וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה, הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד (ברכת המזון).
בשבוע החולף סיפרו לי שני מכרים על אירוע משמעותי ומשמח בחייהם. הראשון, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, סיפר שזה עתה קנה רכב, ובכך השתחרר מהחיפוש המתמיד אחר טרמפים מזדמנים (וכן מעולה של התחבורה הציבורית). השני, הצעיר במספר שנים מהראשון, התחיל לעבוד בעריכה תורנית, והודיע חגיגית לחמיו שהוא כבר אינו זקוק לתמיכה הכספית שקיבל מדי חודש זה שבע שנים. "סיימתי את שבע השנים הרעות," סיכם. לאירועים המשמחים מכנה משותף ברור: שני חברי עברו ממצב של תלות באחרים – בחסדו של השווער או של מכרים בעלי רכב – למצב של אי־תלות, של עצמאות.
מצד אחד, מעיד הכתוב כי לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בני אדם מטבעם צריכים חברה, ואינם במיטבם, בלשון המעטה, כאשר הם לבדם. אך מצד שני, לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי – האדם שואף לאותה "יחידנות" של בוראו, לעצמאות ולאי־תלות בחסדם של אחרים.
שאיפה זו נטועה היטב בנפשנו. תחושת המבוכה הכרוכה בתלות באחרים, או כלשון חכמים: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה" [מי שניזון מן השני, מתבייש להסתכל בפניו],[1] מוכרת לנו היטב. אלא שכמו סם מזיק, גם לתלות באחרים יש מתיקות, מטעה וממכרת, של בריחה מאחריות. לנפש העורגת לעצמאות ניתן כדורי הרגעה של שגרה והרגל, ולשכל הדורש אותה נציע שפע פלפולים והתפתלויות. תופעה זו יכולה להתבטא במגוון רחב של תחומים: כלכלה, חינוך ילדים, רפואה ובריאות, לימוד תורה וכן הלאה. וקשה מכל, לעתים אנו מפקידים בידי אחרים אף את הקשר שלנו עם הקב"ה. הסם הממכר של תלות באחרים מפיל עלינו תרדמה ומשכיח מאתנו את המבוכה הכרוכה באכילת "נהמא דכיסופא".
תופעה זו יכולה להתבטא במגוון רחב של תחומים: כלכלה, חינוך ילדים, רפואה ובריאות, לימוד תורה וכן הלאה. וקשה מכל, לעתים אנו מפקידים בידי אחרים אף את הקשר שלנו עם הקב"ה. הסם הממכר של תלות באחרים מפיל עלינו תרדמה ומשכיח מאתנו את המבוכה הכרוכה באכילת "נהמא דכיסופא"
אך ביום מן הימים, הנטיה לטמון את הראש בקרקע ולהסיר את המבט מפניו של הנותן עלולה להתנקם בנו. רַלְף ווֹלְדוֹ אֶמֶרְסוֹן, חכם האומות בן המאה ה־19, ביטא זאת יפה בקביעה כי "היד המאכילה אותנו עומדת בסכנת נשיכה".[2] "לעתים אנו שונאים את הבשר שאנו אוכלים," המשיך, "כי בחיים הגלומים בו יש גם תלות משפילה."
במאמר זה אבקש לבסס את המרכזיות התורנית של אי־תלות בחסדם של אחרים. אטען שאין זו דרכה של תורה, וכי תובנת רבי אלעזר בן דורדיא, "אין הדבר תלוי אלא בי",[3] צריכה להיות נר לרגלנו בהקשרים רבים. על ערך זה, כמובן לצד ערכים יסודיים נוספים, ליטול חלק בהחלטות שאנו מקבלים ובמדיניות שאנו מתווים, אם אישית ואם ציבורית.
ערך אי־התלות משליך גם על שאלת מדיניות כלכלית ראויה עבור מדינה או חברה. לעתים נדמה כי מפלגות דתיות, ובוודאי מפלגות חרדיות, אדישות לשאלה של מדיניות כלכלית. למפלגות החרדיות סדר עדיפות ברור, הדוחק את הסוגיה הכלכלית לשולי העיסוק הפרלמנטרי. כאמור, לעתים נוח להיות תלוי באחרים, ולתת להם להוביל את כלכלת ישראל לכאן או לכאן. אך גם כאשר נידרש לסוגיה, ונשאל באיזו מדיניות כלכלית היה ראוי לתמוך במישור התורני וההלכתי, נמצא שהנושא טרם זכה להתייחסות מקיפה, ובוודאי לא להתייחסות ממצה.[4]
לעתים נדמה כי מפלגות דתיות, ובוודאי מפלגות חרדיות, אדישות לשאלה של מדיניות כלכלית. […] אך גם כאשר נידרש לסוגיה, ונשאל באיזו מדיניות כלכלית היה ראוי לתמוך במישור התורני וההלכתי, נמצא שהנושא טרם זכה להתייחסות מקיפה, ובוודאי לא להתייחסות ממצה
סיבה מרכזית לכך היא השוני העצום בין החיים הכלכליים שלנו לבין חייה הכלכליים של חברה טרום־מודרנית, של העת העתיקה ושל ימי הביניים. קשה להכיל את המציאות העכשווית בכלים הלכתיים קלאסיים; תעיד על כך תקנת הפרוזבול כבר מימי הלל הזקן. הוא ראה לנכון לאפשר למלווים לגבות את חובותיהם גם אחר שנת השמיטה, משום "תיקון עולם". השמיטה, היובל וכך הלאה, ואף תקנות מאוחרות יותר, מתייחסים למסגרת כלכלית אחרת, או למציאות קהילתית השונה מהותית משל מדינה. גם מצוות השדה, לצד מצוות ההלוואה והצדקה, הן מצוות המנחות את הפרט, ולא את המדינה. קשה להסיק מכל אלו הנחיות לכלכלה מדינית, ומי שעושה כן מסתכן בחטא האנכרוניזם.
אבותינו לא דיברו את שפת המדיניות הכלכלית הנהוגה היום – שפת הקפיטליזם והסוציאליזם, שפת מדינת הרווחה ומדיניות פיסקלית – ומלאכת התרגום אינה מן הקלות.
במאמר זה אני מבקש להצביע על ערכה החשוב של אי־תלות, ולהראות איך ערך זה יכול להנחות אותנו במלאכת בירור המדיניות הכלכלית הרצויה על פי התורה. מהדוגמא הרחוקה משהו של מדיניות כלכלית נוכל ללמוד לדוגמאות קרובות הרבה יותר: להחלטות יומיומיות שאנו נדרשים לקבל ביחס לחיינו, לחיי ילדינו ומשפחתנו, למוסדות הפרטיים שלנו, ואף לחיים הציבוריים המשותפים לכולנו.
לקבל בזכות: ערך האי־תלות בתיאולוגיה היהודית
אחת השאלות התיאולוגיות שהעסיקו רבות את גדולי ההוגים היהודים לדורותיהם היא השאלה בדבר כוונת הבריאה: לשם מה ברא ה' את העולם, ולאיזה צורך הושם בו האדם?[5]
חלק מגדולי הדורות – הן מהזרם הפילוסופי־רציונלי, והן וביתר שאת מן הזרם הקבלי – הניחו הנחת יסוד, כי ה' ברא את העולם כדי להיטיב עם האדם. הראשון כנראה שהגה רעיון זה במסורת ישראל הוא רבי סעדיה גאון. לדבריו, "הבורא יתברך, כיון שהתברר שהוא קדמון, לא היה עמו דבר, היתה בריאתו לדברים טובה וחסד ממנו."[6] אחריו באה מסורת חשובה המחזיקה בדעה דומה.[7]
ועדיין נשאלת השאלה: אם רצה הקב"ה להיטיב עם האדם, למה לו להעבירו את כל התלאות של חיי תבל? הרי ביכולת האל להשפיע על האדם רוב טובה ללא תנאים ועיכובים, וללא הסבל והקושי הכרוכים בהגדרה בחיים הארציים. אחד המחברים שהִרְבה לעסוק בשאלה זו הוא רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל). במקום אחד הוא מבאר את הדבר בלשון קצרה ובתור עיקרון יסודי:
שהמאציל יתברך שמו ברא את העולם להיטיב לנבראים הטבה שלמה, שיקבלו בזכות ולא בצדקה, ועל כן שם כל הסדר הגדול הזה… ומי שלא הגיע לידיעה זו נקרא שלא הבין כלום.[8]
מדברי הרמח"ל עולים שני עקרונות המשמשים הנחות יסוד בהבנת הבריאה:
- מטרת הבריאה היא כאמור להיטיב עם הברואים.
- הטבה אמיתית היא רק בדרך של תמורה ולא בדרך של מתנת חינם.
בספר "דעת תבונות" ביאר הרמח"ל את העניין יתר ביאור:
ואמנם, מחוק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים, כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה."[9]
מן ההכרח שהטבת ה' כלפי האדם תהיה בדרך של תמורה וגמול, כמי שמרוויח את שכרו, ולא כמי שמקבל מתנת חינם.
המקור שמביא הרמח"ל מן הירושלמי מתייחס לאילן היונק מאילן אחר. טבעו של אילן זה לגדול בכיוון מנוגד למקור היניקה שלו, כאילו הוא מתבייש מפניו. כלומר, בושת הפנים המתלווה לקבלת מתנה אינה תכונה אנושית ספציפית, שכן אז היה מקום לחזור ולשאול מדוע נברא האדם בתכונה זו. הבושה בקבלת מתנת חינם מוטבעת בבריאה, עד כדי כך שהיא מתבטאת באילנות.
טבעו של אילן זה לגדול בכיוון מנוגד למקור היניקה שלו, כאילו הוא מתבייש מפניו. כלומר, בושת הפנים המתלווה לקבלת מתנה אינה תכונה אנושית ספציפית, שכן אז היה מקום לחזור ולשאול מדוע נברא האדם בתכונה זו. הבושה בקבלת מתנת חינם מוטבעת בבריאה, עד כדי כך שהיא מתבטאת באילנות
במקורות אלו לא ביאר הרמח"ל מדוע הקבלה בזכות ולא בחסד היא כה חשובה. אולם בספר "דרך ה'" הסביר כי חובה זו נובעת מהרצון להידמות למידותיו של הקב"ה. כפי שהקב"ה הוא 'עצמאי', ואין קיומו תלוי באחרים,[10] כך לא תושלם ההטבה לאדם אלא במתן שכר וגמול, ולא במתנת חינם. כך זוכה האדם לעצמאות. סיבת קיומו הראשון היא רצון ה' להיטיב עם ברואיו, אך בסופו של דבר קיומו של האדם – ובעיקר, קיומו הנצחי, שבו מתמקד הרמח"ל – תלוי בו עצמו.[11]
דברי הרמח"ל וההולכים בדרכו רואים בעצמאות, בעמידה בזכות, ערך מרכזי בהוויית האדם ובהוויית הבריאה כולה. בשורות הבאות אבחן כיצד מתבטא ערך זה במישור הארצי.
גדול הנהנה מיגיע כפיו
בהלכות תלמוד תורה מתייחס הרמב"ם למעלת המלאכה, המכונה אצלו "המתפרנס ממעשה ידיו":
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (תהילים קכח, ב) – "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.[12]
מקור דברי הרמב"ם הוא הגמרא במסכת ברכות:
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' (תהלים קיב, א) ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (תהלים קכח, א) – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא; ולגבי ירא שמים 'וטוב לך' לא כתיב ביה.[13]
מעלת המלאכה מוגדרת בלשון חכמים "הנהנה מיגיע כפיו". כאמור לעיל, האדם הושם עלי אדמות כדי שירכוש לעצמו את מעלת העצמאות, באופן שירוויח את הטבת האל דוקא במעשה ידיו. מדברי חז"ל הנ"ל מתברר כי עקרון הגמול אינו שמור לעבודת הבורא בלבד; שלמות האדם מחייבת אף את עמידתו הכלכלית בזכות עצמו, בהיותו "נהנה מיגיע כפיו". רק מי שמרוויח את לחמו בזכות נחשב לאדם שלם.
אדם הושם עלי אדמות כדי שירכוש לעצמו את מעלת העצמאות, באופן שירוויח את הטבת האל דוקא במעשה ידיו. מדברי חז"ל הנ"ל מתברר כי עקרון הגמול אינו שמור לעבודת הבורא בלבד; שלמות האדם מחייבת אף את עמידתו הכלכלית בזכות עצמו, בהיותו "נהנה מיגיע כפיו"
עיקרון זה הוא המקשר בין יראת שמים, מידה נעלה (או המידה הנעלה, בה"א הידיעה) במישור הרוחני, לבין הנאה מיגיע כפיים במישור הארצי. במקום אחר למדונו חכמים כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".[14] כלומר, בתחום המכונה "יראת שמים", הכולל את ההיבטים השונים של עבודת ה', האדם לבדו אחראי על גורלו. רבי חייא, הקובע כי "גדול הנהנה מיגיע כפיו", מחדש שעל מנת להשיג שלמות אנושית, על האדם לשאוף לעצמאות גם במישור הגשמי. מעלה זו נקנית על ידי מי ש"נהנה מיגיע כפיו", והיא גדולה אף ממי שקנה את מעלת העצמאות במישור הרוחני.[15]
כידוע, הרמב"ם הדגיש את יסוד אי־התלות גם ביחס לתלמוד תורה, בגנותו את "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה".[16] לעניין זה רבו החולקים על שיטתו.[17] אך יש להדגיש כי החולקים על הרמב"ם לא שללו את מעלת הנהנה מיגיע כפיו. מצד אחד, הסדר "יששכר־זבולון" הוא עסקת תמורה לכל דבר, ואין בו סתירה לעקרון האי־תלות.[18] ומצד שני, יש שהדגישו כי הערך של לימוד תורה גובר על הערך של "נהנה מיגיע כפיו", אך כאשר הדבר אפשרי יש לקיים שניהם.[19] כך או כך, ודאי שהערך של "נהנה מיגיע כפיו" שהגמרא משבחת עומד בעינו.
מקור נוסף לחשיבותו של יגיע הכפיים הוא סיפור גן עדן שבספר בראשית. מדברי הכתוב עולה שהאדם היה צריך להשקיע במלאכת האדמה טרם הותר לו לאכול מפירות הגן:
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.[20]
פשוטו של מקרא הוא שה' נמנע מלהוריד את הגשמים הראשונים על הארץ עד שיבוא האדם לעולם ויעבוד את האדמה. רק לאחר מכן ראה הקב"ה לנכון להוריד גשמים על הארץ, ולהביא לצמיחת היבול, באופן שהאדם ייהנה מיגיע כפיו. כפי שמובא ברש"י, חז"ל דרשו שהכתוב מתייחס לעבודה הרוחנית של התפילה. בין לפי פשוטו ובין לפי מדרשו, ניתן ללמוד מכך שהקב"ה חפץ בעבודת האדם כדי להעניק לו את ההטבה הארצית של יבול חקלאי.
חכמים לומדים את אותו העיקרון, של מלאכה שהיא תנאי לזכיה ביבול, ממקור אחר:
רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה, שנאמר: וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו).[21]
דברי חז"ל מלמדים אותנו על סדר מהותי, המושרש באדם והמתבטא כבר אצל אדם הראשון בגן עדן. אותו סדר קובע שאין לאדם לאכול טרם השקיע את עמלו בהכנת האוכל. אילו היה אדם הראשון אוכל קודם עשיית מלאכה, אכילתו לא היתה נחשבת אכילה מ"יגיע כפיו". כדי שתהיה אכילת האדם מתוקנת ושלמה, היה מוטל עליו להשקיע במלאכה קודם האכילה.
בין אדם לבהמה
מדברי חז"ל אנו למדים כי מעלת האי־תלות היא המבדילה בין האדם לבהמה. הגמרא מביאה מדרש הדורש לשבח את דברי הכתוב בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם:
אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ (בראשית ג, יח) – זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (שם יט) – נתקררה דעתו.[22]
נראה שחרדתו של אדם הראשון לא היתה מן הזהות בין המאכלים שלו לשל חמורו, אלא משוויונו של אופן האכילה: "אני וחמורי נאכל באבוס אחד". כלומר, אדם הראשון חרד מכך שגורלו יהיה שווה לבהמה, שהיא "אוכלת חינם" מטוב העולם. כיון שהתבשר ש"בזעת אפיך תאכל לחם" – בשורה המדגישה את ערך המלאכה ואת התמורה אשר בצדה – נתקררה דעתו.
חרדתו של אדם הראשון לא היתה מן הזהות בין המאכלים שלו לשל חמורו, אלא משוויונו של אופן האכילה: "אני וחמורי נאכל באבוס אחד". כלומר, אדם הראשון חרד מכך שגורלו יהיה שווה לבהמה, שהיא "אוכלת חינם" מטוב העולם. כיון שהתבשר ש"בזעת אפיך תאכל לחם", נתקררה דעתו
יש לציין שאמרת חכמים זו מוציאה את דברי הפסוק מהקשרם, שכן הם מופיעים בתורה בתור קללה, ואילו חז"ל מוצאים בהם בשורה חיובית. עובדה זו מדגישה עד כמה חכמים ראו באי־תלות, דהיינו בערך של יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, מעלה רבה. יתכן שהאמצעי למטרה זו ("בְּזֵעַת אַפֶּיךָ"), בפרט לאחר החטא, כולל צד של קללה; אולם המטרה (אי־תלות) מבשרת ברכה מרובה, והיא המבדילה בין האדם לבין הבהמה.
מדרש נוסף מאיר את המלאכה באור דומה:
חביבה היא המלאכה, שהרי כל בריות שברא הקב"ה בעולמו, לא מסר להן מלאכה, אלא לבני אדם בלבד. וכן היה ר' מאיר אומר, ראית מימיך ארי אכר, צבי קייץ, שועל כורם, או אחד מן החיות עושה מלאכה? (הרי אינן עושין מלאכה) והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה, לא מפני שהן (בני האדם) קלין מן החיות, אלא שהמלאכה חביבה.[23]
חביבה המלאכה בהיותה מעניקה לאדם את מעלתו: מעלה של מי שמתפרנס בזכות ולא בחסד חינם. הערך המוסף של המרוויח את שלו עולה מתוך מאמר חז"ל מפורסם נוסף: "אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו."[24] רש"י מבאר כי עדיפות "קב שלו" נובעת מחביבות המלאכה: "חביבה עליו על ידי שעמל בהן." כלומר, חביבה היא המלאכה, משום שעל ידה נעשית התבואה עצמה בעלת ערך מוסף – ערך וחביבות המיוחדים למעלת האדם.
כפי שמבואר בכתוב, המלאכה טומנת בחובה גם צד של קללה. באותה השוואה מול חיות הארץ מדגישה המשנה את קללתו של האדם: "ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער – והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי."[25] אך הדגש בקללה הוא הצער שבמלאכה, ולא המלאכה עצמה – שהיא המבדילה אותנו לטובה מחיות ומבהמות הארץ.
תלות מול אחריות
מעלת האי־תלות של האדם מבחינה אפוא בינו לבהמה. לצד זה, מידת האי־תלות שלו מבחינה בין אדם גדול לקטן.
בשם ר' יוחנן מלמדת הגמרא כי "גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול".[26] כלומר, אדם הסמוך על שולחן אביו, שאינו זוכה לעצמאות אפילו ביחס לצרכי עצמו, נקרא "קטן", גם אם לפי גילו הוא אדם בוגר. ומנגד, אדם שנוטל אחריות על עצמו נקרא "גדול", גם אם הוא קטן בשנים. כגודל האחריות שאדם נוטל על עצמו, כך היא מידת גדלותו: אדם "גדול בענקים" הוא אדם הנוטל על עצמו אחריות לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים. אך תחילתה של נטילת אחריות היא באי־תלות עצמה.
אדם הסמוך על שולחן אביו, שאינו זוכה לעצמאות אפילו ביחס לצרכי עצמו, נקרא "קטן", גם אם לפי גילו הוא אדם בוגר. ומנגד, אדם שנוטל אחריות על עצמו נקרא "גדול", גם אם הוא קטן בשנים. כגודל האחריות שאדם נוטל על עצמו, כך היא מידת גדלותו: אדם "גדול בענקים" הוא אדם הנוטל על עצמו אחריות לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים
זהו הגנאי שמצאו חכמים בעוני, כפי שעולה מדבריהם בכמה מקומות, עד שקבעו שאדם שאינו מצליח לכלכל את עצמו ונתמך על ידי אחרים "חשוב כמת".[27] כפי שמבאר המהר"ל מפראג, הגנאי אינו תלוי בהעדר האמצעים, אלא בהעדר עצמאות:
כי המעין שנקרא מים חיים מפני שהוא נובע מעצמו נקרא מים חיים ואין מקבל מזולתו, והבור אשר הוא מקבל לא נקרא מים חיים כלל. ולפיכך העני נחשב כמו מת לפי שהוא מקבל מאחר ואינו חי כלל מעצמו ודבר זה לא נקרא חי, רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא חי.[28]
מהות החיים היא האפשרות הניתנת לאדם לזכות בשלו – לקבל את שלו בזכות ולא בחסד. כאשר עיקרון חובק עולם זה מיתרגם לתחום הארצי, עולה ממנו שמי שאינו מצליח לפרנס את עצמו ונסמך לגמרי על אחרים, נחשב כמת. על כן קובע הכתוב וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.[29] ככל שאדם סומך פחות על אחרים, ככל שהוא יותר אחראי על עצמו, כך הוא חי יותר.
העזרה לחלש: הלוואה או צדקה?
להשקפה זו על ערך האי־תלות, המושרשת במסורת ישראל מדורי דורות, יש השלכות רבות. אחת מהן מצויה בתחום הסיוע לחלשים, ובפרט במצות הצדקה.
התורה מצווה אותנו לסייע לחברנו דל האמצעים: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.[30] המעניין הוא שהתורה מורה על הסיוע לזולת דוקא על ידי מתן הלוואה, כפי שמבואר בהמשך הכתוב: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. כן עולה גם מפרשת שמיטת כספים המוזכרת שם. כמו כן, התורה מצווה על מתן הלוואה זו ללא ריבית: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.[31]
המעלה הגדולה ביותר במתן צדקה היא מעלת החזקת העני, במובן שהוא זוכה לעצמאות ולאי־תלות באחרים: הוא מגיע למצב שהוא מרוויח את שלו בזכות ולא בחסד. המטרה של סיפוק צרכי העני מתגמדת אל מול מטרת העמדתו על רגלי עצמו, אם על ידי מענק חד־פעמי, אם על ידי הלוואה ואם על ידי השקעה
החובה לספק הלוואה לחלש, והאיסור המקביל על נטילת ריבית, שונים למדי מהמודל של מתן צדקה המוכר לנו. פשט המקראות אינו מצווה על נתינת מתנה לעני, אלא על הלוואה לו. בגמרא יש דגש בחובת צדקה בדמות תרומות כספיות לנזקקים (עיין בבא בתרא ט-י) – לעתים רק הצדקה "תציל ממוות", וכבר פשטו מוסדות הצדקה, הקופה והתמחוי בכל תפוצות ישראל. עם זאת, חשוב להבחין בכך שחובה זו אינה מודגשת בפשוטו של מקרא,[32] וכי גם חז"ל היו ערים למעמד המיוחד של מתן הלוואה לעומת הענקת צדקה. עיקרון זה משתקף בקביעתם: "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה."[33]
לפי דרכנו, יש להבין שהלוואה היא מוסד פיננסי מופלא, המאפשר לעני לחלץ את עצמו מצרת עוניו בלי שיהיה נתמך באחרים. המלווה נותן לו אשראי בלבד – ואילו מלאכת החילוץ מוטלת על כתפי העני עצמו.[34] וכך, ההלוואה מאפשרת לעני לתמוך בעצמו. הדבר דומה לחסדו של הבורא כלפי האדם: הקב"ה אמנם ברא את האדם, אך בריאתו מאפשרת לו להרוויח את שלו בזכות, כפי שנתבאר לעיל מדברי הרמח"ל. החיים שלנו ניתנים לנו ב'הלוואה', כדי לאפשר לנו לקבל את שכרנו בזכות.
יש להזכיר גם את הסיפא של אמרת חז"ל: "ומטיל בכיס יותר מכולן."[35] המעלה הגדולה ביותר בסיוע לחלש היא הענקת מקור פרנסה בדמות עבודה – "השקעה" לעומת הלוואה. שוב, מדובר בתמיכה שאינה מגיעה בתור מתן צדקה, נתינה השוללת מהעני את עצמאותו ועושה אותו לאוכל "נהמא דכיסופא". להפך: תמיכת "מטיל בכיס" מעצימה את העני, בכך שהיא מעניקה לו מקור פרנסה עצמאי, ומאפשרת לו ליהנות מיגיע כפיו.
מעלה זו מודגשת היטב בלשון הרמב"ם:
שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק ביד ישראל שמָך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.[36]
לאמור, המעלה הגדולה ביותר במתן צדקה היא מעלת החזקת העני, במובן שהוא זוכה לעצמאות ולאי־תלות באחרים: הוא מגיע למצב שהוא מרוויח את שלו בזכות ולא בחסד. המטרה של סיפוק צרכי העני מתגמדת אל מול מטרת העמדתו על רגלי עצמו, אם על ידי מענק חד־פעמי, אם על ידי הלוואה ואם על ידי השקעה. כפי שמובהר בדברי הרמב"ם, העצמאות האישית היא המטרה העליונה ותכליתה של מצות הצדקה.
כמוזכר לעיל, מתן צדקה בדרך זו מקיים אף את צו הכתוב של הידמות לה' והליכה בדרכיו. בכל יום ובכל רגע נתון הקב"ה נותן לנו "אשראי". הוא בורא אותנו, מכלכל אותנו ומקיים אותנו, אף שאין הדבר מגיע לנו, הכל כדי שנוכל לזכות בדין ולהרוויח את 'עצמאותנו'.[37]
שיטות כלכלה ועקרון האי־תלות
בפתח הדברים הצבתי את השאלה מהי השיטה הכלכלית הראויה לפי התורה והיהדות, וציינתי את הקושי לחלץ מדיניות כלכלית מודרנית מהלכות המתייחסות למציאות כלכלית שונה.
נראה שקושי זה הביא הוגים שונים להציג מגוון דעות מנוגדות בשאלת המדיניות הכלכלית התורנית הרצויה, על קשת רחבה של אידאולוגיות.[38] הנסיונות המקובלים לחלץ מדיניות כלכלית מתוך התורה מתחקות אחר יסודות כלכליים הלכתיים או היסטוריים – דיני השמיטה והיובל תומכים במיסוי פרוגרסיבי, כפייה על הצדקה מלמדת על מדינת הרווחה מודרנית, והריבוד החברתי הניכר בתורה תומך באי־שוויון המאפיין את השוק החופשי. המגוון הזה, והעובדה שהדעות השונות נתמכות כולן במקורות מהתנ"ך ומספרות חז"ל, מורים על גודל האתגר: קשה לבסס משנה סדורה ומסקנות חדות ממסורת עתיקת ימים על מציאות שונה בתכלית של כלכלה מודרנית.
ניתן וראוי לבחון את הסוגיה באופן שונה קצת, ובמקום לגזור באופן ישיר מדיניות כלכלית מתוך מצוות התורה, יש לשאול עד כמה מדיניות כלכלית נתונה מתאימה לערכיה היסודיים. בתור תחליף לגישה המנסה לגזור מדיניות באופן ישיר מתוך הלכות ספציפיות, אבקש להציע גישה המתמקדת ברובד הערכי, והשואלת אם מדיניות כללית נתונה מתאימה לערכי התורה.
סבורני כי באופן זה ניתן להיזהר יותר מכשלי האנכרוניזם: העיסוק בערך כללי מקל על המעבר מעולם עתיק לעולם מודרני, כל עוד השינוי בתפקוד הכלכלי אינו מעלה ואינו מוריד לערך עצמו. יישום הערך הוא שלב שני, ואינו מתכוון להיות הכרעה סופית ואבסולוטית בשאלת המודל הכלכלי הרצוי: מול הערך המדובר ניתן להעלות ולהדגיש ערכים תורניים נוספים. מיניה ומיניה רווחא שמעתתא.
כאשר אנו באים לבחון את טיבה של מדיניות כלכלית תורנית, ראוי לדעתי להפנות תשומת לב לעקרון האי־תלות. כפי שראינו, עיקרון זה הוא יסוד מרכזי ובסיסי בתורה וביהדות. הוא מרבה להופיע בספרות חכמים ובדברי הוגים ופרשנים לדורותיהם. כיון שהוא אינו יסוד כלכלי ספציפי אלא עיקרון כללי החובק תחומים רבים בהגות היהודית, יישומו במסגרת מודרנית אינו מעלה מתח של הבדלי תרבות ושל התנהלות כלכלית.
במבט תורני־יהודי, יש אפוא מקום להציע את עדיפותה של שיטה כלכלית המעודדת פרנסה בזכות ולא בחסד: שיטה הרואה מול עיניה את המעלה של "הנהנה מיגיע כפיו". ערך האי־תלות ידחה משטר כלכלי המעודד את התלות, ובעיקר את תלותם של אזרחים בחסדה הממכר של המדינה
במבט תורני־יהודי, יש אפוא מקום להציע את עדיפותה של שיטה כלכלית המעודדת פרנסה בזכות ולא בחסד: שיטה הרואה מול עיניה את המעלה של "הנהנה מיגיע כפיו". ערך האי־תלות ידחה משטר כלכלי המעודד את התלות, ובעיקר את תלותם של אזרחים בחסדה הממכר של המדינה. הדאגה לחלשים, למי שלא שפר עליהם גורלם ושאינם נהנים מתמיכה של מנגנון קהילתי – מנגנון עדיף הרבה בדאגה לחלש מן המנגנון המדינתי – אינו צריך לבוא על חשבון ערך האי־תלות. נוסף לכך, בוודאי יש לשמר את התמריץ הטבעי, האינטואיטיבי והתורני, של מלאכה תמורת שכר.
חכמים עסקו רבות בעידוד המלאכה. נוסף על המקורות שכבר הובאו לעיל, יש לציין את דבריהם המפורשים בעניין זה, כלשונם: "נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא" [פשוט נבלה בשוק וקבל שכר, ואל תאמר אני אדם חשוב ועבודה זו אינה ראויה לכבודי].[39] גדול העלבונות בעיני חכמים אינו העוני – אין זה בושה להיות עני – אלא התלות. עדיף לו לאדם לפשוט נבלה בשוק לפרנסתו, מלסבול את עלבונה של התלות.
האם הגדרת העוני היא פער בין העשיר לבין העני – המכונה "עוני יחסי"? אם כן, על החברה לצמצם פערים, ובכך להחזיר את הכבוד לעני המושפל. אך אם האתגר העיקרי אינו העוני באשר הוא, אלא דוקא עוני שיש בו תלות, אזי שאיפת החברה תהיה להבטיח שכל חבריה יזכו לעצמאות כלכלית
אִמרה זו עשויה להיות מכוננת ביחס לשאיפת חברה נתונה לטפל בבעיית העוני, המשותפת לכל מדינה ולכל כלכלה. אם הגדרת העוני היא פער בין העשיר לבין העני – המכונה "עוני יחסי" – על החברה לצמצם פערים, ובכך להחזיר את הכבוד לעני המושפל. אך אם האתגר העיקרי אינו העוני באשר הוא, אלא דוקא עוני שיש בו תלות, אזי שאיפת החברה תהיה להבטיח שכל חבריה יזכו לעצמאות כלכלית. דגשים אלה מובילים להחלטות שונות, למדיניות שונה ולתוצאות שונות.
מצד אחד, ניתן לקרוא לתוך דברים אלה את שלילתן של גישות כלכליות 'שוויוניות', והעדפה של משטר כלכלי חופשי. גישות המיוסדות על שוויון וסגירת פערים מצמצמות את יסוד התמורה של מעשה האדם, ואינן מעודדות את היוזמה האישית המאפשרת את העדר התלות באחרים. מצד שני, יש להיזהר מהיסקים פשטניים מדי. מדיניות כלכלית – כולל מדיניות מיסוי, מדיניות פיסקלית, מדיניות תקציבית וכן הלאה – היא כמובן סיפור מורכב. אך בהחלט ניתן לבסס העדפה, קריאת כיוון.
לצד זאת, מובן מאליו (אלא שאנשים נוטים לשכוח) שיש לשאוף לחברה המעודדת את החסד והצדקה כלפי החלש, כפי שהתורה מדגישה פעמים רבות: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.[40] מתוך יסודות המוסר החוזרים על עצמם בדברי הנביאים – החסד, הצדקה והמשפט – ערך העצמאות יכול להיכלל אולי ביסוד המשפט. אך חלילה לנו לשכוח את חבריו: החסד והצדקה.
על האדם עצמו לשאוף לעמידה בזכות. אולם עליו להתייחס לעני ולאביון בחסד ובחמלה, ולפתוח את לבו ואת ידו לנזקק שבקרבתו. לתת לו הזדמנות לעמוד על רגליו ולהיות אחראי לעצמו. כן, על האדם להרוויח את שלו בזעת אפיו. מאחר שזכה לנכסים, עליו להלוות את כספו ללא ריבית (או להעניק אותו בתרומה) לאחיו האביון. אם הערך של אי־תלות עלול להפריד בין הפרטים בחברה – שכן מצות "לא תחמוד", פתרונה של התורה לפערים חברתיים, אינה מן הקלות – הרי שמצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ מחברת אותם בחזרה.
חירות ואחריות
מהו ההפך של האי־תלות, של העצמאות? כמובן, התלות באחרים. כאשר אדם תלוי באחרים, סמוך על שולחנם, הוא מפסיד את חירותו, ומאבד את יכולתו ליטול אחריות על עצמו. החירות והאחריות הם יסודות בסיסיים שעליהם מתכונן העם. ביציאת מצרים יצאנו מעבדות לחירות. ואותה יציאה עצמה מטילה עלינו אחריות נוראה, תפקיד המכונן את מהותנו ואת קיומנו: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.[41] לא פלא שמעלת האי־תלות, מעלה המגלמת כאמור את יסודות החירות והאחריות, היא ערך כה בסיסי ויסודי במחשבה היהודית.
במאמר זה רציתי להצביע על ערך זה בתור ערך מכונן ביחס לסוגיות רבות ולתחומים שונים. בתור דוגמא ליישום בתחום מעשי עסקתי בשאלה מהי המדיניות הכלכלית הראויה עבור משטר נתון. מדובר אמנם בדוגמא אחת מני רבות, אך גם היא אינה מילתא זוטרתא.
הניסוי הכלכלי של מדינת ישראל נמצא עדיין בחיתוליו. בתור חברה המושפעת עמוקות ממסורת ישראל, דומה שיש כאן הזדמנות לכונן משטר כלכלי־חברתי המקדש את ערך האי־תלות, ומביא לחברה שיש בה חירות ואחריות. כך נקבל חברה של פרטים השואפים לעצמאות כלכלית, מתוך תחושת ערבות עמוקה כלפי החברה ובפרט כלפי הנחשלים שבה.
אם שנצליח במשימה, תוכל ישראל בהחלט להיחשב אור לגויים, ולקיים חלק קטן מן התפקיד המוטל על עמנו: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.
[1] ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג.
[2] .Ralph Waldo Emerson (1983). “Essays and Lectures”, p.536
[3] עבודה זרה יז, א.
[4] דמויות בולטות שכן עסקו בתחום הן ד"ר מאיר תמרי (With All Your Possessions [1998]), הרב שלמה אישון ("מכון כתר"), הרב ד"ר אהרן לוין (The Oxford Handbook of Judaism and Economics), הרב ד"ר יצחק ליפשיץ (במאמר שפורסם בכתב העת "תכלת" [קיץ 2004] ובספרו [Judaism, Law & the Free Market [2012) ועוד.
[5] יצוין שלא כל ההוגים הדתיים הניחו שהשאלה האמורה אכן ראויה למחקר אנושי. דעת הרמב"ם למשל היא שאין ביכולת האנושית לחקור את הטעם לבריאת העולם, כיון שהסיבה האלוקית היא בהגדרתה מעבר ליכולת ההשגה של האדם. כלשונו (מורה נבוכים, חלק ג, סוף פרק יג): "אם יאמר, אין זה לשלמותו, אבל לשלמותנו, כי הוא הטוב לנו והוא שלמותנו, תתחייב השאלה בעצמה, ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות? אי אפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית אל 'כן רצה האלוה', או 'כן גזרה חכמתו', וזהו האמת."
[6] ר' סעדיה גאון, אמונות ודעות, תחילת מאמר ג'.
[7] ראו בעניין זה בדברי רבי יצחק לוריא (האריז"ל), ספר עץ חיים, שער א, פרק א. יש לציין שגם פילון האלכסנדרוני כתב רעיון דומה, כלשונו: "כי הבורא רצה לעשות טובות בחסדיו השופעים והעשירים." ("על בריאת העולם", כתבי פילון, כרך א, עמ' 215). אם כי קשה לכלול את כתביו היווניים ב"מסורת ישראל", למרות היותו יהודי. אחרים, דוגמת הרמב"ם, נמנעו מלדון בשאלת תכלית הבריאה, וסברו שאין לאדם לעסוק בכך.
[8] רבי משה חיים לוצאטו, אגרות פתחי חכמה ודעת, עמ' תד. וראה גם דברי הרב אריה לייב הלר, שב שמעתתא, הקדמה; הרב משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת חוקת (דף סז, א); וכהנה רבים.
[9] הנ"ל, דעת תבונות, סימן יח.
[10] כן הדגיש הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכות א-ג.
[11] ר' משה חיים לוצאטו, דרך ה', חלק א, פרק ב, סעיף ב.
[12] הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יא.
[13] ברכות ח, א.
[14] ברכות לג, ב.
[15] המהרש"א מפרש שמי שנהנה מיגיע כפיו, והוא אף ירא שמים, גדול ממי שהוא ירא שמים בלבד. אולם פשוטם של דברי הגמרא הוא שמעלת "נהנה מיגיע כפיו" גדולה יותר ממעלת "ירא שמים", גם כאשר הראשון אינו אדם ירא שמים. לפי האמור, יש לפרש שמבין שני הביטויים של מעלת אי־תלות, דוקא הביטוי הגשמי הוא העיקר, שכן כוונת התורה היא לייסד חיים נעלים ותקינים במישור הארצי. ועדיין הדבר צריך עיון.
[16] הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י.
[17] עי' בשו"ת התשב"ץ ח"א, סימן קמב-קמח; כסף משנה (על דברי הרמב"ם); בית יוסף, יורה דעה, סימן רנו; ב"ח, שם; ש"ך, שם ס"ק כא; משנה ברורה, ביאור הלכה סימן רלא, ד"ה בכל דרכיך דעהו; שו"ת אגרות משה, יורה דעה, ח"ב, סימן קטז; וכן רבים.
[18] על נקודה זו חלק הרמב"ם וקבע משום "שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".
[19] כן מבואר בשו"ת התשב"ץ הנ"ל, סימן קמח: "אמנם החכמים והתלמידים, אם נהגו סלסול בעצמם שלא ליטול, ושיתפרנסו מיגיע כפם או בדוחק, יש להם שכר טוב בעמלם וחסידות הוא להם, ומוטב הוא להם שיבטלו קצת עתים מלקיים והגית בו יומם ולילה מלסמוך על הצבור במזונותם. […] ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הצבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עלייה, ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הערץ יזדלזלו בפניהם. […] אבל התלמידים, הטוב והישר להם שיעסקו בתורה לשמה לא על-מנת שיקראו חכמים, וסוף הכבוד לבא, וילמדו גם כן אומנות ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, ועליהם הוא אומר 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'" (ישעיהו מט, ג).
[20] בראשית ב, ה.
[21] אבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק כא..
[22] פסחים קיח, א.
[23] משנת ר' אליעזר, פרק כ.
[24] בבא מציעא לח, א.
[25] קידושין פרק ד, משנה יד.
[26] בבא מציעא יב, א.
[27] נדרים ז, ב; עבודה זרה ה, א.
[28] מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העושר פ"ד.
[29] משלי טו, כז.
[30] דברים טו, ז.
[31] שמות כב, כד.
[32] בהתאם לדגש בצדקה מול מתן הלוואה, ראו חכמים בצו הכתוב "העבט תעביטנו" מצוה על הלוואה דוקא במקרה שהעני לא רצה לקבל מתנה (רש"י, שם). כאמור, אין הדברים עולים מתוך פשוטו של מקרא.
[33] שבת סג, א.
[34] עיין רמח"ל, מסילת ישרים, סוף פרק ד: הוא מבאר כי מתן ארכת זמן כדי לאפשר חזרה בתשובה אינה פוגעת במידת הדין.
[35] שבת שם.
[36] רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז.
[37] עיין רמח"ל, מסילת ישרים, פרק ד.
[38] הרב יצחק ליפשיץ, למשל (לעיל, הערה 6), נוטה במובהק למודל של שוק חופשי קפיטליסטי המדגיש את ההגנה על הקניין הפרטי, תוך שהוא מפנה לעובדה שהתורה וחז"ל אינם מוצאים גנאי בעושר באשר הוא. חכמים אף מרבים להזהיר מפגעי העוני באמרות קשות, כגון הרחבת הפסוק במשלי כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים. עמדה זו שונה בתכלית מעמדתם של טקסטים נוצריים קנוניים, המשבחים את מעלת העוני והמגנים את העשירים בשל העושר שצברו. כמו כן, גישתם המתירה והחיובית של המקרא וחז"ל ביחס לעושר היא נקודת זכות בעד משטר כלכלי שאינו מפריע לפרטי החברה להתעשר בצבירת נכסים. נוסף לכך, הספרות התורנית לדורותיה מתעדת ריבוד חברתי עמוק, ואין עדות למאמצים מיוחדים לצמצמו. הפתרון לפערים חברתיים על פי התורה נראה פשוט למדי, ואין הכוונה לחלוקה מחדש של רכוש. הוא מתמצה בשתי מילים המופיעות בעשרת הדיברות: לֹא תַחְמֹד.
בניגוד לתפיסה זו, סבורים יהושע ברמן (Created Equal: How the Bible Broke with Ancient Political Thought, 2008, פרק ג) ואריק נלסון (The Hebrew Republic, 2012, פרק ב) כי חוקי התורה מלמדים על מדיניות שוויונית יותר, תוך הצבעה על מצוות 'חברתיות' בתורה, או מצוות שקיבלו גוון 'חברתי' על ידי פירושם של חז"ל. ניתן לכלול ברשימה (בין היתר) את מצוות השדה (לקט, שכחה ופאה), את המצוות הנוגעות לעבד כנעני ולעבד עברי (הגבלת זמן וסוג העבודות; צו הכתוב כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ; מצות הענקה), את מצות תשלום שכר שכיר, את המצוות הקשורות למתן הלוואה (איסור ריבית; דין השמטת חובות בשנת השמיטה; איסור נגישה) ואת מצוות היובל (החזרת קרקעות; שחרור עבדים). יש מוסיפים לכך את מצות השבת, שיש בה פן חברתי – לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ (דברים ה, יג) – אף שאין זה עיקר מהותה. התורה הוציאה את כל אלו מתחום בחירתו של הפרט, וקבעה אותם לחובה חקוקה. חכמים אף קבעו ש"כופין על הצדקה" לטובת עניי העיר.
גם בין מפלגות פוליטיות דתיות אין תמימות דעים: מפלגת ש"ס של עדות המזרח נוקטת קו הנוטה לסוציאליזם רך, ואילו מפלגת "הבית הלאומי" (או נכון לבחירות 2019, מפלגת "הימין החדש"), נוקטת גישה כלכלית קפיטליסטית. (מפלגת "אגודת ישראל" נעדרת קו אידאולוגי ברור בנושא.)
במאמרו המופיע באתר דעת נוקט ד"ר איתמר ורהפטיג גישה ממצעת: דרך אמצעית, המתבססת על היתרונות של כל שיטה תוך הימנעות מחסרונותיה… לאדם כוחות יצירה, כוחות נתינה (חסד), אך גם כוחות נטילה. אנוכיות ונדיבות לב משמשים בו כאחד. משום כך יש להכיר ברכוש פרטי, יש לעודד יוזמה, ואף תחרות במידה ידועה (ראה קהלת ד, ד, ואבן עזרא שם). אך יש להגביל כוחות אלו, להגן על החלש, ואף לעודד נדיבות לב. (ניתן להוסיף שהתורה אמנם אינה חותרת לשוויון, אך היא מבקשת להקים משטר כלכלי שבו כל אדם מקבל הזדמנויות לעשות לביתו. מוסדות כמו יובל ושמיטת כספים מבטיחים שמעת לעת מתבצע מעין איפוס המעניק לכל אדם הזדמנות חוזרת. לכך יש להקדיש מאמר בפני עצמו, ואין זה המקום לדון בנושא לעומק.)
נוח כמובן לייחס לתורה דרך ממצעת הלוקחת את הטוב מהקפיטליזם אך נמנעת מהחסרונות הנלווים אליו. אולם קשה להגיע להכרעה מתוך עיונים במצוות התורה, והניסיון לעשות כן נשאר בגדר האילוץ.
[39] בבא בתרא קי, א.
[40] דברים טו, ז.
[41] ישעיהו מג, כא.
הערה מקדימה, צדדית אבל חשובה:
עם קריאת מאמרו של יהושע פפר, שעם כיוונו הכללי אני מסכים, הבנתי עד כמה סגנון הדברים ממסמס, מעקר ומעות כל חשיבה פשוטה והגיונית. חשיבה כזו שלפיה כולנו פועלים ברוב המכריע של חיינו. לפיה אנו משקיעים בבורסה, בוחרים בת זוג, בוחרים מקום עבודה או לימודים וסניף בנק. אני מעריך ברמה גבוהה של וודאות שפפר (גלוי נאות – אינני מכירו) אינו מבסס את דעתו בנושא על פי נימוקיו שהעלה כאן, ומה שנכתב כאן לא נכתב אלא בכדי לצוד את העין והלב. אבל הערכה זו רק מקדירה את המבט. אם כך זו הערכתו לציבור הקוראים. [האמת – שלגבי חלק משמעותי מהציבור ההערכה די מפוכחת]. אנא אנו באים.
ועתה לנושא המדובר. אתחיל בכמה וכמה הערות המתייחסות למאמר לפי סדר כתיבתו ואחר כך אגיב תגובה במבט כללי על הנושא (המבט האנושי הפשוט שכפי שכתבתי אני מעריך שבאמת הנחה את פפר. ויסלח לי פפר אם הערכתי לגביו מוטעית)
הערות לקטעים שונים:
א. ההנחה כי בתורה יש הכוונה למדיניות כלכלית (נקרא לה כלכלה תורנית) תלויה, במקרה הטוב, על בלימה. כמעט על אדם סביר יכול להוציא ממנה ומהתנ"ך כאוות נפשו, החל מקפיטליזם חזירי וכלה במדיניות סוציאליסטית נוסח מדינות סקנדינביה ואף יותר. חושבני שהדבר פשוט לכל מי שמתמצא ברמה סבירה בתושב"כ ושבע"פ ואין צורך להאריך בעניין. אעיר רק שתי הערות בקיצור נמרץ. מצד אחד המון מצוות צדקה (אמנם כפי שהעיר פפר אין בתושב"כ בפשוטו של מקרא מצוות צדקה כספית, אבל יש מתנות עניים, מעשר עני\, שמיטה, החובה לחוג עם הגר היתום והאלמנה וחובה להלוות ללא ריבית) ומצד שני לא מצאנו בתנ"ך במשך מאות שנות שלטון ישראל, החל מהמדבר וכלה בימי עזרא ולו רמז אמיתי אודות מערכת צדקה או תמחוי ממלכתיים או ציבוריים. קצרתי היות וזהו נושא שניתן להתווכח עליו שעות ודפים אבל עצם הויכוח מראה שאין ראיה.
ב. העובדה שאין התייחסות אמיתית במפלגות הדתיות לכלכלה תורנית נובעת בעיקר מכך, שכפי שהבהרתי בהערה הקודמת פשוט אין חיה כזו. בנוסף גם למקרים פרטניים קשה מאוד למצוא תשובות הלכתיות הנובעות באופן מבוסס ומוצק מהגמרא והראשונים. לא מפני שאבותינו לא דברו או חשבו את השפה. זהו נימוק המתאים למדיניות ציבורית ולא למקרים כמו פרוזבול. זה פשוט מפני שחכמינו לא הכירו עולם כלכלי כזה, שבו חברות בע"מ, מסחר בנגזרות, פטנטים ומינוף פיננסי. כמדומה שפפר התכוין לכך אבל בניסוח התערפלה לו כלכלה תורנית ציבורית עם ההלכה במקרים פרטניים.
ג. ההסתמכות על הרמח"ל של "נהמא דכיסופא" אינה מוצלחת ראשית עצם המתודה של בניית השקפה כללית ע"פ אמירות של פרשנים מסויימים שמי יודע כמה הן מוסכמות וכמה הן חובקות את עולם ההלכה (חושבני שברור לכל אחד כמעט שהרס"ג, כוזרי והרמב"ם לא היו מעלים טיעון זה מעולם). שנית האמירה עצמה תמוהה. אני מאמין באמונה שלמה שרב גובריה של אלוקים לברוא אדם שאין לו בעיה עם נהמא דכיסופא. בכלל, מבט חטף מסביב מראה צבור רחב שחלק חשוב מעבודת נציגיו בכנסת הינה שתיה בקשית (בטוי נחמד המסתובב לאחרונה רבות) של משאבי הציבור הכללי (בבקשה חיסכו ממני את הויכוח על גודל המע"מ שאנו משלמים. השורה האחרונה היא כזו וכל מי שאינו עיוור מבין זאת) יכול להיות שיש לזה הצדקה מכורח הנסיבות, אבל כיסופא קשה לראות.גם עם זכוכית מגדלת גם במישור הפרטי כל מי שנתבע לצדקה נתקל במקרים רבים של לחץ וכל מי שמעט נגיש למה שקורה בעולמנו הצר יודע שכאלו שבדר"כ מי שנתפס על רמאות כלכלית בענייני ציבור צפוי לקבל בביהכ"נ בחופשתו הראשונה מהכלא שלישי ולא מבטים זועמים ותמהים. בעיני שמעתי מאברך רציני מאוד, ת"ח רציני, כאשר עלו על השולחן "גזירות לפיד" (למי שאינו זוכר – המשמעות המעשית היתה תמיכה מועטה יותר בישיבות שאינו מזרימות מתגייסים. אחלה גזירות שבעולם. כמה שונה מגזירות פרעה והמן) אמר שאנחנו צריכים לצעוד ברחוב יפו ולנפץ חלונות ראווה. גם אם זו אמירה בלתי מחושבת, על היעדר נהמא דכיסופא היא מעידה. עינינו הרואות שה' הצליח לברוא אדם שמתמודד עם נהמא דכיסופא בהצלחה.
ד. ההסתמכות על הרמב"ם אף היא דינה דומה. כפי שהזכיר פפר רבו המתירים והמעודדים. הרמב"ם דיבר על היחיד שיעבוד אך לא דיבר על ציבור, והרי לנו גמרא מפורשת שכאשר אין כסף כציבור – "צאו ופשטו ידיכם בגדוד" [יודעני שיש לחלק, אבל זו עוד פיסת ראיה לכך שממאמר אחד אי אפשר לבנות ראיה תורנית רחבה. אה, שם זה להרוג גויים ולשלול ממונם וזה מעולה]. בנוסף – ברור שלרמב"ם האידיאל הוא להתפרנס ברמה של פת ומלח כפי שטרח לבאר. חוששני שלא לזה כיוון הכותב. כמו כן צריך לשים לב שלרמב,ם היה קל יחסית לכתוב שיעבוד כך וכך שעות ויעשה מלאכתו ארעי כי בעולם הכלכלי של פעם זה היה די אפשרי. היום – תראו לי מעביד במקצוע מתגמל מעט שיעסיק עובד לשלש שעות. ואם תמצאו השכר יהי ה זעום. משום מה אני משער שפפר אינו חותר לעולם דתי שכולו שכר זעום, כל כל ההשלכות שתהיינה לכך. ובכלל – דרגת בני לוי מובילה לחיים מהצדקה – לפחות לפי הפרשנות הכללית בעולם התורה היום.
ה. גם המקורות השונים מפסוקים ומאמרים אגדיים שהביא פפר לא תמיד מוצקים. כדוגמה – אני ובהמתצי נאכל מאבוס אחד כדוגמה לאכילת חינם. הרי האלטרנטיבה שהוצעה לאדם היתה להיות לקט, כמו פעם. זו אכילת חינם? האם רובינזון קרוזו שאוסף גרעינים ומגדל יבולים לעצמו, צד חיות ומגדלן לעצמו הינו אוכל חינם פגרוע מסוחר בבורסה או משכיר יום? אתמהה.
ו. יששכר וזבולון זו עיסקה מסחרית. לרמב"ם בפיה"מ לאבות (ד/ה) – ממש לא. ומעניין האם נפסק להלכה כי סכום הניתן לכך אינו נכלל לנותן במסגרת חישוב הצדקה שלו, למשל לעניין מעשר כספים.
בכלל השיטה ולפיה לכל סברא ישרה בנושא התנהלות אנושית יש צורך למצוא מקורות תמוהה. מותר לאדם להתנהל לפי שכל ישר כל עוד הוא תואם את ההלכה. כך רובנו המכריע מתנהג בחייו. מאמציו של הכותב שלא צלחו יותר מידי (לדעתי. אני מניח שהוא חלוק עלי) הינם ראיה לכך. כוונתו הסופית פשוטה, ברורה ונכונה. הדרך…
אז למה בעצם לא להתפרנס מהצדקה?
היות והארכתי יותר ממה שתכננתי,אקצר.
במישור האישי, הפרטי:
א. חיי צדקה הינם בדרך כלל חיים עניים (יודעני שיש מוצלחים היודעים לחיות חיי צדקה עשירים, אבל רק בודדים מוצלחים כד כדי כך) והעוני גורם לחיים לחוצים ומתוחים שפעמים רבות אין בהם נחת מינמלית. ומה לעשות, רוב האנשים זקוקים לחיי נחת מינימלית. כמה בני לוי יש?
ב. חיים עניים יכולים להיות חיים קשים וגרועים. צא והבט בעלוני ה"גיוואלד".
ג. פעמים ויש בחיים אלו גם סירוס עצמי ונטילת צלם אנוש במבטו של האדם על עצמו. נהוג להתעלם מהבעיה של אברכים רבים שלא הצליחו לקבל "שטעלע" ומסתובבים בהרגשת כשלון טוטאלי (הבהרה – אין כוונתי שאברך כזה הלומד היטב הינו כשלון. כוונתי היא שאברכים רבים מרגישים כך).
במישור הכללי, הציבורי:
א. ציבור נתמך לא יוכל להשפיע לאורך ימים על הצביון הציבורי של המדינה. כמה אפשר להכריח את מי שתומך בך? אמנם נציגינו בכנסת ממשיכים ללהטט אבל במבט לטווח ארוך ככל שהזקקות לקופה הציבורית תגדל התלות תגדל והכח להשפיע יקטן.
ב. לא עוד אלא שלציבור תלוי יקשה מאוד, ברבות הימים, להלחם בהשפעות זרות שהרוב הכללי התומך בו ירצה לטעת בו. כך שלא רק שלא נוכל להשפיע, גם נושפע.
ג. עוני הינו קטליזטור לשחיתות. הדברים ברורים והדוגמאות פזורות ואין טעם להרחיב.
ד. אחד הפתרונות לבעיות העוני הפרטיות הוא בריאת עולמות דמיוניים של תקוות שווא. החל בהשקעות כספיות קורצות ומפוקפקות וכלה בריצה מישועה לסגולה, ריצות שכשאני הייתי מעיר (וזה לא לפני מאה שנים) לא היו, בוודאי לא אצל הליטאים אבל גם לא אצל החסידים. התפתחות של האמור היא ראיה דתית מעוותת זה אינו הנושא כאן אבל לטעמי זו סכנה משמעותית. לא רק פרטית אלא בעיקר ציבורית. אולי פני היהדות ואופיה בסכנה. הלוואי והגזמתי.
ה. עוני משמעותי הינו קטליזטור משמעותי מאוד למגמות חילון בקרב הנוער. די להעיף מבט במה שקרה באירופה המערבית בתחילת המאה ה – 19 כאשר חומות הגטאות נפלו והיהודי היה יכול "לצאת החוצה", ללמוד ולהתפרנס בפרנסה שאינה פרנסה יהודית קלאסית. החומות נפלו בקול רעש גדול ואיתן הלכו הכיפות והמצוות. תהליך דומה היה באירופה המזרחית בסוף מאה זו ובתחילת המאה הבאה ושוב מיהדות שרובה המכריע חרדי קבלנו לפני השואה יהדות שרובה הגדול חילוני. וכיון שהרבה דברים באים בשלשות אזכיר גם מחזורים (כמעט) שלמים של כיתות של בוגרי ת"ת עץ חיים ודומיו שנעשו חילונים בשנות השלושים והארבעים למאה ה – 20. יודעני שלא העוני בלבד אחראי לכך, אבל השילוב שלו עם גורמים נוספים הוא קטלני. במאמר מוסגר ארמוז שמוצע לזה "פתרון" והפתרון הזה קשור בעקיפין לתופעות שהזכרתי בסעיף ד. פתרון טוב לטווח קצר והרסני לטווח הארוך. אבל זה אינו הנושא.
תגובה יפה ונכונה.
חבל שלא כתבת מאמר…
ראשית כל, תודה משה על התגובה המושקעת. שמח מאד שקוראים בעיון, וקל וחומר שמגיבים בעיון. וגם שמח על הביקורת. כיצד נלמד בלי ביקורת, והלוואי שנקבל כמה שיותר (כמובן שהיא ביקורת בונה ולא מהסוג ההרסני).
לגופם של דברים:
הערה מקדמית: לא הבנתי את הדופי שמצאת כאן. ברור שאנחנו מרבים לפעול לפי אינטואיציות אנושיות בריאות, וטוב שכך. מצד שני, לכל אחד יש אינטואיציות ונטיות שונות, וכל צד (למשל השמאל והימין הכלכלי, המדיני, המוסרי, וכו') מנסה לשכנע על-ידי טענות, הוכחות, כתיבה. ואכן אנשים לעתים משתכנעים. גם ובעיקר במישור התורני, האדם רואה, לומד, מבין, לפי הרקע שלו, לפי דעותיו, לפי תפיסותיו, וכדומה, והוא מנסה לנסח את דבריו ולשכנע. כאנשים תורניים, החיפוש אחר המקורות, ההוכחה, הדיון, הוא הרי עיקרי ומהותי. כך לענ"ד (ושו"ר בהמשך והתייחסתי עוד בהמשך).
כעת להערות:
א. דווקא הדגשתי שאין בתורה "מדיניות כלכלית" חדה שניתן לגזור באופן ישיר וברור. אבל אני מניח שאתה מסכים שיש בתורה ערכים. ואני מקווה שתסכים שמתוך אותם ערכים ניתן לגזור מדיניות, הן כלכלית והן ציבורית אחרת. זה מה שניסיתי לעשות במאמר, ואף הדגשתי זאת. גם הדגשתי שאני מבאר כאן ערך אחד, ויש כמובן עוד הרבה. מיניה ומיניה רווחא שמעתתא. ולכן הנקודה שלך מובנת לי, אך הביקורת עלי – דווקא לא.
ב. כאן יש באמת מחלוקת. אתה סבור שאין מה לתורה להציע בנוגע למדיניות כללית, בשאלות של כיצד לנהל מדינה, כלכלה, משרד האוצר, מדיניות רווחה, משרד החוץ, דיני עבודה, וכך הלאה. אני חולק על כך. התורה מדברת אלינו, בני הדאם, בתוך הנסיבות שלנו והחיים שלנו, המודרניים והמדיניים. יש עבודה קשה לחלץ מדיניות כאמור מתוך התורה. לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין ליפטר הימנה. העובדה שחכמים לא דיברו על כלכלה מודרנית לא פוטר אותנו מלדבר עליה, לבדוק את ערכי התורה הרלוונטיים, לגזור מכך מדיניות.
ג. אני לא בניתי על-פי "אמירות של פרשנים", אלא על נושא ערכי ברור שרואים במקרא, בדברי חז"ל, וכן, גם בגדולי ישראל שעסקו בתיאולוגיה והגות יהודית. הנושא הערכי הוא עצמאות ואי-תלות, ואתה אמרת בעצמך בתחילת התגובה שאתה מסכים בגדול, אז מה כעסך הגדול על הרמח"ל וההולכים בעקבותיו? העובדה שיש אנשים שהתגברו על התחושה ומצליחים להיות תלותיים בלי בושה כמובן אינה סותרת את העיקרון.
ד. שוב, הרמב"ם דיבר על ערך. הוא מדבר על "מעלה גדולה". כלומר, ערך חשוב. והחולקים על הרמב"ם בעניין לימוד תורה לא חלקו על הערך שהוא מציג, אלא על צורת היישום – כמו שהזכרתי במאמר. באשר לקושי של תעסוקה בעידן המודרני – לא זה נושא המאמר, אשמח לדון על כך בנפרד.
ה. "לא תמיד מוצקים". אוקיי. על כל הוכחה אפשר לדון. הקורא יעבור על הכל, ישתכנע או שלא.
ו. מפנה למאמר שלי בנושא, לפי גישות רבות זה בהחלט הסכם עסקי. עיין https://bit.ly/2XlXNRs.
על ההערה הכללית: לא הבנתי את הדברים ש"לכל סברא ישרה בנושא התנהלות אנושית יש צורך למצוא מקורות". האם התורה חשובה לנו או שלא? יש סברות רבות, אלה טוענים לכאן ואלה לכאן. עלינו בהחלט ללכת למקורות ולדון בהם. כמו בכל סוגיה. למה לא? נדמה שגישתך היא שהיהדות היא "ההלכה". ההלכה חשובה מאד, אבל ביהדות יש עוד חלקים שגם הם מנחים אותנו.
באשר להערות הנוספות בסוף: אני מסכים עם חלק מהדברים, אך לא אאריך בהם כיון שזה לא נושא החודש או המאמר. בע"ה נקדיש חודש לסוגיה של עוני עצמה, ובהחלט נשמח לפרסם מאמר שלך.
התגובה שלך בהמשך השרשור שטוענת שאנחנו ("צריך עיון") לא מוכנים לפרסם מאמרים אלא בתפיסה מסוימת היא באמת לא נכונה, ולפי התרשמותי גם לא מתאימה לך. אשמח אם תדגים או תנמק ותסביר למה אתה מתכון.
יוסף
האתר הזה אינו יכול להרשות לעצמו להביא דעות החורגות מקונצנזוס מסויים.
עם זאת אודה שמגבלה זו מחסלת את האפשרות לדיון מעמיק בתפיסת העולם, למענה הולם לאחוזי נשירה מטרידים וחינוך לערכים חרדיים שיחזיקו מעמד גם המפגש עם החוץ . כל אלו – ציטוטים מהאני מאמין של כתב העת. אני ומן הסתם עוד שכמותי תלו תקוות, וכגודל הציפיה גודל האכזבה.
מאמר התגובה הראשון מוכיח עד כמה תגובתך היא הבל הבלים. אפילו את דבריך הלא-מחמיאים-במיוחד הם מאשרים…
אכן הפתרון לעוני הוא אחריות.
על המדינה לשנות גישה בכל עניין הקיצבאות, כולל לחד הוריות וכד'. קיצוץ חד בקיצבאות יעודד יציאה לעבודה וצמיחה.
מי שלא מסוגל לפרנס את משפחתו מסיבות נכות, חוסר השכלה וכד', המדינה תתמוך בו אפילו יותר בכבוד מאשר כיום, בתנאי שיסורס עם לא יותר משני ילדים.
מאמר יפה ומתמצת אך סותר את כל מהות האברכיות ….
אכן המקורות כותבים ככה (מה עם קונטרס החסד במכתב מאליהו?) אך בדורנו המציאו השקפה חדשה …
אברך מוצלח זה אחד שמצליח לעבור את פסח ללא שום הוצאה… זה שמצליח להירשם להכי הרבה חלוקות
לא נדיר לראות שקית לחמניות יבשות שנשארו בשמחה משפחתית בכניסה לכולל ואברכים מעמיסים לביתם
גם במכירות שהאברך משלם כסף על המוצרים פעמים רבות ההשפלה לא שווה את החיסכון… נדחסים גברים ונשים בערבוביה בשביל לחסוך כמה פרוטות
אברך רציני לומד עשר שנים אחרי החתונה בשביל להגיע לשטעלע בגיל 30 מתחיל בכולל המרוץ לפראק …..
וישנם רבים שאינם רציניים והיו שמחים לצאת מהמעגל הזה אבל אין להם את האומץ לצאת מהעדר
סיפר לי חבר שעזב את הכולל לטובת משרה של נהג אוטובוס שהחברה משוועת לנהגים חרדים ורבים אכן התענינו והתרשמו מהמשכורת המכובדת שכוללת הכשרה אך במבחן התוצאה אף אחד לא בא…
לחפץ חיים הייתה מכולת אבל הם לא מסוגלים לנהוג באוטובוס
ואם יש חלילה מישהו שרוצה לצאת מהמעגל ומנסה ללמוד מקצוע מכובד אז הוא כבר לא חרדי…. במקום להבין את הצורך ולפתוח מרכז לימודים מפוקח ומסודר נלחמים בו ומה התוצאה? אלפי שבעל כורכם לא שומעים לרבנים
בואו ערב אחד לאחת מהמכללות החרדיות (ויש לא מעט) ותראו כמה חרדים לומדים – מכל הסוגים והמינים.. מחסידים ממאה שערים ועד שבבניקים … כמה מגיעים עם כובע וחליפה או עם חלאט וגרטעל
עולם הפוך…. אלו שרוצים להתפרנס כמו הח"ח או רע"א ולפי שכתבו כל גדולי עולם נחשבים פורקי עול ואילו אלו שנהנים מהצדקה נחשבים צדיקים
אכן עולם הפוך
דרג החשיבות בציבור החרדי – הווי אומר את מי מעריצים ומכבדים ולמי נותנים עליה לתורה וספר תורה בקול נדרי
1. נין ונכד למנהיג הדור שבד"כ הוא גם מנהל החיידער או הסמינר
2. עסקן מדרג א' כמו לדוג' ח"כ או ראש עיר
3. נגיד \ איש עסקים מוצלח כמו ווינרוט
4. בעל משרה תורנית ראש ישיבה \ ר"מ \ משיב \ ראש כולל ערב (בסדר הזה)
5. אברך רגיל
6. עובד
זה שנהנה מיגיע כפיו גם אם קובע עיתים לתורה וגם אם משקיע את חייו בחינוך הילדים תמיד היה אחרי זה שבכולל גם אם הוא סתם יושב שם והילדים שלו מסתובבים ברחובות – אבל ביום שהוא יצליח בעסקים והיה איש אמיד או ביום שהוא יתמנה להיות העוזר של גפני אוטומטי המעמד שלו יקבל שדרוג הרבה מעל האברך
יישר כח על המאמר הנפלא.
רציתי רק להעיר שתי הערות על המאמר.
א. כמו שכתב קודמי, אם אי אפשר לבסס מדיניות על פי העולם ההלכתי כמו שטוען הרב פפר, הניסיון לבנות על שאלות של האריז"ל והרמח"ל וכו' נראית קצת תמוהה. ברור לי שאם רוצים לבסס על התורה צריך לחפש את האפשרויות שיוצאות מעולם ההלכה אף אם לא ניצמד להלכה עצמה ממש, אלא לרוחה. אבל לבנות על הגות שאינה מחוברת הלכתית נראית בעיני חלשה ולא מספיק רצינית.
ב. יש לענ"ד להעיר על כלל הנושא של מדיניות כלכלית על פי התורה, שגם אם נסכים שיש ללמוד מהתורה נקודות מסוימות בניהול מדיניות, כל בסיס נקודת המוצא היא שונה. הדיון על מדיניות ציבורית מתבססת על השלטון ושואלת איך נכון לשלטון לנהוג. התורה אינה פונה לגוף שלטון אלא אל כל יחיד ויחיד וקובעת כלפיו מחויבויות ערכיות [גם מקרים של כפיה מבוססים על המחויבות האישית של כל אחד]. לכן גם אם נצליח להוציא מהתורה ערכים מסוימים וכו' עדיין לא נוכל להסיק שזוהי המדיניות הכלכלית על פי התורה. רוח התורה תאיר לעולם כאשר כולם יקבלו את התורה ולא בתור מערכת שלטון אלא בתור מערכת שכל יחיד מחויב לעמוד ועומד בערכי התורה. כמובן שמציאות זו בהכרח תשליך על גיבוש מדיניות שלטון כאשר מערכת השלטון יכולה לסמוך על האזרח בקיום החובות הערכיות שלו.
חרדי בהייטק
אתה מתעלם מהנטיה הכללית של מי שיוצא לאקדמיה לרדת ברמת המחוייבות שלו להלכה (איני מדבר על חולצה תכולה אלא על חיים הלכתיים). זה בדוק. חשבתי פעם שהאתר הזה יעשה צעד בנידון. אבל לא….
אז מה הפתרון שלך?? מי שלא הסתדר בכולל או מי שדחוק כלכלית מה יעשה ילך לסדר מוצרים בסופר ??
כשיצאתי מהכולל עם הכישורים שהיו לי זה היה העבודה היחידה !!!
היום לכל עבודה הכי פשוטה תואר ראשון זה תנאי סף – בשביל לקבל משכורת ראויה חייבים ללמוד משהו
וזה קורה אם הרבנים \ עסקנים ירצו או לא כיוון שהציבור צריך פרנסה אז במקום להילחם ולאבד עוד ועוד אנשים אולי פשוט לעשות את זה בצורה הראויה…
אפשר להתעלם מהמציאות ולהגדיר כל חרדי שיצא לעבוד כחרדי חדש ולשלוח אותו לפתוח למוסדות משלו וקהילה משלו (ולהיזכר בו ביום הבחירות) ואז גם אם שום דבר בהשקפה שלו לא השתנה כבר הכנסנו אותו להגדרה והוא כבר ישנה לבד בהמשך
ואפשר ליצור קהילה תומכת שתגרום לו לא להשתנות – בדיוק כמו שיודעים לבוא לבקש מהחרדי העובד תרומה לבית הכנסת אפשר לשלב אותו בכולל ערב במסגרת של חברותות אברך\עובד וכך ימשיך להיות מחובר לתורה ירגיש את השטייגען או ילמד הלכות ולא לשלוח אותו לשיעור דף היומי של הפנסיונרים
ניתן לראות את ההבדל בין הציבור החסידי לליטאי – נכון שאצל החסידים מראש הרמה והדרישה פחותה (חוץ מנושאי הקדושה) אבל מראש מכינים את התלמיד ליציאה מהעבודה וכך כשהוא יוצא כבר יש לו ביד כלים להתמודד וכן אחרי שיצא לעבוד הוא נשאר בקהילה ללא שום הבדל
חרדי בהייטק
צודק שזה יקרה. הבעיות הן שתיים – האחת סחף חברתי אחרי חברים לעבודה (ומי שימהר לגנות סחף חברתי יואיל לשקול כמה מהמבנה החרדי בנוי על סחף כזה) והשניה – פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהמרצה שלו צחכם לא פחות, ופעמים יותר, מאשר רבו, ושהוא יודע להפעיל הגיון ישר הרבה פעמים טוב מרבו, ושהסטודנטית משמאל אינה … וחלולה אלא אדם עם ערכים, והרבה ממה ש"מכרו" לו בנערותו הינו הבל הבלים. ולפעמים גם הטענות המאתגרות את הראיה הפיזית של חז"ל יש להן רגליים, והשמתודה הלימודת במקצוע שבו הוא עוסק מסודרת ו"בריאה" ועומדת לביקורת יותר מצורת הלימוד התלמודית ועוד ועוד. ואת זה אין מי שחושב לפתור וכמעט בלתי ניתן לפתור תוך שימור כמה מערכי החרדיות הבסיסיים (שאולי ניתן לוותר עליהם באשר הם חדשניים להפליא לעומת ההסתכלות של רוב הראשונים).
חשבתי שצ"ע יטפל בזה, אבל במחשבה שניה ספק אם זעת עורכיו וספק אם זה ניתן ללא מחירים אישיים כבדים.
אז שוב אני שואל – מה הפתרון שלך? להמשיך לחיות בעוני? לסדר מוצרים בסופר??
הפתרון שלי הרבה יותר פשוט – להכין את הציבור !!!
בישיבות מעדיפים לחמוק מהנושא האמוני ולהתמקד רק בשטייגען – במקום ללמוד עם הבחורים על הדרך שלנו מסבירים להם בצורה פשוטה שכל החילונים מסוממים ואין להם טעם בחיים ומה שמעניין אותם זה רק זנות ובבתי ספר דוקרים אחד את השני
אז נכון שחלק גדול מהדברים נכונים וחלקם מבוסים על אמת אבל מה קורה שנפגשים עם לא מעט אנשים שממש סותרים את התאוריה הזאת? מה עושים כשנשאלים שאלות פשוטות? מנסים להיזכר מה כתב הרב זמיר כהן בספר שקראנו לפני 10 שנים בשיעור כללי משעמם ??
אתה יוצא לעולם ופתאום מגלה שיש לא מעט בתי ספר (לא פחות מאלו עם הסכינים) של ילדים ערכיים שמתחנכים לתרומה ומנהיגות וערכים – ומלא אנשים שתורמים ומתנדבים ומעולם לא נגעו בסמים וגם לא כל מה שיש להם בראש זה זנות – ווואלה אנשים יוצאים למסיבה ולא מרגישים שום ריקנות למחרת וחיים ככה 80 שנה
אז כל זה יכול להשפיע על החרדי העובד אבל אם נכין את הציבור וגם ניתן לו את התמיכה אחרי שיצא לעבוד זה לא יקרא
הבעיה הגדולה שהציבור שבוי בידי עסקנים שהם ובניהם ונכדיהם מסודרים במשרות וכדי להצדיק את קיומם מחפשים במה להילחם….
לא מעט שנים אני עובד \לומד ופגשתי המון המון חרדים ולא ראיתי אחד שיצא לעבוד \ ללמוד בגלל אידיאולוגיה !! כולם בגלל צורכי פרנסה
נ.ב חשוב לציין שישנם כאלו שהעבודה גורמת להם לירידה בהשקפה אבל ישנם גם רבים יר"ש וקובעי עיתים לתורה!!! האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב לא תמיד זה שם כובע וחליפה יותר צדיק מההוא שעובד
ראשית כל, תודה משה על התגובה המושקעת. שמח מאד שקוראים בעיון, וקל וחומר שמגיבים בעיון. גם שמח על הביקורת, והלוואי שנקבל כמה שיותר (כמובן כשהיא ביקורת בונה ולא מהסוג ההרסני).
ולגופם של דברים:
ההערה המקדמית: לא הבנתי את הדופי שמצאת כאן (אך הבנתי יותר את הכוונה מתוך המשך דבריך). ברור שאנחנו מרבים לפעול לפי אינטואיציות אנושיות בריאות, וטוב שכך. מצד שני, לכל אחד יש אינטואיציות ונטיות שונות, וכל צד (למשל השמאל והימין הכלכלי, המדיני, המוסרי, וכו') מנסה לשכנע על-ידי טענות, הוכחות, כתיבה. ואכן אנשים לעתים משתכנעים. גם ובעיקר במישור התורני, האדם רואה, לומד, מבין, לפי הרקע שלו, לפי דעותיו, לפי תפיסותיו, וכדומה, והוא מנסה לנסח את דבריו ולשכנע. כאנשים תורניים, החיפוש אחר המקורות, ההוכחה, הדיון, הוא הרי עיקרי ומהותי. כך לענ"ד (ושו"ר בהמשך והתייחסתי עוד בהמשך).
כעת להערות:
א. דווקא הדגשתי שאין בתורה "מדיניות כלכלית" חדה שניתן לגזור באופן ישיר וברור. אבל אני מניח שאתה מסכים שיש בתורה ערכים. ואני מקווה שתסכים שמתוך אותם ערכים ניתן לגזור מדיניות, הן כלכלית והן ציבורית אחרת. זה מה שניסיתי לעשות במאמר, ואף הדגשתי זאת. גם הדגשתי שאני מבאר כאן ערך אחד, ויש כמובן עוד הרבה. מיניה ומיניה רווחא שמעתתא. ולכן הנקודה שלך מובנת לי, אך הביקורת עלי – דווקא לא.
ב. כאן יש באמת מחלוקת. אתה סבור שאין מה לתורה להציע בנוגע למדיניות כללית, בשאלות של כיצד לנהל מדינה, כלכלה, משרד האוצר, מדיניות רווחה, משרד החוץ, דיני עבודה, וכך הלאה. אני חולק על כך. התורה מדברת אלינו, בני הדאם, בתוך הנסיבות שלנו והחיים שלנו, המודרניים והמדיניים. יש עבודה קשה לחלץ מדיניות כאמור מתוך התורה. לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין ליפטר הימנה. העובדה שחכמים לא דיברו על כלכלה מודרנית לא פוטר אותנו מלדבר עליה, לבדוק את ערכי התורה הרלוונטיים, לגזור מכך מדיניות.
ג. אני לא בניתי על-פי "אמירות של פרשנים", אלא על נושא ערכי ברור שרואים במקרא, בדברי חז"ל, וכן, גם בגדולי ישראל שעסקו בתיאולוגיה והגות יהודית. הנושא הערכי הוא עצמאות ואי-תלות, ואתה אמרת בעצמך בתחילת התגובה שאתה מסכים בגדול, אז מה כעסך הגדול על הרמח"ל וההולכים בעקבותיו? העובדה שיש אנשים שהתגברו על התחושה ומצליחים להיות תלותיים בלי בושה כמובן אינה סותרת את העיקרון.
ד. שוב, הרמב"ם דיבר על ערך. הוא מדבר על "מעלה גדולה". כלומר, ערך חשוב. והחולקים על הרמב"ם בעניין לימוד תורה לא חלקו על הערך שהוא מציג, אלא על צורת היישום – כמו שהזכרתי במאמר. באשר לקושי של תעסוקה בעידן המודרני – לא זה נושא המאמר, אשמח לדון על כך בנפרד.
ה. "לא תמיד מוצקים". אוקיי. על כל הוכחה אפשר לדון. הקורא יעבור על הכל, ישתכנע או שלא.
ו. מפנה למאמר שלי בנושא, לפי גישות רבות זה בהחלט הסכם עסקי. עיין https://bit.ly/2XlXNRs.
על ההערה הכללית: לא הבנתי את הדברים ש"לכל סברא ישרה בנושא התנהלות אנושית יש צורך למצוא מקורות". האם התורה חשובה לנו או שלא? יש סברות רבות, אלה טוענים לכאן ואלה לכאן. עלינו בהחלט ללכת למקורות ולדון בהם. כמו בכל סוגיה. למה לא? נדמה שגישתך היא שהיהדות היא "ההלכה". ההלכה חשובה מאד, אבל ביהדות יש עוד חלקים שגם הם מנחים אותנו.
באשר להערות הנוספות בסוף: אני מסכים עם רוב הדברים, אך לא אאריך בהם כיון שזה לא נושא החודש או המאמר. בע"ה נקדיש חודש לסוגיה של עוני עצמה, ובהחלט נשמח לפרסם מאמר שלך.
התגובה שלך בהמשך השרשור שטוענת שאנחנו ("צריך עיון") לא מוכנים לפרסם מאמרים אלא בתפיסה מסוימת היא באמת לא נכונה, ולפי התרשמותי גם לא מתאימה לך. אשמח אם תדגים או תנמק ותסביר למה אתה מתכון.
לי. פפר
א.
ב. ראה ב.אתה מבקש "לבדוק את ערכי התורה ולגזור מכך מדיניות". הסברתי שלדעתי זו משימה בלתי אפשרית, ותעיד על כך העובדה שכל אחד מוצא בה את שליבו חפץ, כאילו קודם סומנה המטרה ואח"כ "חיפשו". לדוגמה בולטת צא ובדוק לגבי היחס למדינה.והוא הדין לכל. כתבתי שאיני מרחיב על כך כי אפשר להתווכח על כך שנים ואני מקווה שלא נגיע לזה. זה ויכוח שמקומו בנושא אחר לגמרי. מעבר לכך – לדעתי ההלכה אומרת כי זה בלתי אפשרי. ראה ביד החזקה ט/ב מיסוה"ת . בפרק זה באה החלוקה בין התורה לבין דבר הרשות. בתורה נביא (כנביא) אינו רשאי לגכת ובדבר הרשות כן. מדוע? כי יש חלוקה בין מצוות שהן במערכת חקיקת התורה והן נגזרות לפי המתודה שלה ובזה אין לנביא חלק (אחא כמבצע), ויש דבר הרשות, שאינו קשור לתורה ובו המלך (השלטון החילוני) קובע ושם נביא יכול להתערב. מדיניות כלכלית אינה חלק מהמצוות. אתה תאשים את בן גוריון על ילדי תימן ועל קידטש לבנה שלא עשה אבל אף אחד לא חשב להאשימו במדיניות של פנחס ספיר., שר האוצר שלו. אתה בא להמציא דרגת ביניים חדשה שלפחות הרמב"ם חשב שאינה. ומעבר לכך – הרמב"ם בפיה"מ בפרק חלק כאשר מזכיר עניין זה מדגים הוראת נביא בצו שמואל לשאול למלחמת עמלק. הוא שכח את שכתב שורותיים לפני כן שבמצווה (מחיית עמלק) נביא אינו מתערב? לא. המצווה קובעת שיש למחותו. מתי נח למחות? יחליט המלך (וממילא גם נביא).. אפילו במצוות יש חלק גדול, החלק היישומי, שהור דבר הרשות ולא ניתן לגזורו מהתורה (לו שאול היה יכול לגזור ממנה מתח להכות את עמלק לשמואל היה אסור להתערב).
ג. אתה יודע לא פחות ממני שעל כל מדרש התומך בעמדה מסויימת אפשר למצוא מדרש נגדי. אין קו ברור וכל קו יצטקך להתיישר עם הרבה הסתייגויות ומשיכות כתפיים באשר להרבה ציטוטים אחרים. חוץ מזה שהפרשנות עצמה מאולצת לפעמים. למשל אני ובהמתי נאכל מאבוס אחד יכול להתפרש כהדרת כבוד סלבודקאית. ואדם אין לעבוד – לא כאידיאל אלא זו מציאות הבריאה, ובמצב האידיאלי – גן עדן – מלאכים צולים לו בשר וכו' (נכון לעבדה – גם ם שם אפשר להדחק, אבל העניין הוא שהכל ספקולציות).תחילת סעיף ב קודם. לעניין הערותיך – 1. איני כועס. 2. אני מסכים עם המסקנה אבל חולק לחלוטין על הדרך שהוצגה להוכחתה. לדעתי היא מעוותת ומסוכנת. 3. הרמח"ל על נהמא דכיסופא הוא בדיוק אמירה של פרשן. זה משהו אחר? 4. העובדה שיש אנשים כאלו הששים בנהמא דכיסופא הובאה כראיה שהיה לה' מוצא ודרך לתכנת אדם כזה וממילא דברי הרמח"ל אינם מובנים בכלל.
ד. ד. הרמב"ם פסק (יסוה"ת ג/י) שהלומד ומתפרנס מהצדקה חילל את ה'. אפשר להתווכח על זה? אמנם בהלכה הבנאה התנסח אחרת ולכאורה יש סתירה (ויש ליישב).
ה. ראה ג.
ו. לגבי מאמר שלח לי במייל (אתם אוספים את המיילים) ואסביר לך שם
ז.
רק רציתי לתקן טעות.
המושג נהמא דכיסופא. לא בא לומר שלאלוקים לא היתה אפשרות לגרום לאדם להנות הנאה מושלמת כי תמיד יהיה לו את הרגש של הבושה.
אלא שבערכי האמת לחם חסד הוא דבר לא נכון, והרגש שטבע הבורא באדם שיתבייש בזה הוא רק תזכורת לזה שלא נכון להנות מלחם חסד.
ואגב אפשר לקיים דיון רציני גם בלי לזלזל ברמח"ל.
יישר כח ר' יהושע על עצם העלאת הסוגיה וכמובן גם על המאמר המלומד והמנומק יפה מהמקורות ומהשכל הישר.
היטבת לתאר את הרצוי שאליו צריך לשאוף אולם צריך להבין שההבדל בינו לבין המצוי הוא עמוק כתהום ומהותי ביותר, כמוהו כהבדל בין העולם לפני חטא אדם הראשון לבין המציאות שנוצרה אחריו. וראיה לכך ניתן להביא מעיון קצת יותר מעמיק דווקא באחד המקורות שאתה הבאת והיא המשנה בסוף קידושין: רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעתי מעשיי, וקיפחתי את פרנסתי. ובברייתא בגמ' מפורטים החיות והאומנויות: צבי קייץ, ארי סבל ושועל חנווני.
וצריך להבין למה התכוון ר"ש בכך שהזכיר כאן את עניין האומנויות. המפרשים מסבירים שיש התאמה בין התכונות של החיות לאומנויות המוזכרות ואע"פ כן לא מצאנו ארי סבל וכו'. ולכאורה לא מובן, אם הכוונה שחיות אלו אינן משתמשות בתכונותיהם אלו על מנת להשיג את מזונותיהם, אין זה נכון כי ידוע שהארי משתמש בכוחו הפיזי הרב על מנת לדרוס וכן הצבי משתמש במהירותו על מנת להימלט מטורפים שעה שהוא רועה באחו הפתוח וכן השועל משתמש בעורמתו להשיג את מזונותיו. כמו כן לא כ"כ מובן הקל וחומר, מדוע אדם המשמש את הקב"ה צריך לעבוד פחות קשה, אולי הפוך, דווקא מעלת תפקידו מצריכה טרחה גדולה ורבה יותר אם אכן המילה צער המוזכרת כאן פירושה קושי וטרחה כמו שכתבת.
נראה שהתשובה לכך טמונה בעוד קושיה שהמהרש"א שם לב אליה והיא הנפקדות של הבהמה מהרשימה הנ"ל המכילה רק חיה ועוף והוא מתחיל את הסברו בכך שהוא מציין את העובדה שמזונות הבהמה מוטלות על האדם. לפיכך אם נסביר שהצער הכרוך בפרנסת האדם הוא בגלל שהוא נזקק תמיד לבני אדם אחרים כמו הבהמות ושלא כחיות והעופות שהקב"ה מזמן להן את פרנסתן ישירות ממנו ואינן צריכות גם לאומנות המספקת את צרכיהם ומאווייהם של בני אדם, נוכל להבין גם את הקל וחומר שמן הראוי היה שהאדם שנברא לשמש את הקב"ה יקבל את שכרו ישירות ממנו לפחות כמו החיות ולא דרך מתווכים אחרים בעלי בחירה שיש צורך לרצות אותם. יוצא מזה שבגלל החטא אנו צריכים מערכת כלכלית שלמה המאפשרת לבני אדם להתקיים ולהתפרנס זה מזה (ולא תמיד ביושר ובהסכמה…) והעצמאות ואי התלות שאתה מדבר עליה היא מוגבלת מאוד אם לא בכלל פיקציה.
ואם תשאלני על כל המקורות שהבאת לגבי חשיבות המלאכה וגדול הנהנה (לא המתפרנס) מיגיע כפיו וכו' אענך שהקשר בין ייעוד האדם "לעבדה ולשמרה" לבין פרנסתו הוא שוב רק בגלל החטא ודוק ותשכח.
אולם טענתי העיקרית עליך ועל רבים וטובים אחרים הסוברים כמוך ש-"הקושי לחלץ מדיניות כלכלית מודרנית מהלכות המתייחסות למציאות כלכלית שונה" וכן "אבותינו לא דיברו את שפת המדיניות הכלכלית הנהוגה היום – שפת הקפיטליזם והסוציאליזם…ומלאכת התרגום אינה מן הקלות" היא ששני המודלים החברתיים כלכליים הקוטביים שהזכרת הידועים גם בשם כלכלה חופשית המקדשת את זכות הקניין כחלק מחרויות הפרט ולעומתה הכלכלה הריכוזית או המתוכננת הפוגעת לפעמים בנושא הקניין הפרטי לטובת הרווחה הכללית , לא רק שקיימים אלפי שנים אלא ששניהם מופיעים בתורה בצורה מפורשת. הראשון ביניהם נמצא בפרשת וייגש כשהוגה המודל איך לא, יהודי טוב ושמו יוסף הצדיק שביטל לגמרי את הקניין הפרטי כשלושת אלפים וחמש מאות שנה לפני יהודי אחר – קרל מרכס, את הכול העביר למלכות לטובת קיום ורווחת העם (חוץ מאדמות הכוהנים שנשארו בבעלותם וצריך להבין למה) אולם גם דאג שחירויות הפרט לא תיפגענה ולא הסכים להפוך את אזרחי מצרים לעבדים למרות שהם בעצמם הציעו זאת וכן השאיר אצלם כאריסים 80% מהרווחים. מעניין שהתורה מעידה שמודל זה לא רק שהתקבל ברצון ע"י העם, אלא הוא קיים עד היום (וצריך להבין מה כוונת התורה): וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים…
המודל הקוטבי השני והוא הכלכלה החופשית בדרך כלל מכל עול כולל זה של המלכות (מלבד המיסים שהוטלו על מנת לקיים את בית המלך, הצבא ולהקים את בית הבחירה), אני קורא לו מודל איש תחת גפנו, הוא זה שהתורה מייעדת לעם ישראל על אדמתו. הקניין של האיש הישראלי בנחלתו הוא מוחלט לצמיתות, גם אם ימך וייאלץ למכרה בסופו של דבר היא תחזור אליו או ליורשיו ביובל. גם הבנות היורשות חייבות להתחתן עם בני משפחתן כדי שהנחלה תישאר במשפחה או בשבט. אומנם במקביל התורה מצווה ומפרטת מדיניות סוציאלית הכוללת מתנות עניים ומתנות כהונה ולוויה שלהם לא ניתנה נחלה (בדיוק הפוך מהמודל של יוסף), אולם אלו מצוות בלבד ואין המתנות נחשבות לממון שיש לו תובעים ובמלים אחרות אין המלכות או בית הדין גובים אותם.
כאן בוודאי תשאלני איך באמת גוזרים מכל הנ"ל מדיניות המתאימה לימינו ו/או לארצנו. צ"ל שאם התורה מציגה שני קטבים ממש הפוכים, באחד הכול שייך למלכות חוץ מאדמות הכוהנים השייכות להם, ובשני האדמה שייכת לכל פרט לצמיתות חוץ מהכוהנים שאין להם בכלל נחלה, אפשר לומר שני דברים: האחד שיש כאן ספקטרום שלם בין שני הקטבים, והשני שהתורה מאפשרת לבחור את השיטה מתוך המנעד הזה. המפתח לבחירה לדעתי צריך להיות לפי הרמה האנושית של הפרטים. כשבני האדם מפותחים ובעלי אחריות אישית וחברתית ומקיימים מעצמם את חובתם לזולתם אז צריך לשאוף למודל של איש תחת גפנו ותאנתו המאפשר ביטוי עצמי וצמיחה ואם לא, אז המלכות צריכה לדאוג לכלל אזרחיה. לכאורה נראה שכרגע רוב העולם נוטה יותר לקוטב שיוסף ייסד במצרים ואולי לזה התכוונה התורה באומרה: וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה.
כל זה בקיצור ויש עדיין מקום להאריך…
הנה המדרש שהקראתי השבוע בשלחן שבת ואמרתי לבנותי! "הנה אחד מהמדרשים שלא יספרו לכן בסמינר".
מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה, הֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרָבְיָא צָוְחִין לְתַרְנְגוֹלְתָּא שֶׂכְוִיא, הֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא כַּד אֶפְרוֹחֶיהָ דַּקִּיקִין הִיא מְכַנְשָׁא לְהוֹן וְיַהֲבַת לְהוֹן תְּחוֹת אֲגַפַּיָּא וּמְשַׁחֲנָה לְהוֹן וּמַעֲדַרְנָה קֳדָמֵיהוֹן, וְכַד אִינוּן רַבְיָה חַד מִנְהוֹן בָּעֵי לְמִקְרַב לְוָתֵיהּ וְהִיא נָקְרָה לֵיהּ בְּגוֹ רֵישֵׁיהּ, וַאֲמָרַת לֵיהּ זִיל עֲדוֹר בְּקוּקַלְתָּךְ, כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הַמָּן יוֹרֵד וְהַבְּאֵר עוֹלֶה לָהֶן וְהַשְּׂלָיו מָצוּי לָהֶן, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפוֹת אוֹתָן, וְעַמּוּד עָנָן מַסִּיעַ לִפְנֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ אָמַר לָהֶם משֶׁה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יִטְעוֹן מַכּוּשֵׁיהּ וְיִפּוֹק וְיִנְצוֹב לֵיהּ נְצִיבִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם.
באופן כללי המעיין במדרש רבה ותנחומא על הפסוק ונטעתם כל עץ מאכל יראה התייחסות לישובו של עולם השונה בהרבה מהגישה החרדית המקובלת.
מאמר ארוך,
גדוש סימוכים עם מסקנה מתבקשת:
במבט תורני-יהודי, יש אפוא מקום להציע את עדיפותה של שיטה כלכלית המעודדת פרנסה בזכות ולא בחסד: שיטה הרואה מול עיניה את המעלה של "הנהנה מיגיע כפיו". (ציטוט משפט ה- מפתח מהמאמר)
המאמר מבוסס, מנומק, נדבך אחר נדבך…..
אבל מה? אחד הנדבכים המשמעותיים חסר!
הייתכן? הייתכן להתעלם מנדבך בסיסי!, חשוב! מבוסס וערכי! רק בגלל ה'תזה' שאתה מנסה לקדם ?
במה דברים אמורים?
במאמר הינך טוען טענה יפה, יש דרגות בבריאה, החי שאינו נדרש למלאכה נמצא בדרגה פחותה מהאדם הנדרש למלאכה, ובכך שהאדם נדרש למלאכה הרי הוא ממש את ערך האי-תלות החשוב ומבוסס כ"כ,
אז קודם כל: אכן החי אינו נדרש למלאכה בהקשר הפשוט של ההגדרה, אך בהקשר של עצמאות ואי-תלות אין ספק שהחי עצמאי ביותר, ואף יותר מן האדם ( השואת יונק-חי ליונק- אדם, ועד איזה גיל….) הוא אינו נדרש למלאכת: זריעה
חרישה קצירה, אך באופן עצמאי ולא תלותי לחלוטין הוא דואג לטרפו ומזונותיו.
אז הבה נניח לחי – העצמאי אף יותר מן האדם בבואך לטעון בתוקף על מעלת האי תלות – עצמאות הנבדלת לאדם.
אבל הכשל הלוגי אינו רק כאן!
האם זו הדרגה הגבוהה בבריאה????
אכן, האדם שמסוגל למלאכה הוא בדרגה גבוהה מהחי. אבל – – – –
יש גבוהה הימנה
דרגת היהודי , דרגת העמל בתורה :
* שמות ט"ז, ד': "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר ביום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"
האם אוכלי המן נדרשו למלאכה כדי לאכול את המן ???
(ואין כוונתי לרשעים שבהם, הם עדיין נזקקו ל"מלאכה" ולטורח – רחוק מביתם)
* הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג הלכה י-יא:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו: מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים–שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם–לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ).
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם–הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי–אתה, תומיך גורלי"
* "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי – זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי – זו וזו לא נתקיימה בידן".
איזו שיטת חיים אתה מעודד??? מלאכת עראי או מלאכת קבע???
אהאההה
ואוסיף נקודה נוספת:
"אי תלות" לא חייב להיות דווקא במלאכה, אין חובה לעבור דווקא באוניברסיטה הפתוחה או הסגורה ואפילו במכללה מקצועית, טרחת לציין במאמרך כי הסכם יששכר וזבולון גם נחשב עסקה ואי תלות, עבודה תורנית נוספת, תלמידים, משכורת מכובדת נוספת בבית וכו'
איך המושג "אי תלות" הובילך לעידוד אורח חיים של הנהנה מיגיע כפיו ?
וכי הדרכים הנ"ל אינן מאפשרות אי-תלות ?
ולסיום, כאשר בוחנים ענין מסוים יש לבחון את המכלול.
אכן אי-תלות – חשובה מאד והכרחית , אך ישנם ערכים נוספים חשובים… לא פחות
ומן הראוי לחשוב על כל ההבטים והדרישות.