשכך תולה הנני את האשמה בי – אינני יודע אך משום מה עלה הרושם מדבריי כאילו אני "מצפה" מהחברה לפעול, ולא הוא.
אני מאמין בפיתוח אחריות אישית, בלא לשבת בחיבוק ידיים ולשאת את הרעה כי אם לפעול בכל זמן שניתן, היכן שרק ניתן עד כמה שניתן. זה הדבר שיש להציבו למול עינינו כמאותגרים בקהילה בראש ובראשונה.
אמנם, לצד זאת, לא היססתי מלהעמיד מראה וסוג של לקרוא קריאה של חיבה לאלו היכולים להושיט יד ומאותגרים חברתית גם כן: החרדים העובדים. חשוב לי שהם ידעו על כך, על גודל השעה והאתגר המוטלים לפתחם אשר לא להם להחריש בעת שכזאת.
שוב, אני רוצה להודות מקרב לב על מאמר התגובה ולכותבת, ברורים ומאירים הם הדברים ונוגעים לכל אשר לב רגש בקרבו.
המאמרים האחרונים נוגעים ללב, במיוחד שגם אני חבר הייתי, באותה ספינת רווקים.
משני המאמרים עולה השאיפה לפתור את הבעיה במסגרת מכובדת של הקהילה הישנה. מין טרנספורמציה שתעזור לקבוצת הרווקים/ות להשתלב בקהילה, באופן זה או אחר. ביוזמה של צד זה או צד זה.
אוסיף אם כן את המניפסט שלי;
סוגרים את הגנון! הגיע הזמן!
איש איש לדרכו הלא מאורגנת חברתית.
איש איש להתפתחות בוגרת לוקחת אחריות.
וכמו בכלכלה ליברלית, כל אחד דואג לעצמו וכך מתמקסם האושר.
בהצלחה לכולם.
צודק.
תסתכל בתגובה שלי למאמר של לאליהו פולק
החרדים דואגים לבנות ומפקירים את הבנים
המזרחיסטים דואגים לבנים ומפקירים את הבנות
מתי תקום עדה שדואגת גם לבנים וגם לבנות… ימים יגידו….
למה הכוונה שה"מזרחיסטים" מפקירים את הבנות?
גדלתי בחברה דתית ומעולם לא הרגשתי מופקרת…
תסלח לי הכותבת הנכבדה אני חושב שישנו הבדל חד מאד בין רווקים לרווקות
הרווקים חיים מגיל 14 בערך סביב הישיבה בהתחלה הקטנה ובהמשך הגדולה הצעיר החרדי תמיד ייבחן בקשר שלו עם הישיבה ככל שהקשר יותר חזק ורציני ערכו יעלה לעומתו בחור שלא מרגיש קשר לישיבה תהיה לו בעיה רצינית בבואו לשידוכים בשלב מסויים הוא יוצא מהישיבה ואז הוא נהיה סוג ב׳ ובפרט כשהוא יוצא ללמוד או לעבוד.
לעומתו הרווקה מהרגע שהיא סיימה את הסמינר היא הולכת לעבוד בהתאם להשכלה שרכשה וגם אם אין לה השכלה היא יכולה ללכת ללמוד באף שלב היא לא תיחשב סוג ב׳ ותמיד היא יכולה לממש את הכישורים שלה בעבודה או בלימודים
ובקיצור בעוד שהצעיר החרדי חייו מסתובבים סביב הישיבה וכל ניתוק או החלשת הקשר איתה פירושו ניתוק מההוויה החרדית אצל הצעירה החרדית אין ניתוק באף שלב כי חייה מסתובבים סביב העבודה או הלימודים.
לדעתי שורש הבעיה נעוץ בחברתיות החרדית המכתיבה לבניה ובנותיה ללכת בתלם אחיד שכל פרישה או סטיה ממנו פולטת את המשנה החוצה.
דבר ראשון ברצוני לומר שהמאמר כצוב בצורה מקצועית ונעימה לעיין ורובו ככולו דברי טעם
אבל יש לי כמה הערות על המאמר
א- כתבת שרווקה מתבגרת מרגישה לא שווה ואני חושב שזאת ראייה בעייתית מאוד.
אני לא חושב שנכון לראות את האנשים שמתחתנים במהירות כמוצלחים ואת האחרים שלוקח להם זמן כפחות שווים- זה ממש לא נכון!
אני רואה וראיתי המון מתבגרים ששווים לא פחות והרבה יותר מחבריהם הנשואים.
(שחלקם פשוט ללא שום עמוד שדרה ודרך לחיים וזה מה שגורם להם להתחתן בקלות בהרבה מקרים כי אם רואים בחורה שקצת כיף איתה אז אפילו שהיא לא חושבת כמו מה שהוא האמין בו עד היום הוא יתחתן איתה כי אין לו דעה מוצקת).
ב- לעניין הסיפוק, כתבת שלרווק מתבגר יש סיפוקים כי הוא יושב ולומד ופחות חשוב לו העניין של חברים בית, אז רציתי לומר שבוודאי שהעניין של להקים בית יותר חזק בצד השני אבל גם כן חזק בצד הגברי וברוב המקרים לא נכון לומר שהבחור מוצא את סיפוקו בלימוד כי אחרי כל כך הרבה שנים שהוא רק יושב ולומד הוא מחפש עוד משמעויות בחיים ןהחוסר שבהקמת בית מורגש אצלו מאוד וזה ממש קשה לו.
ג- עניין הקהילתיות אני לא חושב שבימינו יש באמת קהילתיות שהרווק המתבגר יכול להרגיש שייך אליה כי דבר ראשון כי בימינו קהילתיות זה דבר שרק מדברים עליו אבל הוא לא ממש קיים ודבר שני גם אם הוא קיים הוא ירגיש שלא בנוח להיות שייך לקהילה המורכבת מצעירים רווקים ואנשים בני גילו שנשואים.
כמובן שיהיה לבחור יותר חברה מהבחורה כי בסופו של דבר בשונה מבחורה הוא בישיבה ומטבע הדברים יש שם חברה – מה שחסר לבחורה מתבגרת שהחברה שלה מסתכמת בחברות מהעבודה (אם יש),בעוד כמה בנות מהסמינר שהיא שומרת איתם קשר פה ושם ועוד כמה שכנות שכביכול מרחמות ולא בטוח שהתועלת מהם גוברת על הנזק.
ד- מה שאמרת שתופעת הרווקות המתמשכת היא לא באשמת החברה רציתי לומר שרובה ככולה באשמת החברה ואני אסביר – ישנה בעיה שבסמינרים שוטפים לבנות את המוח כשאומרים להם שאם הבחור הוא כך וכך אז יהיו לו את כל המידות שבעולם ואם הוא לא כך וכך אז המידות האלה לא יהיו אצלו ואני רוצה לשלול את האמירות הטיפשיות האלה מכל וכל!
הקשר בין הדברים למציאות הוא מקרי בהחלט כי יכול להיות בחור שהוא לא בדיוק מה שדוחפים לבחורה בסמינר שהיא צריכה למצוא אבל הוא יהיה הבחור עם המידות הכי טובות שיש,
הבעיה בדברים האלה היא שזה גורם לבחורה שמתחילה שידוכים לא לשמוע הצעות שמתאימות לה רק בגלל בסמינר אמרו שהוא לא מתאים לה והיא הולכת לפגישה עם אותו בחור בסמינר גרם לה ללכת לפגישה איתו ובפגישה פשוט לא טוב לה ואחרי הפגישה במקום לשנות כיוון ולחפש את מה שמתאים לה היא ממשיכה לחפש באותו כיוון בסמינר הכתיב לה כי הם הכניסו לה את זה כל כך חזק לראש שקשה לה לצאת מזה ועד שהיא מוכנה לצאת מזה הגיל שלה הוא כבר לא מה שהיה וההיצע בשוק פוחת והרבה יותר קשה למצוא את הזיווג.
לסיכום הדברים אני חושב שצריך לעשות תכנון מסלול מחדש אם לא לכל הציבור אז לפחות לחלקו ולהפסיק לאלתר עם השיטה הקיימת ולעשות את הדברים בצורה יותר חכמה.
נ.ב. יש לי עוד המון מה להגיד על הבעיה הזאת אבל אני לא רוצה לכתוב ארוך מידי.
כל מילה נכונה
מקסמן מדגים את תחלואי הנפש בקרב החרדים החכמים בעיני עצמם. משלים, דמגוגיות וגיבוב מילים ילדותי בלתי פוסק מחליפים את הדיון הרציונאלי. הנ"ל חיסל בכוחות עצמו את אתר "עצור כאן חושבים", כאשר כמעט כל מי שהיה לו מה לומר שם נרתע מהשתלטותו על האתר. הוא הגיב ארוכות בכל נושא, ללא קשר וברמה נמוכה ותוקפנית. בזה אחר זה נואשו חברי הפורום המקורי ועזבו למקומות אחרים. בסופו של דבר האתר הפך לשממה אינטלקטואלית, והנה הוא בא להשמיד גם את האתר המבורך הזה. ראו הוזהרתם!
מוישה היקר
1, אני גאה להיות מתחלואי הנפש החרדי והיהודי המקורי.
2, פורום עצכ"ח לא מתרומם מהתרדמת זה ארבע שנים מאז שעזבתי אותה (ב 2015) ובצדק, (יותר נכון המנהל הציוני הפנאט לא אהב ביקורות על הציונות, ולכן ביקש ממני שוב ושוב להרפות עד שחסם אותי לגמרי וטוב שכך). וכי מה הטעם לדון עם עצמך שוב ושוב. כלומר נשארו שם כל אלה שיש להם דעה אחת ברורה בכל נושא ונושא, ככה שמה הטעם לדיון ?
ודין כל אתר אינטלקטואלי חרדי כדין פורום עצכ"ח, אם לאתר יש אג'נדה ברורה מראש, שכל מתדיין רק בא לומר אמן ואמן. מה לעשות זה מתחיל להיות משעמם.
3, אין ניק אחד בעצכ"ח שתרם כל כך הרבה לעצכ"ח. לא רק בדיונים קיימים רק בעיקר בנושאים שאני פתחתי לראשונה. כלומר נושאים מקוריים שאף אחד לא דן בהם ולא עלו אפי' על מחשבותיהם. עד היום מהבלוג שלי עוברים קוראים לעצכ"ח לדיונים שלי שהיה לי שם. ככה שאפי' שאני לא שם והפורום מת, אני עוד כביכול שלוח לשם גולשים לרוב.
4, במקביל עם פורום עצכ"ח השתתפתי בעוד פורומים ואתרים, ותראה איזה פלא, שם אני עד היום ואוהבים אותי מאוד. ולמה ? כי בפורום שאין להם אג'נדה מוכתבת מראש, כל אדם תורם לדיון ולכן יש דיון אינטלקטואלי אמיתי.
אבל אם יש לפורום אג'נדה מוכתבת מראש, אי אפשר לבלבל את הגולשים ככה שדי מהר הגולשים מבינים שאין כאן דיון אינטלקטואלי רק הטפה של כל מיני חסידים שוטים של האג'נדה הנ"ל.
לסיכום מוישי היקר: כל לוזר (אגב בכל תחום ותחום) מאשים את הזולת באי הצלחתו.
אתר רציני שמעוניין בדיון אינטלקטואלי אמיתי, חייב להבין שאם יש לו אג'נדה מוכתבת מראש, אין סיכוי שהפורום תתרומם. בתחילה יבואו כאלה חסידים שוטים לתת לייקים ולתקוף את כל מי שחושב אחרת ממנו, ולבסוף אף אחד לא יבוא.
לסיום:
ואם בניק שלי עסקינן. אני ב"ה הצלחתי מאוד לעלות נושאים מקוריים וביקורות מקוריים בהרבה תחומים. אני רואה את ההתייחסויות הישירות והעקיפות לנושאים והביקורות שלי בכל מקום, באקדמיה ובכלכלה ובמדעי החברה ובפילוסופיה ובכל הספרות המודרנית בתחומים האלה. לא רק בחוץ ומכל העולם באים לבלוג שלי (אפי אני לא יכול להאמין שיש כל כך הרבה שמתעניינים במלל שלי). אפי' חרדים לדבר השם שלא אמורים לגלוש באינטרנט ולעסוק במחשבת ישראל ובהשקפת היהדות והחרדיות ברבים, דנים בנושאים שאני העליתי לראשונה. אני שומע אותם בדרשות בספרות בעיתונות ועוד ועוד.
ככה ידידי היקר זה נותן לי רק פידבק חיובי להמשיך לתת למבקשי חכמה דברים שלא חשבו עליהם לעולם.
ברור שדברי לעולם לא מיועדים לעצלני מחשבה ולאלה שיש להם עצירות מחשבתית.
גם אני מצטרף להנ"ל
נכון מאוד!
אני כמובן מבין שאתם מאוד פלורליסטים נותנים לכולם להתבטא (אחרת איך תרדמו בלילה?!) גבולות הפלורליזם כמובן אינם מצנזרים טפשות, אבל טפשות עם אריכות מופרכת לדעתי אפילו פלורליסטים יכולים לצנזר.
תתגברו על עצמכם… פלורליסטים.
מקס המקורי היקר:
"פורום . . שעזבתי אותה" – "פורום . . שעזבתי אותו"
"שלוח לשם" – "שולח לשם"
"וביקורות מקוריים" – "וביקורות מקוריות"
ויש עוד כנ"ל. פשוט יש יותר מידי.
בונסף, יש כמה קטעים פה ספציפית שחייבים ציטוט כדי להבין את גודל המיוחדות שלהם, ברשותך:
–
"פורום עצכ"ח לא מתרומם מהתרדמת זה ארבע שנים מאז שעזבתי אותה (ב 2015) ובצדק, (יותר נכון המנהל הציוני הפנאט לא אהב ביקורות על הציונות, ולכן ביקש ממני שוב ושוב להרפות עד שחסם אותי לגמרי וטוב שכך)"
(לא צריך להסביר, ובצדק…)
–
"לסיכום מוישי היקר: כל לוזר (אגב בכל תחום ותחום) מאשים את הזולת באי הצלחתו"
(עכשיו קראו שוב את הקטע הקודם)
–
"במקביל עם פורום עצכ"ח השתתפתי בעוד פורומים ואתרים, ותראה איזה פלא, שם אני עד היום ואוהבים אותי מאוד. ולמה ? כי בפורום שאין להם אג'נדה מוכתבת מראש"
(בטח הכוונה אין שם מנהל שעושה סדר)
–
"שאם יש לו אג'נדה מוכתבת מראש, אין סיכוי שהפורום תתרומם. בתחילה יבואו כאלה חסידים שוטים לתת לייקים ולתקוף את כל מי שחושב אחרת ממנו, ולבסוף אף אחד לא יבוא"
(הנבואה ניתנה לחסידים שוטים, והם גם מגשימים אותה)
–
"(אפי אני לא יכול להאמין שיש כל כך הרבה שמתעניינים במלל שלי)"
(בהחלט)
–
"ברור שדברי לעולם לא מיועדים לעצלני מחשבה ולאלה שיש להם עצירות מחשבתית."
(או לאלה שמתעצלים לקרוא עשר תגובות של אלפיים מילה כ"א)
טענו חיטים והודה לו בזכר קדשו.
איני יכול לחוות דעה על כתיבתו של מקסמן, כי מימי לא קראתי את תגובותיו.
רק לשם השוואה, מאמר של פחות מ-2500 מילה, מקבל תגובה של 1830 מילים…
הייתי מציע שתכתוב בלוג לכל הגיגיך, ולא תתפוס טרמפ על כותבות וכותבים ודיון ענייני ומכובד.
ועם כל הכבוד, הצגת עצמך ודיעותיך בתור "החרדי והיהודי המקורי", לא מוסיפה לך הערכה.
אני מקווה שמערכת התגובות כאן לא תיפול קרבן לטרולים.
מאמר נכון מאוד, אמנם יש לי קצת חלוקה על זה כי בחורה יכולה לעבוד וללמוד מקצוע אבל בחור מתייבש בישיבה במיוחד בגיל מבוגר שכבר באמת הוא מיובש לחלוטין ואין מה לעשות,
אני גם בשידוכים ואני מאוד מאוד מחכה לרווקה אחת חרדית , אבל עדיין לא מצאתי
צודק שמואל
בואו ננסה להיות פחות ביקורתיים אחד לשני ולקבל… אה?
כותבת נפלא כל מילה
וגם אלו ואלו נכונים לא מעל במה זו
אני אגב או לא אגב שדכנית בתשלום ניתן לפנות אלי
הכתבה מראה צד מאוד מסוים –
חרדית- ליטאית- ישראלית
בקשר למשפט שהרווקים יתאגדו מול החברה וכו..לא חושבת שיש לרווקים פניות רגשית ל"התאגד,
מה גם שכל רווק נמצא בתחנה בלבד, זמנית, ובתחושה כל יום זה עלול להשתנות לטובה.
כמו שחברה רווקה דברה איתי על עבודה לשנה הבאה והיא לא מתחייבת ליותר מזה כי היא לא יודעת איפה תהיה והאם תתחתן. סוג שחיים על זמן שאול….
דבורה יקרה
תענוג לקרא
היטבת לתאר את תחושת גיבוש הזהות המאוחרת המעלות והחסרונות שבכך. אפשר בעצם להרחיב את המאמר גם לתופעת הגרושות והגרושים בציבור החרדי או בעצם לכל מי שכביכול לא צועד בתלם המשפחתי בטיימינג הרצוי.
תוספת למגיבים לעיל- המאמר הנל נכתב מתוך חוויה סובייקטיבית ולא מדובר במדע אמפירי כזה שניתן לחקור אודותיו כך שכל ויכוח בנושא אינו נחשב. זוהי תחושתה של הכותבת ממציאות חייה ועם תחושות כידוע אין מתווכחים.
קראתי ועל אף שאני לא מסכים עם כל מילה, הוא כתוב נהדר ומסביר טוב את המצב. כל הכבוד