כבר לא למצוינים בלבד

ידידי הרב צבי וינטר העמיד את הישיבה החרדית על יסוד הטוטאליות. יסוד זה יוצר את ההסתייגות של הישיבות מקביעת השגים מדידים, מלימוד הלכה, מעיסוק בחלקים בעבודת ה' שיש בהם מקום לנפש כמו תפילה ושמחה, וכן מלימוד חלקי תורה אחרים: תנ"ך, מחשבת ישראל ואמונה.

אני מקבל את עיקרה של טענתו, שהישיבות בנויות על אתוס של התמסרות טוטאלית ללימוד תורה. אולם איני סבור שעולם הישיבות של ימינו מקיים זאת הלכה למעשה. את ההסבר למבנה הקיים של הישיבות יש למצוא לדעתי במקום אחר.

הטוטאליות של הישיבות, הרעיון של "תיבת נח", הוא יותר מיתוס מאתוס. לו היינו מנסים להכניס אותה למים, "תיבת נח" של הישיבה לא היתה מצליחה אפילו לצוף

איני מסכים לניתוח שלו מסיבות אחדות. ראשית, טענתו שאתוס הטוטאליות שולל לימוד תכנים נוספים אינו עולה בקנה אחד עם העובדות. לימוד ההלכה רווח מאד בכוללים, אף שגם הם לפי שיטת הרב וינטר חלק מאתוס הטוטאליות. כמו כן, העמדה הרשמית של הישיבות מזדהה עם תנועת המוסר, הנותנת מקום חשוב מאד לנפש, לפיתוח האדם ולעבודת ה'. נוסף לכך, ההסתייגות מלימוד חלקי תורה אחרים אינה מוגבלת רק לתנ"ך, מחשבה והלכה. היא כוללת כל מה שאינו חלק ממסגרת הלימודים בישיבה, לרבות מסכתות אחרות, אף אם הן יילמדו בסגנון הישיבתי המקובל.

אולם המציאות חשובה מן התיאוריה. גם אם נסכים שהאתוס המכונן של הישיבות הוא הטוטאליות, הוא אינו ליבת החיים של ישיבות זמננו.

כפי שהרב וינטר עצמו מעיד, יש מספר לא מבוטל של תלמידים שאינם מוצאים את מקומם בתכנית הישיבתית הקיימת. הרב וינטר טוען שהם אינם עומדים בדרישות הטוטאליות. אולם האם הישיבות הן באמת מוסדות טוטאליים? האם לאידאולוגיה המנתקת את הישיבה מחיי המעשה יש אחיזה במציאות?

מי מן הקוראים שהוא אב לבנים בישיבות, או שעדיין לא שכח את תקופת לימודיו בישיבה, יודע לומר שהמציאות בשטח רחוקה מטוטאליות כרחוק מזרח ממערב. סוד גלוי הוא שחלק גדול מתלמידי הישיבות מעורבים היטב בתרבות החוץ, מכירים היטב את סדרות הטלויזיה ואת סרטי הקולנוע העכשוויים, בקיאים בשמות הזמרים ובשיריהם, ויודעים היטב את טבלאות הספורט. מפעם לפעם מתפרסמים מופעים מגוחכים כמו ריקודים בישיבה מובילה בעת זכיה באירוויזיון. אבל גם בלי לגחך, לא מדובר בחברה בדלנית שחיה ביקום מקביל, אלא, אם נמשיך את הדימוי, בלוויין תרבותי הנע סביב השמש.

חשוב להדגיש, המעורבות בתרבות החוץ אינה נחלתם של תלמידים כושלים. מכרים באחת הישיבות המובילות בציבור, שכל תלמיד ישיבה קטנה שואף בסתר להתקבל אליה, סיפרו שאין כמעט תלמיד בישיבה שלא צפה במשחק הגמר של המונדיאל (!). סביר שמדובר בהערכה מוטית, אולם גם ההטיה מלמדת רבות. אם מאורע מסוג זה יכול לרוקן את בית המדרש, אנו רחוקים מאד מהדמיון של "טוטאליות".

נכון אמנם שתמונת מצב זו משקפת את המציאות בישיבות הפתוחות יחסית, ה"מודרניות", הירושלמיות. בישיבות בני־ברקיות המצב שונה מעט. אולם הבדלים אלו אינם קשורים, גם לדעת הרב וינטר, לאתוס הישיבה. ההבדלים בין "אורחות תורה" ל"חברון" אינם באתוס הטוטאליות ובשיטת הלימוד בישיבה אלא בתפיסות עולם שאין להן דבר עם לימוד תורה.

הטוטאליות של הישיבות, הרעיון של "תיבת נח", הוא יותר מיתוס מאתוס. לו היינו מנסים להכניס אותה למים, "תיבת נח" של הישיבה לא היתה מצליחה אפילו לצוף. כמה יכולה אפוא טוטאליות תיאורטית להציק? קשה לקבל את התזה של הרב וינטר, שהבעיה של עולם הישיבות היא הטוטאליות.

להלן אציע הסבר חלופי למצב שמתאר הרב וינטר. להבנתי, מצב הישיבות הוא תוצר של זניחת הרעיון שעליהן להיות מוסד למצוינים, ושל הפיכתן בצוק העתים למוסד לימודים סטנדרטי לכל נער חרדי, שתכליתו העיקרית לוודא שהתלמיד נשאר במסגרת.

 

אגדת המצוינות

כפי שכבר מציין הרב וינטר, הישיבות נחשבו מתחילה למוסדות לתלמידים מצוינים. הדבר מאושר היטב בדברי גדולי ישראל. הרב שך כותב: "כי תפקידה של ישיבה הוא להעמיד תלמידים גדולי תורה, ואם כי רק אחד יוצא להוראה והיתר הם רק צוותא להגדול… אבל הישיבה עצמה תפקידה לגדולות."[1] נימוק זה שימש הצדקה לתכנית הלימודים הישיבתית המהודקת – היא נועדה להעמיד גדולי תורה ולא בעלי בתים. כך מצטט ר' שלמה לורינץ מפי החזון אי"ש, בתגובה להצעתו לייסד בישיבות תכנית המתאימה לגידול בעלי בתים יראי שמים: "לא יתכן דבר כזה, עלינו מוטל לדאוג לכך שכל אחד יהיה גדול בתורה… אנחנו מצווים לשאוף לכך שיהפך לגדול בתורה."[2]

הרעיון שתפקידה של הישיבה הוא הצמחת גדולי התורה של הדור הבא מכתיב את המדיניות הציבורית הרשמית. אולם למעשה מדובר באגדה אורבנית. הישיבות של ימינו הן כל דבר פרט למוסד לטיפוח מצוינות תורנית

נימוקים אלו מצדיקים עד היום את נפקדותם של לימודי חול מתכנית הלימודים החרדית. כך, בנאום שנשא לאחרונה נשיא מוסדות "אחוות תורה", הרב דוד לייבל, הוא קרא להכיר בלגיטימיות של מוסדות חרדיים המלמדים לימודי ליבה. לא כל אחד צריך לצאת גדול הדור, אמר. צריך שתהיה להורה יכולת להחליט אם בנו מתאים למסלול של מצוינות תורנית או הוא מתאים יותר להיות בעל בית העובד לפרנסתו. בתגובה לדברים פרסם עיתון "יתד נאמן" כתבה ארוכה המבהירה כי רעיון זה סותר את ההשקפה החרדית:

אין ספק שלא כל ילדי ישראל נועדו לגדלות בתורה שהרי אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא […] אבל איש אינו מוסמך לגזול מבנו את הסיכוי להיות גדול הדור ולקטוע באבו את צמיחתו. אף אחד לא יכול להציב את עצמו בקצה מסילת רכבת חייו של הבן שאולי עדיו לגדולות, ולהראות באצבע שמאלה או ימינה ולבצע סלקציה נוראה של "רצח" גדול הדור הבא (יתד נאמן, כ"ז סיון תשפ"ג, עמ' 13).

כלומר, הרעיון שתפקידה של הישיבה הוא הצמחת גדולי התורה של הדור הבא מכתיב את המדיניות הציבורית הרשמית עד עצם היום הזה.

אולם למעשה, מדובר באגדה אורבנית. הישיבות של ימינו הן כל דבר פרט למוסד לטיפוח מצוינות תורנית. אפשר להתנגד למסגרות לימוד המערבות לימודי חול בטענה שהן יחלישו את הקשר של החניכים לעולם התורה, כלומר שמי שיינזקו מפתיחת האפשרות ללימודי חול יהיו הבינונים, שכעת שמורים במסגרת המגוננת של הישיבה. אולם הטענה כי המפסידים הם המצוינים, גדולי התורה העתידיים, אין לה על מה לסמוך. ההפך הוא הנכון. דוקא הם ניזוקים ממצב הישיבות בדורנו.

 

כיצד הפכו הישיבות למוסד למניעת נשירה

בימינו, המבנה של הישיבות עצמן מקשה על ההצטיינות הלימודית. תכנית הלימודים בישיבות אינה דורשת מצוינות משום בחינה. קצב הלימוד האטי, הדגש הרב בשיוף הלמדנות, והעובדה שהלימוד אינו מכוון להשגים ושאין אמת מידה ברורה לבחון את התקדמות התלמיד, אינם מאפשרים לישיבות להוביל את תלמידיהן למצוינות. לא מעט תלמידי ישיבות מגיעים להשגים תורניים מיוחדים, אולם אין זה בזכות המדיניות הלימודית בישיבות. פעמים רבות אותם תלמידים ייחשבו דוקא עוף מוזר בנוף הישיבתי. בחור בעל בקיאות בש"ס ובפוסקים והבנה מעמיקה בדרכי הוראה אינו התוצר הסטנדרטי של הישיבות אלא דוקא היוצא מן הכלל.

סוד ההצלחה של ישיבות דורנו אינו החינוך למצוינות והשאיפה לטוטאליות אלא דוקא הוויתור עליהן […] מתי לאחרונה שמענו על תלמיד שנשר מהישיבה כיוון שהדרישות הלימודיות היו גבוהות מדי והוא לא הצליח לעמוד בהן?

בפועל, הישיבות של ימינו מכוונות למכנה המשותף הרחב ביותר של התלמידים. לא רק שהן אינן מכוונות למצוינות, אלא שהמטרה הראשית שלהם היא להחזיק את התלמידים בתוך המסגרת. התפיסה כי יציאה מחוץ לגבולות הישיבה משמעה ניתוק מחיי תורה ומצוות מכתיבה מאמץ למנוע נשירה בשל חוסר הצלחה בלימוד. המכנה המשותף הלא מדיד והלא השגי שפיתחו הישיבות מאפשר לכל תלמיד להישאר חלק מהישיבה, גם אם מאמציו ויכולותיו נמוכים מאד.

צא ולמד: כיום, שנתון העולים לישיבות הליטאיות מונה כ־4300 תלמידים. למעלה ממחציתם פונים לישיבות הנחשבות ישיבות 'שורה ראשונה': חברון, פוניבז', תפרח ומקבילותיהן.[3] ישיבות 'השורה הראשונה' נחשבות פחות או יותר שוות ברמתן, והבחירה ביניהן מתבססת על מידת הפתיחות של הישיבה והסגנון החברתי שלה. משמעות הדבר היא, שישיבות 'השורה הראשונה' הן לכל היותר ישיבות החציון העליון של עולם הישיבות. הן אינן מוסד למצוינים בהגדרה. הן אינן יכולות להיות מוסדות בעלי דרישות גבוהות מהתלמידים, המטפחים את העשירון בעל הכישורים הטובים ביותר והמובילים אותו למצוינות, שכן נמנים עליהם כמחצית מתלמידי הישיבות. הן צריכות לכוון את עצמן לחציון העליון, לכישורים שלו וליכולות שלו. הן אינן יכולות לדרוש יותר מכך.

סוד ההצלחה של ישיבות דורנו אינו החינוך למצוינות והשאיפה לטוטאליות אלא דוקא הוויתור עליהן. אי אפשר להיכשל בישיבה מבחינה לימודית, כיון שאין כל אמת מידה להצלחה. מתי לאחרונה שמענו על תלמיד שנשר מהישיבה משום שהדרישות הלימודיות היו גבוהות מדי והוא לא הצליח לעמוד בהן? תלמיד המתקשה ללמוד כל היום פשוט מוצא דרך להעביר את הזמן בלי לעזוב את הישיבה. איש לא יבוא אליו בסוף החודש ויבחן אותו על החומר הנלמד. למרות הרטוריקה המוצהרת, הישיבה אינה מוסד לימודים המבקש לטפח מצוינות אלא מוסד למניעת נשירה דתית וקהילתית. היעדר יעדים לימודיים, שעליו הצביע וינטר, מבטיח זאת.

מי שמשלמים את המחיר המשמעותי ביותר על מצב הישיבות הם דוקא התלמידים בעלי הפוטנציאל למצוינות, שבמקרים רבים אין אפילו מי שיספר להם על כך, ימפה את הכישורים הייחודיים שלהם ויכוון אותם לתחום שיאפשר להם להצטיין

מטרה זו חיובית, אולם יש לה מחירים. חלק מהמחירים מיוצגים בתופעות שהצביע עליהן הרב וינטר: אבטלה סמויה וחוסר מיצוי. חשוב להדגיש שתופעות אלו אינן פוקדות רק תלמידים שאינם מסוגלים להצטיין ולהשקיע בלימודים, כפי שמשתמע מדבריו של וינטר. גם הטובים ביותר עשויים לאבד עניין, כיון שאינם רואים שהנוכחות בסדר א' מעלה או מורידה. בחור מוכשר ושאפתן עלול לאבד בקלות את המרץ אם הוא אינו רואה שהשקעה בלימודים תקדם אותו באופן כלשהו. אם אותה סוגיה נלמדת במשך חודש שלם, לא יקרה כלום אם הוא יפסיד ימים אחדים… מצב זה משרה אווירה של חוסר רצינות, אינו מאפשר תחושת הצלחה למי שכן מצטיין מבחינה תורנית, ומאבד רבים שאכן היו יכולים לצמוח להיות גדולי תורה. האווירה בישיבות פשוט אינה מעודדת זאת.

מי שמשלמים את המחיר המשמעותי ביותר הם דוקא התלמידים בעלי הפוטנציאל למצוינות, שבמקרים רבים אין אפילו מי שיספר להם על כך, ימפה את הכישורים הייחודיים שלהם ויכוון אותם לתחום שיאפשר להם להצטיין.

 

דרושה ישיבה למצוינים

אני מסכים לדבריו של וינטר שיש צורך בפתיחת ישיבות חדשות. אולם אני חלוק עליו בנוגע לסוג הישיבה הדרוש. לדעתי יש צורך אקוטי דוקא בישיבות הפונות לעשירון העליון של עולם הישיבות, ישיבות שידגישו את המצוינות התורנית, ולא בישיבות נוספות עבור מי שמסלול הלימודים בישיבה לא נועד עבורם מלכתחילה. דוקא הם מוצאים את מקומם היטב בישיבות הבינוניות של דורנו.

אני מקווה ליום שיהיה ניתן להבחין בין ישיבה לישיבה לפי מידת ההשגיות והמצוינות שאליהן הן מכוונות, לפי הסגנון התורני של החינוך שלהן, ומעל הכל, לפי ההצלחות המוכחות של בוגריהן

הישיבה הנדרשת צריכה להתמקד בראש ובראשונה במצוינות תורנית. אני מקווה ליום שיהיה ניתן להבחין בין ישיבה לישיבה לפי מידת ההשגיות והמצוינות שאליהן הן מכוונות, לפי הסגנון התורני של החינוך שלהן, ומעל הכל, לפי ההשגים המוכחים של בוגריהן. כיום מסתכמים ההבדלים בין הישיבות השונות באורך הבלורית ובמידת ההכרות עם כוכבי פופ ישראלים, או כמו שמכנים זאת בישיבות, מידת ה"מודרניות". מבחינת סגנון הלימוד וההשגים, אין הבדל של ממש בין ישיבה לישיבה.

כאמור לעיל, פיתוח ישיבות השגיות מכריח לקבל את אפשרות הכישלון. רק שכישלון זה איננו צריך להיות כישלון דתי. שכן במקביל אליהן יש לפתח ישיבות שמרכז הכובד התורני שלהם שונה, הפונות גם לתלמידים שמצוינות לימודית אינה יעד מבחינתם, כפי שמציע הרב וינטר. לאלו יידרש לפתח תכנית תורנית שונה, במגוון דרכים, ביניהן גם שילוב לימודי מקצוע.

 

---

[1] מכתבים ומאמרים א-ב, נג, עמ' קט. ראו וכן מכתבים ומאמרים ג, שכא, עמ' מא. דברים דומים אצל הרב שטיינמן, ימלא פי תהילתך תורה, עמ' רעא-רעד.

[2] במחיצתם של גדולי ישראל, עמ' 33-30.

[3] כך עולה מניתוח נתוני התפלגות התלמידים למוסדות לשנת תשפ"ב, כמופיע באתר https://archive.jdn.co.il/special/1561073/. הגדרת 'שורה ראשונה' היא סובייקטיבית מעט ויתכן גם שלא כל הנתונים מדויקים, אולם המגמה ברורה.

תמונה: יוסי לוי 461, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons