צריך עיון > סדר שני > בין השיתין: על אילמות ודיבור

בין השיתין: על אילמות ודיבור

אחדים ממבקשי קרבת א-להים משתוקקים לגעת בקיום באופן חשוף ולבטל את הדיבור, את ההתייצבות של האדם מול הבריאה בניסיון לקרוא לה שם. מסה זו מבקשת להגן על הדיבור ולהציג את חשיבותה של יציאת האדם מן האילמות.

כ"ד תשרי תשפ"ב

מהו פשר הקיום? כאשר עולה שאלה זו במחשבתו של אדם, התגובה המידית הפנימית שלו היא אילמות. על שאלה זו נשתברו אין ספור קולמוסים במהלך הדורות, הוא חושב לעצמו, מי אני ומה אני? האם אני רשאי להפנות את מחשבתי לשאלה כזו? איך בכלל ניגשים אליה? נדמה בעיניו כי כל מאמצי האדם מתגמדים, מתמוססים ונעלמים מול שטף הקיום, השטף האילם, הראשוני, חסר השם והצורה של המציאות השותקת. האדם מתמלא אילמות.

לקיום האילם אין מקום בעולם הזה. לא ניתן להתאהב עד כלות, להיסחף אחר הכמיהה וההשתוקקות למציאות נעדרת תיווך. ה'סוד' טמון בפרטים הקטנים, בפעולות הפשוטות

יש הסוגדים לאילמות זו – חפצים לבטל את הדיבור, את האמירה, את ההתייצבות של האדם אל מול הבריאה ואת הניסיון שלו לקרוא לה שם ולומר עליה משהו. אבל האדם הוא חי-מדבר, כלשון הפילוסופים. אנו מתייצבים בבית הכנסת ומתחילים מבראשית. מתחילים לומר, לקרוא, לדבר – להתייחס לקיום ולכנות אותו בשם; להפריד בין מים למים, להבחין בין חול לקודש, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. מסה קצרה זו, המבוססת על שיעור ששמעתי לפני שנים אחדות מפי הרב דב רוזנבלום, מבקשת לדבר על חשיבותה של היציאה מן האילמות.

***

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם (בראשית א, א). המצב הראשוני של הארץ לאחר בריאת השמים והארץ הוא "תוהו ובוהו". הרמב"ן מסביר כי "תהו" הוא מלשון "תהייה": "הבא לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל." תוהו הוא מצב של חוסר צורה. העומד מול חוסר הצורה תוהה על מהותו של הדבר, ובהיותו נעדר צורה אינו מצליח לעמוד עליו. הרמב"ן מגדיר את התוהו חומר טהור, נעדר צורה, ולכן נעדר אפשרות לבארו, כך שכל שנותר הוא לתהות על מהותו.[1]

הדבר הקרוב ביותר לתוהו שאנו מכירים הוא מים. מים הם נעדרי צורה, כדברי המהר"ל: "לכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים, לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקוימת בלשון רבים."[2] דורשי רשומות אומרים כי המילה "מים" היא מלשון "מה". בהיות מים חסרי צורה ומהות, הם מותירים את האדם בתהייה. תהליך הבריאה, המעבר מעולם התוהו לעולם העשייה, הוא תהליך של מעבר מתהייה לדיבור.

 

עבדים אילמים ועבדים מדברים

לאחר בריאת העולם, שבמהלכה נאספים המים אל הימים ומתגלית היבשה, חוזרים המים ומכסים את הארץ בזמן המבול. המדרש מתייחס לאירוע המבול, ואגב כך ממשיל את מצבה הראשוני של הבריאה, כשהיתה במצב של תוהו ובהו, למלך שהיו לו עבדים אילמים:

רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי אמר אמר הקב"ה יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם. משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אלמים והיו משכימין ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע ובמנולין. […] כך מתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקדוש ברוך הוא עולה אלא מן המים הדא הוא דכתיב (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים ומה היו אומרין אדיר במרום ה'.[3]

"עבדים מדברים" שואלים בשלומו של המלך באופן מילולי. הם מדברים. עבדים אילמים אינם יכולים לעשות זאת, והאופן שבו הם מצביעים על המלך אינו מתאר שום דבר: הפנייה אינה מתייחסת למאפיינים ולתכונות, ואין בה אלא עצם קיומה. כלומר, עבדים אילמים מגלים את המלך בעצם היותם: תוהו ובוהו.

בני אדם הם רוח ממללא. הם מופיעים בתפקיד "עבדים מדברים". אנו מגלים את הקב"ה בתיווכו של העולם, מתוך התבוננות בסדר, בהרמוניה ובתכליתיות המתגלים בו. "כל חפץ נקרא דבר על שם הדיבור," כותב רבי משה שפירא זצ"ל – לכל דבר בעולם יש דיבור, ודרכו אנו מייחסים את הבריאה בחזרה אל בוראה.[4] הדברים מדברים. ואולם, קיימת צורה נוספת של גילוי – גילוי של "עבדים אילמים". גילוי זה עולה ממציאות הדברים לבדה, מבלי להתייחס לצורתם או לתכונותיהם ומבלי לתת את הדעת על אופיים. הקיום הפשוט, קיום בבחינת "מים".

הקילוס העולה מן המים מראה שעצם ההיות פירושו היות נברא. לא הסדר הוא המראה זאת ולא שום דבר אחר, אלא עצם הקיום. "כך מתחילת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקדוש ברוך הוא עולה אלא מן המים"

לרוב אין סוג זה של תפיסה זמין לנו. הוא דורש השתהות. הנטייה שלנו היא לקבל את המציאות כפי שהיא, מבלי לראות בה את יסוד התוהו. לראות בדברים – דברים. לדבר על סדר המצביע על כוונה ותכנון חיצוניים – ולא על עצם המציאות. "היתכן שסופת טורנדו החולפת מעל מגרש גרוטאות תייצר מטוס בואינג 747? לא… העולם הוא מורכב, מסודר, ניכרת בו כוונה, ואם כן, יש בורא," אומרים הדרשנים. זו תפיסה של עבדים מדברים. עבדים המפרידים בין הצורה של הדבר ליוצרו.

גילוי הבורא בצורה של 'עבדים אילמים' הוא נטול שפה לחלוטין. הוא אינו מתווך על ידי דבר. המים אינם מספרים שום דבר. הם חומר, קיום בעלמא, "היות", ללא צורה, ללא אמירה. הקילוס העולה מן המים מראה שעצם ההיות פירושו היות נברא. לא הסדר הוא המראה זאת ולא שום דבר אחר, אלא עצם הקיום. "כך מתחילת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקדוש ברוך הוא עולה אלא מן המים."

ביום השני נוצר רקיע המפריד בין מים למים ובכך מציב מים עליונים, העומדים בזיקה ישירה מול השמים, ומים תחתונים, אשר יש חיץ בינם לבין השמים. משמעות הדבר היא שהחיבור הפשוט בין ההיות לבין הבורא נפסק. הוא אינו מידי. הקיום נהיה פשוט, חומרי, קיום שאינו מצביע על בוראו.

עתה, משחוצץ הרקיע, אין העבדים האילמים מקיימים את תפקידם, והמים צריכים לפנות את מקומם ליבשה, היינו לחומר המוכשר לקבל צורה. כך ביום השלישי ניתן מקום לעבדים המדברים, נשלמת בריאת עולם הצומח – הוא צורתה של היבשה – והארץ הופכת להיות חומר בעל צורה. יש צורה. ניתן לדבר על מהות ועל תוכן. חיים אנושיים יכולים להתקיים.

 

תפקיד המים התחתונים

לעבדים האילמים יש תפקיד גם בימים כתיקונם. בזוהר נכתב שמים תחתונים בוכים.[5] המים הללו מנותקים מהשמים, והם בוכים מפני שהם "רוצים להיות לפני המלך הקדוש ברוך הוא". החוויה של עמידה לפני הקדוש ברוך הוא, לא בתיווך העולם, לא מתוך הסתכלות על דברים, לא מתוך למידה של המציאות, לא מתוך פרשנות של המציאות, אלא מכוח תפיסה בסיסית של הקיום בצורה הפשוטה ביותר, טמונה בעומק הקיום. גם לאחר המעבר מתוהו לבריאה, מים תחתונים בוכים. משהו בוכה בתוכנו.

כאשר חופר דוד המלך את השיתין לבית המקדש, מגיעה החפירה עד תהום, עד המים התחתונים. מי התהום עולים ממקומם ומבקשים לשטוף את העולם, וכך כתוב במדרש:

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא. אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה. אמר ליה שרי כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי.[6]

דוד המלך מסתפק אם מותר לכתוב את שם ה' על גבי חרס ולזרקו לתהום, כדי לעצור את התפרצותם של המים. אחיתופל נושא קל וחומר שאם כדי להביא שלום בין איש לאשתו נמחה שם ה' (פרשת סוטה), כדי להביא שלום בכל העולם על אחת כמה וכמה.

בעצתו של אחיתופל משליך דוד את החרס אל התהום, והתהום נסוג ויורד שש עשרה אלף אמות. הארץ מתייבשת. כדי להעלות את המים בחזרה מחבר דוד המלך חמישה עשר מזמורי שיר המעלות, והמים עולים ונעמדים בעומק של אלף אמות מהקרקע.

דוד המלך יודע שכדי להעמיד את היסודות לבית המקדש יש להגיע אל השיתין, אל היסודות, אל הקדושה המונחת בעצם המציאות, בטרם נוצר הפער בין הבורא לנברא. אך משמגיע דוד לאותה נקודה מאיימים המים להציף את העולם כולו

כדי לבנות את בית המקדש, יש צורך לגעת במים התחתונים הנמצאים בתשתית הבריאה, לפני שהיא מקבלת צורה. דוד המלך יודע שכדי להעמיד את היסודות לבית המקדש יש להגיע אל השיתין, אל היסודות, אל הקדושה המונחת בעצם המציאות, בטרם נוצר הפער בין הבורא לנברא. אך משמגיע דוד לאותה נקודה מאיימים המים להציף את העולם כולו.

החוויה הקיומית התופסת את הא-להות כתכונה הבסיסית של הקיום – חוויה זו שונאת את כל סדרי העולם. כל אותם סדרי עולם הם עבדים מדברים – ואפילו הם עבדים, אפילו זו עבודת ה' – הם כולם מגלים את הקדוש ברוך הוא בתיווכו של העולם ושל הקהילה, דרך מעשים מסוימים ודרך טקסטים. הנפש בשורשה אינה סובלת את זה. היא דוחה אותם מכל וכל. שכן מה בין אותה עמידה פשוטה לפני ה', ללא תיווך של מילים – עמידה שבה נשגב ה' לבדו וקילוסו עולה מן המים – לבין נטילת לולב, לימוד תורה, חיים בקהילה שיש בה חסד צדקה ומשפט? כל אלו אין בהם טעם כאשר אדם תופס כי עצם מציאותו מגלה את הקדוש ברוך הוא באופן ישיר.

ברגע שניתן מקום לאותו רגש הוא מציף את הכל. הוא ממלא את העולם. הוא ממלא את הנפש כולה במים. הוא אינו משאיר מקום לא לקהילה ולא למשפחה, לא לטקסטים ולא לסדרי מצוות. זו קדושה שמציפה את הכל.

כדי לעצור את הרגש הדתי הזה, עושה דוד המלך פעולה אנטי-דתית. הוא מוחק את שם ה'. דוד משליך את החרס ובכך עוצר את התוהו המתפרץ והמים יורדים. המדרש מתאר שלאחר שהשליך דוד את החרס ירדו המים יותר מדי, ודוד מעלה את המים באמצעות שיר המעלות עד ליחידה אחת מתחת לפני הקרקע, ושם הם נשארים. אם יעלו המים עוד מעט, לא יותירו מקום לדבר. מנגד, אם יהיו נמוכים מדי, יהיה העולם יבש. עבודת ה' תהיה יבשה. אם לא יהיו מי התהום מתחת, לא יהיה מקדש. הדברים יהיו קרים, חסרי חיים.

אם יעלו המים – ימחקו את כל הצורות, אך כל קיומן של הצורות תלוי באותם מים הנמצאים מתחת לפני השטח. ועל כן הם נמצאים שם ונוכחים תמיד, כאותו חוסר שביעות רצון קבוע, שהוא הגורם להמשיך לזוז, להמשיך לבנות.

***

לקיום האילם אין מקום בעולם הזה. לא ניתן להתאהב עד כלות, להיסחף אחר הכמיהה וההשתוקקות למציאות נעדרת תיווך. ה'סוד' טמון בפרטים הקטנים, בפעולות הפשוטות. הקיום מקבל את חיותו מכוח ההתרחשויות הטכניות, הצורות שדרכן יש לנו אחיזה במציאות. לכן מוכרח האדם להתבגר; הוא מוכרח לשאת באחריות לעולם; לחפש אחר הצורות.

בעולם התוהו מופיעים הדברים כ"חפצא", כאובייקטים בלבד. בעולם זה אין סובייקט, אין אדם מדבר אלא "עבדים אילמים". אולם בעולם שבו מתגלה הקב"ה לאדם, העולם שמעבר לעולם התוהו, עולם שבו מופיע הסובייקט, ניתן להתקיים רק באמצעות המילים. הציווי של הקב"ה הופך את האדם לסובייקט, לבעל תפקיד, ליצור הקורא שמות. תפקיד האדם הוא לדבר: לעבדה ולשמרה. לשמור שהמים לא יציפו את העולם מצד אחד, אך לומר "שיר המעלות", המעלה את המים אל עולם העשייה מצד שני.

 


[1] ר' משה שפירא, שיעור פרשת נח, תשס"ט.

[2] מהר"ל, גבורות ה', י"ח.

[3] בראשית רבה ה, א. (וכן מובא בבראשית רבה כח, ב).

[4] ר' משה שפירא, אפיקי מים, תשע"ד, עניין כא, עמ' רלח.

[5] תיקוני זהר, תיקון ה יט, ב.

[6] סוכה נג.

[7] הרב סולובייצ'יק, בשם אמרם, תש"ס, עמ' 133.

Photo by Dave Hoefler on Unsplash

5 תגובות על “בין השיתין: על אילמות ודיבור

  • ואוו שירה.
    מעורר מחשבה.
    היטב לתאר את המתח בין שתי התנועות.

  • טקסט יפה, בנוי ומנוסח לתלפיות. היטבת לתאר את חוויותיך, לשטוח את המתח והביקורת הדתית שאליה את מכוונת, תוך שהיא מושרשת ועולה מתוך עולמך התורני, ואכן העלת במחשבתי הרהורים לפנות בוקר. ארצה אם כן להציע מחשבה דקה, שיותר רומזת מאשר מדברת:
    האם אותו ניגוד בין אילמות לדיבור כה מרכזי? האם לא ניתן גם לדבר על מינים שונים של אילמות? האם כל אילמות הופכת כעין העלמות ברקע הבריאה? ניקח לדוגמא את הרמבם בפרקי הדיבור אודות האל בחלק א' של המורה. מחד, הרמבם אכן מונע דיבור אודות האל – האל אינו ניתן לתיאור, לא בהגדרה, לא בחלק של הגדרה ואף לא ביחס. אילמות נעשית הקו המדריך של הפרקים ככל שהם מתקדמים. על אלוקים נראה שאין מדברים, אך דווקא אי אפשרות הדיבור עליו כמו מצביעה על קיומו. ועם זאת, כן מדברים עליו – דרך תארי הפעולה. אילמות מטיב אחד מפנה את מקומה לדיבור מטיב מסוים מאוד. תארי הפעולה אינם מבקשים לכאורה לתאר את האל, אך הם כן מציעים שיח לא פוסק אודותיו – האפשרות להתבונן בעולם ולעבוד מתוכו לכדי קרבה לאל. דווקא האילמות הראשונית, זו לגבי מהותו, היא שמאפשרת את ההתמקדות בחוויית העולם המופיע תחת פעילותו של האל, את חיפוש נוכחותו בעולם ובעצם, אם נחשוב על כך, את החיים הדתיים כפי שהם מוכרים לנו דרך לימוד, מעשה ותפילה. איננו שותקים לחלוטין, אך עודנו שותקים קמעא, וטוב שכך. כפי שמספר לנו הרמבם בהקדמה למורה, מדבר ושותק כאחד, חלק מן הדברים לא ניתנים להבנה מתוך הדיבור עצמו, אלא מתוך שימת פרק על פרק, מתוך הפער השותק ביניהם. והדברים מעלה תהייה – האם בדברייך לא ראית דווקא את הדיבור כשקט? כיצד הפכה האילמות לאתר המים הגועשים, מזילי הדמעה? ואולי בעצם ביקשת לחרוג מלעסוק בדיבור ושתיקה, משאלת ההבחנה בין אות לרוח, שמשום מה כה תופסת את המסה, ולא מצאת לכך את המילים, אז פשוט דיברת ושתקת כאחד? והאם לא כל דיבור מנכיח שתיקה של אחר? לא בתוכחה אני אומר זאת – רק מתוך הפניית זרקור לפעילות שעומדת בבסיס הדברים ואולי בשביל תהיות להמשך. כפי שאמרו אנשים גדולים, השאלות שאנו שואלים מעצבות את מרחב התשובות שאפשר לענות לנו ולהפך. ותהיות, ובכן, הן דיבור מעניין מאד, ולו בשל שאת פעילותנו הוא משהה מחד ומדגיש מאידך, בתקוותנו למענה. בחשבון אחרון, המחשבה שאני מציע כאן מנסה לחרוג בדיוק מכך – מנסה לחשוב כיצד אפשרית שאלה, דיבור, שהמענה עליה אינו באפשרותנו להמשיך כאן שרשור תגובות, אלא בעצם המרחב שהיא פותחת להרהור, כך שהאופן שבו היא שמה פרק על פרק הוא דיבור נכון שמצביע על אילמות, היינו, כך שהוא חושף את העולם כמי שמבליע בתוכו נוכחות שמעבר לשאלת הדיבור והשתיקה. כך הדיבור אינו מתווך עוד דבר והשתיקה אינה מפגש ישיר, האות אינה חסרת חיות והרוח אינה חסרת גוף, ואף ההפך לא יהיה ממין העניין. הן יהפכו להיות פעילות אחת, שלפעמים יכולה להתנוון לכדי דיבור לחוד ושתיקה לחוד, אך אין צריכה לחשוב על עצמה במובנים שכאלה. המחשבה על רעש המילים מופיעה כנראה רק ברגע שמבינים איך לשתוק.
    (הטקסט רווי מלל ודימויים בכוונה תחילה, אני בדרך כלל מעדיף טקסטים רומזים על פני שולחן ערוך. אך מבין אם הוא לא הצליח לאחוז באשר ביקשתי, ואולי אפרט באופן סדור את הדברים מאוחר יותר).

  • מאמר יפה,
    מזכיר את "אחת שאלתי מאת ה'…" ואכמ"ל
    כל טוב,

  • יישר כח עצום, מאד נהניתי.
    הכתיבה יפה מאד, התיאור וההסבר של האלמות והדיבור ממש חודרים אל הלב…
    בעצם זה הוויכוח בין הביטול הגמור, שהרי יש רק ה' אחד, לבין הרצון של ה' לברוא עולם שיהיה יש.
    מאד אהבתי את התיאור שלך שמתחילה עצם ההוויה של משהו מוכיחה שיש בורא, בלי שיש לדברים שם, אך אחרי כן כבר צריך שם כדי להוכיח שיש פועל. יכול להיות שמה שקרה הוא שעבר יום אחד בינתיים, וכבר העולם 'התרגל' לזה שיש מים, ושכח שהם ברואים מעצם מציאותם…

  • מדהים ביופיו
    יש להעיר שהקיום שגם בדברים הקטנים
    יש קיום אלוקי עד כמה שעושים אתם את הטוב
    זה עצמו נהפך לטוב הקיים לנצח

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל