צריך עיון > סדר עיון > ונא אל תצריכנו > מדיניות כלכלית מן התורה מנין?

מדיניות כלכלית מן התורה מנין?

מאמר תגובה ל"ונא אל תצריכנו"

-
הרב יוסף נתן מילר מדרשת באר

אי-תלות הוא עיקרון תורני חשוב, אך הוא אינו מורה על מדיניות כלכלית ליברלית יותר מאשר מדיניות סוציאלית. מדיניות תורנית נקבעת לפי עקרונות הלכתיים והוראות ספציפיות. "אי-תלות", לעומת זאת, הוא עיקרון הגותי, אמורפי ומופשט. בנוסף, במובנו התורני, הוא עיקרון יחסי ולא מוחלט, ולפיכך לא ניתן לגזור ממנו מדיניות כלכלית.

ד ניסן תשע"ט

אחת המלאכות החשובות ביותר המוטלות לפתחיהם של לומדי התורה היא גיבוש עמדה תורנית-הלכתית מנומקת בשאלות של מדיניות ציבורית. תיתי לו להרב יהושע פפר על מאמרו המעמיק, שבו הוא מבקש להצביע על "אי-תלות כלכלית" בתור עיקרון יסודי, המכתיב את אופיה של מדיניות כלכלית ראויה לפי התורה.

הרב פפר טוען ש"אי-תלות" הוא ערך תורני חשוב שיש לו ביטוי תיאולוגי וכלכלי גם יחד. ראשית, לפי דעה תורנית ידועה, קשור מושג זה עם תכלית בריאת האדם. האדם הושם בעולם הניסיון כדי שיקבל שכר בזכות ולא בחינם. בהקשר זה, יש מקורות המצביעים על אפשרות היות "אי-התלות" תכונה המיוחדת לאדם והמבדילה אותו מהבהמות. בנוסף נטען, כי ההלכה מתנגדת למצב שהאדם תלוי בפרנסתו באחרים. חז"ל מדגישים שעל האדם להתפרנס ממלאכתו, והרמב"ם מבקר בחריפות את אלו המטילים את עצמם על הציבור. גם התשב"ץ, המתיר ללומדי תורה להתפרנס מן הציבור, מתבסס על התועלת שיש לקהילה מלומדי תורה העוסקים במלאכת שמים, ועל חוסר האפשרות של חכמים לגדול בתורה כל עוד הם נאלצים להקדיש את מרב זמנם למלאכה. גם בדיני צדקה, נחשבת "הלוואה" צדקה מועדפת מ"תמיכה". על בסיס הנחות אלו מסיק הרב פפר, שגישות כלכליות ליברליות המקדמות אי-תלות, עדיפות מבחינה תורנית על גישות כלכליות סוציאליות, המשמרות תלות של האדם במדינה.

מהערך התורני של "אי-תלות" לא ניתן לגזור עדיפות לשיטה ניאו-ליברלית על פני שיטה סוציאל-דמוקרטית. יתרה מזו, ניתן לטעון כי הגישה הסוציאל-דמוקרטית מקדמת באופן טוב יותר את ערך "אי-התלות" התורני, שכן היא מעודדת את האדם להיות משפיע, ובכך הוא מתדמה לפעולת הקב"ה, ומיטיב לאחרים בעזרת מה שהוא מרוויח, כפי שהקב"ה מיטיב לברואיו

במאמר קצר זה אטען שאף שאי-תלות הוא עיקרון תורני חשוב, לא ניתן להסיק ממנו עדיפות לשיטה כלכלית זו או אחרת, מארבעה נימוקים: 1. עקרון "אי-התלות" אינו רלוונטי למדיניות כלכלית ליברלית יותר מאשר למדיניות סוציאלית. 2. "אי-תלות" במובנו התורני הוא עיקרון יחסי ולא מוחלט, ולפיכך אינו מכוון מדיניות כלכלית. 3. מדיניות תורנית נקבעת לפי עקרונות הלכתיים, "אי-תלות", לעומת זאת, הוא עיקרון הגותי. 4. אי-תלות הוא עיקרון אמורפי ומופשט, ומדיניות הלכתית נקבעת אך ורק על בסיס הוראות ספציפיות.

 

אי-תלות ומדיניות כלכלית

בתחום ההגות הכלכלית, רגילים להבחין בין שתי גישות כלליות: "ימין-כלכלי" ו"שמאל כלכלי". הבהרה מקיפה של גישות אלו על התפתחותן ועל גרסאותיהן השונות חורגת ממסגרת זו. לענייננו, נסתפק בציטוט מתוך להיות אזרחים בישראל, ספר אזרחות לתלמידי תיכון בהוצאת משרד החינוך:

הגישות הכלכליות חברתיות הבולטות היום במדינות הדמוקרטיות הן התפיסה הניאו-ליברלית והתפיסה הסוציאל-דמוקרטית. שתי התפיסות הן פרי התפתחותן של תפיסות חברתיות-כלכליות מנוגדות: הקפיטליזם והקומוניזם. ביסודן של שתי הגישות מונח חזון על יחסי שלטון-חברה ועל מקומו של הפרט בתחום הכלכלי חברתי […]

השקפת העולם הניאו-ליברלית יונקת מהשקפת העולם הליברלית ומהתפיסה הקפיטליסטית בתחום הכלכלי-חברתי […] עיקרי התפיסה הניאו ליברלית: 1. ערך החירות […] 2. שוק חופשי […] [ו]המערכת הכלכלית תתאזן בכוחה של ה'יד הנעלמה'. 3. צמצום מעורבותו של השלטון בחיים הכלכליים.

מקורותיה של הגישה הסוציאל-דמוקרטית בתנועות הסוציאליסטיות […] עיקרי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית: 1. שאיפה לצמצום פערים בכל תחומי החיים […] 2. סולידריות ונכונות להתחלק עם אחרים […] 3. שוויון פוליטי, [ה]תלוי בשוויון כלכלי-חברתי. 4. [התערבות במערכת הכלכלית, כדי למנוע] אי שוויון, לצמצם פערים ולדאוג לרווחת האזרחים.[1]

כאמור, אפיון זה הוא כללי ולא ממצה. לכל אחת מהגישות המנוגדות יש כמה גרסאות. יש גם גישות ביניים המנסות לנסח דרך אמצע שלישית. אחת הדרכים להבחין בין הגישה הניאו-ליברלית ובין הגישה הסוציאל-דמוקרטית, קשור לזיהוי העיקרון הכלכלי הדומיננטי. הניאו-ליברלים מעמידים את הזכות לחירות בראש סדר העדיפויות, ואילו הסוציאל-דמוקרטים, החותרים להשגת שוויון, מעמידים בראש סדר העדיפויות השגת רווחה מקסימלית לכלל האזרחים.

ההבדלים בין גישות אלו באים לידי ביטוי במידת האחריות המוטלת על המדינה לכך "שתושביה יחיו בכבוד ובתנאים הולמים".[2] לפי התפיסה הניאו-ליברלית, האדם אחראי לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, ושירותים חברתיים מסופקים ביעילות באמצעות גופים פרטיים ותחרותיים. תפקידה של המדינה מוגבל לתמיכה מינימלית באלו שחיים בתנאי מחסור קשים. לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, תפקידה של המדינה לקדם חלוקת משאבים שוויונית וצודקת ככל האפשר בין האזרחים.[3] בשל כך, המדינה אחראית שכל אזרח יחיה בתנאי חיים הולמים, בהתאם לעושרה של החברה, ולנגישות לשירותים החברתיים.

העמדה הסוציאל-דמוקרטית אינה מטיפה ל"תלות" של הפרט בכלל, או של היחיד במדינה. אדרבה, חסידי גישה זו מרבים לצטט את הסלוגן הידוע של קרל מרקס: "מכל אחד, לפי יכולתו; לכל אחד, לפי צרכיו." הוי אומר, הפרט צריך לתרום באופן מקסימלי לכלל, גם אם החלק שהוא מקבל קטן יותר מהחלק שהוא תורם. כלומר, לא רק שגישה זו אינה מעודדת תלות, אדרבה, היא מעודדת תרומה

אולם, העמדה הסוציאל-דמוקרטית אינה מטיפה ל"תלות" של הפרט בכלל, או של היחיד במדינה. אדרבה, חסידי גישה זו מרבים לצטט את הסלוגן הידוע של קרל מרקס: "מכל אחד, לפי יכולתו; לכל אחד, לפי צרכיו."[4] הוי אומר, הפרט צריך לתרום באופן מקסימלי לכלל, גם אם החלק שהוא מקבל קטן יותר מהחלק שהוא תורם. כלומר, לא רק שגישה זו אינה מעודדת תלות, אדרבה, היא מעודדת תרומה. היא קוראת לאדם להשפיע ולייצר, ללא תלות בתמורה שהוא יקבל מאחרים. תפקידה של המדינה, לפי גישות סוציאליות, הוא לפקח על חלוקת המשאבים המתקבלים מעבודתם של האזרחים. במקום שמנגנון החליפין יחלק את המשאבים, המדינה היא המופקדת על כך. אולם ללא ספק, גישה זו תומכת ב"אי-תלות", במובן של להיות ראוי לשכרך ולא להיות "אוכל-חינם", לא פחות מן הגישה הקפיטליסטית.[5]

אם כן, מהערך התורני של "אי-תלות" לא ניתן לגזור עדיפות לשיטה ניאו-ליברלית על פני שיטה סוציאל-דמוקרטית. יתרה מזו, ניתן לטעון כי הגישה הסוציאל-דמוקרטית מקדמת באופן טוב יותר את ערך "אי-התלות" התורני, שכן היא מעודדת את האדם להיות משפיע, ובכך הוא מתדמה לפעולת הקב"ה, ומיטיב לאחרים בעזרת מה שהוא מרוויח, כפי שהקב"ה מיטיב לברואיו.[6] כך או כך, ודאי שאין עקרון אי-התלות תומך בליברליות כלכלית דווקא.

 

היחסיות של עקרון אי-התלות

הפולמוס שבין הגישות הליברליות לסוציאליות מתנהל בשני מישורים מקבילים: מצוי (פוזיטיבי) וראוי (נורמטיבי).[7] כלכלנים, למשל, מתעניינים בעיקר בסוגיה הפוזיטיבית "חלוקת משאבים יעילה". השאלה שהם שואלים היא, איזו גישה כלכלית תחלק בין האזרחים את המשאבים בצורה היעילה ביותר. במסגרת המושג "יעילות" נבחנים קריטריונים כמו דינמיות, שגשוג וצמיחה, יציבות לאורך זמן ועוד. מבחינה פוזיטיבית, ההנחה המקובלת כיום על מרבית הכלכלנים היא שחלוקת משאבים יעילה תלויה באיזון נכון בין ליברליזם, המקדם צמיחה, לבין סוציאליזם, המונע פערים כלכליים גדולים מדי בין האזרחים. הטענה היא שפערים חברתיים עשויים לסכן את יציבות הכלכלה לאורך זמן. הויכוח בין שתי הגישות הוא בעיקר לאיזה כיוון "למשוך את החבל", יש כלכלנים התומכים במידה רבה יותר של חירות כלכלית, ויש המדגישים את חשיבות צמצום הפערים. תומכי שתי הגישות מתבססים על מודלים הסתברותיים מורכבים, ועל ניתוח של ההיסטוריה הכלכלית.

יהודים המחויבים לשמירת תורה ומצוות מכוונים את דרכם לפי הוראות התורה. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו כאשר אנו מגבשים מדיניות כלכלית, אינה מהי המדיניות היעילה ביותר, אלא מהי המדיניות המתאימה ביותר לרצון התורה. הדיון התורני הוא דיון נורמטיבי לכל דבר

מבחינה נורמטיבית, השאלה אינה "איזו גישה מקדמת כלכלה יעילה יותר", אלא "איזו גישה נכונה ומוסרית יותר". בהקשר זה, אין לכלכלנים עדיפות על פני אנשי הרוח, המחוקקים או הציבור הרחב. תומכי הגישה הליברלית והסוציאלית כאחד מתבססים לעתים על תיאוריות תועלתניות של המוסר, המזהות את ה"ראוי" עם הפעולה המביאה תוצאה טובה יותר.[8] הראשונים טוענים כי כלכלה ליברלית ממקסמת את הרווח הכללי, ושבאמצעותה נהנים אזרחים רבים יותר מאיכות חיים טובה יותר. לעומתם, תומכי הגישה הסוציאל-דמוקרטית טוענים כי דווקא הגישה הסוציאלית היא הממקסמת את התועלת, ועושה את כלל אזרחי המדינה מאושרים יותר. במקרים אחרים מתבססים תומכי הגישה הליברלית או הסוציאלית על תיאוריות מוסר שלפיהן ה"ראוי" תלוי בעשיית המעשה הנכון, גם אם הוא מביא תועלת פחותה יותר.[9]

יהודים המחויבים לשמירת תורה ומצוות מכוונים את דרכם לפי הוראות התורה. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו כאשר אנו מגבשים מדיניות כלכלית, אינה מהי המדיניות היעילה ביותר, אלא מהי המדיניות המתאימה ביותר לרצון התורה. הדיון התורני הוא דיון נורמטיבי לכל דבר. כך גם הטענה שאי-תלות הוא עיקרון תורני לגיבוש מדיניות כלכלית, היא טענה נורמטיבית ולא פוזיטיבית – ראוי לאדם לחיות ללא תלות באחרים, ולפיכך ראוי לאמץ מדיניות כלכלית המבוססת על אי-תלות.

ככל שמדובר בדיון נורמטיבי, יש לשאול האם עקרון "אי-התלות" הוא מוחלט או יחסי (תלוי הקשר). אם מדובר בעיקרון מוחלט, אפשר להסיק ממנו מסקנות חותכות למדיניות כלכלית. אם מדובר בעיקרון יחסי, משמעותו לגבי מדיניות כלכלית פוחתת משמעותית. בוודאי כאשר הוא מתקיים לצד ערכים אחרים כמו ערבות הדדית או חלוקה שוויונית של המשאבים.

הרב פפר מסכים שאי-תלות אינו ערך מוחלט. הוא מותח ביקורת על גישות המטיפות לאידאל של חיים מתבדלים מחברת בני אדם. הוא מכיר בכך שהאדם הוא יצור "מדיני בטבעו"[10] התלוי בחברת בני משפחתו ובסביבתו החברתית. חז"ל מזהירים את האדם: "אל תפרוש מן הציבור",[11] ודינו של הפורש מן הציבור מבואר ברמב"ם:

הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.[12]

גם בהקשר כלכלי מסכים הרב פפר שאין ערך באי-תלות מוחלטת. הרי האדם אינו יכול להפיק לבדו תועלת מכל המשאבים הזמינים לו. הוא תלוי בשיתוף פעולה עם בני אדם אחרים. אפשר אולי להבחין בין "תלות בשיתוף פעולה" עם אחרים ובין "תלות במתנת חינם" מאחרים,[13] אך גם במובן זה, כל אדם תלוי במתנות חינם שהוא מקבל מהוריו בילדותו עד שהוא מתבגר ועומד ברשות עצמו.

מבחינה תורנית, אדם הסבור שקיומו נובע מעצמו ושהוא אינו זקוק לאחרים או תלוי בהם, הוא גאוותן, ומי שחושב שהוא משיג בעצמו את פרנסתו, עובר על הכתוב: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך […] ורם לבבך […] ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה." אם כן, במקום הערך של "אי-תלות" עלינו לדבר על איזון בין העיקרון "אי-תלות" ובין העיקרון "הכרה בתלות"

מבחינה תורנית, אדם הסבור שקיומו נובע מעצמו ושהוא אינו זקוק לאחרים או תלוי בהם, הוא גאוותן,[14] ומי שחושב שהוא משיג בעצמו את פרנסתו, עובר על הכתוב:[15] "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך […] ורם לבבך […] ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה."[16] אם כן, במקום הערך של "אי-תלות" עלינו לדבר על איזון בין העיקרון "אי-תלות" ובין העיקרון "הכרה בתלות".

כשאנו מדברים על שיטה כלכלית ראויה על פי התורה, עלינו לשאול אם יש לבסס את המדיניות הכלכלית אך ורק על הערך המכוון את האדם ל"אי-תלות" ולא על הערך המקביל המכוון את האדם להכיר ב"תלותו", הן בה' והן באחר. האם גישות סוציאליות שבהן נדרש האדם ל"ענוה" מול המערכת, לזכירה שלא "הוא" המרוויח את פרנסתו, להכרה שהוא אחד מהכלל ואינו עומד ברשות עצמו, הולמות פחות ערכים תורניים? יתכן שדווקא מדיניות כלכלית המאזנת יצרנות עם חלוקה מחודשת של ההון, מתאימה לדרך התורה יותר ממדיניות ליברלית.

 

עקרונות הלכתיים ועקרונות הגותיים

בשונה מנסיונות להעמיד את השיטה התורנית-הכלכלית על הלכות ספציפיות, חותר מאמרו של הרב פפר למצוא ערך תורני כללי שיכוון את השיטה הכלכלית. טענתו היא שהניסיון לבסס מדיניות כלכלית על הלכות נקודתיות מוביל לאנכרוניזם, ואילו אי-תלות, בהיותו ערך כללי, מספק כיוון מבוסס למדיניות תורנית כלכלית. בסעיפים דלהלן אני מבקש לטעון כי הניסיון לגזור מדיניות תורנית מערכים כלליים בעייתי משתי בחינות. ראשית, ערך כללי כמו "אי-תלות" הוא עיקרון הגותי ולא עיקרון הלכתי. מסורת הפסיקה ההלכתית נמנעה מלפסוק הלכה מכוח עקרונות הגותיים כלליים, והעדיפה דווקא את הקונקרטיות ההלכתית. ברובד העקרוני, אטען כי דווקא היתרון שמייחס הרב פפר לערך הכללי הוא חסרונו. ערך כללי הוא בהגדרה אמורפי יותר ואינו מספק כיוון ברור למדיניות מעשית, אפילו אם הוא בגדר "מצוה".

עקרונות הגותיים מבטאים רעיונות חשובים, אך הם אינם יכולים לקבוע מסמרות בשאלות מעשיות, מכיוון שמשמעותם אינה ברורה. אנו יודעים למשל, שיש ערך חשוב במנוחת השבת, אך אי אפשר לדעת על בסיס הערך בלבד אם הוא קודם לערך חיי אדם או לא. אנו יודעים שראוי לאדם לעמוד בדיבורו, אך אין לדעת אם הוא חייב לעמוד בכל דיבור או רק בהתחייבות מוסדרת בחוזה קנייני

במקורות התורניים מבחינים בין מה שניתן לכנות "הגות" ובין "הלכה". קביעת עמדה בשאלות פרקטיות יכולה להיעשות רק על בסיס ההלכה ולא על בסיס הגות. זו שייכת יותר לתחום ה"אגדה", וכפי שכתב החזון איש:

רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב ולבלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדיות לב […] אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם עלי חלד כל שאינן מתלווים עם ידיעת התורה הדינית.[17]

עקרונות הגותיים מבטאים רעיונות חשובים, אך הם אינם יכולים לקבוע מסמרות בשאלות מעשיות, מכיוון שמשמעותם אינה ברורה. אנו יודעים למשל, שיש ערך חשוב במנוחת השבת, אך אי אפשר לדעת על בסיס הערך בלבד אם הוא קודם לערך חיי אדם או לא. אנו יודעים שראוי לאדם לעמוד בדיבורו, אך אין לדעת אם הוא חייב לעמוד בכל דיבור או רק בהתחייבות מוסדרת בחוזה קנייני. כדי לקבוע גבולות של ערכים, להסדיר את היחסים בין העקרונות, לסלול דרך בתוך מבוכת העקרונות הסותרים, אנו זקוקים להלכה – לחוק. החוק (באמצעות הוראות ספציפיות), מספק כללים מתי יש להעדיף ערך אחד ומתי יש להעדיף ערך אחר. באמצעות החוק הופך הרעיון מכיוון גרידא להוראה בעלת משמעות מעשית. ההלכה קובעת, שפיקוח נפש דוחה שבת.[18] ההלכה קובעת שבלי חוזה קנייני, אין המערכת המשפטית אוכפת את האדם לעמוד בדיבורו, אבל הקב"ה ייפרע ממנו בשל כך.[19]

"אי-תלות" הוא עיקרון הגותי תורני חשוב, אבל אי אפשר לעשות בו שימוש כדי להסיק כללים נורמטיביים לגיבוש מדיניות בפועל. אין לדעת מהי הפרופורציה הראויה ומהי תחולת ההיקף של כלל זה. כאמור לעיל, הוא עשוי להתנגש עם כללים אחרים, ואין לדעת מתי הוא דוחה ומתי הוא נדחה. לפיכך "אי-תלות" מספק לכל היותר מידע על מוטיבציה תורנית חשובה, אך הוא אינו מספק לנו מידע לגבי המדיניות הכלכלית הראויה לפי התורה.

לא רק עקרונות כלליים אינם מספקים לנו מידע למדיניות כלכלית תורנית, גם "פשוטו של מקרא" אינו מספק לנו מידע רלוונטי עבור ההלכה. אמנם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו",[20] אבל הכוונה היא שאף שההלכה תלויה במדרשם של חכמים, יש משמעות גם לפשוטו של מקרא.[21] לפיכך, יש לתמוה על הרב פפר שביקש להסתייע בפשוטו של מקרא כדי לראות במצות הצדקה מצוה להלוות ממון לאחרים, ולא מצוה לסייע להם בחינם.[22] אנו אין לנו אלא דברי חז"ל והראשונים שמנו מצוה בפני עצמה להלוות לעני ומצוה בפני עצמה לתת צדקה ללא קבלת תמורה.[23] כל מסקנה תורנית על אופיה של מדיניות כלכלית צריכה להתאים גם לחובה לתת צדקה ללא כל תמורה.

 

עקרונות אמורפיים ועקרונות ספציפיים

גם אם "אי-התלות" היה עיקרון הלכתי מעשי, עדיין אי אפשר להסיק ממנו מסקנות מעשיות, בשל האמורפיות והכלליות שלו. עקרונות אמורפיים וכלליים אינם מתייחסים למעשה מסוים, אינם בכלל מנין המצוות, ואינם משמעותיים בקביעת ההלכה. ראה מה שכתב הרמב"ם:

השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה ציוויים ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שציוויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שציוויתיך בו. ואין פנים למנות הציווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה.[24]

מניין המצוות של הרמב"ם אינו רק סימן בעלמא, אלא מגדיר מה בכלל החוק ומה מחוץ לחוק. כשאנו באים לקבוע את ההלכה, אנו בודקים רק מה שבכלל תרי"ג המצוות.[25] הוראות ספציפיות ומעשים "מיוחדים" נמנים במניין המצוות, מכיוון שהם "חוקים". התורה מצווה לעשות או שלא לעשות מעשים מסוימים. ציוויים כוללים, לעומת זאת, מוגדרים "כאילו יאמר עשה כל מה שציוויתיך"; הם אינם מספקים לאדם מידע המתייחס למעשה מסוים.

עיקרון "אי-התלות" אינו הוראה ספציפית וייחודית לעשות מעשה מסוים או להימנע ממנו. מדובר בהצבעה על מטרה כללית שיש ליישם אותה בכל אורחות החיים. "אי-תלות" עשוי להתוות מטרה כללית: "בכל מעשיך, השתדל שלא להיות תלוי באחרים." אולם הוא אינו עיקרון המשמש לקביעת הלכה מעשית. מדובר בעיקרון כללי, רחב ולא ספציפי

כך למשל מסביר הרמב"ם כי המצוה "קדושים תהיו"[26] אינה בכלל מנין המצוות, כי אינה מספקת הוראה ספציפית אלא מציינת מטרה כללית: "כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו."[27] עקרונות כלליים מתווים כיוון כללי; אי אפשר להשתמש בהם כדי לקבוע מה החוק מתיר ומה החוק מונע.

עיקרון "אי-התלות" אינו הוראה ספציפית וייחודית לעשות מעשה מסוים או להימנע ממנו. מדובר בהצבעה על מטרה כללית שיש ליישם אותה בכל אורחות החיים. "אי-תלות" עשוי להתוות מטרה כללית: "בכל מעשיך, השתדל שלא להיות תלוי באחרים." אולם הוא אינו עיקרון המשמש לקביעת הלכה מעשית. מדובר בעיקרון כללי, רחב ולא ספציפי.

 

איך מגבשים עמדות תורניות

הרב פפר מציין כי במקורות התורניים אפשר למצוא בסיס הן למודל השוק הקפיטליסטי והליברלי והן לטובת כלכלה סוציאליסטית ומדינת רווחה. כך יש שראו בדיני שמיטה, צדקה וריבית מקור לגישה החותרת לשוויון כלכלי; אחרים לעומתם מצאו בהגנה ההלכתית הנרחבת על הקניין הפרטי תימוכין לשיטה ליברלית וקפיטליסטית. לדעתו של הרב פפר, חוסר בהירות זה מציב אתגר בפני השיטה כולה: "העובדה שהדעות השונות נתמכות כולן במקורות מהתנ"ך ומספרות חז"ל, מורה על גודל האתגר: קשה לבסס משנה סדורה ומסקנות חדות באשר ליישומה של מסורת עתיקת ימים על מציאות שונה בתכלית של כלכלה מודרנית."

במילים אחרות, טענתו של הרב פפר היא שההלכה מתמודדת עם "תת-היקבעות". "תת-היקבעות" הוא מונח המציין מצב שבו העדויות או הנתונים אינם מספקים מסקנה חד-משמעית באשר להאמנה או לעמדה שעלינו לקבל.[28] עיון תורני אינו מספק מסקנות חד-משמעיות לגבי דמותה של השיטה הכלכלית, ומכאן עולה השאלה אם יש ערך במפעל של גיבוש עמדות של מדיניות ציבורית על פי ההלכה.

גם בסוגיה חמורה זו של מדיניות כלכלית על פי התורה, טוב יהיה אם נפנה למקורות ההלכה וננסה לקבוע על בסיס ה"חוק" את הגבולות הראויים בין ניאו-ליברליזם ובין סוציאליזם דמוקרטי, מתוך שקלול והתחשבות בכל העקרונות הראויים שגישות אלו מנסות לקדם. איננו צריכים להכריע "איזו שיטה מתאימה יותר על פי התורה", אלא "אילו הוראות מספקת לנו התורה"

אולם זוהי טענה תמוהה, שהרי ההלכה כולה רוויה בתת-היקבעות. הפרשנים והפוסקים נחלקים בלי סוף לגבי המסקנות הנכונות הנובעות ממקורות ההלכה. תולדות ההלכה מספקות לנו כללי פסיקה והכרעה בין העמדות השונות, ולפעמים הפוסקים משאירים מחלוקות שונות להכרעתו של הלומד. העובדה שיש מגוון רחב של פרשנויות ותת-היקבעות של ההלכה, אינה משמשת אתגר בפני המאמץ לגבש עמדה תורנית בשאלות אלו ואחרות. לומדי התורה מסורים לעיון הלכתי, ולמלאכה של גיבוש עמדות ומסקנות סבירות על פי מקורות ההלכה, ואינם נרתעים מן המחלוקות.

כללו של דבר, גם בסוגיה חמורה זו של מדיניות כלכלית על פי התורה, טוב יהיה אם נפנה למקורות ההלכה וננסה לקבוע על בסיס ה"חוק" את הגבולות הראויים בין ניאו-ליברליזם ובין סוציאליזם דמוקרטי, מתוך שקלול והתחשבות בכל העקרונות הראויים שגישות אלו מנסות לקדם. איננו צריכים להכריע "איזו שיטה מתאימה יותר על פי התורה", אלא "אילו הוראות מספקת לנו התורה" באשר לגבולות ולפרופורציות של הערכים השונים שהגישות המנוגדות מציגות בפנינו. וכמו שאמרו חז"ל: הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מידה טובה הימנה."[29]

 


[1] להיות אזרחים בישראל, הוצאת משרד החינוך, עמודים 274-272.

[2] להיות אזרחים בישראל, עמוד 277.

[3] שם, עמודים 279-278. חשוב לציין כי יש היבטים שונים של מושג השוויון. ככל שמדובר על 'שוויון בפני החוק' או על 'שוויון הזדמנויות' הרי שעקרונות אלו מוסכמים גם על הגישות הליברליות ויתכן שגם נובעות מהן. ייחודה של הגישה הסוציאל-דמוקרטית במקום המרכזי שניתן לחתירה להשגת שוויון בפועל בחלוקת המשאבים בין בני האדם. עמדה זו מבינה כי חלוקה צודקת תחלק את סך העושר של החברה בין כל השותפים בה. לעומתם, הניאו-ליברלים רואים בחוקיות השוק החופשי מנגנון שימקסם את הצדק החלוקתי.

[4] מרקס, קרל, ביקורת תכנית גותהא, חלק א, תורגם לעברית בידי מרדכי בן אשר, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1952.

[5] יש הטוענים שמדיניות כלכלית סוציאלית מדרבנת אנשים להתבטל, ולפיכך היא מקדמת בפועל 'תלות' גם אם היא אינה רואה בזה ערך. ככל שנימוק זה משמש סיבה לגזור שיטה כלכלית מעקרון אי-התלות, מדובר בנימוק שצריך להיבחן בכלים אמפיריים. יודגש כי גם אם נמצא שבכלכלה קומוניסטית למשל אכן יש נטיה להסתמך על המדינה ולא למקסם רווחים, יתכן שבגרסאות מתונות של כלכלה סוציאלית הממצאים האמפיריים שונים.

[6] כמבואר בבבלי סוטה דף יד, א: "מה הוא מלביש ערומים אף אתה הוי מלביש ערומים." וכעין זה בבבלי, שבת קלג, ב: "מה הוא חנון ורחום אף אתה הוי חנון ורחום." ואולי זהו הפשט בסוגיה בבבלי, בבא בתרא, דף י, א: "אם אלוקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם […] כדי שנינצל אנו בהם מדינה של גיהנום […]."

[7] פוזיטיביזם הוא מונח המתאר את העמדה שהידע (או חלק מהידע) מבוסס על התופעות שבעולם כפי שהן ונקבע על ידן. לפי גישה זו, בשאלות כלכליות למשל עלינו לבדוק את הנתונים בעולם ולא את הנטיות המוסריות שלנו.

[8] תוצאתנות ו/או תועלתנות היא תורת מוסר מיסודם של הפילוסופים האנגלים ג'רמי בנתהאם וג'ון סטיוארט מיל. גישה זו קושרת בין המעשה המוסרי ובין המעשה המביא לתוצאה או לתועלת הרבה ביותר. בין הדוגלים בשיטה זו יש דיונים רבים כיצד מודדים את התועלת הרבה ביותר.

[9] תורות מוסר דאונטולוגיות נוקטות עמדה המזהה את המעשה המוסרי עם רצונו (רצון – דאון) של האדם לפעול על פי חובתו המוסרית הבלתי משתנה. תורות מוסר של 'מידות טובות' מגדירות את המעשה המוסרי – מה שמוביל את האדם להיות טוב יותר ונעלה יותר.

[10] מטבע לשון זה מופיע ברמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ב, פרק מ. מקורו כנראה באריסטו, אתיקה ניקומאכית, ספר א, פרק ז. (1097b11) "במונח זה (אושר) אין אנו מתכוונים למה שמספיק לאדם החי חיי בדידות, אלא למה שמספיק גם להוריו לילדיו ולאשתו, וכן לידידיו ולשותפיו בחברה שכן האדם הוא מטבעו יצור חברתי." (תרגום י"ג ליבס).

[11] משנה, מסכת אבות פרק ב, משנה ד, וראה עוד בבבלי, תענית יא, א: "תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור."

[12] משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה יא.

[13] יצוין כי גם בכלכלה ליברלית, תלוי שגשוג השוק בכך שיזמים ייעזרו בממונם של אחרים (באמצעות הלוואות) כדי לקדם פרויקטים חדשים.

[14] ראה אורחות צדיקים תחילת שער הגאוה.

[15] דברים ח, יא-יז.

[16] ראה בספר כד הקמח, לרבנו בחיי, ערך עושר: "אין העושר תלוי בכוחו של אדם ולא בשכלו כי יש כמה משכילי עם והמה יגיעים יגיעה רבה להשיגו ולא ישיגוהו ויש משיגים בלא יגיעה ועמל ואם כן אינו תלוי אלא במי שאמר והיה העולם וכן אמר הכתוב (דברים ח) ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל וכתיב וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח וגו' […]."

[17] אמונה וביטחון, פרק ג, סעיף יח, ראה באורך דבריו שם בכמה מקומות.

[18] בבלי, יומא, דף פב, א.

[19] בבלי, בבא מציעא מד, א ושם מז, ב.

[20] בבלי, שבת סג, א: "אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא." יבמות כד, א: "אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי."

[21] ראה רש"י יבמות כד, א ד"ה אין: "מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי". הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בספר המצוות שורש ב אם במקום שפשט הכתוב מנוגד לדרשת חז"ל, כלולה דרשת חז"ל בקטגוריה של "דאורייתא" או בקטגוריה של "דברי סופרים", אולם שניהם מסכימים שההלכה נקבעת לפי דרשת חז"ל ולא לפי פשוטו של מקרא. ליחס שבין פשטי המקראות ובין דרשות חז"ל ראה גם בספר הנבחר באמונות ובדעות לרבי סעדיה גאון מאמר ז'.

[22] בסעיף שכותרתו "העזרה לחלש: הלוואה או צדקה?". לעצם דבריו יש לציין כי גם המצוה להלוות כסף אינה תומכת בעיקרון "אי-תלות" כלכלית, שהרי הלווה מקבל בחינם (בשל איסור ריבית) ממון לזמן שעל ידו הוא יכול להרוויח כסף. מדובר אם כן בחובה לתת מתנת חינם שתאפשר לעני "אי-תלות" מכאן ולהבא אך לא תבטל את תלותו באחרים בעבר.

[23] ראה רמב"ם ספר המצוות עשין קצה, ועשין קצ"ז, ספר החינוך, מצוה סו, מצוה תעט.

[24] ספר המצוות, שורש ד.

[25] ראה בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות: "ראיתי שאחבר חיבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו […] ומפני זאת הכוונה גם כן ראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר מספר המצוות כלם עשה ולא תעשה. עד שתבוא חלוקת הספר על כללם ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה […] זה כולו להישמר שלא ייעדר וימלט ממני דבר שלא אדבר בו ובזכרי כל המצוות במספר הייתי בטוח מזה."

[26] ויקרא, יט, ב.

[27] הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, שם, טוען כי יש במצוה "קדושים תהיו" הוראה ספציפית להימנע מאכילת מאכלות אסורות וכדו', אבל לא נחלק על הרמב"ם בעצם העיקרון שאין למנות הוראות ספציפיות.

[28] להרחבה על מושג זה ראה בערך scientific-underdetermination באנציקלופדיה הפילוסופית של סטנפורד.

[29] משנה מסכת אבות, פרק ה, כב. וראה בפירוש רבינו יונה שם "שכל חכמת העולם כלולה בה".

 

תמונה: Classical Numismatic Group, Inc. http://www.cngcoins.com [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/)]

תגובה אחת על “מדיניות כלכלית מן התורה מנין?

  • סליחה, אבל האם בכלל ניתן לגזור מדיניות כלכלית ציבורית מההלכה?
    יש רמז לשמאל או ימין כלכלי? ההכלה יכולה להיות מיושמת בשתי השיטות. גם ימני קיצוני מבחינה כלכלית יכול להעסיק פועלים לפי הלכות פועלים מצאת החמה עד צאת הנשמה ומצד שני לתת חומש לצדקה.
    גם שמאלן כלכלי שמעסיק את עובדיו 7 שעות ביום וכו' יכול לתת תרומה בעין רעה ולנצל למעשר כספים כל מיני היתרים של פרנסת בניו הגדולים.
    אין בהלכה קשר צל צילו של רמז למדיניות רצויה מעבר למה שההלכה עצמה גזרה והיא לא התעסקה במדיניות ציבורית (למעט קופת הקהילות המצומצמות לצדקה כללית, לאורחים מזדמנים למעטת חיטין וכדו')

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל