מעיר מקלט למגדלור: מדוע צריכים ישיבה חדשה

מאמרו של הרב צבי וינטר, "האם תיתכן ישיבה חדשה", מבקש להציע מענה לנערים שאינם בנויים להתמסרות מוחלטת ללימוד תורה, כפי שדורשת הישיבה. וינטר אינו מבקר את מוסד הישיבה הקיים. לדבריו, זהו מודל מנצח, כפי שמעידה צמיחתו הפנומנלית בעשורים האחרונים. הבעיה שהוא מצביע עליה, היעדר מסגרת למי שאינו מתאים לישיבה, אינה פגם במוסד הישיבה אלא בהנהגה החרדית שאינה מאפשרת מסגרות אלטרנטיביות לנערים אלו. הצעתו היא להשאיר את מוסד הישיבה על כנו ולפתוח לצדו מוסדות שאינם דורשים התמסרות טוטאלית וניתוק מחיי היומיום עבור אותם נערים שהישיבה אינה מתאימה להם.

מודל הישיבה הקיים נמצא כיום במצב סופני, ומשום כך, פתיחת ישיבות מהסוג הדתי־לאומי, המנסות לשלב את האתוס הליטאי של לימוד תורה עם מעורבות רכה בחיי המעשה, אינו יכול לעבוד עוד

לעניות דעתי, מאמרו של וינטר נשען על הנחה שגויה. הוא מניח שמודל הישיבה הקיים מספק את הצרכים הרוחניים של העם היהודי. לפיכך, הבעיה היחידה של מודל זה היא הבלעדיות שלו. פתיחת עולם התורה החרדי למודל אלטרנטיבי של ישיבה, דוגמת המודל הקיים (במידה מסוימת) בעולם הדתי־לאומי – ישיבה שיש לה תכנית לימודים מסודרת ומדידה, יחס אישי, מנעד רחב של תחומי לימוד תורניים ופתיחות לחיי דרך ארץ – תפתור את הבעיה הנקודתית של נערים שאינם בנויים ללימוד תורה אינטנסיבי. אך זו אינה הבעיה הגדולה שלנו. להתרשמותי, מודל הישיבה נמצא כיום במצב סופני. פתיחת ישיבות מהסוג הדתי־לאומי, המנסות לשלב את האתוס הליטאי של לימוד תורה עם מעורבות רכה בחיי המעשה, אינה פתרון.

להלן אבאר מדוע אני סבור שמוסד הישיבה המפואר נמצא כיום בדמדומי השקיעה שלו, ואסביר מדוע אין הבדל של ממש בין הישיבות החרדיות לדתיות־לאומיות. לבסוף אציע הצעה רדיקלית משל וינטר לתיקון הדרוש במוסד הישיבה.

כשהמקלט הופך למלכודת

הישיבות של ימינו מעוצבות במודל "עיר מקלט". הישיבה היא מחוז של פרישות, המנתק את האדם מהבלי העולם ומרומם אותו טפח מעל הקרקע, במרחק מן הזיהום של חיי היומיום. הישיבה מבקשת להגן על האדם מפני העולם, אם על ידי המחסה הממשי שמעניקים כתליה ואם על ידי היותה מפלט תודעתי – זיכרון של עולם אחר, טהור יותר, תמים יותר, מנותק – לחניך שיצא אל שוק החיים הסואן.

הישיבה היא "מקדש מעט". היא יוצרת ניכור בין תלמיד הישיבה לבין הסביבה שלו ומעבירה אותו לעולם אמיתי וטהור. בכל מקום שהיהודי מגיע אליו, ולא משנה כמה תנאי הסביבה נוראים, הוא יכול להקים ישיבה ולשקוע בהוויות דאביי ורבא, בשור ובור ונגעים ואהלות. הישיבה תרומם אותו מהמציאות האומללה ותיצור עבורו בית נייד שאינו תלוי במקום ובזמן. הישיבה מצליחה להחזיק עולם מדומיין של ריבונות במצב לא ריבוני. היא רפובליקה ניידת.

אם הציבור חי בסביבה בטוחה ויש לו יכולת לפעול ולעשות ולהשפיע ואילו הישיבה ממשיכה להחזיק במודל של "עיר מקלט", הרי שהיא זרז לתלישות מהעולם. היא עושה את התורה לעניין אישי, למסלול של צמיחה רוחנית במובן הפרטי באמצעות בריחה מן העולם

בישיבות הדתיות־לאומיות נעשו נסיונות למתוח את גבולותיה של הישיבה, להרחיב את ממלכתה ואולי אף לפתוח שגרירויות קטנות שלה בעולם הממשי. אולם בסופו של דבר, הישיבה הדתית־לאומית יושבת על מערכת ההפעלה של הישיבה הליטאית. היא אינה דומה לאוניברסיטה, מקום המנסה להבין את החיים הריאליים, אלא לישיבה הליטאית – מקום המבודד את האדם מהחיים בארץ. כשאדם נמצא בישיבה הוא מתנתק, נכנס לתוך "ד' אמות של הלכה" ושוכח מ"החשבונות הרבים אשר ביקשו להם בני אדם". הבדלי ההשקפה בין החרדים והדתיים־לאומיים נוגעים בעיקר ליחס אל החיים מחוץ לישיבה ולא אל ההווי הרצוי בישיבה. בעוד החרדים שואפים ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי", הדתיים־לאומיים מכינים את החניך לחיים שמחוץ לישיבה. מובן ששוני זה משפיע על אופי הישיבות, אבל אלו וריאציות של אותו מודל בסיסי.

מודל "עיר מקלט" מתאים היטב לחברה הנמצאת בסביבה עוינת, "כבשה בין שבעים זאבים", שצריכה לבנות לעצמה מקלט, מחסה, "תיבת נח", שתגן עליה מפני העולם המאיים שבחוץ. חברה זו חפצה בתודעת תלישות מהמקום שהיא חיה. זה הדבר השומר עליה מפני טמיעה בסביבה. זהו סוד כוחה של הישיבה, כפי שציין וינטר. היא טיפחה תודעת תלישות מהעולם בקרב חניכיה, וכך נטעה בהם תחושת ניכור, חוסר שייכות לעולם.

תחושת ניכור זו משותפת ליהדות החרדית ולציוניות הדתית. הישיבות הדתיות־לאומיות, בדומה לחרדיות, הן מעוזי חינוך מגזרי. הן אינן גוף חוקר, מגדלור המכוון לעסוק בשאלות של עיצוב החברה כולה, אלא מוסדות חינוך המטמיעים בחניך את האתוס של המגזר. עולם הישיבות הדתי־לאומי מעודד אמנם את חניכיו להשתלב בחיי המעשה, אך אינו מייצר רבנים המדברים בשפה ברורה אל החברה כולה. השפה הדתית־לאומית היא פנימית ברובה הגדול, כמו החרדית. הרבנים הם קברניטי הספינה המגזרית המתנודדת במים הסוערים של הקיום. הם אינם מעצבים את החברה, אלא מגנים על צאן מרעיתם מפני העולם שבחוץ.

השאלה הקריטית בנוגע לעתיד הישיבות היא אפוא באיזה מצב אנו נמצאים – האם אנו בשעת סכנה, ועלינו לנוס לערי המקלט מפני מבקשי רעתנו, או כבר מתו כל האנשים המבקשים את נפשנו

כוחה של עיר המקלט הוא הגנתי. היא מגנה על האדם מפני רודפיו ומבקשי רעתו. אולם מה קורה אם האדם כבר אינו חי בסביבה עוינת? מה קורה כאשר החיים בחוץ קוראים לאדם לפעול ולעשות וליצור אבל הוא עדיין בוחר לברוח מפניהם ולהתכנס לתוך ד' אמותיו? בימינו אומרים על אדם זה שהוא לוקה באוטיזם, הוא 'על הספקטרום'. הוא מעדיף לברוח מן העולם, להתנתק, להתבודד, במקום להתעמת עם המציאות.

אם הישיבה ממשיכה להחזיק במודל של "עיר מקלט", גם כשהציבור חי בסביבה בטוחה, המאפשרת לו לפעול ולעשות ולהשפיע, הרי שהיא הופכת את התורה לעניין אישי, למסלול של צמיחה רוחנית במובן הפרטי באמצעות בריחה מן העולם. הכבילות לעיר המקלט מונעת מהאדם לפעול בעולם, ובוודאי אינה מאפשרת לו להשפיע מבחינה רוחנית – במוסר, בהגות, בפוליטיקה ובתרבות. הלימוד בישיבה הוא במקרה הטוב 'הטענת מצברים' לפני המלחמה הגדולה של החיים הממשיים (שהם מדבר צחיח עבור בן הישיבה המנוכר לחיים). במקרה הגרוע, הישיבה עצמה נעשית מדבר צחיח, ונפשו של הלומד מתייבשת בצמא לדבר אלוקים חי ורענן.

האם הישיבה היא מוסד בר־קיימא?

עד כאן הצעתי ניתוח תיאורטי של מודל עיר המקלט, וטענתי שהוא חיוני בזמני מצוקה והרסני בזמני ביטחון. השאלה הקריטית בנוגע לעתיד הישיבות היא אפוא באיזה מצב אנו נמצאים היום – האם אנו בשעת סכנה, ועלינו לנוס לערי המקלט מפני מבקשי רעתנו, או מתו כל האנשים המבקשים את נפשנו ואנו גוזרים על עצמנו אוטיזם רוחני ותרבותי בהתעקשות לחיות בערי המקלט?

כפי שוינטר ציין, הישיבה היתה הצלחה פנומנלית. היא שיקמה את החיים היהודיים לאחר השואה, שרבים היו סבורים כי אין להם סיכוי. הישיבה היתה כה מוצלחת, עד שאפילו הציבור הדתי־לאומי, שהתנגד לפרישות החרדית קודם השואה, ראה בה כלי חינוכי ראשון במעלה ואימץ אותה. עד כאן אני מסכים לדבריו של וינטר.

כיום, ההסתגרות בישיבה הופכת מהצלה לחניקה. אנו משולים לאדם המתעקש להישאר סגור בממ"ד זמן רב לאחר שהאזעקות הסתיימו. אנו עדיין אחוזי אימה מן העולם שבחוץ, אף שהוא זקוק לנו, לכוחות היצירה והעשייה שלנו

אולם וינטר טועה לדעתי בהערכת המצב. לדבריו, כפי שהישיבה עבדה עד היום, היא תמשיך לעבוד גם בהמשך. הבעיה היחידה במודל הקיים הוא הבלעדיות שלו, המותירה בין הכסאות את מי שאינם בנויים לישיבה. זו טעות. יש לישיבות, גם הטובות ביותר, בעיית עומק יסודית. הבעיה אינה קומץ נערים שאינו מסוגל להתמסר ללימוד. הבעיה של הישיבות היא שאיננו נמצאים במצב סכנה עוד, ומשום כך ההסתגרות בישיבה הופכת מהצלה לחניקה. אנו משולים לאדם המתעקש להישאר סגור בממ"ד זמן רב לאחר שהאזעקות הסתיימו. אנו עדיין אחוזי אימה מן העולם שבחוץ, אף שהוא זקוק לנו, לכוחות היצירה והעשייה שלנו.

ההסתגרות שלנו בערי המקלט בעייתית משתי בחינות, מעשית ורוחנית. מבחינה מעשית, היא מונעת מלומדי תורה לצאת אל החיים. ההתכנסות מרצון לערי המקלט מונעת מאתנו להתמודד עם החיים. הפתרון הדתי־לאומי, "תיבת נח" עם חלונות גדולים יותר של תורת הרב קוק והכוונה לחיי עבודה, יכול לעבוד רק עבור מעטים, וגם זה בשן ועין (הציבור הדתי לאומי לא גדל משמעותית בשבעים השנים האחרונות, והמגמה החינוכית שלו רק נעשית דומה יותר לחרדית). ההסתגרות של שומרי התורה היא איום ממשי על עתידה החומרי (הכלכלי, הבטחוני וכו') של החברה בישראל.

האיום הרוחני מהסתגרות זו הוא חמור אף יותר. העובדה שהישיבות של היום ממשיכות להחזיק במודל "תיבת נח", כאשר מבחינה אובייקטיבית יהודים שומרי תורה ומצוות אינם מיעוט זניח החי במסגרת עוינת אלא שחקן משמעותי מאד בפוליטיקה ובחיי הציבור בארץ, מרוקנת את הישיבה מתוכן.

מבחינה אובייקטיבית, יש ליהדות הדתית היום המון כוח. היא מתערבת בפוליטיקה משל היתה בעלת בית. היא אינה מהססת להשתמש בכוחה כדי לעצב את החלטות הממשלה לכל כיוון שתחפוץ, ובאופן כללי, אינה מרגישה אורח לרגע במדינת ישראל אלא שחקן משמעותי בזירה. במצב זה, הישיבות הופכות ממוסד המרומם את האדם והמגן עליו מפני אכזריות העולם למוסד המתנכר לעולם והמוציא את האדם מהעולם האמתי אל מקום זר ואחר. במצב זה, הרוח נוטשת את הישיבה. היא אינה נחווית עוד אצל חניכיה עולם טהור שכולו טוב, אלא עולם תלוש, פרובינציאלי, מיושן וארכאי. הישיבה נעשית פעמים רבות למקום המדלדל את הרוח במקום להחיות אותה, מקום הנוטע בחניכיו תודעת שוליות, קטנות מוחין וצמצום. התאמצות להחזיק במודל "תיבת נח" במצב הנוכחי מאיימת על התורה עצמה, על עתידה הרוחני של הישיבה.

בכל עולם הישיבות, הן החרדיות הדוגלות בהתמסרות מוחלטת ללימוד תורה ובאידאל של "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" והן הדתיות־לאומיות המנסות להרחיב את היריעה ולשלוח את החניכים לעולם המעשה, יש קשר ישיר בין שהות ממושכת בישיבה לניתוק מן העולם. ככל שאדם שוהה זמן רב יותר בישיבה, כך נחלשת היכולת שלו לדבר עם העולם בשפה מובנת.

המצב החברתי והפוליטי בימינו קורא לנו לבנות וליצור ולהשפיע, אך אנו בוחרים להמשיך ולחיות בערי המקלט. לפיכך, התלמידים הנותרים בעולם התורה מדברים בשפה פנימית ופרובינציאלית ונעשים זרים ומוזרים למי שמחוצה להם

המצב החברתי והפוליטי בימינו קורא לנו לבנות וליצור ולהשפיע, אך אנו בוחרים להמשיך ולחיות בערי המקלט. לפיכך, התלמידים שנותרים בעולם התורה מדברים בשפה פנימית ופרובינציאלית ונעשים זרים ומוזרים למי שמחוצה להם, ובראש ובראשונה למי שהיו בישיבה ויצאו ממנה. עבור הללו, הישיבה נותרת זיכרון רחוק מהעבר הפרובינציאלי שלהם, אך אין בה כדי לעצב את החיים הממשיים – חיי הפוליטיקה, החברה, התרבות.

דבר זה נכון כאמור הן לחברה הדתית־לאומית והן לחרדית. חניכי בית המדרש הדתי־לאומי יוצאים בדרך כלל אל חיי המעשה, בניגוד לחרדים, אך עבור מרביתם, הישיבה נותרת זיכרון נוסטלגי לימים תמימים יותר. מי שאינם עובדים כפקידים ושכירים אלא פועלים בשדה היזמות, ההגות והתרבות, מחזיקים רגשות אמביוולנטיים כלפי הישיבה, אבל אינם מזדהים אתה עוד. במקרה הטוב, אם הם ממש 'מורעלים', הם יפעלו כשגרירים של המגזר, אבל לא מעבר לכך. הדתיות עבורם היא זהות מגזרית והם רואים את הישיבה כמי שהטמיעה בהם זהות מגזרית זו. זהות מגזרית היא הדבר הפרטיקולרי הקטן המפריד את האדם מהכלל ולא הדבר המנחה אותו בחיים הציבוריים.

נדרשת ישיבה חדשה

הדברים מביאים אותי למסקנה שונה רדיקלית משל וינטר. צו השעה הוא הקמת ישיבה חדשה שתהיה מגדלור במקום עיר מקלט, ישיבה שתהיה מגדל הפותח חלונות גדולים אל העולם שמחוצה לו מתוך רצון להקרין אור על העולם. המגדלור אינו נסחף בזרם החיים אלא מתרומם ומתנשא מעל המים הסוערים. הוא גם אינו תיבת נח האוטמת את החלונות מפני הסערה. המגדלור מכוון להאיר החוצה, להיות ציון דרך ומורה דרך, להיות אבן שואבת ומקור חום ואור לכל האופק.

המטרה של הישיבות כיום אינה לברר כיצד ראוי לחיות בעולם אלא בדיוק להפך: להציל את הלומד מטרדות החיים ומן השאלות הנולדות מהן. הישיבה החדשה שתקום תכוון לכתחילה לעסוק בשאלות אלו, ועל כן תהיה מכוונת תוצר

האלמנט המרכזי שיבדיל את הישיבה החדשה מישיבות ערי המקלט יהיה היותה גוף חוקר. הישיבות הקיימות אינן מעוצבות כגוף חוקר. התוצרים הלימודים שלהם הן ספיחין הצומחים מאליהם, והתכלית המרכזית של הישיבה היא עצם הלימוד, ההגות בתורה, "שבתי בבית ה'". המטרה של הישיבות כיום אינה לברר כיצד ראוי לחיות בעולם אלא בדיוק להפך: להציל את הלומד מטרדות החיים ומן השאלות שנולדות מהן. הישיבה החדשה שתקום תכוון לכתחילה לעסוק בשאלות אלו, ועל כן תהיה מכוונת תוצר.

ישיבות כמו "הר עציון" או מוסדות "בני דוד" מכוונות להיות מגדלור עבור הבוגרים שלהן בלבד. הם מבקשות להטעין את הבוגר בעוצמה רוחנית שתעזור לו לצלוח את משברי החיים בהמשך. הן אמנם שולחות את הבוגרים שלהן אל החיים, אך התורה של הישיבה אינה מעצבת את הסביבה באופן ישיר. מוסדות אלו הם בתי חינוך ולא מוסדות מחקר. סגנון הלימוד בהם די דומה לשל הישיבה הליטאית. החניך נדרש להחזיק את המטען הרוחני שלו ביום סגריר ולפעול בתור "שליח", שליח של המגזר, המגן על ערכי התורה והמצוות. לעומת זאת, הישיבה במודל המגדלור תהיה מוסד מחקרי, שהתורה היוצאת ממנו משפיעה החוצה. התורה עצמה תעצב את הסביבה, כמו שהדעת היוצאת מהאוניברסיטאות מעצבת באופן ישיר את החברה.

התוצר המדובר לא יהיה מה שמכונה היום "מחקר תורני", שאינו אלא הכלאה משונה בין שימוש חובבני במתודה פילולוגית שאבד עליה הכלח למחשבה דוגמטית, הכלאה ההופכת את אוצרות התורה למאובנים חסרי טעם וריח. תוצר זה יהיה פרי עיון בשאלות החיים: שאלות של טוב ורע, של צדק ומשפט, בין דם לדם ובין דין לדין. תהיינה שאלות כמו מה בין איש לאשה, כיצד ראוי לנהל עיר ולחלק את הטובין בחברה, מהן תחומי הסמכות של ההנהגה ומהי שיטת המשטר הרצויה, מה המשמעות של נשיאת שם שמים על שפתינו ואיך הדבר משפיע על החיים שלנו בארץ. בקיצור, היא תשאל איך ראוי להיות אדם, בהבנה שהאנושי הוא מושא המחקר הנדרש מציבור המבקש לחיות ולגדל ילדים בארץ ולא רק להגן על עצמו מפני החיים.

במסגרת הישיבה ילמדו סך מסוים של אברכים, שיעבדו על כתיבת ספרים ובירור סוגיות מוגדרות. אותם אברכים ידריכו גם את התלמידים הצעירים יותר, הנמצאים עדיין בשלבים הראשונים של התפתחותם האינטלקטואלית.

הדרישה לתוצרים בעלי משקל תבטיח שלא תהיה זו "ישיבת נישה" מהסוג הצומח לעיתים בפריפריה של עולם הישיבות, שבה מסתובבים 'טיפוסים מעניינים' המבקשים לגוון מעט את הסגנון ההומוגני של הישיבות המקובלות. ישיבות הנישה הקיימות, המשלבות לימוד תנ"ך ופיתוח תפיסות שונות מהמקובלות, מושכות אליהן צעירים מוכשרים מהישיבות הרגילות הרוצים לרענן קצת, באופן לא מחייב, את העיסוק הסטנדרטי בגפ"ת. צעירים אלו נמשכים אל האוונגרד שבדבר, אבל הם אינם מוכנים לשלם על כך מחיר. הם נשארים נטועים היטב בנורמות המקובלות במוסד הישיבה.

ישיבות נישה אינן יכולות אלא לתפוס טרמפ על עולם הישיבות. הן משמשות מעין גורם ביקורתי, שאור שבעיסה, למוסד הישיבה היציב, אך אינן מתיימרות להחליף אותו. משום כך, התוצרים היוצאים מהן כתובים בשפה אזוטרית ומתחכמת. הם לא נועדו להציב אלטרנטיבה, אלא לאתגר, למתוח גבולות. הדרישה של הישיבה החדשה להגיע לתוצר מגובש ומנוסח היטב תבטיח אופי רציני ומחויב, המציב אלטרנטיבה, ואינו עושה אותה ספיח מאתגר הרוכב על המוסדות הסטנדרטיים. דרישה זו תמנע מטרמפיסטים חובבי אטרקציות להצטרף אליה מתוך שעמום ללא כל מחויבות.

מגדלור על־מגזרי

הדבר החשוב ביותר שהוא בעיני תנאי וסיבה להצלחת הפרויקט, הוא שישיבה זו לא תהיה ישיבה מגזרית. אסור לה להיות מזוהה עם מגזר אחד או להפוך את עצמה לישיבה המשרתת מגזר מסוים. אסור שהיא תישא את הטייטל "חרדי" או "דתי־לאומי". ישיבה זו אמורה לשרת כל אדם שחשקה נפשו בתורה. היא צריכה להיות בית אולפנה אמתי הבוחן את תלמידיו לפי מידת הרצינות ויראת השמים שלהם, כלומר, לפי רצונם לברר את האמת ולפי המחויבות והיכולת שלהם לעשות זאת.

בשורה זו של ביטול המגזריות יכולה להיות הקטליזטור להתפתחות הישיבה […] האנרגיה שתשתחרר מביטול המחיצות המגזריות ומאיחוי הכוחות עשויה להביא להתפרצות אדירה של מרץ ויצירתיות

הרעיון של ישיבות מגזריות הוא תולדה של מודל עיר מקלט. כיוון שהישיבה היא עיר מקלט, הרי שכל מגזר צריך מקלט משלו, כמו שכל מגזר צריך בית הכנסת משלו ועלון שבת משלו. המגזר צריך חממה עבור החניכים שלו, שבה הם יוכלו לספוח לקרבם את ההווי התרבותי המיוחד של המגזר בתנאים סטריליים ומוגנים. הישיבה המדוברת אינה יכולה להיבנות על מודל זה. היא צריכה להיות מוסד ללימוד תורה המוכן לקבל כל מי שרוצה ללמוד תורה ברצינות וכל מי שמסוגל ללמד תורה ברצינות. הרבנים שילמדו בישיבה יגיעו מהמגזרים החרדי והציוני־דתי לגוניהם וכך גם התלמידים.

בשורה זו של ביטול המגזריות יכולה להיות הקטליזטור להתפתחות הישיבה. דומני שהדרך הקלה לבנות ישיבה שלא במודל עיר מקלט היא לייצר שיתוף פעולה בין־מגזרי, מתוך אמונה שלמול האתגרים הממשיים שעומדים לפני יראי ה' אין מקום לחלוקה המגזרית. אנו צריכים לנקוט מדיניות של "אז נדברו יראי ה'" וגישה של "חבר אני לכל אשר יראוך". במקום לדבר בשם המגזריות, עלינו לדבר על התכלית הרצויה, על האתגרים העומדים בפנינו ועל המטרות המשותפות. פעולה זו לבדה יכולה לעצב באופן אורגני את דמות הישיבה. האנרגיה שתשתחרר מביטול המחיצות המגזריות ומאיחוי הכוחות עשויה להביא להתפרצות אדירה של מרץ ויצירתיות.

המשימה הראשונה המוטלת עלינו היא למצוא שותפים פוטנציאליים בעולם הישיבות החרדי והדתי־לאומי המוכנים להתמסר יחדו לפרויקט מכונן זה.

Photo by Evgeni Tcherkasski on Unsplash