יום כיפור הוא זמן של יציאה לחירות, שחרור מכבלי עבר רוחניים ורגשיים ופתיחת דף חדש: כלפי שמים, כלפי הזולת וכלפי עצמנו. בערבו של יום מוחלים איש לרעהו, בליל התקדש החג מתירים את קשרי הנדרים, ובעיצומו של יום מקבלים סליחה מהקב"ה. בזמן שהיה היובל נוהג היה זה זמן שחרורם המוחלט של העבדים: בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם… וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
במאמר זה ברצוני להתמקד בסליחה למי שפגע בנו – מצב לא רצוי אך מצוי. כאשר הפוגע מבקש סליחה בכנות, מורים חכמינו כי ראוי לסלוח, והקפדה נחשבת מידת אכזריות (ב"ק צב; רמב"ם תשובה ב, י). יתרה מזו, גם כאשר הפוגע אינו מבקש סליחה, יש ערך בסליחה (תוספתא ב"ק ט, כט) למעט מקרים מיוחדים (רמ"א תרו, ב).
לסליחה מעלות אחדות, חברתיות, רוחניות ונפשיות. מבחינה חברתית, הסליחה היא ריצוי בין איש לרעהו ושיקום הקשר שנפגע או סיומו בצורה נעימה יותר. מבחינה רוחנית, סליחה היא מעלה בפני עצמה, ללכת בדרכיו של הקב"ה ולא לנטור כעס וטינה, להיות רחמן עם הבריות ולנהוג בהם כפי שאדם רוצה שהקב"ה ינהג בו. מבחינה נפשית, הסליחה מאפשרת לאדם להתנקות ממטען הרגשות השליליים שהוא אוצר בקרבו.
עם כל הסיבות הטובות לסליחה, מדובר באתגר לא פשוט, והיה מי שאמר, שקשה מחילה מן הקנאה והתאוה והכבוד
עם כל הסיבות הטובות לסליחה, מדובר באתגר לא פשוט. והיה מי שאמר, שקשה מחילה מן הקנאה והתאוה והכבוד. לקושי זה מספר סיבות. לעתים יש מחשבה שסליחה היא הצדקה של הפגיעה או הקטנה של העוול שנעשה. "לסלוח כאילו כלום לא קרה? מה עם הצדק שלי? וכי הדם שלי הפקר?" לעתים האדם סבור שסלחנות מונעת ממנו להתגונן מפני פגיעה. ההקפדה נותנת לו הרגשה ש"אני לא אתן לזה לקרות שוב", והסלחנות נתפסת חולשה המזמינה פגיעות נוספות בעתיד.
בדומה לכך, ההקפדה נותנת לאדם תחושת עוצמה. פעמים רבות הפגיעה מעוררת תחושת חוסר אונים אצל הנפגע. כדי להחזיר שליטה, הנפגע מחזיק את הפוגע כמי שחייב לו פיצוי או ריצוי. המחשבה ש"עכשו הכח אצלי, הוא יישאר אשם עד שאני אחליט לסלוח לו" יוצרת תחושה של כוח ועוצמה שיש בהם מעין מענה לחוסר האונים שבפגיעה.
לצד זאת, יש בהקפדה גם היבט של עמדת נוחות. לצד הנפגע נוח להישאר במקום הקרבני – "קרה לי, עשו לי, אין לי שליטה, אי אפשר לבוא אלי בדרישות ובטענות." הסליחה עשויה להפיל אחריות על הנפגע, ולהעלות בו מחשבות כיצד היה יכול לנהל את הסיטואציה ולעשות דברים אחרת. לעומת זאת, ההקפדה על הזולת מאפשרת לאדם להטות את תשומת הלב החוצה – לזולת, במקום פנימה – למקומות הכואבים שבתוכו.
סליחה בשיטת "עזרה עצמית"
בשיח הפסיכולוגי העכשווי רווחת הגישה כי נטירת טינה מזיקה לנפגע ויש לעודדו לסלוח לפוגע למען רווחתו הנפשית. יש שלוש אסטרטגיות להתגבר על הרגשות המונעים מאדם לסלוח: התמקדות בנזקים של נטירת טינה, הסרת האחריות מן הפוגע או צמצום חשיבותה של הפגיעה.
הראשונה מבוססת על שכנוע עצמי מדוע לא כדאי להקפיד, למשל האמירה "לכעוס על הזולת דומה לשתיית רעל בתקוה שמישהו אחר ייפגע מכך". הטענה הכללית היא שאין דבר המצדיק את המשך הכעס וההקפדה (ראה כעין זה רמב"ם דעות ז, ז; שם ו, ט; ת"ת ז, יג. פירוט מעשי ראו בספר הנהגת הבריאות לרמב"ם, עמודים 61-60). בדומה לכך, יש המתמקדים ביתרונות הסליחה, כגון "אסלח לו וה' יסלח לי" או "סליחה מקדמת בריאות".
הפוגע גורם לאדם לפגוש נגד רצונו את המקומות שהוא מוגבל, קטן וחסר אונים. האדם נפגע כשהוא מרגיש עני וחלש וחסר יכולת
השניה מבוססת על הפחתת אחריות או אשמה מצד הפוגע. למשל, לימוד זכות שהוא לא התכוון לפגוע; ראיית נקודת מבטו והבנה שיש עוד צדדים למטבע; התחשבות בכך שכעת הוא מיצר על מעשיו ומתחרט – כלומר כעת הוא אינו עומד מאחרי המעשה הפוגעני; ראיית הפוגע כשליח ולא כגורם האמתי. כשרצה אבישי להרוג את שמעי בן גרא שקילל את דוד קללה נמרצת, הניא אותו דוד מכך בנימוק ש"ה' אמר לו קלל" (ספר החינוך, מצוה רמא).
השלישית מבוססת על הכנסת חווית הפגיעה לפרופורציה על ידי התמקדות בהיבטים אחרים של הארוע. לדוגמא, ראיית ארוע הפגיעה כנקודה קטנה בתוך מרחב החיים הגדול; התמקדות בעתיד ובדברים חיוביים; ראיית היתרונות שצמחו מהפגיעה; השלמה עם חוסר הוודאות שבמציאות; חיזוק העצמאות, האחריות והערך הפנימי של האדם, ושחרורו מתלות בפוגע.
שיטות אלו לעתים מועילות, אך הן אינן מביאות לכך שהנפגע ימחל "בלב שלם ובנפש חפצה" כדברי הרמב"ם (תשובה ב, י). ברצוני לתת עומק נוסף לתהליך הסליחה ולהציע דרך התמודדות חדשה־ישנה עם המעכבים שלו.
סליחה: מתודעת עוני לתודעת עושר
באמרם "איזהו עשיר השמח בחלקו" הבחינו חכמים בין עשירות אובייקטיבית – ידע, רכוש, חברים, מעמד – לבין עשירות תודעתית: "חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב״ה מזמין לו בין טוב בין רע, בין רב בין מעט, ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו" (רש"י אבות ד, וראה סוגיית הגמרא בשבת כה). בדומה לכך הבחינו חכמים בין עניות אובייקטיבית לעניות תודעתית. במסכת נדרים (מא, א) דנה הגמרא בשאלה מהו מחסור, ולצד הגדרות אובייקטיביות, "בלא נר ובלא שולחן", מופיעה גם המימרא המפורסמת "אין עני אלא בדעת" – כלומר העניות תלויה בתודעת האדם (מעיל צדקה, תריד). כיוצא בו, במסכת בבא בתרא (קמה, ב) אומר רבי יהושע בן לוי: "'כל ימי עני רעים' – זה שדעתו קצרה, 'וטוב לב משתה תמיד' – זה שדעתו רחבה." מבאר הגר"א (משלי טו, טו): "העני הוא מי שנפשו רחבה, שאינו מסתפק בכל אשר לו, וכל חללי דעלמא לא יספיקנו בדעתו, ולכן כל ימיו רעים. כי אינו באפשרי שישיג כל חפצו וימלא דעתו… אבל מי שמספיק במה שיש לו, לבו שמח תמיד כמו (…) שלבו שמח בעת שהוא שתוי יין."
לאור זאת, ניתן להבחין בין שני מצבי תודעה: תודעת עוני, שהאדם ממוקד במה שאין לו. הוא חווה עצמו חסר, חלש, משתוקק, נסוג, מרוקן, מקופח, רעב. תחושות אלו ממוקדות בכך שהאדם מוגבל וכלוא. ותודעת עושר, שהאדם ממוקד במה שיש לו. הוא חווה סיפוק, שלמות ורוממות רוח, בשל המיקוד בחלקים שהוא חופשי ובלתי־מוגבל.
הדרך להשתחרר מתודעת עוני היא סליחה. רק על ידה יכול האדם לצאת מתודעת עוני ולשוב לתודעת עושר
פגיעה היא למעשה התכנסות לתודעת עוני. הפוגע גורם לאדם לפגוש נגד רצונו את המקומות שהוא מוגבל, קטן וחסר אונים. האדם נפגע כאשר הוא מרגיש עני וחלש וחסר יכולת. אם האדם לא היה מרגיש חלש וחסר אונים מול הפוגע, הוא לא היה נפגע.
שהייה בחווית הפגיעה היא התכנסות לתודעת עוני. הכעס על הפוגע, בהתאמה, מבטא את רצונו של הנפגע לחזור לתודעת עושר. הנפגע מבקש להחזיר לעצמו את החירות ואת האונים, את צלם האלוקים.
דרך אחת לעשות זאת היא ההקפדה, המספקת לו אשליה של חירות ויכולת: הוא שיחליט אם למחול או להקפיד על הזולת. אולם החזקה בהקפדה משיגה למעשה תוצאה הפוכה. היא ממקמת אותו בתודעת עניות, במה שהפוגע לקח ממנו, בתחושת קרבנות וחוסר אונים. יתרה מזו, ההקפדה היא סוג של תביעה כלפי הזולת. תביעה רגשית היא כמו תביעה ממונית: יש חוב מסוים בידי הזולת ואנו תובעים אותו ממנו – התנצלות, פיצויים, שינוי התנהגות, או אף זכותנו להאשימו.[1] כל עוד האדם מקפיד, הוא משמר את הכוח בידי האחר ומצמצם את חירותו. הוא מקפיד כדי לקבל חירות, אך בפועל הוא מקבל שעבוד ותלות. הוא נותר בתודעת עוני.
הדרך להשתחרר מתודעת העוני היא סליחה. רק על ידה יכול האדם לצאת מתודעת עוני ולשוב לתודעת עושר.
סליחה – לקב"ה, מחילה – לאדם
על הפסוק "כי עמך הסליחה" כותב המלבי"ם: "גדר הסליחה היא שיעביר את העוון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות (…) ועל כן לא נמצא בשום מקום בתנ"ך סליחה מאדם לאדם רק מה'."
הסליחה המושלמת שייכת רק לה', וזאת משום שהאדם מוגבל מעצם טבעו. רק הקב"ה, שהשפע מידתו ואין אצלו מחסור כלל, יכול למחול. רק חירות מוחלטת והיעדר כל תלות בזולת יכולים להעביר לגמרי את הפגיעה שנעשתה ולמחוק את המעשה למפרע, אם הפוגע מוחק מתוכו את כוונת הפגיעה באמצעות חרטה.
באדם, לעומת זאת, יש חלק של שפע וחירות – עולם פנימי, נפש בלתי מוגבלת, וחלק של הכרח – עולם חיצוני, גוף מוגבל בעל צרכים הישרדותיים. שני החלקים הללו ראויים לכבוד, למתן מקום ולאיזון ביניהם. החלק הראשון ניזון מצלם אלוקים שבאדם, והוא נותן – ללא כוונות רווח (מכתב מאליהו א, 36). החלק השני ניזון מבריאתו עפר מן האדמה. זהו חלק מקבל, לוקח. אדם הוא שילוב של השניים: הוא אינו יכול להיות רק נותן – זה אלוקי, לא אנושי; הוא אינו יכול להיות רק מקבל – זה בהמי, לא אנושי. האדם אינו יכול לפיכך להעלים לגמרי את הפגיעה. הוא יצור פגיע באשר הוא מוגבל.
סליחה היא פעולה של שפע מוחלט, שיש כאמור רק לקב"ה. מחילה לעומת זאת היא פעולת מעבר מתודעת עוני לתודעת עושר בלי שהפגיעה נמחקת לחלוטין
ברצוני להבחין לאור זאת בין סליחה למחילה. סליחה היא פעולה של שפע מוחלט, שיש כאמור רק לקב"ה. מחילה לעומת זאת היא מעבר מתודעת עוני לתודעת עושר בלי שהפגיעה נמחקת לחלוטין. שותפים בה גם ה"צלם אלוקים" שבאדם וגם ה"עפר מן האדמה" שבו.
המחילה היא הצהרה של הנפגע על כך שהוא מפסיק את התביעה הרגשית שלו כלפי התובע. היא מרככת את תודעת העניות ועוברת לאמץ מבט אחר על הפגיעה, של תודעת עשירות. מחילה זו היא כמו מחילת חוב – היא אינה אומרת שלא היה חוב, אלא שמפסיקים לתבוע אותו. היא ממוקדת במכאן ולהבא ואינה עוקרת למפרע את קיומו או את הצדקתו של החוב.[2]
המחילה תלויה משום כך בבקשת סליחה כנה מצד הפוגע ובעשיית מעשים כדי לרצות את הנפגע. דבר זה מלמד כי מחילה אין משמעותה שלא נעשה עוול. העובדה שהיא מבוססת על מאמצי ריצוי, לרבות שליחת אנשים לפייסו, מעידה על כך שהעוול אכן תקף ומשמעותי. מצינו בגמרא שרבי זירא היה חולף על פני מי שפגע בו שוב ושוב כדי שהלה יבקש ממנו מחילה והוא ימחל לו (יומא פז, א) – אף שרבי זירא היה יכול למחול לו בינו לבין עצמו. ואכן, על אף שהתעקשות שלא למחול היא מידת אכזריות, אין חיוב לסלוח (ריטב"א מגילה יז; שו"ת רש"י רמה).
במחילה יש ריכוך של ההקפדה, גם אם לא סליחה מושלמת. היא פעולה הדרגתית ולא משחק סכום אפס. השאלה אינה אם אדם מוחל או לא, אלא עד כמה הוא מוחל. אין פגם בכך שבמחילה יש עליות ומורדות: זהו תהליך מתמשך של "והרבה להשיב אפו" (הכעס קיים ודוחים אותו) או של "ולא יעיר כל חמתו" (מסיחים את הדעת ממה שמעורר את הכעס). יתכן גם שלבו של האדם יהיה חצוי לאורך זמן: צד אחד חומל וסולח, וצד אחר כואב ופגוע. באופן כללי בעניינים שבלב יש מקום לרגשות מעורבים בבחינת "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (חדוה בלבי מצד אחד, ובכיה מצד שני. זהר ג, עה. ראו גם שו"ע או"ח רכג, ב).
מידת המחילה נובעת מהרצון להידמות לבורא, להתחבר לצלם אלוקים שבאדם ולתת מתנת חינם. עם זאת, האדם מוגבל ועליו לשמור על עצמו ולהיות קשוב למצבו הרגשי הנתון. השילוב בין השניים יוצר את האופי הייחודי של המחילה. כאשר אדם מוחל לחברו, הוא בעצם מחזק הן את צלם אלוקים שבו והן את העפר מן האדמה שבו; הוא גם נותן וגם מקבל. המחילה היא הליכה בדרכיו של הקב"ה – לרחם הן על זולתו (אליהו רבה כד, ד"ה בזמן שאדם) והן על עצמו (שבחי הר"ן לג), והיישום שלה מעניק חיים נפשיים בריאים ומאוזנים.
[1] יש דרגות שונות של תביעה רגשית. למשל זכות תרעומת שהיא כעין חיוב לצאת ידי שמים (ראו תפארת ישראל ב"מ פ"ו מ"א אות ג), למטה מכך מקום שיש חובת ריצוי (נזקי גוף) ולמטה מכך מקום שאין חובת ריצוי (נזקי ממון) (רמב"ם הלכות חובל ה, ט). גרימת צער רגשי לחברו דינה כנזקי גוף (לחם משנה שם, שלחן ערוך או"ח תרו, א).
[2] ראה עוד על גדריה ההלכתיים של המחילה: הרב מאיר בראלי, עד שירצה את חברו – בין מחילה להתפייסות, המעיין, תשרי תשע"ה.
Photo by Daniel Tuttle on Unsplash
