מעולם לא היינו מדינה חילונית

לרגעים, כך נדמה, ישנם מבינינו השוגים באשליה שמדינת ישראל היא "מדינה נורמלית", כלומר דמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי. נכון, אומרים אותם אנשים לעצמם, הבחירות לכנסת מתרחשות כאן בתדירות גבוהה מעט ואפשר לראות אנשים ונשים רבים בכיסוי ראש ברחובה של עיר, אבל בסך הכל, אנחנו די נורמליים. אנחנו מדינה חילונית שיש בה אחוז גבוה של אנשים דתיים, אך הדת אינה משמעותית בשום צורה עבור הלגיטימיות המדינית. האמונה הרווחת היא שמלבד יוצאי דופן חריגים, במדינת ישראל מתקיימת הפרדת דת ממדינה, לפחות כמו באנגליה.

נראה שאשליה זו מטופחת בידי הצדדים החילונים והחרדים של המדינה כאחד. בצד החרדי רווחת העמדה שהמדינה אינה אלא "ועד בית", ישות ללא לגיטימיות ריבונית, שהשותפות איתה היא בערבון מוגבל, למטרות כגון פינוי זבל וסלילת כבישים. במאמר מערכת של עיתון "יתד נאמן", שנכתב לפני קצת יותר משנה, התבטא העורך ישראל פרידמן כך: "השאלה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, היא שאלה שנכונה לגבי 'אזרחים של מדינת ישראל' שהממשלה הנבחרת היא הריבון בה, אבל אנחנו […] 'אזרחים של ארץ ישראל' שהריבון בה הוא ריבון עולם."[1] כלומר, בעיניים חרדיות, המדינה היא גוף חילוני לחלוטין, ומשום כך חסר לגיטימיות ריבונית. לפי עמדה זו, מתקיימת כביכול הפרדה קוטבית בין דת למדינה: המדינה היא גוף חילוני לחלוטין, בדיוק כמו בארה"ב ובשאר מדינות העולם, ולכן החרדים, השוללים את החילוניות, שותפים עמה בערבון מוגבל ואינם מכירים בלגיטימיות הריבונית שלה. בצד החילוני שוררת כמובן אמונה עמוקה שאנו דמוקרטיה ליברלית בעלת הפרדה בין דת למדינה, ואם יש בחוק המדינה שאריות של דת, אין זה אלא משום ש"הרבנות מחזיקה את המדינה בגרון". אין צורך להכביר בראיות על תפוצתה של אמונה זו. די לצפות בתשדירי הבחירות.

אלא שמדי פעם עולה לכותרות אירוע כמו פסיקת בג"ץ בנושא הגיור הרפורמי ומעניק לנו הצצה לאמת העירומה שכולנו אוהבים להתכחש לה – ישראל, למעשה, היא מדינה דתית.

מדינת ישראל היא מדינה דתית. היא מעולם לא היתה מדינה חילונית והיא גם אינה יכולה להיות מבלי לאבד את הלגיטימיות הריבונית שלה

לפני שאגש לחשיפת אמת זו, אעשה בירור מושגי חשוב. המושג "דת" והמושג "מדינה" מתפרשים אצלנו דרך הפריזמה של הפרדת דת ממדינה בתור מושגים הופכיים. "דת" משמעה אצלנו עיסוק בענייני הרוח, העולם הבא, כלומר בכל מה שאינו "מדינה", ו"מדינה" משמעה עיסוק בענייני הארציות, בכל מה שאינו דת. ממילא הטענה כי מדינה יכולה להיות דתית היא פרדוקסלית מבחינה מושגית. צמד המילים "מדינה דתית" משמעו אפוא שהדת השתלטה על המדינה, העולם הבא חנק את העולם הזה. באמרי "מדינה דתית" אינני מתכוון לכך, אלא למדינה שבה התורה, החוק, קודמת מבחינה רעיונית למדינה. אם המדינה היא מדינה דתית, הרי שהדת חייבת להיות דת מדינית, ולא דת העוסקת בענייני הרוח בלבד. הקטגוריה "מדינה דתית" מבטלת אפוא את ההפרדה המושגית בין דת למדינה, ולא רק את ההפרדה החוקתית.

מאמר זה מנסה להראות איך בפועל, לא בתיאוריה, מדינת ישראל היא מדינה דתית, מדינה המגשימה את הרעיון של דת מדינית וקוראת תיגר על הגיון הפרדת הדת מהמדינה.

 

מה זה "יהודי לעניין האזרחי"?

מה הבעיה של החרדים עם הרפורמים? מדוע פסיקה זוטרה של בג"ץ, שההשפעה הדמוגרפית הממשית שלה שואפת לאפס, הופכת להיות דגל מאבק מרכזי של המפלגות החרדיות? מבחינה מעשית, ההחלטה של בג"ץ חסרת משמעות. כבר היום, חבריה הלא-יהודים של התנועה הרפורמית יכולים להתאזרח בישראל. אלא שעד היום, חברים אלו היו זקוקים לאישור חברות בתנועה מאיש-דת רפורמי שאינו ישראלי, וכיום, בעקבות החלטת בג"ץ, הם יכולים להסתפק באישור של אנשי-דת רפורמים מקומיים. מדובר בהבדל פורמלי זעיר, הרלוונטי לתיירים לא-יהודים השוהים בארץ ללא אזרחות, שמעוניינים "לעשות עליה" בעקבות הצטרפות לתנועה הרפורמית.

החלטה זו היא סמלית בלבד אפוא. לא זו בלבד, אלא שמספר הרפורמים העולים לארץ – יהודים ולא יהודים כאחד – הוא אפסי. הם בקושי מגיעים אפילו לביקורים כאן. נוח להם בארצות המערב ולא ממש דחוף להם להגר ללבנט חם המזג. כך שאפילו בתור מחווה לתנועה הרפורמית מדובר בצעד חסר משמעות. מעמדה של היהדות החרדית לא נפגע מכך וגם לא הדמוגרפיה היהודית. יש לתהות, לפיכך, על מה יצא הקצף. האם זו ההחלטה השערורייתית ביותר של בג"ץ לאחרונה? בג"ץ מכשיל באופן שיטתי את הנסיונות של הכנסת לעגן בחוק החזרת מסתנני עבודה לארץ מוצאם. לפעולה זו יש השפעה משמעותית בהרבה על הדמוגרפיה היהודית בארץ, ולא מצאנו שיצא על כך קצפם של חברי הכנסת החרדים.

התשובה לשאלה זו, על פניה, פשוטה למדי. הזעם של יהודים החרדים לדבר ה' הוא דווקא על הסמליות שבהחלטה: על כך שבג"ץ, גוף חילוני מובהק, לוקח לעצמו סמכות להכריע בשאלה "מיהו יהודי". כפי שנכתב במאמר המערכת של "יתד נאמן", "הבג"צ נעץ טלפיים משפטיים בחומת היהדות […] המושג 'יהודי' הוא מושג הלכתי צרוף."[2] השאלה החשובה כאן אינה כמה לא-יהודים יכנסו לארץ בעקבות הפסיקה, אלא למי הסמכות לקבוע מי יהודי ומי אינו יהודי.

אולם, תשובה פשוטה זו מטשטשת משהו חשוב: בג"ץ לא ניסה לקבוע מיהו יהודי לעניינים הלכתיים אלא לעניין הרשאה אזרחית להתגורר בארץ. בג"ץ קבע כי "משטרת הגבולות הציונית" אינה רשאית לגרש מגבול מדינת ישראל אנשים שעברו גיור רפורמי בארץ, אם הם מגישים בקשה לקבלת אזרחות. האם יש הלכה שצריך לגרש אותם? בג"ץ יצר "יהודי לעניין האזרחי", שאינו משפיע כהוא זה על היהודי ההלכתי. האם יש בכך בעיה בעיניים חרדיות? וכי אין אנו אמונים על הפרדת דת ממדינה? ממתי היהדות החרדית בכלל מכירה בסמכות המדינה לקבוע מי ראוי להיכנס לארץ ומי לא? האם העובדה שממשל ארה"ב מכיר בסמכות הדתית של הקהילה הרפורמית הטרידה פעם איזשהו חרדי?

ברגע נדיר של התפכחות, נשמעה אמת זו מפי חברי הכנסת החרדים. חברי הכנסת גפני וליצמן הצהירו כי "החלטת בג"ץ […] הרת אסון למשמעות המונח 'מדינה יהודית'". לא פחות. מה שמונח כאן על הכף הוא "המדינה היהודית" עצמה, והיהדות החרדית היא הנשכבת על הגדר כדי להציל אותה

במילים אחרות, הזעזוע מהחלטת בג"ץ חושף שהציבור החרדי רואה במדינת ישראל גוף בעל אופי דתי, ולכן אכפת לו מיהו בעל הסמכות לקבוע את אופיה הדתי של המדינה. השופטים הדגישו בהחלטתם כי "הכרעה זו מצומצמת לשאלה האזרחית-ציבורית של הקניית מעמד מכוח חוק השבות ואינה עוסקת בשאלה הדתית". השופטים ניסו לעשות "פלגינן דיבורא", בהתאם לאמונה הרווחת על התקיימותה שלהפרדה בין דת למדינה, ולומר כי גיור רפורמי מספיק כדי להחשיב אדם ליהודי מבחינה אזרחית, אך הוא אינו מספיק כדי להחשיבו יהודי מבחינה דתית. אך החרדים לא השתכנעו, ובצדק, כי איך אפשר שהגדרה דתית כמו "גרות", תהיה תקפה רק לעניין האזרחי? האזרחות בישראל מוקנית לאדם לפי ההשתייכות שלו אל היהדות, ואי אפשר להפריד בין "השאלה האזרחית-ציבורית" ל"שאלה הדתית". מדינת ישראל היא אפוא ישות דתית בעיני החרדים, ועל כן הם מזדעזעים שהיא מתכחשת לאופיה הדתי.

ואכן, ברגע נדיר של התפכחות, נשמעה אמת זו מפי חברי הכנסת החרדים. חברי הכנסת גפני וליצמן הצהירו כי "החלטת בג"ץ […] הרת אסון למשמעות המונח 'מדינה יהודית'".[3] לא פחות. מה שמונח כאן על הכף הוא "המדינה היהודית" עצמה, והיהדות החרדית היא הנשכבת על הגדר כדי להציל אותה, להציל את המדינה היהודית. הציבור החרדי הודה שהוא מייחס חשיבות לעובדה שמישהו הוא יהודי מבחינה אזרחית. הוא רוצה שהמדינה "החילונית" תעניק את זכויות האזרח רק למי שהוא יהודי מבחינה דתית, הלכתית. וזאת, לא מפני שהוא חרד לטהרת היוחסין (שעליה אין להחלטה השפעה) אלא מפני שהוא חרד לשלומה של המדינה היהודית. הוא רוצה שהמדינה, הגוף האזרחי, תכיר בתוקף של כללי ההלכה ותקבל כי יש רק משמעות אחת למילה יהודי: המשמעות הדתית.

בימים כתיקונם, הציבור החרדי עושה כל שביכולתו כדי לחמוק מאמת עירומה זו. הוא מתאמץ לאחוז בקרנות המזבח, ולצעוק שהוא אינו מכיר במדינה ובסמכותה והיא בטלה ומבוטלת בעיניו. מדוע? כיוון שאם הוא יודה בכך שהמדינה חשובה בעיניו, הוא יצטרך לחשב מסלול מחדש. להודות שהמדיניות הגלותית של שלילת המדינה באה לסופה, ושעלינו לשאול את עצמנו את השאלות הקשות של "הלכתא למשיחא". לכן מעדיף הציבור החרדי לתמוך באשליה החילונית הנעימה שאנו דמוקרטיה ליברלית עם הפרדת דת ממדינה. כך הוא יכול לומר לעצמו שאנחנו עדיין בגלות, ולפטור עצמו משירות צבאי ובאופן כללי מנשיאה בעול האזרחי.

יתכן מאד שמסיבה זו נמנעו פלגים חרדים מסוימים מקידום תיקונה של הגדרת 'מיהו יהודי' בחוק השבות, למרות הפצרות חוזרות ונשנות של בית המשפט. לשון החוק הישראלי, כפי שתוקן ב-1970, היא כי הזכות לאזרחות שמורה ל"מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר". בית המשפט ביקש מהמחוקקים לפרט מהו הגיור האמור, האם דווקא גיור אורתודוקסי או כל גיור, אולם, הכנסת סירבה לעשות זאת. בעוד אגודת ישראל ובפרט הרבי מחב"ד דחפו לא פעם להוספת המילה 'כהלכה' להגדרת החוק, דגל התורה – בהדרכת רבניה – נמנעה מכך. התנגדות זו נבעה מהבנה שתמיכה בהוספת המילים "נתגייר כהלכה", מתפרשת כהודאה בסמכות החוק הישראלי.

הניסיון לצמצם את כוחו של בית המשפט באמצעות חיזוקה של הכנסת יקשה על המפלגות החרדיות להמשיך לתחזק את האשליה של הפרדת דת ממדינה. תהיה זו הודאה רשמית שהם מכירים בסמכותה של "מדינה יהודית", בכוח הלגיטימי של המדינה ובאופי היהודי שלה

המפלגות החרדיות לא משכו את ידן מעולם משימוש בכוח השלטונות לאכיפת שמירת מצוות. אף שהחרדים כופרים בלגיטימיות הריבונית של שלטון חילוני, הם אינם רואים פסול בשימוש בכוחו למטרות טובות, בדיוק כמו שלכל אורך הגלות, אכפו היהודים את ההלכה היהודית בעזרת השלטונות. אולם, יש הבדל בין ניצול כוח השלטון החילוני לקידום ערכים דתיים לבין התערבות בהגדרת האזרחות או ניסיון לעצב את אופי היחסים השלטוניים במדינה. מסיבה זו, עד לאחרונה נמנעו המפלגות החרדיות מלהיאבק בסמכות בית המשפט במסגרת הכנסת. רק לאחרונה, לאחר מסע לחצים של ח"כ בצלאל סמוטריץ', הסכימה יהדות התורה לתמוך בשתיקה בהצעתו של הלה להקמת ועדת חקירה לשופטים. בקמפיין הנוכחי, ובעקבות פסיקת בג"ץ, הכריזו המפלגות החרדיות כי המאבק בכוחו של בית המשפט נמצאת על סדר יומן, וכי חקיקת "פסקת ההתגברות" היא תנאי להצטרפותן לקואליציה.

הניסיון לצמצם את כוחו של בית המשפט באמצעות חיזוקה של הכנסת יקשה על המפלגות החרדיות להמשיך לתחזק את האשליה של הפרדת דת ממדינה. תהיה זו הודאה רשמית שהם מכירים בסמכותה של "מדינה יהודית", בכוח הלגיטימי של המדינה ובאופי היהודי שלה. שימוש זה אינו דומה לקבלת תקציבים לישיבות או קידום חוקים לאכיפת שמירת הדת. מדובר בהודאה בלגיטימיות של השלטון, בלגיטימיות של החוק, בכך שלמדינה יש תפקיד אקטיבי באופק של היהדות, והיא לא רק קופה של צדקה עבור קיום עולם הישיבות, או "מוראה של מלכות" שניתן לנצל אותו למען חיזוק היהדות. זוהי הודאה בכך שהמדינה היא היהדות בעצמה. הודאה זו שוות ערך להצהרה שהגלות הסתיימה, שחזרנו לארץ ושיש ליהדות שוב ריבונות. משום כך, כדי לתחזק את אשליית הגלות, העדיפו המפלגות החרדיות את גרירת הרגלים, שנתנה מקום לבג"ץ לפרש את החוק כרצונו. רק מכוח ההכרח, הן הודו בכך בהזדמנויות שונות, אחת מהן בשבוע שעבר.

 

המצב האבסורדי של "מדינת היהודים"

תמונת הראי של דו-הפרצופיות החרדית ביחס למדינה היא דו-הפרצופיות המדינית ביחס לדת. במקרה החרדי, ישנה תשובה חד משמעית לשאלה "מיהו יהודי". התשובה היא: מי שהסמכות ההלכתית הכירה בו כיהודי. זוהי תשובה חד-משמעית וחותכת, שמכילה בתוכה תפיסת סמכות שלמה וזהות יציבה וברורה. המחיר שמשלמים החרדים על תחזוקת אשליית הפרדת דת ממדינה אינו מחיר זהותי אלא מחיר פוליטי מהסוג שראינו בקורונה: הפקרות כתוצאה מהניתוק מאחריות אזרחית. בצד החילוני, לעומת זאת, תחזוקת האשליה של הפרדת דת ממדינה דורשת משאבים עצומים ומשמעה לא פחות ממשבר זהות קולקטיבי. כדי לתחזק את אשליית הפרדת הדת מהמדינה, החילוני נקלע למשבר זהות עמוק; נגזר עליו להיות שרוי במבוכה קיומית באשר לשאלה "מיהו יהודי?".

כדי לתחזק את אשליית הפרדת הדת מהמדינה, החילוני נקלע למשבר זהות עמוק; נגזר עליו להיות שרוי במבוכה קיומית באשר לשאלה "מיהו יהודי?"

מדינת ישראל – כך מוסכם על כל מי שרואה בעצמו ציוני – היא "מדינת היהודים". מכוח זה שישראל היא מדינת היהודים נובע "חוק השבות", המקנה זכות לאזרחות לכל יהודי. אם חוק השבות אינו לגיטימי הרי שכל הפרויקט הציוני אינו לגיטימי. אנו צריכים לארוז את הפעקאלך ולחזור לארצות מוצאנו. מסיבה זו, הוויכוח הציבורי בארץ מתנהל אך ורק במישור של "מדינה יהודית" – שאלת אופייה היהודי של המדינה במה שנוגע לסמלים, חוק ותרבות. על חוק השבות לא מערערים אלא אלו המכנים עצמם "פוסט-ציונים", שסבורים שהורתה של מדינת ישראל בחטא, לידתה בפשע, והמשך קיומה בעוון.[4] אלא שהחוק שמגדיר את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת היהודים, חוק השבות, קובע הגדרה דתית למושג "יהודי". אם ההגדרה של המושג "יהודי" היא דתית, הרי שאין הבדל אם אנו מדברים על "מדינת היהודים" או על "מדינה יהודית". בשני המקרים אנו מודים כי מדינת ישראל היא מדינה דתית. המגדיר הבסיסי ביותר של הדמוס שלה, לפי החוק האזרחי, הוא השתייכות דתית. מי שמחליט מי יכול להיכנס למדינה ומי יוצא ממנה אינם אפוא חברי הכנסת, אלא חכמי הדת, שבידם נמצאים המפתחות לקבוע מיהו יהודי.

אולם, כפי שחושפת ההחלטה האחרונה של בג"ץ, עצם קיומה של המדינה כמדינת היהודים שרוי בערפול מושגי. ההגדרה המשפטית הבסיסית עבור תביעת הריבונות, הגדרת "מיהו יהודי", מיהו הדמוס התובע את הריבונות על "מדינת היהודים", אינה בהירה. החוק במדינת ישראל אינו קובע מסמרות בשאלה זו, אלא מותיר זאת בעמימות.

"חוק השבות" קובע שאדם נחשב מועמד פוטנציאלי לקחת חלק ב"מדינת היהודים" אם הוא "נולד לאם יהודיה או שנתגייר". החוק מוסיף ומבאר כי הזכויות של יהודי לפי חוק זה מוקנות גם "לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". לשון החוק מכילה שני מושגים שמעידים כי הגדרת "יהודי" היא הגדרה דתית ולא הגדרה אתנית או גזעית. היא מעלה את האפשרות של "אדם שהיה יהודי והמיר את דתו" וכן את ההפך, אדם שנתגייר, כאשר מוסכם על הכל כי גרות היא פעולה דתית.[5] גם לפי בית המשפט העליון, הערכאה המוסמכת לגרות היא ערכאה דתית.

למרות זאת, מדינת ישראל מתעקשת לתחזק אשליה של "נורמליות". היא מסרבת להכיר בגלוי בכך שהיא מוגדרת לפי קריטריון דתי. היא מטשטשת זאת בכמה אופנים: ראשית, היא מקנה זכות שיבה לבני משפחה של יהודי, ומגנה על כך בתואנה שישראל היא "מקלט בטוח לעם היהודי"[6] והאנטישמי הוא אפוא הסמכות העליונה להגדרת "מיהו יהודי"; "יהודי הוא מי ששכנו מכנהו יהודי" כדברי סארטר.[7] מדינת ישראל יודעת שאי אפשר לבסס תביעת ריבונות על מקלט למי שנרדף בעבר (וביחוד כיום, שהסיבה המרכזית לרדיפת יהודים בארץ ובעולם הוא קיומה של מדינת ישראל), אבל תואנה זו עוזרת לה לטשטש את אופייה הדתי. בנוסף, היא משאירה בערפל מושגי את המונח "יהודי" – ערפל שעוזר לאנשים שאינם בקיאים ברזי חוק השבות לשגות באשליה שלהיות יהודי זה כמו להיות צרפתי או גרמני.

כתוצאה מטשטוש אופיה הדתי של המדינה, הזהות העצמית של מדינת היהודים, וממילא הגוף התובע לגיטימיות שלטונית בה, לוטים בערפל. לא ברור מיהו הגוף המוסמך להעניק אישור לזהות יהודית, ולכן לא ברור גם מי הם "היהודים" התובעים ריבונות על "מדינת היהודים".

 

מדוע מדינת ישראל חייבת להיות מדינה דתית

הקריטריונים לאזרחות במדינת ישראל הם תופעה יוצאת דופן בכל קנה מידה.  איננו מוצאים עוד מדינה אחת בעולם שבה הדמוס, העם, מוגדר לפי הדת. אפילו מדינות דתיות במוצהר, כמו איראן או סעודיה, אינן מגדירות את האזרחות לפי השתייכות דתית. בסעודיה ישנו אזור קדוש מסוים, האזור של הכעבה במכה, שאליו מותרת כניסה למוסלמים בלבד. אך הזכות לאזרחות – כלומר הגדרת העם, הדמוס – אינה קשורה בדת אלא בקריטריונים של קשר לאדמה, כמו בכל מדינות העולם. בכל מדינות העולם, אדם זכאי לאזרחות אם יש זיקה בינו לטריטוריה הריבונית. גם אם אדם הוא אנגלופיל מושבע, בעל רגש פטריוטי לאנגליה יותר מהמלכה בעצמה, הוא עדיין אינו זכאי לאזרחות אנגלית אלא אם כן הוא או הוריו נולדו על אדמתה. חוק זה זהה בכל מדינות הלאום. תביעת הריבונות היא בראש ובראשונה תביעת חזקה על הטריטוריה שקבוצה מסוימת יושבת עליה. מלבד מדינת ישראל, אין עוד מדינה בעולם שהשתייכות דתית מעניקה באופן אוטומטי זכאות לאזרחות.

בנקודה זו יהיו אלו שיטענו כי הטיעון שגוי כולו – היהדות אינה דת אלא לאום. ה"יהודי" של חוק השבות אינו הגדרה דתית אלא הגדרה לאומית, והזכות לאזרחות ישראלית אינה מוענקת לאנשים לפי ההשתייכות הדתית שלהם, אלא לפי ההשתייכות הלאומית שלהם, כמו בכל מדינה אחרת בעולם. אלא שתשובה זו נובעת מהמחשבה שיש אי-הלימה בין המושג "דת" למושג "לאום". בנוסף, היא אינה מבחינה בכך שהיא מחליפה מושג עמום אחד במושג עמום אחר. המונח "לאום" בתשובה זו סובל מאותו חוסר הגדרה של המונח "יהודי" בצמד המילים "מדינת היהודים".

ההבדל בין "לאום" לבין "קהילה דתית", בהקשרו המודרני, נולד מתוך תודעת הפרדת דת ממדינה. הפרדה זו אומרת ש"לאום" היא קבוצת אנשים שזכאית לתבוע ריבונות, ו"קהילה דתית" היא קבוצת אנשים שאינה זכאית לתבוע ריבונות. כאשר אנשים אומרים שהיהדות אינה *רק* דת אלא *גם* לאום, הם מתכוונים בדרך כלל לומר, שהיהדות היא דת שמתבטאת בספרה המדינית, שלא כמו דתות אחרות, שאינן מתבטאות בספרה המדינית. משום כך, היהדות זכאית לתבוע ריבונות מדינית. אולם, על מה מתבססת תביעת הריבונות של היהדות? בשם מה מגיעים היהודים לארץ רחוקה ואומרים: מגיע לנו לשלוט עליה? האם בשם אותה טענה שמשרתת את הלאומיות הצרפתית, האנגלית וההולנדית? מי שאומר כך אינו אלא טועה.

מה שהופך את היהודים לעם, לקולקטיב שתובע ריבונות, היא ההשתייכות הדתית ולא ההשתייכות הטריטוריאלית. זאת בניגוד לכל מדינת לאום אחרת

העם הצרפתי והעם האנגלי מוגדרים להיות "עם" מתוך העובדה שהם יושבים על אדמה מסוימת. האנשים שגרים על אדמה מסוימת מתאספים יחד ובוחרים בהגדרה עצמית ובשלטון עצמי. זוהי המשמעות האחת והיחידה של הלאומיות המודרנית. כל הוויכוחים סביב הגדרת הלאומיות אינם אלא על אודות הקריטריון לקביעת גבולות הטריטוריה, כלומר הקריטריון שהופך טריטוריה ל"מסוימת" ומאפשר לאנשים שיושבים בה לומר שהשליט שלהם מגיע "מבחוץ" והם אינם חייבים לציית לו ומגיע להם מדינה משלהם. יש אומרים שהטריטוריה מוגדרת בגבולות השפה – אם השליט דובר גרמנית והנשלטים דוברים צרפתית, הם יכולים לומר: מגיע לנו מדינה משלנו. יש אומרים – בגבולות טבעיים: רכס הרים בלתי עביר, ים או מכשול גיאוגרפי אחר. יש אומרים – בגבולות דתיים: שליט קתולי אינו יכול לשלוט על יושבי טריטוריה פרוטסטנטית ולהפך. יש אומרים – בגבולות שייכות למושג האמורפי "תרבות", או בגבולות הנשענים על הסדרים היסטוריים כאלה ואחרים. הצד השווה לכל ההגדרות הללו הוא שאנשים שאינם יושבים על הטריטוריה המסוימת אינם יכולים לתבוע ריבונות עליה. ידיעת הצרפתית של אדם שנולד באמריקה אינה מזכה אותו באזרחות צרפתית וגם לא אכילת צדפות והזדהות עמוקה עם בית בורבון או עקרונות המהפכה. השפה, התרבות והדת יכולות לסייע בקביעת גבולות בעקבות מלחמה בין שתי קבוצות על חבל ארץ, אבל הן לבדן אינן אלו שמקנות את הזכות לאזרחות. הזכות לאזרחות קשורה לטריטוריה בלבד. זהו הכלל, שהיוצא מן הכלל היחיד שלו היא הציונות. הציונות טענה שההשתייכות ליהדות, שאינה השתייכות טריטוריאלית, מהווה עילה לתביעת ריבונות. היהודים, בגלל דתם השונה, זכאים לארץ משלהם. ההשתייכות לקולקטיב הדתי קודמת להשתייכות לארץ. מה שהופך את היהודים לעם, לקולקטיב שתובע ריבונות, היא ההשתייכות הדתית ולא ההשתייכות הטריטוריאלית. זאת בניגוד לכל מדינת לאום אחרת.

טעות נפוצה אחרת שחובה עלינו לבער ממחשבתנו היא הטענה שהיהדות היא זהות אתנית היסטורית. לפי טענה זו, הזכות של היהודים לריבונות נובעת מכך שהם יצירה של ההיסטוריה. גישה זו מאמצת את הלאומיות הגזעית, שגורסת שמה שמזכה קבוצה של אנשים בריבונות הוא עובדת היותם ישות היסטורית, "גזע". כל גזע, קבוצה מובחנת של אנשים עם קשרי דם, צריך למצוא את חבל הארץ שבו הוא יבטא את קיומו, את "הגורל ההיסטורי" המיוחד לו. גרמניה אינה טריטוריה של קבוצת תושבים מסוימת שהחליטה לשלוט בעצמה, אלא היא המקום שבו הגזע הארי מבטא את קיומו. כיוצא בו צרפת ואנגליה ואיטליה וספרד. לפי זה, מה שמזכה קבוצה מסוימת בשלטון עצמי הוא הגזע, קשר הדם. הדת, התרבות, השפה וכל שאר המאפיינים הקולקטיביים הם כולם אמצעי לביטוי הישות ההיסטורית הגזעית. לפי הגירסה הלאומנית של רעיון זה, הריבונות הלאומית היא גולת הכותרת של ההגשמה העצמית של הגזע.

גישה זו מצאה לדאבוננו את דרכה לציונות דרך אחד העם ותלמידיו, שהפכו את היהדות מתורה, צו נורמטיבי מחייב, לתרבות, נכס היסטורי שמבטא את "רוח העם". הם עשו זאת מתוך מחשבה שהם מצילים את היהדות מהיכחדות, ולא הבינו שבכך הם ממיטים עליה אסון חמור בהרבה. אין כאן מקום לפרט מדוע זו עמדה מסוכנת ובעיתית (רמז: גרמניה הנאצית). רק אומר שלפי גישה זו, לא ניתן להצטרף ליהדות דרך גיור. אם היהדות היא זהות אתנית היסטורית, אי אפשר להתגייר – צריך להיטמע ב"עם", בישות ההיסטורית הקולקטיבית. אי אפשר להפוך לחלק מהאתנוס הצרפתי או הגרמני אם אינך חי בין צרפתים וגרמנים ונטמע בתוכם באמצעות קשרי חיתון וחיברות.

בחסדי ה', מדינת ישראל אינה מאמצת את עמדת אחד העם בתור הבסיס לתביעת הריבונות שלה, כפי שמוכיח חוק השבות. הזכות לאזרחות ישראלית שמורה לכל אדם שאימץ את הדת היהודית, את החוק שלה, לא משנה מה צבע העור שלו ומה הם שורשיו הגנטיים, והאם הוא שייך לאתנוס היהודי ובקיא ברזי המטבח שלו או לא. הציונות אינה גזענות – העדפת הקרובים. היא תביעה לריבונות של הדת היהודית.

אנחנו עם של גרים. לא נולדנו מהארץ ואז יסדנו לעצמנו חברה עם חוקים, כמו שמתאר פריקלס, המחוקק היווני האגדי, את הולדת המדינה היוונית. בדיוק להפך: קודם כל קיבלנו חוק, תורה, ורק אחר כך בנינו מדינה שבה נוכל להגשים את החוק הזה. הדבר הזה היה נכון ביציאת מצרים, והוא נכון עד עצם היום הזה

כללו של דבר, הציונות היא תנועה של בני הדת היהודית שתובעים לעצמם ריבונות מכוח הדתיות שלהם. מה שהופך את "הדת היהודית" ל"עם יהודי" הוא העובדה שבני הדת הזו סבורים שיש צורך לבטא אותה במסגרת מדינית. בניגוד גמור לשאר העמים, ביהדות החוק קודם למדינה. "היום הזה נהיית לעם" – עם ישראל הופכים לעם לפני שיש להם ארץ ומדינה, מכוח קבלת התורה. אנחנו עם של גרים. לא נולדנו מהארץ ואז יסדנו לעצמנו חברה עם חוקים, כמו שמתאר פריקלס, המחוקק היווני האגדי, את הולדת המדינה היוונית.  בדיוק להפך: קודם כל קיבלנו חוק, ורק אחר כך בנינו מדינה שבה נוכל להגשים את החוק הזה. הדבר הזה היה נכון ביציאת מצרים, והוא נכון עד עצם היום הזה.

האנומליה של מדינת היהודים, מדינה שמוגדרת באמצעות ההשתייכות לדת, לתורה, לחוק, ולא באמצעות הטריטוריה, ממשיכה עד עצם היום הזה. אלא שהיום אנו מסרבים להכיר בכך. מדינת ישראל מנסה בכוח לטשטש את העובדה שהיא מדינה דתית, למרות שהיא יודעת שהיא תאבד את זכות קיומה אם היא תוותר על ההגדרה הדתית.

 

מדוע לא רפורמים?

לאור האמור, ברור אפוא מדוע, למרות מאמציה לשוות לעצמה חזות ליברלית, מדינת ישראל שומרת על הקריטריון הדתי בהגדרת האזרחות ובסמכות לנישואין. אולם, עולה השאלה, מדוע לאמץ דווקא את ההגדרה האורתודוקסית לדת היהודית? מדינת ישראל מנסה הרי לטפח תדמית של הפרדת דת ממדינה – מדוע אם כן היא אינה בוחרת בתנועה הרפורמית בתור הסמכות העליונה לקביעת גבולות היהדות? התנועה הרפורמית הייתה מעניקה בקלות תעודת יהדות לעולי ברית המועצות, והייתה פותרת את המצוקה החברתית העצומה של מיליון בני אדם שאינם יכולים להינשא במדינה. באופן מהותי יותר, הדתיות הרכה של הרפורמים מתאימה לכאורה יותר לאורח החיים הלא-הלכתי של רוב אזרחי מדינת ישראל. מדוע אפוא נותרות מפתחות היהדות במדינת ישראל בידי הרבנות האורתודוקסית? האם אכן מדובר בסרח עודף מהתקופה העות'מאנית שלא הצלחנו להתפטר ממנו עד כה? לפעמים, אם מקשיבים להאשמות שמטיחה האליטה החילונית ברבנות האורתודוקסית, נדמה כאילו האחרונה מחזיקה בידה כוח מאגי עצום, שמאפשר לה לשלוט במוח ובלב של חברי הכנסת. 70 שנה שלחילונים רוב מוחלט כמעט בכנסת, והם לא הצליחו להתגבר על המיעוט הקטן הזה? הנחה כזו אינה מתקבלת על הדעת כלל.

התשובה האמיתית לשאלה זו, עם זאת, פשוטה למדי. העובדה שהיא לא ברורה מאליה לכל אזרח ישראלי, היא אך בגלל התחזוקה המתמדת של אשליית הפרדת הדת מהמדינה בישראל.

הרפורמים, בניגוד למדינת ישראל, אכן מאמינים בהפרדת דת ממדינה. הם אינם סבורים שדתיות היא עילה לתביעת ריבונות. מבחינתם, הדת של האדם היא עסק פרטי. היה יהודי בביתך ואזרח בצאתך. זו הייתה סיסמת ההשכלה. סיסמא זו היא האנטיתזה של הרעיון הציוני. הרעיון הציוני תובע מדינה ליהודים. הוא מכיר בסופו של יום בכך שיהדות היא הגדרה דתית (שאם לא כן, הציונות היא גזענות, כאמור), אבל הוא כופר בכך שאדם יכול להיות יהודי בביתו ואזרח מדינה אחרת בצאתו. הציונות תבעה מדינה עבור היהודים. היא סברה שהדתיות של היהודים מצדיקה תביעה של ריבונות. הציונות היא אפוא אנטי-תזה של הרפורמיות.

הגדרת הדתיות הרפורמית חותרת תחת אושיות המפעל הציוני. מדינת ישראל אינה יכולה לאמץ את הסמכות הרפורמית כגוף המכריע בשאלה מיהו יהודי, שאם כן, היא תאבד את זכות הקיום שלה, את הזכות לתבוע ריבונות

בתפיסה היהודית הרבנית, לעומת זאת, הדת אינה אמונה פרטית של היחיד אלא היא תורת מדינה, שיכולה להתגשם רק במסגרת ריבונית. לפי היהדות הרבנית, יהודי בגלות אינו יהודי שלם. היהדות הרבנית שימרה במשך כל השנים הארוכות של הגלות את ההשתוקקות לחזור למצב ריבוני. הדת היהודית בגרסה הרבנית שלה היא דת שתובעת ריבונות מדינית. הרפורמים מתנגדים ליהדות הרבנית בדיוק בנקודה זו: הם סבורים שהדת היהודית היא סט ערכים אוניברסלי שכל יחיד יכול לאמץ, ללא קשר להשתייכות האזרחית הפרטיקולרית שלו. יהודי ישראלי אינו יהודי טוב יותר מיהודי אמריקאי. הריבונות אינה מאפשרת מימוש טוב יותר של הדתיות הרפורמית. לכן, הגדרת הדתיות הרפורמית חותרת תחת אושיות המפעל הציוני. מדינת ישראל אינה יכולה לאמץ את הסמכות הרפורמית כגוף המכריע בשאלה מיהו יהודי, שאם כן, היא תאבד את זכות הקיום שלה, את הזכות לתבוע ריבונות.

חבר הכנסת גפני צודק אפוא בהחלט. החלטת בג"ץ היא אכן הרת אסון למדינה היהודית. בהחלטתו להכיר בגיורים רפורמים, הפך בג"ץ את היהדות שעליה מושתתת מדינת ישראל לאמונה פרטית של האדם. אבל אם היהדות היא אמונה פרטית של האדם, אין כל הצדקה לפרויקט הציוני, מלבד מקלט מדיני ליהודים הנרדפים על רקע אמונתם. אם זו ההצדקה היחידה לקיום מדינת ישראל, הרי שמדינת ישראל היא מדינה על תנאי: על תנאי שהיהודים אכן נרדפים בשל אמונתם, ועל תנאי שהמקלט ליהודים נרדפים אינו מביא לרדיפה של אנשים אחרים. שני התנאים הללו אינם מתקיימים היום. יהודים אינם נרדפים על אמונתם בעולם, והפרויקט הציוני דוחק את רגליהם של אחרים, כמו הפלסטינאים בעזה וביהודה ושומרון. יש אפוא קשר ישיר בין החלטת בג"ץ בשבוע שעבר ופתיחת החקירה כנגד פעולות ישראל בעזה בבית הדין הלאומי בהאג. אם אין לישראל זכות לריבונות, אלא זכות למקלט עבור יהודים נרדפים, הרי שאין לה גם זכות לפעולה צבאית בעזה.

לאור האמור, היהדות הרבנית אכן נחוצה כאוויר לנשימה עבור עצם תביעת הלגיטימיות הריבונית של מדינת ישראל. אולם, כדי שהצדדים יוכלו לעבוד אחד עם השני כמו שצריך, חשוב לוותר על האשליה. מדינת ישראל היא מדינה דתית. היא מעולם לא הייתה מדינה חילונית והיא גם אינה יכולה להיות כזו מבלי לאבד את הלגיטימיות הריבונית שלה. חשוב שמדינת ישראל תפסיק להתכחש לכך, ואז יפתח הפתח להכרה חרדית רשמית במדינת ישראל – הכרה שהולכת ומתעוררת כבר היום.

 

---

[1] יתד נאמן, יום רביעי כ"ד בשבט תש"פ, 19.2.2020, עמ' 8.

[2] יתד נאמן, יום שלישי, י"ח באדר תשפ"א, 2.3.2021, עמ' 12.

[3] שם.

[4] ראה, דניאל ויונתן בויארין, "אין מולדת לישראל", תיאוריה וביקורת, גיליון 5, סתיו 1994.

[5] מבחינה הלכתית המרת דת אינה פוטרת את היחיד מחיוב במצוות, אך לא מכיוון שהיהדות היא השתייכות גזעית, שאם כן גר היה יכול להיפטר, וגם לא בגלל שהצטרפות ליהדות היא הצטרפות אזרחית, שהרי ניתן לוותר על אזרחות. אדרבא, העובדה שלא ניתן להשתחרר מחובות היהדות באמצעות המרת דת מלמדת כי היהדות היא דת. גם בנצרות ובאסלאם לא ניתן להיפטר מחובות האמונה באמצעות המרה. מכיוון שבדת יש היבט של חובות מצפוניות, יש להן מסלול כניסה אך אין להן מסלול יציאה. אדם שהגיע להכרה בחובה מצפונית אינו יכול להסירה מעליו. איך שיהיה, יש בסיס הלכתי לשלילת אזרחות ממומרים. זו פעולה שדומה לנידוי מהקהילה שהופעל כלפי מומרים.

[6] כהגדרת הקונגרס הציוני הראשון את מטרת המפעל הציוני.

[7] רות גביזון מונה שתי הצדקות לחוק השבות, "הזכות להגדרה עצמית" והרעיון של "אפליה מתקנת", שמשמעו זכות מקלט למי שנרדף שבשל יהדותו. ראה: רות גביזון, שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידיאולוגיה, הצדקה, מרכז מציל"ה, ירושלים תש"ע. אין כאן המקום לדון בפירוט ברעיון "הזכות להגדרה עצמית", מקורותיו והמשמעויות השונות שלו, רק אומר שאין אח ורע להענקת זכות זו לחברי אמונה דתית. איש אינו חושב להקצות לבאהיים או למאמיני הסנטולוגייה חבל ארץ שהם יהיו הריבון בו בשם "הזכות להגדרה עצמית".

תמונה: הנס פין