צריך עיון > סדר שני > להשאיר את החינוך להורים

להשאיר את החינוך להורים

הרב בניהו כהן
הרב בניהו כהן אברך בכולל הוראה ודיינות, חוקר תורני במכון "עד הנה" לחקר יהדות גליציה

גישה רווחת בעולם המודרני מקדימה את המדינה למשפחה. היא רואה במדינה אחראית ראשית לחינוך הילדים, וסבורה שעליה מוטל התפקיד של עיצוב אזרחים טובים. עמדתו של הרש"ר הירש שונה. מתוך כתביו עולה תמונה הרואה במשפחה את היסוד עליו בנוי העם. המשפחה היא חוליה המאזנת בין היחיד לכלל, היא מחברת את האינדיבידואל אל העבר והעתיד, אבל מזכירה לו גם את חשיבות החינוך הפרטי של כל ילד.

כ"ג שבט תשע"ח
 

 

בסעיף השני לחוק חינוך ממלכתי התשי"ג נאמר כך:

מטרות החינוך הממלכתי הן: (1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

ביסודו של רעיון חובת החינוך הממלכתי עומדת גישה הרואה במדינה אחראית על חינוך הילד. המדינה היא האמורה לדאוג להנחיל לילד את הערכים של כבוד להוריו ולמשפחתו, ולא להפך. גישה זו מניחה לכאורה כי החברה נבנית מהכלל אל הפרט. המדינה היא הביטוי המייצג ביותר של העם, והיא מגלמת את הערכים ואת העקרונות החשובים לעם בצורה הטהורה ביותר. האנשים הפרטיים מגיעים אחר כך. משפחות, הורים, ילדים – כולם פרטים בתוך הגוף השלם של המדינה. מסיבה זו, ראוי שהמדינה תהיה האבא הגדול הדואג לחינוכם של ילדיו. על המדינה לחנך את הילד. רק כך הוא יוכל להיות אזרח "המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".

ברוח זו ניתן להבין את דבריה השנויים במחלוקת של חברת הכנסת מרב מיכאלי, שנכתבו בעמוד הפייסבוק שלה לפני מספר חודשים: "ילדות וילדים הם העתודה והעתיד של החברה והמדינה שלנו, לא ענין פרטי. די להזנחה. הגיע הזמן שהממשלה תשקיע בהןם [כך במקור] בהתאם".[1]  דבריה הפנו לכתבה מעיתון "ידיעות אחרונות", אשר סקרה דו"ח של הארגון "שדולת הנשים", שתוכנו ביקר את מיעוט ההתערבות של המדינה בחיי הילד.[2]  כותרת הכתבה היתה: "המדינה פשוט אומרת: הילדים שלכם, לא שלנו." לדברי מיכאלי ו"שדולת הנשים", העובדה שהמדינה אינה נושאת באחריות על הילדים ומניחה אותה להוריהם, היא שערוריה. בהתחשב בגישת המדינה לחינוך ממלכתי, ניתן בהחלט להבין את תלונתן של אותן נשים.

לאום חזק ויציב נבנה על בסיס חינוך משפחתי איתן. ישנם דברים שהילד יכול לקנות רק דרך מסורת המועברת מאב לבנו

במאמר זה ברצוני לתת הצעה אחרת, תוך פרישת משנתו של הרש"ר הירש על הקשר שבין משפחה, חינוך וחוסן לאומי. לדבריו, הלאום אינו קודם למשפחה, אלא להפך – המשפחה ללאום. לא ניתן, וגם לא נכון, להקדים את המדינה לתא המשפחתי. לאום חזק ויציב נבנה על בסיס חינוך משפחתי איתן. ישנם דברים שהילד יכול לקנות רק דרך מסורת המועברת מאב לבנו. יתר על כן, אזרחות טובה יכולה להיווצר רק על-ידי טיפוח יומיומי מצד הורים קשובים, הנותנים את מלוא תשומת הלב לחינוך ילדם ונוטלים על עצמם את מלוא האחריות לכך. כללו של דבר: המשפחה היא בית היוצר לרוח העם, ולא המדינה. אם אנו רוצים שהילד יהיה "אזרח נאמן" ו"אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו", כלשון החוק, הרי שעלינו להותירו בידי הוריו ולנסות לטפח תרבות משפחתית יציבה ועשירה.

***

אחד הנושאים שהעסיקו יותר מכל את הרב שמשון רפאל הירש, אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ", היה חינוך הילדים .[3] בתוך כך הדגיש הרב במיוחד את חשיבות המשפחה לחינוך הילדים בפרט, ולחוסנה של האומה בכלל.

אחד המאפיינים המרתקים והמפעימים של מאמריו הרבים הוא העובדה שעל אף שהדברים נכתבו בפרנקפורט של לפני למעלה ממאה שנה, אין הדברים רלוונטיים למקומם ולשעתם בלבד, אלא הם מתכתבים במישרין גם עם תופעות בנות ימינו, ומעניקים להן פתרון יהודי, מנוסח ברהיטות ובצלילות רעננה בסגנונו המיוחד של הרב הירש.[4]

בפירושו לספר ויקרא מעלה הרב הירש שאלה: מדוע נסמכו איסורי העריות בסוף פרשת אחרי מות לדינים שבין אדם לחברו בתחילת פרשת קדושים?

התשובה לכך, הוא אומר, נעוצה בקשר שבין טהרת התא המשפחתי וחברה מוסרית ובריאה:

הניגוד החיובי של חיי חברה – שייכונו רק על יסוד טהרה בחיי המין […] רק אם האיש נושא אשה כשרה, ימצאו גם הבנים "אם" ראויה – שהיא תנאי לכל אנושיות רוחנית מוסרית; רק אז ייווצר היחס היהודי של בנים להוריהם; יחס זה הוא נשמת חיי המשפחה, המגדלת בנים לתורת ה' והמטפחת בהם כל מידה טובה. משום כך המצוות החברתיות שנתחדשו בפרק זה מצַווֹת בעיקר על מידות ותכונות אופי; הן מחנכות ליושר ולנאמנות, לאחווה ולפייסנות, והן משתיתות את חיי החברה על אהבת רע; הרי אלו מידות טובות – שכוח המדינה לא יכפה עליהן, ושופט בשר ודם לא יעניש עליהן; ושליטתן בחברה תלויה רק באופי חבריה. אולם השמירה או העבירה על דיני עריות ניכרת בייחוד בתכונות היילוֹד; שכן ראשית הווייתו מושפעת מזו או מזו – לטוב או למוטב.

רק על-ידי חיי משפחה בריאים ניתן לכונן חיי חברה בריאים, שכן מידות טובות הן דברים ש"כוח המדינה לא יכפה עליהן, ושופט בשר ודם לא יעניש עליהן"

הרב הירש מבאר כי התורה דנה במצוות ובציוויים של בין אדם לחברו דווקא בין שתי פרשיות העוסקות בעריות – פרשת איסורי העריות שבסוף פרשת אחרי מות, ודיני העריות שנשנו בסוף פרשת קדושים. הסיבה לכך היא, שהבסיס לדיון על התנהגות אנושית וחברתית נאותה נעוץ בשמירה על טוהר התא המשפחתי. רק על-ידי חיי משפחה בריאים ניתן לכונן חיי חברה בריאים, שכן מידות טובות הן דברים ש"כוח המדינה לא יכפה עליהן, ושופט בשר ודם לא יעניש עליהן". המדינה אינה יכולה להפוך אנשים לבעלי מידות טובות; לא הכל תלוי בחוקים ובחקיקה. רק המשפחה יודעת להעניק חינוך יסודי לאזרחות טובה, לאנושיות ולאופי ראוי. כלשונו של הרש"ר, "שליטתן בחברה" – של המידות הטובות – "תלויה רק באופי חבריה".

***

הרב הירש ראה בחיי משפחה תקינים ונאותים בסיס ראשוני לכינונו של עם. בלא תא משפחתי תקין, העם כולו נתון בסכנה. לא ניתן לבסס או ליצור עם ללא הקפדה שחיי המשפחה שבו יוסדרו באופן נאות. ממילא, ישנו אינטרס לאומי ראשון במעלה לשמר את התא המשפחתי המסורתי, ולא לחולל בו שינויים.

על פי הנחה זו מבאר הרב הירש את הציווי "ויקחו להם איש שה לבית אבת, שה לבית ".[5] בציווי זה, הראשון שניתן לישראל על-ידי משה (עוד קודם יציאתם ממצרים), נצטוו ישראל לקחת שה אחד לכל משפחה. הרב הירש מסביר טעם ציווי זה על-פי הרעיון דלעיל. כדי לייצר את הבסיס של העם היהודי, יש לבצר בראש ובראשונה את המשפחה. השותפות בשה הגדירה את העם לפי משפחות. ביצור המשפחות, לדברי הרב הירש, הבטיח שגם אם העם יעבור פרעות ותלאות, ידו תהיה על העליונה, שכן לא ניתן לפרק עם שחוסנו המשפחתי יציב ואיתן. זו הסיבה שהמצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, עוד קודם היותם לעם, מובילה לביצור התא המשפחתי. בני חורין משוחררים אינם יכולים לייסד לעצמם מדינה ולאום, אם הם אינם מאוגדים קודם כל סביב תאים משפחתיים יציבים. המשפחה, בצורתה הנכונה, עומדת בבסיס הקמת העם היהודי.

בני חורין משוחררים אינם יכולים לייסד לעצמם מדינה ולאום, אם הם אינם מאוגדים קודם כל סביב תאים משפחתיים יציבים

קול צלול זה עולה רבות מכתביו של הרב הירש, ויש בו ניגוד חד להלך הרוח הכללי ששרר באותה העת בגרמניה. במקום אחר פונה הרב הירש אל אירופה הנאורה, שדגל החינוך היה אולי הראשון בדגליה, ואומר:

אהה, שרים הנועצים על אומות ואשרן, על תרבות והשכלה לעמים, על שלום וישע לאדם ולאנושות, מי ייתן ויקראו את הדף הראשון במגילת היסוד של עם ה'! לא במשרדי השרים ולא בשדות הקרב, לא בחדרי המלאכה ולא בחנויות המסחר, אף לא באולפנים ומכונים של מדע ואמנות ואף לא במקדשים של עבודת הא-ל – אלא בבתים, בבתים נחרץ דין אדם ואומה – לאושר או לאסון, לרווחה או למצוקה.

ונגד תכניות חינוך ממינים שונים, שניסו הוגים ומדינאים ליישם בארצותיהם, קורא הרב הירש ואומר:

"'אל תשכחו את הבית!' הולידו בנים טהורים, דאגו לכך, שכל אדם שייוולד בבתים וארמונות יתקבל ויתחנך על ידי אם וגם אב… 'בנו בתים!' – וכבר הנחתם את היסוד של שלום אדם, אומות ומדינות; כבר דאגתם לכך, שגורל האדם יופקד בידים טהורות, שכל צרכי האדם הפשוטים והנעלים יימסרו לנפשות ורוחות טהורות. מן הבית הטהור תצא רוח מוסר ואהבה, והיא תחדור ותשלט בכל חוגיכם – במושלים ובאזרחים, בתעשיה ובמסחר, במדע ובאמנות, בדתות ובמקדשים; מהם ובהם היא תצמיח שלום וישועה, שלשווא תבקשום בדרכים אחרות. אין תחליף לבית. הנה הזנות הופכת את בתיכם לשקר; בניכם נולדים לפיקציה קרה של המדינה, ולא לאהבה חמה של בית הורים; בנים ללא אבות ואבות ללא בנים ימלאו את המפקד של מספר האוכלוסיה; בחברה הגבוהה יבוזו לצניעות – והנה כל חכמתכם המדינית והדיפלומטית, כל תעשיה ומסחר, כל אמנות ומדע, כל בתי ספר ואולפנים, בתי תפילה וחברות צדקה, לא יצילו את האנושות מכליה. אתם בונים ארמונות, ולא תראו שבניתם על תהו ".[6]

"בניכם נולדים לפיקציה קרה של המדינה ולא לאהבה חמה של בית הורים", מזהיר הרב הירש את אירופה לפני יותר ממאה וחמישים שנה. מדהים לראות עד כמה נותרו דבריו רלוונטיים בימינו אנו.

***

את ביקורתו לא הפנה הרש"ר רק החוצה. בתקופתו החלו הנשים היהודיות בגרמניה לחתור לשינוי מוסד המשפחה הוותיק והמוכר .[7] נשים דתיות רבות אימצו באותה העת את אורח החיים הגבוה של אותו הזמן, וכמנהג גברות אירופאיות מכובדות הן הפקידו את גידול הילדים וחינוכם בידי אומנת צעירה (לעתים אף נוצרית), בזמן שהן היו עסוקות בחיי התרבות המקומיים .[8]

גם את התופעה הזו, אף שאינה נוגעת במישרין ביסוד הטהרה והשלמות של המשפחה היהודית, ראה הרב הירש בחרדה רבה. היא נחשבה בעיניו הרס של מוסד האימהות, והוא חשש כי סוף הזנחה זו להשפיע על נפשם של הילדים בבגרות. בכתביו הוא מבטא את כאבו על החינוך הלקוי, ומתאר את הנזקים הנפשיים שמצב זה משאיר אצל הילדים:

בוא והכנס אל בתי הספר, אל מקום הצמיחה של נפשות הילדים. בנקל תבחין שם באותם הילדים המאושרים, שזכו לשמוע תשובות על שאלותיהם הילדותיות בבית; שלא נשאו לשווא את שאלת 'מה זאת' בבית; שאבותיהם, ובייחוד אמותיהם, שוחחו עם ילדיהם, רוו את צמאונם לדעת ונתנו לרוחם הדרכה כהלכה. המאושרים! שעה שנשים אחרות התענגו על שיחת יושבי קרנות, או קטלו את זמנן בתיאטראות ובמסיבות, מצאו אמותיהם של אלה סיפוק בחברת ילדיהן, והן ניצלו את זמנן כדי להיות מורות ומחנכות לבניהן. מה שבניהן ובנותיהן עתידים להיות בחיים – כאנשים וכנשים, כל הטוב והמובחר שיקשט את רוחם, לא יזכו בו הודות לבית הספר, אלא הודות לחינוך המוקדם שזכו בו בחברת אמותיהם!

בית הספר אינו מספק את צרכי הילדים, מדגיש הרב הירש. הוא מעניק להם השכלה ומרווה את נפשם בדעת, אבל הבסיס לחינוך נשאר הבית

בית הספר אינו מספק את צרכי הילדים, מדגיש הרב הירש. הוא מעניק להם השכלה ומרווה את נפשם בדעת, אבל הבסיס לחינוך נשאר הבית. "הטוב והמובחר" המקשט את האדם בבגרותו אינו תוצר של החינוך הממסדי, אלא של יחסה של האם המעניקה לילדה תשומת לב ועונה לשאלותיו. הורים קשובים המבינים את חשיבות העברת המסורת מדור לדור, מצמיחים אנשים ראויים. זאת לעומת אלה שלא העניקו יחס זה:

בנקל תבחין שם גם באותם הילדים, שהוריהם לא היו פנויים, או לא היה להם חשק או הבנה די הצורך כדי להתעסק עם ילדיהם; גם נפשם היתה שואלת בשעתו; אולם, משלא זכו לתשובה, הם חדלו לשאול, עד שנעשו אדישים לדברים ולתופעות; כך סגלו לעצמם נטיות אחרות, הרחוקות מכל שאיפה לדעת; שנים על גבי שנים הם יבקרו בבית הספר, עד שיהיו מסוגלים ללמוד דבר; אך לעולם לא ישיגו את מה שהזנחת הוריהם החמיצה .[9]

ראוי להדגיש שהרב הירש היה נאה דורש ונאה מקיים. כל אחד עשר ילדיו [פרט לילדה אחת שנפטרה בהיותה קטנה] היו שומרי תורה ומצוות ויראי שמים. מתוך סיפוק, יכול היה הרב הירש לכתוב בצוואתו שכל ילדיו מרווים אותו נחת, ושהוא "לקחם מיד מדיחי הזמן בחרבו ובקשתו ".[10] הצלחה כזו בחינוך הילדים לא היתה חזון נפרץ באותה תקופה בכלל, ובגרמניה בפרט .[11]

תפיסת חינוך זו, שבאותה העת לא היתה נפוצה בקרב בני ההשכלה הגבוהה, מתבטאת בסיפור על אודות דרשתו של הרב הירש ביום הכיפורים האחרון לחייו. לפני תפילת נעילה עלה הרב הירש לשאת מילים בדבר קדושת היום ועוצמתו. קולו של הרב הירש, התשוש מן הצום ומן הזקנה, לא היה עמו, וגבאי בית הכנסת ניסה להרחיק ולהסות את הילדים שגדשו את הבימה ומבואותיה. אמר לו הרב הירש: "הנח להם. בעיקר עבורם אני מדבר. הלא הם העתיד שלנו ".[12]

בגרמניה של אותו הזמן, ילדים לא היו העיקר. עקרונות כמו נימוסים ושלמות מוסרית עצמית נדמו הרבה יותר חשובים מאשר ילדים ומשפחות. מתוך רוח זו נדמה היה שניתן להפקיד את חינוך הילדים אצל אנשי המקצוע, בבתי הספר, ולהקדיש את הזמן הנותר לפיתוח עצמי, לעיסוק בענייני רוח ותרבות. מדוע יהיו הילדים חשובים מן המבוגרים? הלא האדם היחיד ושלמותו עומדים במרכז, ולא המשכיות של מסורת גדולה העוברת מאב לבן. הרב הירש יצא חוצץ נגד תפיסה זו, והוא מדגיש דווקא את המרכזיות של הילדים בבניית האומה ובהבטחת המשכיותה.

***

מתוך הדברים הנ"ל ניתן להבין נקודה נוספת במשנת הרב הירש, שבהשקפה ראשונה עשויה להתפרש בסתירה לאמור עד כה. באחד ממאמריו מזהיר הרב הירש את ההורים מפני גישה האומרת: רק משפחתי וילדי חשובים לי, ואיני נושא באחריות ציבורית רחבה יותר. הוא כותב:

אלה הדואגים רק למשפחתם, שוכחים שקיימת אפשרות שלא יצליחו להנחיל את מורשתנו אפילו לילדיהם, אם ביתם נשאר בודד והרוח השוכנת בתוכו אינה נחשפת גם לחוגים דומים המטפחים את הרוח היהודית באותה מסירות. לא לכל אחד העוצמה לרכוש את בניו ובנותיו לרוח בה הוא רוצה לגדלם, ולא כל אחד יצליח להשפיע במידה עמוקה דיה על בני ביתו, שיחיו וימותו ברוח זו אפילו אם כל העולם יצחק להם.

בקטע זה נשמע כי הרש"ר מתנגד לרעיון "המשפחה מעל הכל" והוא מתנה את הצלחתה בחיבור רחב יותר לקהילה, לאומה כולה ולהיסטוריה של העם. דבר זה עומד לכאורה בסתירה לגישה שתיארתי לעיל, המקדימה את המשפחה לאומה, אולם סתירה זו מתיישבת מתוך דבריו עצמם:

רק איש כאברהם אבינו יצליח לעמוד בודד נגד כל העולם ולצוות את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, גם אחרי שנאסף אל אבותיו. אכן, יתכן שאברהם אבינו הצליח בזה רק – או בעיקר – מפני שלא הגביל את תשומת לבו רק לביתו הוא, אלא בנה מזבח לה' בכל מקום בו נטע את אהלו, בקראו בשם ה' לכל העולם, ובקראו ללכת בדרכיו – חיים אשר האלוקים הוא מרכזם. הוא הצליח להשפיע על בניו לשמור את מורשתו מפני שהיה לו האומץ להתבטא בגלוי נגד הרמאויות והסטיות של העולם סביבו .[13]

כדי שתהיה לאדם יכולת עמידה, הוא חייב להיות קשור אל דרך ואל תכלית מסוימת. הוא חייב להיות קשור אל העבר ואל העתיד. החשיבות של המשפחה טמונה בהיותה החוליה המקשרת את האדם אל העבר ואל העתיד. היא התא הבסיסי ביותר המחזיק את המסורת, תא שיש לו שורש ויש לו פרי. העמדת המשפחה במרכז אינה מתנגדת לרעיון הקשר לאומה, אלא אדרבה, מעצימה אותו. המשפחה מחליפה את אידאל האינדיבידואל, הרואה באדם היחיד ונטול ההקשר את הסוכן של הצדק והמוסר. משפחה אינה בנויה כך, משפחה קשורה בתכלית גבוהה יותר, היא חלק מעם, שיש לו עבר ויש לו עתיד.

החשיבות של המשפחה טמונה בהיותה החוליה המקשרת את האדם אל העבר ואל העתיד. היא התא הבסיסי ביותר המחזיק את המסורת, תא שיש לו שורש ויש לו פרי

באותה רוח הוא מזהיר גם מפני גישה הרואה במסירות לענייני הציבור את חזות הכל. בהספדו על רעייתו תאר את האופן שביתו של האדם אמור להיראות. על האדם לדאוג שלא יהיה פער בין התנהגותו ברשות הרבים לבין התנהגותו בביתו:

אם באותו הרוח שהאיש פועל בחוץ בחיים, אינו גם מאיר את ביתו מבפנים, פעולתו של האיש אינה שווה. אם אותה הרצינות שבה האיש לוחם בחוץ את מלחמת האמת והיראה והאמונה, ומקריב את דם לבו, אם זו אינה נוהגת גם בבית פנימה – האיש פעל בחינם, ומוטב שיניח את הנר, אם אינו יכול להראות את ביתו בפרהסיא ולומר, 'הסתכלו אם יש כאן בפנים ניגוד עם מה שאני פועל בחוץ'. ואם היה כך, שהיתה בבית אותה רצינות, זאת היתה פעולתה .[14]

במילים אחרות, חינוך ילדים אידאלי מתאפשר בבית שבו שני בני הזוג חיים נכון, ושואפים לקראת אותה מטרה גדולה נאצלת, שעליה גאוותם. לא בהישגים בחוץ נמדד האדם, כי אם בביתו פנימה. המשפחה היא היסוד המאזן בין היחיד לחברה, בין התמסרות מוחלטת לעסקי ציבור לבין אינדיבידואליזם קיצוני. בשני המקרים מזניח האדם את חינוך הילדים – או מתוך שאינו מבין את חשיבות הקשר אל משהו מחוצה לו, אל שרשרת של עבר ועתיד, או מתוך שכחת הממד הפרטי, מתוך תפיסה שהכלל קודם לפרט.

***

בעידן שבו מוסד המשפחה חשוף להתקפה קשה, בעידן שבו רבים מבקשים "לשחרר" את הילד מכבלי משפחתו, כדאי לשים לב לדברי הרב הירש. אומה יציבה וחברה חזקה נבנות על משפחות יציבות – אלה המחוברות לעמן, אך אינן שוכחות שהבית הוא אבן הבניין שלו.

 

 


[1] מתוך גיל רונן "ילדים הם של המדינה, 'לא ענין פרטי'", ערוץ 7, כ"ו בתשרי תשע"ח.

[2] יהודה שוחט ורעות ענבר "המדינה פשוט אומרת: הילדים שלכם, לא שלנו", ידיעות אחרונות, 14/10/2017.

[3] חלקם הגדול של מאמרים אלו כונסו לפונדק אחד, ויצאו לאור בשנת תש"מ (1980) בשני חלקים, בשם "יסודות החינוך", על ידי הוצאת נצח ישראל בבני ברק.

[4] רק אציין למשל, שמייסדת "בית יעקב" שרה שנירר (תרמ"ג–תרצ"ה, 1883–1935) הושפעה רבות מתורתו ומהגותו של הרב הירש. לפי עדויות של תלמידותיה הקרובות, כתביו של הרב הירש היו אצלה בלויים מרוב שימוש, והיא עשתה בהם שימוש רב בהרצאותיה ובמאמריה. ראו: פ' בניש, שאוני בלבכן, ירושלים תשס"ו; י' גרינפלד, גלות באפרים ירוקים, ירושלים תשנ"ג.

[5] שמות יב, ג–ו.

[6] הקטע השלם מופיע בתוך: אוסף כתבי הרב הירש ח"ו, עמ' 77–87. במקור הגרמני:

.Rabbi S.R. Hirsch, Collected Writings, Vol. 1-7, New York 1984–1992;

והובא לאחר תרגום בהגדה של פסח "נחלת השר", הוצאת בר-עם, ירושלים–רחובות, תשכ"א, עמ' 27–29; ובנוסח אחר בתוך במעגלי שנה – פרקי עיון מדי חודש בחודשו (א-ד), ח"ג, הוצאת נצח תשכ"ו, עמ' קכט–קלג.

[7] להרחבה על השינויים במעמד המשפחה בקרב יהודי גרמניה באותה העת ראה: מיכאל מאיר (עורך), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה (א–ד), ירושלים תשס"ה, כרך ג, פרק שלישי.

[8] גם רבה של מיינץ, הרב מאיר (מרקוס) להמן (תקצ"א–תר"ן, 1831–1890), ידידו ורעו של הרב הירש, עורך השבועון "איזראליט" ששימש שופרה של היהדות האורתודוקסית, מקונן על כך בפירושו על פרקי אבות. ראו: מאיר נתיב, חלק א, בני ברק תשל"ז, עמ' סא–סו.

[9] מתוך אוסף כתבים (לעיל הערה 5), ח"ב, עמ' 411–413; והובא לאחר תרגום בהגדת נחלת השר (לעיל שם), עמ' 53–54.

[10] מתוך נוסח הצוואה שהובא (לאחר תרגום לעברית), בספר: שמש מרפא (לעיל הערה 1), עמ' רלד.

[11] שם. וראו שם בפרק חמשה עשר – מיטתו שלמה, עמ' שסה–שסז, שהובאו פרטי ילדיו וחלק מנכדיו, ומובא מחקר שערך אחד מנכדיו לאחר מלחמת העולם השניה (על כל התהפוכות הרוחניות שהיא חוללה), תוצאותיו של המחקר הראו שלמעלה מתשעים אחוז מצאצאי הרב הירש הם שומרי מצוות (!).

[12] רמז ליחסו החיובי אל גיל הנעורים, ראו בפירושו על התורה שבו הוא מבאר את הפסוק (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" באופן מנוגד לשאר הפרשנים. וזה לשונו: "עד כמה שהבנתנו מגעת, טעו המפרשים בפירוש המשך הפסוק כי יצר לב האדם רע מנעוריו; הם ראו במשפט זה את הטעם להחלטה החדשה: שכן, יצר לב האדם רע מנעוריו. אך אין אנחנו מבינים, מה פירושו של דבר זה. וכו'. וזו גם משמעות 'נעורים': צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו 'מנער' מעליו רשמים טובים ורעים. צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע. בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות 'ינערו' עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד".

[13] מתוך: אוסף כתבים (לעיל הערה 5), ח"ו, עמ' 102; הובא בשמש מרפא (לעיל הערה 1), עמ' שסה–שסו.

[14] מתוך: Rabbiner S.R. Hirsch, 'Hesped anlasslich des todes seiner Getin', Nachalath Zvi, 1934, pp. 71–74 ;  והובא לאחר תרגום לעברית בשמש מרפא (לעיל הערה 1), עמ' רסד.


תמונה:Bigstock

תגובה אחת על “להשאיר את החינוך להורים

  • דברים יפים וחשובים. תודה!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל